קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש בשם מסחרי של עיתון: א. מהות הדיון בתאריך 13.11.2007 נתן בימ"ש זה פס"ד דין חלקי לעניין החבות. עניינה של התביעה הוא מתן צו מניעה קבוע, מתן חשבונות וסעד כספי בגין הפרת סימן מסחר. בפסה"ד החלקי שניתן קבע בימ"ש זה כי נעשה שימוש שלא כדין בסימן מסחרי רשום ולא רשום של התובעים קרי: בשם העיתון: "מיג"; וכן היתה גם גניבת עין מצד הנתבעים. לאחר מתן פסה"ד נדחה התיק לשלב ביניים, כדי לבדוק אפשרות הידברות בין הצדדים. משהדבר לא צלח, נשמעו ראיות לעניין הסעדים הנתבעים והנזק. ב. כ ל ל י התובעים הפרידו בין שתי עילות תביעה לפי ביצוען בזמן. גניבת עין - התקופה מהוצאת הגיליון הראשון של עיתון הנתבעים, ועד למועד תחילת ההגנה מכוח רישום סימן מסחר. תקופה זו השתרעה מחודש מאי 2000 ועד 12.6.2000. בתקופה זו הוציאו הנתבעים לאור 6 גיליונות (עמ. 36) או 10 (עמ. 64). הפרת סימן מסחר - התקופה מתחילה מיום רישום סימן המסחר ועד למועד הגשת התביעה כלומר מיום 12.6.2000 ועד ליום 24.3.2002. בתקופה זו הוציאו הנתבעים 105, 106 גיליונות (עמ. 36). התובעים רשמו סימן מס. 138834. ביום 16.7.2007 החליט רשם סימני המסחר למחוק מפרטת הסחורות של הסימן הרשום את הפריטים: "עתונים, עלוני חדשות וירחונים" (פסקה 54 לפס"ד הרשם). כך שכיום, ומאז המחיקה, סימן המסחר מגן על צילומים, תמונות, כריכות לספרים ולדברי דפוס (נספח ב' לסיכומי הנתבעים). ג. צו מניעה 1. לעניין סימני מסחר המבחן הקובע להכללת מוצר בהגנת סימן מסחר, הינו מבחן "המשפחה המסחרית" (ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב נ' המועצה להסדר הימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873). נראה שלא תהיה מחלוקת שאין קשר בין כריכות ספרים וכיו"ב המפורטים בפרטת הסחורות המוגנות נכון להיום בסימן הרשום, לבין עיתון חדשות. מכאן, שכיום אין לתובעים סימן מסחר עליו יש להגן, ולכן לא ניתן להוציא צו מניעה קבוע. אשר על כן אני דוחה את הבקשה לצו מניעה קבוע. 2. לעניין גניבת עין במקרה זה יש צורך להוכיח: קיום מוניטין במוצר, וסכנה של הטעיית הציבור. כל הדברים האמורים לעיל לא מתקיימים בענייננו, מאחר והתובעים הפסיקו למעשה את הוצאת העיתון. לכן גם לעניין זה אין מקום ליתן צו מניעה. ואם תבוא ותאמר הפסקה זו הינה זמנית והם עתידים, ל"כשיעשירו" להמשיך את פרסום העיתון, אזי יש לבדוק אם נוצר להם מוניטין במוצר. בפסה"ד החלקי שבימ"ש זה נתן נקבע כי לתובעים היה מוניטין בשם "מיג". הגיליון הסדיר האחרון של התובעים יצא בחודש מאי 1999. במועד זה הם למעשה הפסיקו את פעילותם בתחום הוצאת עיתון, שכן מאותה תקופה ועד פברואר 2006, הוכח שהם הוציאו 4 גיליונות בלבד, ומפברואר 2006 לא יצא יותר אף גיליון. התובע מס. 1 העיד כי "עיקר המוניטין נצבר עד שנת 99" (עמ. 20). העיתון "מיג" התמקד בעיקר בפרסומים ומעט בחדשות. מטבעם של פרסומים שהם מתעדכנים לעיתים מזומנות, ופרסומים ישנים עוברים מן העולם. לא הוכח לבית המשפט כי מוניטין זה קיים גם היום, או למצער ליום הגשת התביעה. ייתכן, שכתוצאה מכך שהנתבעים לעדותם השקיעו הרבה כספים בפרסום "המיג" שלהם, התפוגג במהלך השנים מ - 1999 ועד הגשת התביעה ובמיוחד עד יום כתיבת פסה"ד, המוניטין שהיה לתובעים. אשר על כן אני קובעת, שלא ניתן להוציא צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים לאור האמור לעיל. ג. פיצויים 1. לעניין הפרת סימן מסחר רשום סעיף 59 לפקודת סימני המסחר פותח את האפשרות להעניק לנפגע פיצויים, במידה ויוכיח נזק. התובעים ייסדו שותפות בשם: "מיג פרסום הוצאה לאור" בשנת 1996. שותפות זו עסקה בהוצאה לאור של דברי דפוס, לרבות העיתון "מיג" נשוא תובענה זו. מסתבר שעיתון זה לא גרף רווחים. לעדות התובע בשנת 1998 היתה שנה של הפסד (עמ. 58), כנ"ל גם בשנת 1999 (עמ. 58 - 59). העיד התובע כי מינואר עד מרץ 2000 הם ניסו להוציא עיתון ולא הצליחו (עמ. 60). מעדותו עלה כי השותפות עבדה עם מפלגת העבודה והפסיקה לקבל ממנה תמיכה להוצאת העיתון "לאחר מכן היו שינויים בשוק ונגררנו להרבה מאד הליכים משפטיים שדרשו מאיתנו משאבים כספיים" (עמ. 16). מסתבר שמצב זה גרם לכך שעברו שנים בין הוצאת גיליון אחד למשנהו, וכן שחלק מהפעילות הועבר למישור האינטרנט. התובעים עתרו, בין היתר, לבית המשפט לפסוק פיצויים על דרך של אומדן (פיסקה 29) או לפסוק את הפיצויים הסטטוטוריים. אין מחלוקת שבית המשפט מוסמך לעשות כן. (ע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל(1983) בע"מ, פ"ד נט(6), 490). יחד עם זאת אחת הדרישות בהפרת פטנט (שם) היא כי נגרם נזק ורק את שיעורו קשה להוכיח. שאלה היא - האם בנסיבות המקרה, בו הוכחו בפועל הפסדים, ולא הוכח קשר סיבתי בין הפסדים אלה לבין הוצאת העיתון ע"י הנתבעים, - זכאים התובעים לבקש מבית המשפט לעשות שימוש בשיטת האומדנא לקביעת נזקים? מלוח הזמנים עלה שיש רק 6 גיליונות שנתבעים בגינם פיצויים (בין היתר) בעילה של גניבת עין, ואילו שאר הגיליונות נתבעים מכוח פקודת סימני המסחר. גורסים הנתבעים, כי לגבי גיליונות הבאים "מכוח" פקודת סימני המסחר, ניתן לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, ועל דרך האומדנא, ברם לא מעבר לכך (על כך להלן). התובעים עותרים להשבת התקבולים (סעיף 19) שקיבלו הנתבעים בגובה של מליון שקל לשנה, בהסתמך על עדות רואה החשבון של הנתבעים. המדובר בעצם ברווחי המפר, מכוח עשיית עושר שלא כדין. בית המשפט לא הכיר בתביעה בגין עשיית עושר, שזו בעצם העילה הנטענת ע"י הנתבעים, ומכאן שאין להם אפשרות לתבוע סעד זה (ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד (פ"ד נח(4) 314). גורס ב"כ הנתבעים כי גם בראש פרק זה, למרות האפשרות הנורמטיבית, לא ניתן לחייב את הנתבעים מאחר והם בחרו לעצמם סמל מסחר בתום לב. הנתבע מס. 2 קשור לקבוצה בינלאומית בשם מיג, הם לא ידעו אודות הסימן שכן בדיקה במשרד הפנים לא העלתה קיומו של עיתון רשום בשם זה. קשה לי לקבל עמדה זו. המדובר בעיתון המיועד לקהילה רוסית. אין המדובר בקהילה גדולה, ואין המדובר במעצמה שבה מספר רב של מדינות. מטבע הדברים, כל מי שפועל בתחום התקשורת, יודע על פעילות מסחרית של משנהו, מה גם שהמדובר במיזם חדש, שבא להקל על הקהילה בין בחדשות ובין בפרסום. לכן, לא השתכנעתי שהנתבעים סבלו מחוסר מידע. הנובע מהאמור לעיל הוא, שהתובעים לא הצליחו להוכיח נזק דווקא בגין הפרת סימן המסחר. הנזק הכללי שלהם, עשוי היה לנבוע ממקורות שונים. לא ניתן לערוך שעטנז בין הוראות פקודת סימני המסחר לבין חוק עוולות מסחריות, וזאת ממספר סיבות: הראשונה - הנזקים נשוא התביעה נתבעו בפרשת התביעה מכוח פקודת סימני המסחר; השניה - עיון בחוק העוולות מעיד על עצמו שהוא מתייחס לגניבת עין, וקובע הסדרים מיוחדים בנושא זה, ולא ניתן להחיל חוק זה על "מוצר" נשוא פקודת סימני המסחר. הפועל היוצא הוא שאני דוחה את תביעת הפיצויים מכוח פקודת סימני מסחר. 2. לעניין גניבת עין- כאן ניתן ליישם את חוק העוולות המסחריות, התשנ"ט-1999, לפיו קיים פיצוי סטטוטורי מקסימאלי בגובה של 100,000 ₪. אלה פיצויים ללא הוכחת נזק, בגין ההפרות שאירעו, ולטעמי הם ניתנים לתביעה אפילו הוכח שהתובעים ספגו הפסדים במהלך תקופה נתונה, אבל לא הוכח מה היה גובה ההפסד המדויק וכן הקשר הסיבתי שבין ההפרה להפסד. במסגרת זו יש לקחת בחשבון 6 פרסומים לגביהם נטענה עילת גניבת העין. שאלה היא - מה סכום הפיצוי בגין כל הפרה והפרה? התקופה הרלבנטית לגבי עוולת גניבת העין היא מתאריך 2.3.2000 ועד ליום 12.6.2000. ב-ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (פ"ד נט (1) 873), נקבע כי שני שיקולים מאפשריים פיצויים ללא הוכחת נזק בגין גניבת עין: היעדר יכולת להוכיח את הנזק המדויק שנגרם בעקבות גניבת העין, והרצון להרתיע מעוולים בכוח. רשימת השיקולים בהם יתחשב בית המשפט בבואו לקבוע פיצוי בגין גניבת עין, אינה סגורה, ובין השיקולים ניתן למנות את: עוצמת ההפרות, מספרן ומשכן, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר וכדומה. אם ההפרות הן מינוריות אבל נמשכות על פני תקופה ניכרת, או כשהיקפן משמעותי, בית המשפט רשאי לפסוק את הפיצוי המרבי הקבוע בסעיף 13 לחוק. זה ההיבט העונשי ההרתעתי של הפגיעה במוניטין. לא ניתן לראות הוצאה של כל עיתון ועיתון כמסכת אחת של עוולה. המדובר בהוצאה של עיתון, ומטבע הדברים כל עיתון ועיתון הינו "ישות" בפני עצמה, ואין לו קשר מלבד בשמו ומוציאו, לעיתון הקודם לו בזמן. (במאמר מוסגר אציין כי אני ערה לטיעוניו של ב"כ התובעים בסיכומי התשובה כי פס"ד זה מאפשר פסיקת פיצויים מכוח חוק העוולות גם לגבי סימן רשום. קראתי את פסה"ד ולא מצאתי מהיכן טיעון זה שאוב). בד בבד עלה מהראיות כי בעוד שלתובעים היה מימון "דק" לפרסם את דבר קיום עיתונם, עשו הנתבעים רבות לעניין פרסום העיתון שלהם בשם "מיג" כדי להחדיר לתודעת הציבור הפוטנציאלי את דבר קיומם, ובכך לרכוש מוניטין; ואם נתייחס בהקשר זה לפן ההרתעתי-עונשי, יש לאמור, שלא ייתכן שבעל הממון יחדור לתחום חברו למסחר, ובאמצעות מימון "עבה" יותר יצליח, בצורה לא נאותה לחדור לשוק במקומו, או להקטין את רווחיו. בשוקלי את כל ההיבטים, אני מחליטה לזכות את התובעים בפיצוי סטטוטורי בגין גניבת עין, בגובה של 50,000 ₪ לכל עוולה, סה"כ 300,000 ₪ נכון ליום פסה"ד. כמו כן על הנתבעים לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪. לשני הסכומים יתווסף מע"מ וכן הפרשי הצמדה וריבית מיום פסה"ד ועד לתשלום בפועל. כמו כן זכאים התובעים להוצאותיהם, אותן ישום הרשם.שם מסחרישימוש בשםעיתונות