קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיהוי בהגשת בקשה לתיקון כתב תביעה: 1. המדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (להלן - בית משפט קמא) שניתנה ביום 17/2/2009, ע"י כב' השופט א' בולוס, במסגרת ת"א 3059/99. 2. להלן רקע עובדתי בתמצית: א. ביום 19/11/1998 נחתם בין הצדדים חוזה לביצוע עבודות בנייה ופיתוח בפרויקט שנקרא "נוף האגם" במעלות. עפ"י החוזה התחייבה המבקשת לבצע עבודות בנייה והמשיבה התחייבה מצידה לשלם את התמורה המוסכמת ביניהן. ב. ביום 16/4/1999 ועל פי החוזה הנ"ל, מסרה המבקשת לידי המשיבה ערבות בנקאית על סך של 600,000 ₪ כערובה להבטחת מלוא התחייבויותיה של המבקשת כלפי המשיבה. ג. במהלך חודש יוני 1999 משביקשה המבקשת לקבל את תמורת העבודות של חודש 5/99, טענה המשיבה כי ספקים וקבלני משנה של המבקשת התלוננו כי הם לא מקבלים את כל המגיע להם עפ"י החוזים שלהם עם המבקשת. לפיכך, טענה המשיבה כי היא מעוניינת לשלם ישירות לספקים על מנת להבטיח ביצוע שוטף של העבודות בפרויקט. ד. לטענת המבקשת, ביום 1/7/1999 הוסכם בין הצדדים, כי המשיבה תשלם את חשבונות קבלני המשנה והספקים, וכן הוסכם כי המשיבה לא תממש את הערבות הבנקאית שנמסרה לידיה ע"י המבקשת. אולם, ההסכם לא קוים, עבודת המבקשת באתר הבנייה הופסקה, והמשיבה הגישה דרישה לבנק לחילוט הערבות ולהעברת הכסף עפ"י תנאי הערבות. ה. ביום 14/07/1999 הגישה המבקשת לבית משפט קמא תביעה כנגד המשיבה, במסגרתה עתרה לצווי עשה, וביקשה כי בית משפט קמא יורה למשיבה כדלהלן: לקיים את תנאי ההסכם מיום 1/7/1999; לשלם לספקים ולקבלני המשנה של המבקשת את הסכומים המגיעים להם; להעביר את יתרת הכספים המגיעים למבקשת לחשבון המבקשת; להורות למשיבה כי תבקש מבנק לדחות את הבקשה למימוש הערבות. ו. ביום 6/3/2001 בהמלצת בית משפט קמא, הועבר התיק להכרעתו של בורר. אך הליך הבוררות התארך ולא צלח, והתיק הוחזר בשנית לבית משפט קמא, אולם בית משפט קמא בהחלטתו מיום 27/2/2007, הורה פעם נוספת על החזרת התיק לפסי בוררות, וזאת חרף התנגדות המשיבה. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור, וביום 2/9/2007 נעתר כב' הנשיא מ' בן דוד לבקשת רשות ערעור, והורה על החזרת התיק לדיון בפני בית משפט קמא. ז. לאחר שחזר הדיון לבית משפט קמא, וביום 19/5/2008 הגישה המשיבה בקשה לחיוב המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה. בבקשתה הנ"ל ציינה המשיבה כי המבקשת נמצאת בהליכי פירוק מאז יום 6/11/2002, ולטענתה לא ניתן יהיה לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובת המשיבה אם וכאשר התביעה נגדה תידחה. ח. מנגד, הגישה המבקשת ביום 29/1/2009 לבית משפט קמא בקשה לתיקון כתב תביעתה. בבקשה הנ"ל טענה המבקשת, כי הסעד המקורי נשוא כתב התביעה אינו רלבנטי עוד, לאחר שהעבודות נשוא הפרוייקט כבר בוצעו והמבקשת קרסה ופורקה, וכי לאור התפתחויות הנ"ל אין מנוס, אלא לתקן את התביעה לסעד כספי. ט. בית משפט קמא בהחלטתו מיום 17/02/09 דן בשתי הבקשות. באשר לבקשת המבקשת לתיקון התביעה, בית המשפט דחה את הבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות, וכן תוך קביעה כי המבקשת התנהלה בשיהוי, ועל פני הדברים בחוסר תום לב. באשר לבקשת המשיבה לחיוב המבקשת בהפקדת ערובה, בית משפט קמא נעתר לבקשה וקבע כי בנסיבות העניין, יהא נכון וצודק להורות למבקשת להפקיד ערובה בסך - 20,000 ₪, וזאת להבטחת הוצאות המשיבה למקרה והתביעה נגדה תימחק, תידחה או תופסק. 3. המבקשת לא השלימה עם החלטת בית משפט קמא לדחיית בקשתה לתיקון כתב תביעה, ומנגד קבלת בקשת המשיבה לחיוב המבקשת בהפקדת ערובה, ומכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. 4. דיון והכרעה: א. אחת הטענות העיקריות של המבקשת הינה, כי החלטת בית משפט קמא שלא לאפשר לה לתקן את כתב התביעה, פוגעת בזכות הגישה לערכאות של המבקשת, וכן ההחלטה סותרת את הפסיקה המדברת על ליבראליות ורוחב לב בנוגע לתיקון כתבי הטענות. עוד היא הוסיפה, כי לא השתהתה בהגשת הבקשה ולא פעלה בחוסר תום לב, אלא העלתה את העניין בדיון הראשון לאחר החזרת התיק לבית משפט קמא, בהתאם להוראת כב' הנשיא בן דוד. בית משפט קמא בהחלטתו המפורטת התייחס לטענותיה הנ"ל של המבקשת. על פי קביעתו, גם אם התיקון המבוקש דרוש לשם הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת, עדיין בסמכות בית המשפט שלא להיעתר לבקשת התיקון, כל עוד הוא סבור כי המבקשת השתהתה או פעלה בחוסר תום לב. לעניין השיהוי נקבע, כי גם בהנחה שהמבקשת מקדה את מחשבותיה בהליך הבוררות ועקב כך לא ראתה צורך בתיקון כתב התביעה, הרי מאז שהוחזר התיק לבית משפט קמא בהחלטת הנשיא בן דוד מיום 2/9/2007, כאמור לעיל, המבקשת ישבה בחיבוק ידיים, ולא ראתה לעורר שאלת התיקון, אלא נזכרה לעשות זאת רק לאחר כשנה וחצי. עוד נקבע, כי למבקשת היה ידוע מזה שנים כי תביעתה כפי שהוגשה, לכאורה, לא תצמיח שום תועלת וכי קיים צורך ממשי בתיקון כתב התביעה, אך היא בחרה להגיש את בקשתה רק לאחר שהבינה כי בית המשפט לא ישלים עם גרירת תיק זה עוד ועוד. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי המבקשת לא טרחה לצרף תצהיר לבקשתה ולתמוך את העובדות שביסוד הבקשה, וגם לא צירפה נוסח של כתב התביעה המתוקן שמבוקש להגישו, ובכך מנעה מהמשיבה ומבית המשפט לעמוד על היקפו של התיקון המבוקש. מעיון בהחלטת בית משפט קמא, עולה כי בית משפט קמא בחן את טענותיה של המבקשת לגופן, וסבורני, כי לא נפלה כל טעות עקרונית בממצאי בית משפט קמא, ובנסיבות המקרה לא ראיתי כל מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא לדחות את הבקשה לתיקון כתב התביעה. מדובר אכן בשיהוי ארוך ובלתי מוסבר מצד המבקשת, והוא כשלעצמו בלבד, מצדיק את דחיית בקשתה. כמו כן, מסכים אני עם קביעת בית משפט קמא, כי במידה והבקשה תתקבל, ייתכן והמשיבה תאלץ כיום לשנות את קו הגנתה דבר שעלול לגרום נזקים של ממש בהתמודדות עם טענות המבקשת, ובהוכחת גרסתה לנוכח הזמן הרב שחלף מאז פתיחת ההליך. לפיכך היעתרות לבקשה טומנת בחובה פגיעה בזכויות המשיבה, בפרט כאשר הבקשה הוגשה בשיהוי כה ארוך ובלתי סביר. ב. למעלה מן הנדרש אוסיף מצידי מספר הערות. ראשית, מעבר לשיהוי הארוך בהגשת הבקשה, כפי שצוין לעיל, מסתבר כי בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 11/12/2008 נקבע כי: "ככל ובכוונת התובעת להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, היא תעשה זאת לכל המאוחר תוך 30 יום מהיום" (ראו סעיף 6 לתשובת המשיבה, וכן סעיף 5 להחלטת בית משפט קמא נשוא בקשת רשות הערעור). אולם, בפועל הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה ע"י המבקשת רק ביום 29/1/2009, וזאת ללא כל בקשה להארכת מועד, ותוך חריגה מהמועד אשר נקבע ע"י בית המשפט. נראה, כי רק מהטעם הזה דינה של הבקשה היה להידחות על הסף. שנית, קבלת הבקשה לתיקון כתב התביעה תכשיר עילת תביעה, שלכאורה, התיישנה זה מכבר, ובכך תעניק יתרון בלתי צודק למבקשת. במה דברים אמורים? התביעה המקורית נסבה סביב חוזה מיום 19/11/1998 ועל האירועים משנת 1999, כאמור לעיל. אין מחלוקת על כך, כי התביעה המקורית הינה תביעה למתן צו עשה, והנה כעת, ובחלוף כ-10 שנים, מתכוונת המבקשת להפוך את תביעתה המקורית לתביעה כספית (ראו סעיף 23 לבקשה למתן רשות ערעור). במקרים כגון דא נאמר כי: "אם בית המשפט יתן לתובע רשות לתקן את כתב התביעה ויאפשר לו להוסיף עילה חדשה או להחליף עילתו בעילה אחרת, והעילה החדשה כבר התיישנה אותה שעה, לא תועיל לנתבע טענת ההתיישנות כלפיה שיטען עכשיו, שהרי תאריך הגשתו של כתב התביעה קובע גם לגבי העילה החדשה, וכאשר הוגש כתב התביעה, גם העילה החדשה עוד לא התיישנה. מתן רשות לתקן במקרה כזה מקפח את הנתבע, הואיל והוא שולל את זכותו להתגונן כלפי העילה החדשה בטענת ההתיישנות. אם לא יקבל התובע רשות לתקן, בין אם יפסיק את הדיון בתובענתו המקורית על יסוד תקנה 154 ובין אם ימשיך בו, יהא עליו להגיש תובענה חדשה כדי להביא את העילה האחרת לדיון, ובכתב ההגנה שיגיש הנתבע במשפט השני, יוכל להתגונן בהתיישנות. אך אם יהא התובע פטור מן הצורך להגיש תובענה חדשה אלא יוכל לתקן את כתב התביעה שכבר הגיש, יזכה ביתרון שלא היה זוכה בו אילו הגיש כתב תביעה חדש: דינו לענין העילה החדשה יהא כאילו תבע אותה כבר בכתב התביעה המקורי, ובזה יושמט היסוד מתחת לטענת ההתיישנות" (ראו זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית (1995), בעמ' 351. מהאמור לעיל עולה, כי אילו היה בית משפט קמא נעתר לבקשת התיקון, בכך הוא היה מעניק יתרון בלתי צודק למבקשת, והיה מונע מהמשיבה להתגונן בטענת התיישנות ביחס לעילה הכספית החדשה. לפיכך, בנסיבות המקרה גם התיישנות עילת התביעה המתוקנת הינה נימוק, המצדיק את דחיית הבקשה. ג. אדון כעת בטענתה הנוספת של המבקשת לפיה טעה בית משפט קמא בכך שחייב את המבקשת להפקיד ערובה להבטחת הוצאת המשיבה, בקובעו, כי הגשת כתב הערבות ע"י בעלי המניות של המבקשת אינה מספיקה כדי להוכיח, כי המבקשת תוכל לשלם את הוצאות המשיבה, אם וכאשר ייפסקו. סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, קובע כי: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". באשר לפרשנותו הראויה של הסעיף הנ"ל נקבע ע"י בית המשפט העליון כי: "על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד - על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר - על דרך ההיקש -כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות - אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות: (א) בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת - להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל). (ב) בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד (השוו: The White Book, 624). משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים" (ראו רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, לא פורסם, , ניתן ביום 11/2/2009), (להלן - פסק דין "ל.נ. הנדסה"). בית משפט קמא בחן את המקרה שלפנינו לפי הכללים הנ"ל שהותוו בפסק דין "ל.נ. הנדסה", וקבע מצד אחד כי לאור הליכי הפירוק בהם נמצאת המבקשת, ברור כי היא לא תוכל לפרוע את ההוצאות, אם וכאשר ייפסקו לטובת המשיבה, ואף מצבם הכלכלי של בעלי המניות שערבו אישית למבקשת, לא התבהר, והוא לוטה בערפל. עוד קבע כי, על פני הדברים, סיכויי התביעה של המבקשת אינם מזהירים, והסעדים הנתבעים על-ידה, לכאורה, הפכו לסעדים תיאורטיים. מאידך גיסא, בחן בית משפט קמא את האיחור הניכר בהגשת הבקשה ע"י המשיבה, וזאת מבלי לקבל ממנה כל הסבר המניח את הדעת. חרף זאת, קבע בית המשפט כי השיהוי הניכר בהגשת הבקשה, אין בו כדי להטות את הכף לטובת דחיית הבקשה. בסופו של יום, לאחר שבית המשפט בחן את מכלול השיקולים, הגיע למסקנה כי המבקשת לא הצליחה לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 353 (א) לחוק החברות, על כן חייב את המבקשת בהפקדת ערובה ע"ס - 20,000 ₪, תוך הדגשה כי הוא נמנע מהטלת ערובה שעלולה לסכל כליל את התביעה, ומאידך לא התעלם מהוצאותיה הלא מועטות של המשיבה. לאחר שבחנתי את טענותיה של המבקשת שהועלו על-ידה בבקשה שבפניי, נראה לי כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא, ומסקנתו כי יש לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה לצורך הבטחת הוצאות המשיבה, הינה החלטה שקולה וראויה בנסיבות העניין, אף סכום הערובה נראה לי סביר ומאוזן בנסיבות העניין, ואינו דורש התערבות. ד. מיותר לציין, כי לא נעלמה מעיני טענת המבקשת לפיה לאור ההחלטה מיום 25/6/2008, בית משפט קמא היה אמור לדחות את בקשת המשיבה על הסף, ומשלא עשה כן, הוא טעה. נראה לי, כי דין טענת המבקשת בעניין זה גם להידחות. מהמסמכים שהוגשו לעיוני עולה, כי ביום 19/5/2008 הגישה המשיבה את בקשתה לחיוב המבקשת בהפקדת ערובה (ראו נספח ז(1) לבקשת רשות הערעור). ואילו מעיון בהחלטת כב' השופט קולה, שניתנה כאמור לעיל, ביום 25/6/2008, עולה כי הוא לא הכריע בבקשה דנן לגופה, אלא קבע בזו הלשון: "מבלי לקבוע מסמרות, בשלב זה, באשר לעצם הבקשה לחיוב המשיבה בערובה, ומשבתגובה נאמר ע"י ב"כ המשיבה, כי בעלי המניות ערבים לחובות המשיבה, אזי יתכבדו בעלי המניות ויחתמו באופן ברור על ערבותם להוצאות שייפסקו כנגד המשיבה, וככל שייפסקו כאלה, אם וככל שתידחה תביעתה" (ראו נספח ז(3) לבקשת רשות הערעור). לפיכך, סבור אני, כי הואיל ובקשת המשיבה בדבר חיוב המבקשת בהפקדת ערובה לא הוכרעה בהחלטה מיום 25/6/2008, רשאי היה בית משפט קמא בהחלטתו המאוחרת יותר להכריע לגופה של הבקשה, כפי שעשה כן בהחלטתו מיום 17/2/2009 - ההחלטה שלא מצאתי מקום להתערב בה, כפי שפירטתי לעיל. 5. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור. 6. המבקשת תשא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של המשיבה בסכום של 3,000 ₪ + מע"מ כחוק, נכון להיום. שיהויכתב תביעהתיקון כתב תביעהמסמכים