תאונה קטלנית בים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה קטלנית בים / פגיעה של סירה בשחיין:

א. ההליך

1. התובעים 6 – 2 הינם יתומיו ויורשיו של המנוח משה מלכי ז"ל [להלן – "המנוח"], התובעת 7 הינה אימו.

ביום 3/9/1998, נמצאה גופתו השסועה של המנוח משה מלכי ז"ל כשהיא צפה בכנרת. לטענת התובעים, יצא המנוח משה מלכי ביום 1/9/1998 לשחות בכנרת. במהלך שחייתו, חלפה במקום סירת מרוץ נהוגה על ידי נתבע מס' 1 [להלן – "הנתבע"] ופגעה בו. כתוצאה מכך קופחו חייו של המנוח.

2. לטענת התובעים, חב הנתבע, כמי שהיה נהגה של הסירה, והממונה עליה, בשיפוי נזקיהם שנגרמו עקב פטירתו של המנוח וזאת בין כתלויים ובין כיורשים. אמנם על פי סעיף 1 לכתב התביעה, מוצגים התובעים 6-2 כיורשיו של המנוח, אולם כעולה מסעיף 95 לכתב התביעה, תביעתם הינה תביעה משולבת של יורשים ותלויים גם יחד.

3. התביעה הוגשה אף כנגד מדינת ישראל. לטענת התובעים חבה מדינת ישראל בשיפוי נזקיהם, נוכח העובדה כי זו התרשלה בחקירת האירוע, באופן שמנע איתור ראיות משמעותיות, אשר היה בהן כדי להביא לחשיפת האחראי למות המנוח, ונמנעה מקיום הליך משפטי הולם – דבר אשר גרם לתובעים נזק ראייתי עצום. בין היתר נטען כנגד המדינה, כי נציגיה הבהירו לבני משפחת המנוח, כי נמצאו חלקי גופה על סירתו של הנתבע, באופן אשר ייתר את נתיחת גופתו. שכן ניתן היה לאשר את התאמת הגופה לחלקיה, אשר נמצאו על הסירה, באמצעות השוואת D.N.A. עקב כך התנגדו בני המשפחה לנתיחת הגופה. בפועל הסתבר כי כל אשר נמצא על הסירה לא היה אלא שערת גוף אחת בודדה חסרת שורש, אשר היתה דבוקה לברך מדחף הסירה.

4. במהלך הדיון המשפטי בפני הסכימו בעלי הדין כי הדיון יפוצל באופן שבשלב הראשון תידון התביעה כנגד הנתבע. רק בתום הליך זה, ישקלו בעלי הדין האם קיים צורך בהמשך ההליך כנגד נתבעת מס' 2.

5. יש לציין כי קדם לדיון שנערך בפני, הליך של חקירת סיבות מוות, אשר התנהל בבית משפט השלום בטבריה.

במהלך הדיון בפני, הסכימו בעלי הדין כי יוצג בפני כל חומר החקירה, אשר נאסף ע"י המשטרה במהלך חקירת האירוע, וכן החומר המצוי בתיק החס"מ. חומר זה המצוי לפני, כמוצג ת/1, כולל חקירות רבות של עדים, אשר נכחו בזירת האירוע, לרבות חקירתו של הנתבע מס' 1 וחבריו אשר שטו עימו בסירה, עדויותיו של העד מר אלעמי קריספיל (להלן: "קריספיל"), אשר העיד כי חזה בתאונה ממרפסת ביתו הצופה לכנרת, וכן חוות דעת רפואית של המכון לרפואה משפטית וחוות דעת גנטית ביחס לשערת הגוף, אשר נמצאה דבוקה לסירה.
למעשה, העדיפו הצדדים להמציא לבית המשפט ראיות כתובות, מכלי שני, תוך שהם מביאים לעדות בפני, לצורך קביעת ממצאים העובדתיים הנוגעים לאירוע התאונה, רק את קריספיל והנתבע עצמו.

בסופו של יום, הונחו לפתחי ראיות רבות, רובן מפי עדים אשר לא הופיעו בבית המשפט, והכוללות הודעות שנגבו ע"י המשטרה, עדויות שנשמעו במהלך הליך החס"מ, ואף עדותו של קריספיל, שניתנה במסגרת המשפט הפלילי, המתנהל נגד הנתבע, בבית משפט השלום בנצרת.

6. בפסק דיני זה אתייחס ראשית לסוגיית עצם התרחשות התאונה, הראיות גבי אותה תאונה, ואבחן את טענות הצדדים לאור הראיות שהובאו בפני. בשלב השני, אתייחס לסוגיית נזקיהם של התובעים ופסיקת פיצויים.

ב. טענות התובעים ביחס להתרחשות התאונה

7. לטענת התובעים, הובאו בפני בית המשפט ראיות דיות, המוכיחות כי סירתו של הנתבע היא שפגעה במנוח והיא שהביאה למותו. התובעים טוענים כי שתי הראיות העיקריות ו"המכריעות" לעניין זה, הינן הימצאותה של שערה, אשר נמצאה סמוך למדחף הסירה, ואשר הצופן הגנטי שלה, תואם לצופן הגנטי של בני משפחת המנוח. הראיה השנייה, הינה עדותו של העד קריספיל, אשר צפה באירוע כאמור.

על פי המפורט בסיכומי התובעים, השערה נתפסה כשהיא דבוקה בסירה. במקביל, הסתבר כי אום אבטחת מדחף הסירה היה מותקן באופן הפוך, שעה שהסירה נבדקה על ידי אנשי המשטרה – ראיה מלמדת על כך כי מישהו "טיפל" בסירה, לצורך ניקויה מראיות מרשיעות. לפי חוות הדעת הגנטית אשר הומצאה לבית המשפט, ואשר עורכיה לא נחקרו, קיימת התאמה חד משמעית, לפיה השערה אשר נמצאה דבוקה בסמוך למדחף הסירה הינה שערת גופו של המנוח.

כאמור, התובעים אף סומכים על עדותו של מר קריספיל, אשר צפה באירוע ממרפסת ביתו. זה העיד מפורשות כי ראה אדם שוחה בכנרת, כאשר מתקרבת אליו סירת מרוץ ובה חמישה נוסעים, כאשר בחלקה הקדמי יושבת בחורה. כאשר הסירה התקרבה לשחיין, הוא ראה את הבחורה מנפנפת בידיה לכיוון הנוהג בסירה, ואז פגעה הסירה בשחיין וזה נעלם מן העין. מיד לאחר מכן "שברה" הסירה את כיוון הפלגתה ופנתה מזרחה כשהיא מתרחקת במהירות לכיוון עין גב. קריספיל דיווח על האירוע למשטרה מיד לאחר מכן.

8. לטענת התובעים, עדותו של קריספיל הינה חד משמעית, וברי כי הינה מתייחסת לפגיעה במנוח ולא לאחר. לשיטת התובעים, אין עדויותיו של מר קריספיל סובלות מפגמים וסתירות הדדיות ביניהן כפי הנטען ע"י הנתבע. לקריספיל אף לא היה כל אינטרס לשקר. על פי עדותו של קריספיל נגרמה התאונה במרחק של עשרות מטרים סמוך לחוף, במקום בו נאסר על סירות מרוץ לשוט, כאשר מהלך שיוטה של הסירה היה במקביל לחוף בניגוד לאיסור. גרסתו של קריספיל נחזית, כך לפי התובעים, כאמינה, בניגוד לגרסתו של הנתבע, אשר טען כי הפליג במרחק העולה על 300 מטר מהחוף, שעה שידע כי הינו מואשם בעבירה של גרימת מוות, כך שהיה לו אינטרס למסור גרסה שקרית.

עדותו זו של קריספיל אף עולה, בנקודות רבות, בקנה אחד עם עדויות יושבי הסירה, ובמפורש עדותה של גב' מורית אודיז (להלן: "מורית"), אשר ציינה כי ראתה אדם במים והסבה את תשומת ליבו של הנתבע לכך. למעשה, כל יושבי הסירה העידו במשטרה על התרעתה זו של מורית, אשר בעקבותיה נעצרה הסירה, ויושביה ערכו חיפוש של בין 5 ל – 10 דקות באזור האמור.

9. התובעים אף מציינים כי הנתבע נמנע מלהעיד ולו אחד מיושבי הסירה. על כן מבקשים הם כי בית המשפט יסיק את המסקנות ההולמות מאי העדתם של עדים רלבנטיים.

10. על גופתו של המנוח נמצאו סימני "קציצה" ושברים רבים אשר אין לייחסם אלא לפגיעת מדחף כבד, המסתובב במהירות.

11. אף הרכבתו של מדחף הסירה באופן שגוי, מעידה על כך כי הורכב בחיפזון. הסירה אף נשטפה על ידי הנתבע – עובדות המעידות על כך שהנתבע אכן העלים ראיות, וכי היה לו אינטרס ממשי לעשות כן.
12. לפי דו"ח תפיסת הסירה, נמצאו על הסירה שריטות ותיקונים בחלקה האחורי, ושתי פגיעות בחלקה הקדמי, אשר הביאו לחשיפת שכבת הפיברגלאס – עובדה המלמדת על פגיעה בשחיין.

ג. טענות הנתבע ביחס להתרחשות התאונה

13. הנתבע מודה כי אכן השיט את הסירה ביום 1/9/1998 כאשר לא היה ברשותו רישיון משיט. לשיטתו, נתגלה "חשש" לפגיעה בסירה במהלך השיט. על כן עצר את הסירה וערך חיפוש ברדיוס של עשרות מטרים מהמקום בלא שנמצא כל ממצא. עם זאת, טוען הנתבע כי אין לקשור בין אירוע זה לבין מותו של המנוח. הראיות העיקריות, אשר הובאו ע"י התביעה, אין בהן כדי ליצור את התשתית הראייתית ההולמת לקשר שבין האירוע לבין מות המנוח.

14. לנתבע טענות רבות כנגד עדותו של מר קריספיל, המרובבת, לשיטתו, בסתירות רבות. בין יתר הסתירות אליהן מפנה הנתבע מצויה העובדה כי קריספיל ציין בהודעתו במשטרה כי הסירה היתה בצבע כחול או ירוק שעה שצבעה היה לבן. קריספיל, אשר ישב במרחק רב ממקום ההתרחשות, ציין כי ראה את המצופים, שהינם כדורים בקוטר של 15 עד 20 סנטימטר, במים – דבר שאינו אפשרי (מצופים אלה נועדו לסמן את קו 300 המטרים מן החוף, האסור לשיוט – הערה שלי - ב.א.). בה בעת לא הצליח קריספיל לזהות בוודאות אם מדובר בגבר או אישה, שישבו בקדמת הסירה שכן כעדותו, ייתכן שהיה זה גבר עם שיער ארוך. קריספיל ציין בוודאות כי היו בסירה חמישה אנשים, שעה שהיו בסירה שבעה אנשים.

תמיהות נוספות ביחס לעדותו של קריספיל, נוגעות למשקפת שהיתה ברשותו. קריספיל העיד כי צפה באירוע באמצעות משקפת 10X50. משקפת זו התקלקלה במהלך השנים. אלא שהמשטרה לא טרחה לתפוס משקפת זו, ולוודא את תקינותה, והאם אכן ניתן לצפות באמצעותה באירוע, עד כדי יכולת לזהות את ההתרחשות. כמו כן, מסר קריספיל גרסאות נוגדות באשר למועד קלקולה של המשקפת ביחס לאירוע. כך יש אף להתייחס בחשדנות לזיהוי זמני התרחשות האירוע בהודעותיו השונות של קריספיל במשטרה, בהליך החס"מ ובבית המשפט, אשר השתנו מהודעה להודעה.
לשיטת הנתבע, גררה הסירה גולש סקי בעת האירוע. לטענתו, עובדה זו הוכחה על ידו כדבעי, אולם קריספיל העיד בביטחון כי הסירה לא גררה כל גולש סקי. קריספיל אף העיד בוודאות כי הסירה לא עצרה וזאת בניגוד להודעות נוסעי הסירה. טענה נוספת שהושמעה כנגד קריספיל, הינה כי להודעתו על האירוע במשטרה לא נמצא כל זכר. בעדותו העיד כי נודע לו על מותו של המנוח רק שנתיים וחצי לאחר מכן מפי אחיו של המנוח, בעוד שבבית המשפט העיד כי צפה בצילומי הגופה כחלוף שלושה שבועות מן האירוע.

נוכח כל האמור, טוענת ב"כ הנתבע כי הסתירות הרבות, הופכות את עדותו של קריספיל לבלתי רלבנטית ואין לייחס לה כל משקל.

15. ביחס לשערה אשר נמצאה על הסירה, טוענת ב"כ הנתבע כי הסירה נבדקה משך מספר ימים לאחר האירוע ולא נמצא דבר עליה. מן הסתם, פגיעת סירה בשחיין אמורה היתה להשאיר עקבות רבות כגון סימני פגיעה, שרידי עור, דם, רקמות וכו'. על הסירה לא נמצא כל ממצא כאמור. עצם הימצאותה של השערה על ברך המדחף, אין בה כדי להוכיח כי הסירה פגעה במנוח בעודו חי. תרחיש אפשרי, הוא כי המנוח נפגע על ידי סירה אחרת, ושערה, שנשרה מגופו, דבקה, במהלך השיט, בסירת הנתבע.
על כן, הימצאותה של השערה על ברך המדחף יכול ותהא אקראית ומכל מקום הינה ראייה נסיבתית.

מכל מקום, חוות הדעת בנוגע להשוואת דגימות ה- D.N.A אינה מוחלטת.

פרק נכבד מסיכומי הנתבע מתייחס לכך כי החיפוש שנערך על ידי אנשי המשטרה בסירה היה בלתי חוקי.

16. עוד טוען הנתבע, בהתבסס על עדויות הנחקרים במשטרה ובהליך החס"מ, כי הסירה הפליגה במרחק העולה על 300 מטר מקו החוף. עובדה זו יש בה כדי ללמד כי הנתבע לא התרשל עת נהג את הסירה.

ד. ניתוח הראיות

17. בבואי לנתח את הראיות, אציין כי קיימות מספר ראיות אשר אינן שנויות במחלוקת. אין חולק על כך כי אכן הנתבע השיט את סירתו ביום 1/9/1998 בשעות אחה"צ בכנרת. אין חולק על כך כי במהלך השיט הזדעקה מורית, שהיתה אחת מנוסעי הסירה, וישבה בחזית הסירה, וקראה כי ראתה דבר מה במים. אף אין חולק על כך כי בו-ביום, פנה הנתבע למשטרה, והודיע על החשש לפגיעה בדבר מה במים.

עובדה נוספת, שאינה שנויה במחלוקת, הינה העובדה כי המנוח קיפח את חייו, וכי גופתו נמצאה בכנרת כאשר עליה סימני פגיעה מן הסוג העלול להיגרם ע"י מדחף סירה.

עוד עובדה שאינה שנויה במחלוקת, חרף טיעון רפה מפי באת – כוח הנתבע בסיכומיה, הינה העובדה כי על ברך הסירה נמצאה שערה מגופו של המנוח. כאמור, השערה נבדקה ע"י מומחים להשוואת ה- D.N.A, וממצאיהם הוגשו לתיק בית המשפט. הנתבע לא ביקש לחקור את המומחים האמורים, כך שחוות דעתם נותרה כראייה בלתי נסתרת. עפ"י חוות דעתה של אסתר לשינסקי - סילבר נמצאו לנו הדברים הבאים:

"הרצפים מאד נדירים וייחודיים ולא נמצאו בשום מאגר עולמי. העובדה שהם נמצאו בכל הדגימות שנבדקו, והייתה זהות מוחלטת לרצפים שדווחו ב- D.N.A שהופק מהשערה באנגליה, מעידה שיש ההסתברות גבוהה מאד שהדגימות שנבדקו במעבדתנו הן של פרטים שיש להם שייכות משפחתית גבוהה לדגימת השער שנבדקה באנגליה". (ההדגשה במקור - ב.א.).      

משלא נחקרה עורכת חוות הדעת על חוות דעתה, הרי יש לקבל את חוות דעתה כראויה. אמנם בחוות דעת זו נאמר כי קיימת רק "הסתברות גבוהה מאוד" לזהות הדגימות שניטלו מבני המשפחה, אולם כאמור מדובר ברצפים נדירים וייחודיים, אשר לא נמצאו בכל מאגר עולמי שהוא ומנגד נמצאו זהים, זהות מוחלטת, לרצפים שהופקו מן השערה אשר נשלחה לבדיקה באנגליה.

לטעמי, די ברמת הסתברות זו כדי לעמוד ברמת ההסתברות הנדרשת בהליך אזרחי. מדובר ברמת הסתברות גבוהה מאוד, אשר איני רואה כיצד ניתן יהיה, באמצעים הקיימים כיום, ובנסיבות שנוצרו, לכרסם באמינותה. לעניין קבילות ממצאי בדיקת DNA ומשקלן מצינו ברע.פ 9724/02 אבו חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 71:

"נושא ההסתברות הסטטיסטית הוא העיקר בבדיקת הדנ"א. כך, למשל, בפרשת מקדאד נקבע כי איפיון גנטי תואם ברמת שכיחות של 1 ל-135 מיליארד די בו לקביעת זהותו של אדם. בפרשת סימון בן ארי נקבע כי התאמת דנ"א ברמת שכיחות של 1 ל- 319510 בין המערער לבין דם שנמצא בזירת הפשע די בה כדי לקבוע כי הדם דמו הוא. בפרשת הוכברג מדובר היה ברמת שכיחות של 1 ל -65,000, ובע"פ 7463/00 פלוני נדרש בית-המשפט לבדיקת דנ"א בשכיחות של אחד לכ-6 מיליון. בפרשת גאנם דיבר בית-המשפט ברמת שכיחות של אחד לכ- 3.6. מיליון. בבש"פ 5284/98 צאלח אלמוגרבי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) , נקבע כי רמת שכיחות של 1 ל-7 מיליארד דיה למעצר עד תום ההליכים, ובבש"פ 5174/99 ג'אלב חאלדי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(289 (4, נקבע כי רמת שכיחות של אחד ל-17,425 אינה מהווה ראיה מספקת לזהות אף לא למעצר עד תום ההליכים."
 
נראה לנו כי ההלכה בישראל רואה בהתאמה של דגימות דנ"א מרמה מסויימת ומעלה - בוודאי כך ברמת השכיחות שלפנינו - ראיה לקיומה של זהות בין האדם שהיווה מקור לדגימת הדנ"א שנמצאה בזירת העבירה לבין אדם שדגימת דנ"א שלו נמצאה תואמת. ואולם בכל המקרים שסקרנו - וכבר הערנו על כך - לא הורשע אדם אך על יסוד ראיית דנ"א בלא שנמצאו ראיות נוספות תומכות בה"

על כן, סבורני כי ממצאי הבדיקה שהוגשו לתיק בית המשפט, יש בהן כדי ללמדני, במידת הסבירות הנדרשת, כי אכן השערה שנמצאה, הינה שערה מגוף המנוח.

18. כעולה מעדות הנתבע, התנהלותם של יושבי הסירה, אינה הולמת התנהגות של נוסעים תמימים, אשר נתקלו בגוף תמים צף במים כגון מצוף או בקבוק. איני מסוגל להעלות על דעתי סיטואציה, שבה פגעה סירה פגיעה של מה בכך, במצוף או בחפץ קטן אחר במים, ונוסעיה יעצרו ויערכו חיפוש, משך מספר דקות וברדיוס של עשרות מטרים באזור, כמפורט בסעיף 26 לתצהיר הנתבע. יתר על כן. איני רואה כל סיבה שבעולם, כי לאחר פגיעה תמימה כגון זאת, המתוארת בגרסת הנתבע, יישאר הנתבע ויישארו חבריו כה חסרי מנוחה, עד כי יפנו מיוזמתם לתחנת המשטרה, בו ביום, וידווחו על האירוע. האירוע המתואר ע"י הנתבע דומה במהותו לפגיעת מכונית בבקבוק או חפץ תמים אחר על הכביש. לא יעלה על הדעת, כי נהג אשר פגע בחפץ כאמור בעת נהיגתו, יזדרז ויפנה לתחנת המשטרה, על מנת לדווח על האירוע. התנהגותם של הנתבע וחבריו מלמדים על כך כי היו מוטרדים מעניין חמור בהרבה, אשר טרד את מנוחתם.

19. מחומר הראיות עולה, כי הנתבע וחברתו מורית סבורים היו כי הפגיעה היתה בדבר מה אחר שאינו מצוף. אם נתבונן, במברק שנשלח ע"י משטרת טבריה ביום 1/9/1998, והמצוי בין המוצגים שבת/1, נראה כי באותו יום דיווח בסיס ים כנרת על כך שהנתבע הופיע באותו היום בתחנה ודיווח כי מורית טענה: "שהבחינה באדם בים וחושבת שהסירה פגעה בו".

אף בהודעתו של הנתבע במשטרה, שנמסרה בו ביום, בשעה 19:10, מוצאים אנו את הדברים הבאים:

"מורית לטענת(ה) חשבה שהבחינה באדם בים, וחושבת שפגענו בו
וזאת בסמוך לשעה 17:30 בערך" (שורות 13-11).

גם בהודעתו המאוחרת יותר, שנמסרה ביום 29/10/1998, ואשר ניטלה ממנו תחת אזהרה, מסר הנתבע כדלקמן:

"...ומורית אמרה שאם פגענו במישהו אז אמרתי לה שאם את חוששת (מילה לא ברורה) אז נלך למשטרה ונמסור הודעה" (גיליון 1 שורות 50-46). ולמטה מכך: "הבחורה חששה שאולי פגענו במישהו" (שם, שורה 64).      


ואילו בתצהיר עדותו הראשית, מודה הנתבע:

"מורית היתה מודאגת ולא רגועה גם לאחר הסריגה בים וגם לאחר ששבנו לחו. ובדקנו את הסירה. היא הביעה באוזני את חששה "אם פגענו במישהו?" ולכן הצעתי אני שנלך למשטרה ואמסור הודעה על המקרה והכל על מנת להרגיעה וכדי שאדע שפעלתי כמתחייב בנסיבות אלו.
מיד התקשרתי לשוטר דני אבנעים ומסרתי לו בקצרה על שהתרחש ועל חששה של מורית שמא נפגע אדם באירוע".

[הערה – כל הסעיפים בתצהיר עדות הנתבע, לאחר סעיף 30, ממוספרים, משום מה, בספרה 5].

דברים דומים מוצאים אנו אף בעדותו של מר אורי בוכריס מיום 29/10/1998. עד זה העיד בגיליון 4 להודעתו, כי מורית אמרה שראתה משהו או מישהו לא יותר מזה (שורה 26). בהמשך אמר העד כי האירוע היה חריג.

כאמור, רצף העדויות האמורות מלמד, כי אכן התרחש אירוע חריג במהלך שיוטה של הסירה. איני מאמין, כי המדובר היה באירוע תמים, כפי שהוא מוצג עתה ע"י ההגנה. לצערי, לא העידה ההגנה את כל נוסעי הסירה. אין המדובר בנוסעים אנונימיים, אלא בחבורת אנשים, אשר כולם היו מקורבים לנתבע, כך שלא היתה מניעה להעידם.

20. על פי הפסיקה, הימנעות מהעדתו של עד רלבנטי תפעל לחובת בעל הדין שאינו מביאו לעדות. כן מעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראייה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, המצויה בהישג ידו, ללא כל הסבר סביר לכך - יסיק בית-המשפט שאילו הובאה הראיה - היתה פועלת כנגד עניינו של אותו צד (ראה ע.א. 55/89, קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נגד טלקאר, פד"י מ"ד (4) 595, 602, וכן ע"א 548/78 אלמונית נגד פלוני, פד"י לח' (1) 736, 760; ע"א 27/91, שמעון קבלו נגד ק. שמעון בע"מ, פד"י מט' (1) 450, 452, 460).

על רקע דברים אלה יש להתייחס אף לעדותו של קריספיל. עלי לציין כי חרף העובדה שב"כ הנתבע מטיחה בקריספיל אבני בליסטראות, הרי זכיתי לשמוע את עדותו באולם בית המשפט, ועדות זו נחזתה בעיני כעדות ראויה, אמינה וקוהורנטית. נכון אמנם כי עדותו של קריספיל אינה עולה בקנה אחד עם כל הדברים אשר נאמרו ע"י נוסעי הסירה, אולם יש לזכור כי חבורה זו לא זומנה לעדות. יתר על כן, בחינת הודעותיהם של בני החבורה במשטרה ובמסגרת הליך החס"מ, מגלה כי עדויות אלה אינן עשויות מעור אחד, באופן, אשר יש בו כדי לעורר חשש כי אלה תיאמו את עדויותיהם. כפי שציינתי לעיל, הודעות אלה הוגשו מבלי שהעדים נחקרו, באופן אשר מעורר חשש כי הנתבע חשש מהופעתם בבית המשפט.

בתצהיר עדותו מעיד קריספיל:
"2. לפני כעשר שנים ישבתי במרפסת הבית שלי בטבריה והשקפתי במשקפת בין היתר על מי הכנרת. במהלך הצפיה הבחנתי בסירת “speedboat”, ובה כחמישה אנשים, בהם לפחות בחורה אחת, שישבה בקדמת הסירה. הסירה שטה במקביל לחוף, מדרום לצפון, להערכתי במרחק כ- 50-40 מ' מקו שובר הגלים. אני מבהיר, כי הערכתי זו נובעת מניסיון של עשרות שנים, וכי בכל מקרה המרחק שבו שטה הסירה – נמוך מן המרחק המינימלי המותר לשייט ביחס לקו החוף.
3. תוך כדי צפיה הבחנתי כי לפני הסירה, במסלול השייט שלה, שחה אדם. אני מציין כי האדם היה חי, ללא ספק, כי ראיתי תנועות ידיים שלו. על פי הרוח שהייתה, ובהתאם לניסיוני, אני יכול להעריך שהשעה הייתה 14:30-15:00, לערך.
4. עקבתי אחר תנועת הסירה שהתקרבה לכיוון השחיין, ואף ראית שכאשר הסירה התקרבה לשחיין – הבחורה שישבה בקדמת הסירה נפנפה בידיה לכיוון משיט הסירה.
5. כאשר הסירה הגיעה למיקום השחיין – היא ביצעה תפנית חדה לכיוון חוף עין גב, והמשיכה בשייט בלי לעצור. אם טוענים יושבי הסירה שעצרו או שחזרו למקום הפגיעה עם השחיין – זו אינה אמת. אני משוכנע כי הסירה פגעה בשחיין, משום שלאחר מכן לא ראיתי יותר את השחיין."

קריספיל עמד על עדותו זו במהלך חקירתו שכנגד בישיבת יום 6/10/2008. לא מצאתי כי עדותו הופרכה בנקודה כלשהי. יתר על כן, מעדותו עולה כי העד בקיא בהלכות ספנות בכלל ומשטר הספנות בכנרת בפרט. בין היתר הינו בוגר בי"ס ימי, שירת בצי הסוחר והינו בעל ניסיון רב בתצפית על הכנרת מכח תפקידו כמי שבוחן, במסגרת עיסוקו, את הצבת המצופים סביב לכנרת – פעולה הנעשית על ידו אחת לחודש, תוך שימוש במשקפת. במסגרת זו מעריך קריספיל את מרחק המצופים המוצבים בכנרת (ראה עמוד 7 לפרוטוקול למטה). ביחס לאירוע, מעיד קריספיל:

"ת. כן. ראיתי. הסירה לא עצרה בשום שלב, לא השתהתה, הפנייה היתה חדה כאשר הסירה הפליגה לכיוון עין גב, זה אומר שברה לכיוון מזרח והפליגה. ז"א ראיתי שחיין במים, אני רואה שחיין בוודאות כי הוא שחה והתיז מים, הוא שחה שחיית חתירה, ראיתי את הסירה שטה בכיוון שלו במקביל לחוף, הגיע אליה השחיין וביצע פנייה זה היה נראה לי אז כי היא דרסה אותו, ואז פנתה ימינה לכיוון עין גב. כלומר, היא הפליגה מדרום לצפון ואז פנתה מזרחה".
[עמוד 8 שורות 21-14 לפרוטוקול].

ובהמשך, הוא מעיד כי לא היה לו כל ספק שהסירה שראה עברה מעל לשחיין, ושברה לכיוון עין גב. לא היתה כל סירה אחרת בסביבה (שם, שורות 28 ואילך).

ראוי לציין כי בעת חקירתו בבימ"ש השלום, במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגד הנתבע, מסר קריספיל גרסה זהה. (ראה עמ' 8 לפרוטוקול העדות בת.פ. (נצרת) 08-04-2540).

קריספיל ציין כי האירוע התרחש במרחק של כ- 100 או 150 מטר מהחוף. בחקירתו שכנגד הוא הסביר כיצד העריך את המרחקים וזאת תוך התחשבות במרחק שובר הגלים והמזח הצפוני של המרינה, תוך השוואת המרחקים ביניהם כדבריו:

"ת. אני יודע בוודאות מה המרחקים בין שובר הגלים לבין הלידו, זה עומד על 400 מטר פלוס מינוס, מכאן אני יודע להעריך שיש לי נקודה מסוימת, שהיא בסביבות ה- 40 מטר לכאן ולכאן. אני יודע שמרחקו של שובר הגלים מקו החוף הוא 80 בערך, לוקח את המרחק היחסי כפי שנראה לי וכך אני מעריך את זה וכמעט בוודאות, ואני בדרך כלל לא טועה."
[עמוד 7 שורות 13-10 לפרוטוקול].

דבריו אלה של קריספיל נשמעו אמינים בעיני. כאמור, קריספיל הינו בעל ידע וניסיון בימאות והערכת מרחקים. אף לא סביר בעיני, כי בשעות אחה"צ, בהן מתחילה הכנרת להעלות גלים, כעדות קריספיל, הנתבע עצמו וכן דני מזור בהודעתו מיום 30/7/2001, ישחה שחיין למרחק כה גדול, העולה על 300 מטר מן החוף, שעה שמשטר הרוחות בכנרת כה מסוכן.

מנגד, העידו הנתבע וחבריו כי מרחק מקום האירוע מן החוף עלה על 300 מטר. מורית העידה כי ברי לה שהמרחק עלה על 300 מטר כיוון ש"מותר שם לנסוע מעל 300 מטר" (ראה הודעתה מיום 7/9/1998 דף 2, שורה 12).

העדה המשיכה והסבירה כי היא יודעת זאת, כיוון שכך הוא החוק. מן העבר האחר, העיד חברו של הנתבע, מר דני מזור, בהודעתו מיום 30/7/2001, כי האירוע התרחש במרחק של כקילומטר מהחוף ואילו הנתבע עצמו העיד כי המרחק היה בין 450 ל – 500 מטר מן החוף (ראה הודעתו מיום 29/10/1998, גיליון 2, שורה 24 וסעיף 25 לתצהירו). יתר חבריו של הנתבע, אשר כולם לא זומנו לעדות, העידו, פה אחד כי המרחק עלה על 300 מטר. על משקלן של עדויות אלה, כבר עמדתי לעיל.

עדותו של קריספיל נשמעה באוזני כאמינה ומהימנה יותר. אמנם קריספיל ישב במרחק של כשני קילומטר ממקום האירוע, אולם נוכח מומחיותו ואופי עדותו, מצאתי לנכון לאמץ את גירסתו באשר למקום התרחשות האירוע. כפי שאציין בהמשך, נשמעה כל גרסתו של קריספיל כאמינה, בהירה וקוהורנטית, ובדעתי לאמצה בשלמותה.


21. איני מקבל את טענת ההגנה, לפיה קריספיל מייצר גרסה ביחס לאירוע אשר בו לא חזה. נכון כי קריספיל אמנם הכיר את המנוח, אולם לא מצאתי בעדותו כל טעם, לפיו יבוא להעליל עלילה על שייט תמים בכנרת, ולהטיל בכך את החבות על הנתבע. ב"כ הנתבע הסתפקה בכך שקריספיל הודה כי הכיר את המנוח, כבן העיר טבריה. היא לא המשיכה ולא העמיקה את חקירתה בנושא היחסים שבין קריספיל לבין המנוח והאם היה לקריספיל קשר מיוחד עם המנוח, עד כדי כך שכדי לסייע לו, יבחר להמציא עדות שקרית, המסבכת את הנתבע. אי חקירתו של קריספיל בסוגיית יחסיו עם המנוח ובני משפחתו, מונעת מבעד הנתבע לבוא ולטעון כיום כי קיימת מסכת יחסים כאמור.

אף הטענה, לפיה עדותו של קריספיל באשר לכך כי נודע לו על מות המנוח רק כעבור שנתיים וחצי, אינה עולה בקנה אחד עם עדותו בביהמ"ש, לפיה צפה בתמונות הגופה כשלושה שבועות לאחר האירוע בתחנת המשטרה, כך שעדותו זו נסתרה, דינה להידחות. בחקירתו של קריספיל בהליך הפלילי, בתיק פ' 08-04-2540 הוא העיד מפורשות בחקירתו הנגדית כי לא זיהה את המנוח בתמונות הגופה (ראה עמוד 26 שורה 13).

22. יש לזכור כי קריספיל מסר את הודעותיו ועדותו לפחות ב- 6 הזדמנויות, מהן 3 תחת אזהרה באולם בית המשפט. בכל אותם פעמים מסר קריספיל גרסה זהה. ייתכן אמנם כי קיימות סתירות בעניינים צדדיים ולא מהותיים בין עדויותיו, ברוב המקרים, לא הוצגו סתירות אלה בפני קריספיל על מנת שיוכל להתייחס אליהן. על כן, יש לראות באי חקירה זאת משום תוספת משקל לראיות התביעה. (ביחס לאי חקירת עד על סתירות בגרסאותיו, ראה עפ 2603/90 אליאס אלפאר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה [3] 799].

מנגד, בבואי להשוות את גרסאותיו של קריספיל כנגד גרסאות הנתבע וחבריו, סבורני כי הסתירות, הלא משמעותיות, עליהן עמדה ב"כ הנתבע בהרחבה בטיעוניה, אינן עולות כדי הסתירות שנפלו בהודעות ועדויות הנתבע וחבריו.

כך למשל, טוען הנתבע בתצהיר עדותו, כי בעת האירוע גררה הסירה גולש סקי בשם אבי אביטן. טענה זו עומדת בסתירה לעדותו של קריספיל, אשר העיד, ועמד בתוקף על עדותו כי הסירה לא גררה כל גולש סקי. והנה בהודעתו של הנתבע מיום 29/10/1998, עת הוא מנה את שמות נוסעי הסירה, שכח הוא לציין את שמו של הגולש האמור בין נוסעי הסירה (ראה גיליון 1, שורה 42). עלי לציין כי בהודעה זו לא נזכר כל גולש סקי שהוא שנגרר אחר הסירה. מנגד, בהודעתו של נוסע הסירה מר דני מזור מוצאים אנו כי "באותו זמן לא עשינו סקי, הים היה מאוד גלי" (הודעה מיום 30/7/2001, גיליון 1, שורה 28). יש לציין כי אותו מר אבי אביטן לא זומן כלל לעדות, ואף הודעתו במשטרה לא הוגשה. אורי בוכריס, אף הוא מנוסעי הסירה, העיד כי הסירה גררה אחריה רוכב סקי, אך הוא לא זוכר מי היה האדם שנגרר. עוד נמצאה לנו בחומר הראיות עדותו של מר אושרי קמחי מיום 31/7/01, שהיה אף הוא נוסע בסירה.

על פי עדותו של נוסע זה, הוא עצמו נגרר על ידי הסירה כשהוא רוכב על אבוב, כאשר הגלישה נעשתה רק עת הסירה שטה מכיוון צפון לדרום. (הכיוון ההפוך לכיוון המדובר).
לדבריו, הסירה עצרה אך ורק לצורך החלפת הגולשים.
בעדויותיה של מורית, לא מצאנו זכר לגולש סקי הנגרר ע"י הסירה.

מכל העדויות האמורות, עולה תמונה בלתי ברורה, אשר איני סבור כי אכן אפשר לבסס על פיה ממצא עובדתי. על כן, בהעמידי את שלל הגרסאות כנגד גרסתו של קריספיל, אין לי אלא להעדיף את גרסתו של קריספיל.

מטעם זה, אף מקבל אנכי את גרסתו של קריספיל, לפיה הסירה לא עצרה כלל, וכי עם הפגיעה בשחיין, פנתה פניה חדה ימינה לכיוון מזרח והתרחקה מן המקום.
אופן התנהלות זו של הסירה, יש בו כדי לחזק את החשד באשר לאירוע הקטלני בו היתה מעורבת.

כאמור, נוסעי הסירה, כולל הנתבע עצמו, לא התייחסו לאירוע זה כלאחר יד, שאלמלא כן, לצורך מה פנו למשטרה עם תום השיוט?!

23. הצדדים חלוקים ביניהם אף באשר לשעת ההתרחשות. איני רואה צורך להכריע בסוגיה זו , אם כי סבורני כי משהעדפתי את גרסתו של קריספיל, הרי יש לאמצה במלואה.
עם זאת, קריספיל עצמו לא בדק את השעה בשעונו, אלא העריך את מועד ההתרחשות בהתאם למשטר הרוחות בכנרת.

הואיל ואיני זקוק להכרעה בפלוגתא זו לצורך קביעת ממצאיי בתיק זה, לא מצאתי לנכון לנתח את הראיות הנוגעות לשעת האירוע.

24. כאמור, קריספיל העיד כי זיהה בוודאות חמשה נוסעים בסירה. עפ"י עדותו של הנתבע, היו בסירה 7 אנשים, כולל גולש הסקי.

הודעות הנוסעים דנות ב- 6 עד 7 נוסעים.

לפי הודעתו של הנתבע במשטרה מיום 29/10/98 (שורה 42), היו בסירה 6 נוסעים.

אף כאן, איני סבור כי קיים צורך להכריע בסוגיה.
ייתכן בהחלט כי קריספיל טעה במניין נוסעי הסירה, אשר 6 מהם נחקרו ע"י המשטרה, ואישרו כי הפליגו בסירה.

מנגד, אני דוחה את טענת ב"כ הנתבע, לפיה לא הצליח קריספיל לזהות, האם נוסע הסירה בעל השיער הארוך, אשר ישב בקדמת הסירה, הינו גבר או אישה. קריספיל העיד בביהמ"ש בוודאות, כי הוא זיהה אישה בקדמת הסירה. הוא אף ציין כי זיהה אותה נוכח שיערה הארוך והביקיני שלבשה. אולם כאשר הועמד בפני שאלות צולבות, נטה להסכים, כי ייתכן שהיה מדובר בגבר עם שיער ארוך, אולם הוסיף "כאשר ראיתי את זה תיארתי כי זו בחורה". משמע, בזמן אמת הוא ציין כי מדובר בבחורה, ומשהקשתה ב"כ התובע האם הוא תיאר בחורה בגלל שיערה הארוך, הוא ציין "כן וגם בגלל הביקיני". (ראה עדותו בעמ' 8 שורות 5 עד 12).

25. סוגיה נוספת, הטעונה בירור, נוכח עדותו והודעתו במשטרה של קריספיל, הינה סוגיית צבעה של הסירה. קריספיל טען בהודעתו הראשונה במשטרה כי אינו יכול לומר בוודאות את צבע הסירה, שכנראה היה כחול או ירוק (ראה הודעתו מיום 25/7/2001). בהמשך התעשת העד והסביר כי ייתכן וצבע הים השתקף בגוף הסירה, באופן שמרחוק נראתה לו הסירה צבועה בצבע הזהה לצבע הים (ראה עדותו מיום 9/3/2004 בתיק חס"מ 105/98 עמ' 22 שורה 24 ועד עמ' 23 שורה 9). בהודעתו מיום 25/7/2001, ציין העד כי ייתכן שצבעה של הסירה היה שילוב של לבן עם צבע כלשהו, חרף העובדה כי לדעתו ממרחקים כאלה, הצבעים עשויים להשתקף בצורה אחרת (ראה גיליון מס' 9 שורות 5-1). אין חולק על כך כי צבעה של הסירה היה לבן. בחקירתו שכנגד בבית המשפט לא נשאל קריספיל דבר באשר לסתירה הנוגעת להודעתו באשר לצבע הסירה. כאמור, הימנעות מחקירת עד בחקירה שכנגד אודות סתירות שנתגלעו בין הודעותיו יש בה כדי להוסיף נופך נוסף של משקל לגרסתו [ראה קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, חלק 3 עמוד 1699 [2003], וכן ע"פ 191/82 נאמן נ' מדינת ישראל, פד לז [1] 615 1982].

בהודעותיו, זיהה קריספיל בבירור את סוג הסירה וציין כי הסירה היתה בעלת מנוע פנימי כסירתו של הנתבע (ראה למשל הודעתו מיום 25/7/2001 הנ"ל וכן עדותו בעמ' 20 לחס"מ).

26. נוכח כל האמור, החלטתי כאמור לקבל את גרסתו של קריספיל כגרסה הנכונה. עדותו של קריספיל משתלבת בקטעי העדויות שנגבו מפי נוסעי הסירה שלא באולם בית המשפט. כפי שהערתי לעיל, התנהגותם של נוסעי הסירה מלמדת על כך כי אכן הסירה היתה מעורבת באירוע חריג.

לכך יש להוסיף אף את העובדה כי על הסירה נמצאה שערת גוף, אשר מבנה ה- D.N.A שלה תואם למבנה ה- D.N.A של בני משפחת המנוח. ייתכן אמנם כי שערה זו צפה לה במימי הכנרת ודבקה, דרך מקרה, בגוף הסירה. עם זאת, ברור כי הסירה חלפה לה באזור שבו שחה המנוח, שאלמלא כן לא היתה השערה מגיעה אל הסירה.

כאמור, חוות הדעת הנוגעת ל- D.N.A, הוגשה בהסכמה. כך אף הוגשו כל מזכרי המשטרה, המלמדים על כך כי השערה אכן ניטלה מגוף הסירה. ב"כ הנתבע טוענת כיום, לאחר שנחשפה לחקירת אנשי המשטרה בהליך הפלילי, כי הליך נטילת השערה מגוף הסירה היה בלתי תקין. כפי שקבעתי בהחלטתי בבש"א 1279/09 אין "תורת פירות העץ המורעל" חלה במשפט ארצנו ובמיוחד לא בהליכים אזרחיים. מכל מקום, איני מקבל את טענותיו של הנתבע ביחס לנטילת ראיה שלא כדין מן הסירה, שעה שהוא עצמו העיד מפורשות בתצהיר עדותו הראשית כי הוא אשר הביא את הסירה למשטרה לבדיקה.

"השוטר אבנעים הנחה אותי למסור הודעה על המקרה במשטרת החופים.
בשעה 19:10 באותו יום מסרתי הודעה על המקרה לחוקר שגיא קידר במשטרת החופים בטבריה [מצ"ב ההודעה ואישור בדבר הגשת תלונה מסומנים נספח ב'].
נתבקשתי בסמוך לכך ואף הבאתי את הסירה לתחנת המשטרה לצורך בדיקתה, שם חנתה קרוב ל- 4 חודשים". [סעיף 5 השישי לאחר סעיף 30 לתצהירו].

עדותו זו עולה בקנה אחד גם עם מזכר השוטר רס"ר יורם סיידה, מיום 1.9.98, המצוי במסגרת ת/1 ודו"ח רס"ר יוחאי לנקרי מיום 4.9.98, הכלול באותו מוצג.

התוצאה הינה, כי דו"ח התפיסה והסימון של השערה המצוי בחומר הראיות, אשר הוגש בהסכמה, מהווה משום ראיה קבילה בהליך אזרחי זה.

איני סבור כי דגימת ה- D.N.A של השערה הינה ראיה מכרעת בהליך זה, אולם יש בה כדי לחזק את מארג הראיות הכולל בתיק, ולהוסיף עוד משקל, למשקלן המצטבר של כלל הראיות הנסיבתיות, עד כדי שהן כולן ביחד נארגות למסכת עובדתית מוצקה.

27. נכון, כי פרט לשערה לא נמצאו חלקי גוף אחרים על הסירה. עם זאת, נתגלו בסירה מספר חבלות, מהן שתיים קשות, שהביאו לחשיפת שכבת הפיברגלאס (ראה דו"ח תפיסה וסימון של רס"ר יוחאי לנקרי מיום 4.9.98). אף נמצאו סימני שפשוף על המדחף (ראה שם, צילום מספר 1 שנעשה על ידי רס"ר אריה יבלונקה). עם זאת, כפי שהערתי לעיל, הותקן מדחף הסירה באופן לקוי. עצם התקנת מדחף הסירה באופן זה, מעידה על כך כי מאן דהוא "טיפל" בסירה. הנתבע עצמו העיד כי שטף את הסירה לאחר שהוציאה מן המים וקודם שפנה למשטרה (ראה עדותו בעמוד 46, שורה 4). עצם העובדה כי הסירה עברה הליך של שטיפה על ידי הנתבע, יש בה כדי לחזק את החשד כי אכן הסירה נוקתה מכל סימנים, העלולים ללמד על הפגיעה שפגעה בגופה. בנסיבות אלה, אין תימא כי לא נמצאו כל שרידים הצמודים לסירה.

28. אף מצבה של גופת המנוח מעיד על כך כי הגופה נפגעה באלימות, כאשר הפגיעה עשויה היתה להיווצר כתוצאה מפגיעת מדחף הסובב במהירות. כעולה מחוות דעתו הפתולוגית של פרופ' היס, נמצאים על פני בית החזה והבטן של המנוח כ- 20 פצעי קציצה מקבילים ואלכסוניים מלמעלה למטה ומשמאל לימין. כמו כן, נגרמה פגיעה קשה ביד הימנית עד כדי קטיעתה וכן נמצאו נזקים מרוטשים בשרירים ושברים מרוסקים בעצמות הזרוע, האמה וכף היד. סימנים אלה עולים בקנה אחד עם דו"ח מציאת הגופה מיום 3/9/1998. לטעמי, סימנים אלה אף עשויים להלום פגיעה של מדחף סירה, הנע בצורת בורג, כאשר כנפיו של מדחף, ככל מדחף, מוטות באלכסון. בכך יש כדי ללמד, לטעמי, על כך שהמדחף חלף על פני גופו של המנוח עם תנועת הסירה. על כן, נוצרו החתכים האלכסוניים המרובים. תמה אנוכי על כך שבדו"ח המכון הפתולוגי, אשר נמנע ממנו לנתח את הגופה נוכח צו בית המשפט, לא מופיעים ממצאים, הנוגעים למאפייני הפגיעה, נוכח אופיים הברור של סימני הפגיעות החיצוניות.

לעניין זה אציין, כי שני עדים, אשר לא הובאו לעדות, מסרו כביכול כי ראו את המנוח ביום 2.9.98. עדות כה חשובה זו אשר לא הושמעה מהעדים שהובאו לבית המשפט, אינה עולה עם ממצאי הדוח הפתולוגי, לפיה הגופה היתה ביום 3.9.98 כבר במצב ריקבון. על כן, איני יכול להתייחס לטענה זו. אף בגדי המנוח נמצאו על החוף כבר ביום 1.9.98 [ראה דוח פעולה של רס"ר אוסדון].

29. נכון אמנם כי לא הובאה כל ראיה חד משמעית המחברת את הסירה לגופתו של המנוח ולאירוע המוות. עם זאת, כפי שתיארתי לעיל, הובאה בפני מסכת כבדה ונכבדה של ראיות נסיבתיות, הנארגות זו בזו, עד כדי כך שהן יוצרות תמונה חד משמעית וברורה. סבורני כי משקלה של מסכת זו, יש בו כדי להרים את הנטל הנדרש בהליך אזרחי, לצורך הקביעה כי המנוח נפטר כתוצאה מפגיעת סירה, אשר היתה נהוגה ע"י הנתבע. אין ספק, נוכח העדויות שהובאו, כי הסירה היתה מעורבת באירוע טראומתי. התנהלותם של נוסעי הסירה מעידה כאלף עדים על כך שאלה חששו מאירוע זה. אין ספק כי מאן דהוא "טיפל" במדחף הסירה, כנראה במהלך שטיפת הסירה. אף אין ספק כי הנתבע שטף את הסירה מיד לאחר האירוע. הראיות מלמדות כי אירוע טראומתי זה קשור היה בפגיעתה של הסירה "במישהו", אותו ראתה מורית. האירוע כולו נצפה ע"י קריספיל, אשר עדותו כאמור היתה מהימנה עלי. התנהלות יושבי הסירה קושרת את הסירה לאירוע שצפה קריספיל. פיסת השיער שנמצאה על גבי הסירה מלמדת כי הסירה חלפה במקום בו שחה המנוח. הסימנים על גופו של המנוח יש בהם כדי ללמד על אופי הפגיעה שנפגע ואשר גרמה למותו. איני מקבל את גרסת ההגנה כי גם אם פגעה הסירה במנוח, ייתכן ופגעה בגופת מת. טענה זו נוגדת את עדותו של קריספיל, אשר העיד, באופן חד משמעי, כי השחיין אשר נפגע ע"י הסירה היה חי, כיוון שהוא שחה באותה עת ותנועותיו נחזו על ידו. לאחר שהסירה חלפה במקום, שוב לא נצפו תנועות השחיין.

כאמור, כוחן הראייתי המצטבר של ראיות נסיבתיות, הוכר על ידי בית המשפט העליון, כעשוי, בנסיבות הולמות, אף להכריע את הכף לחובתו של נאשם בהליך פלילי:

"...כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית 'חזקת חפותו' של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ('פזל'), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר על-כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי...".
ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה [3] 417 עמ' 484.

[ראה גם ע"פ 2330/97 דניאלס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה [2] 356, 362].

ואם בהליך פלילי די בראיות נסיבתיות כדי להכריע את הכף לחובת הנאשם, הרי על אחת כמה וכמה, יפה כוחן בהליך אזרחי.

30. על כן, קובע אנוכי, במידת הוודאות הדרושה למשפט בהליך אזרחי, כי מותו של המנוח נגרם ע"י הסירה, אשר היתה נהוגה ע"י הנתבע, שעה שהמנוח שחה בתוך תחום 300 המטרים האסור לתנועת סירות.

ה. אחריותו של הנתבע

31. כאמור, על פי קביעותיי העובדתיות דלעיל, השיט הנתבע את הסירה בכינרת בתחום האסור להשטה, ואגב כך פגע במנוח.

נוכח עדותו של קריספיל והודעותיה של מורית, לא היתה כל מניעה לראות את המנוח, עת שחה במי הכינרת. משיט סירה, ככל נהג כלי תחבורה, חייב להתבונן בנתיב תנועתו, על מנת שיוכל לקדם כל סכנה צפויה. גם לו שחה המנוח במרחק ניכר מן החוף, עדיין מוטלת היתה על הנתבע החובה לבחון את נתיב שיוטו, ולנקוט אמצעי זהירות לבל יפגע בשחיינים השוחים במי הכנרת. יש לזכור, כי פרט לשחיינים היוצאים מן החוף, עלולים להיקלע אף למרחק שחיינים אחרים, כגון גולשי סקי, שנפלו למים, והעלולים להימצא דווקא באזור המשמש לספורט ימי. סכנה זו הינה סכנה רגילה, אשר כל אדם סביר חייב היה לצפותה במהלך העניינים הרגיל.

32. נראה כי שיוטו של הנתבע במקום בו שייט מהווה אף הפרת חובה חקוקה, בניגוד להוראת תקנה 68 לתקנות הנמלים [בטיחות השיוט], תשמ"ג – 1982 האוסרת שיוט במהירות במרחק קטן מ- 300 מטר מקו השפל של החוף. יש בו אף משום רכיב מרכיבי עוולת היפר חובה חקוקה על פי סעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אלא שהתביעה שבפני לא הוגשה בעילה זו. על כן, לא אנתח את יסודותיה.

מכל מקום, רואה אנוכי בהוראות התקנה האמורה, משום קביעת אמות מידה וסטנדרטים לזהירות, אשר על השייט הסביר בכנרת לקיימן בדווקנות. משסטה הנתבע מסטנדרט התנהגות זה, וגרם לפגיעה במנוח, שעה שכל אדם סביר היה נוהג לפי הוראות התקנה, הרי שהוא התרשל כלפיו, ומשגרם לו נזק, הרי כידוע שהוא חב בגין רשלנותו – עוולה לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובהתאם לכללים שגובשו בפסיקה [ראה למשל, ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד לז [1] 113 [1982].

33. ואכן, אף באת כוח הנתבע, מסכימה כי אכן שיוט בתחום 300 המטרים מקו השפל, מהווה משום סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש והרשלנות כלפי המנוח. אלא, שלטענתה, שחה המנוח מחוץ לשטח זה. על כן, יש להשית עליו את האחריות לאירוע, או לפחות אשם תורם. כאמור, קבעתי כי הפגיעה היתה בתחום הטווח האסור לשיט. מכל מקום, אף לו שחה המנוח מחוץ לטווח זה, עדיין היה על הנתבע לצפות לעבר נתיב נסיעתו, ולוודא כי התקדמות הסירה אינה מתקרבת לשחיינים. המנוח לא יכול היה, בכוחותיו כשחיין, להתרחק מקו נסיעתה של הסירה המהירה, כך שלא היתה לו אפשרות לנקוט אמצעים כנגד הפגיעה. על כן, אין מקום להשית עליו כל אשם תורם שהוא.

34. לסיום פרק זה, מצאתי כי הנתבע חב בשיפוי נזקי התובעים בגין הנזקים שנגרמו עקב רשלנותו כמתואר לעיל.

ו. נזקי התובעים – טענות התביעה

35. המנוח היה יליד 15.1.61, גרוש מאמם של התובעים 6 – 2, אשר התגוררו עם אימם בירושלים. המנוח עצמו התגורר בבית הוריו בטבריה. המנוח לא עבד לפרנסתו, אלא חבש את ספסלי בית המדרש, כשהוא מתקיים מקצבה חודשית זעומה [מילגה]. לטענת התובעים, עסק המנוח אף במתן שיעורי תורה פרטיים, לימודים בחברותא עם חברים שהתקשו בלימודי קודש, תוך קבלת סיוע כספי בתמורה לכלכלת ביתו, והדרכת נערים.

36. להערכת התובעים, השתכר המנוח כ- 5,000 ₪ - 6,000 ₪ לחודש, כאשר הוצעה לו, סמוך לפטירתו, אף משרה של רב ישוב, והוא התעתד אף, תוך "פרק זמן קצר" להתמנות לדיין בבית הדין הרבני.

37. למנוח היו 5 ילדים קטנים – התובעים, אשר התגוררו בירושלים עם אימם, בהם הוא תמך באופן קבוע, בכך שרכש להם בגדים נאים וצעצועים יקרים. על פי הסכם הגירושים, הוא התחייב לשלם לאימם מזונות ילדים בסך 400 ₪ לחודש.

38. התובעים ציפו כי המנוח יתקדם בסולם השכר כדיין בבית הדין הרבני ואף יקודם לבית הדין הרבני הגדול. הם אף ציפו לכך כי יתמוך בהם, בכך שיעניק להם שיעורי תורה, ידאג לנדוניה בערך כספי גבוה, לבנותיו למען תזכנה בשידוך ראוי.

39. טענה נוספת שהועלתה, היתה כי המנוח תמך אף בהוריו עימם התגורר ובאחיו.

40. התובעים מעריכים את הסכומים החודשיים שהמנוח הוציא לצרכיהם עד מותו בסך 4,000 ₪ בצירוף דמי המזונות בסך 400 ₪. בסיכומיהם הם טוענים, כי יש לחשב את סכום הפיצויים המגיע להם על פי שיטת הידות, תוך התחשבות בגידול הצפוי בשכרו, כדיין לעתיד, תוך התחשבות בהשתייכותם לעדה החרדית – שם ממשיכים ההורים בתמיכה בילדיהם עד הנישואין.

41. פרט לנזק הלא ממוני, בגין כאב וסבל שסבל המנוח, דורשים התובעים אף פיצוי בגין נזקיהם הלא ממונים, עקב סבלם וצערם הרב שסבלו עקב מות המנוח, וכן עותרים, בנוסף, לחיוב הנתבע בפיצויים עונשיים.

42. בפי ב"כ התובעים טענות נוספות, שונות ומשונות באשר לרכיבי נזק, אשר לא רק שהם נבלעים ברכיבי הפיצוי המסורתיים המקובלים, אלא שיש בהם משום יצירת ראשי נזק יש מאין, אשר אין בינם לבין הראיות שהובאו בפני ולא כלום, תוך סטייה מהעיקרון היסודי של השבת המצב לקדמותו, והוספת תשלומים, יש מאין, כפיצויים, כאשר ברי כי חלוקת הכנסותיו הצפויות של המנוח ומשאביו, אינם הולמים פיצויים כאמור.

כך למשל, נדרשים סכומי כסף ניכרים בגין לימודים במוסדות מיוחדים, נדוניה לבנות והוצאות חתונה, החזקת חתנים, תמיכה בהורים, ובאח חולה אפילפסיה, אשר אין לדעת בדיוק כיצד תמך בו המנוח, ותוך התעלמות מהכנסות ההורים, ועוד כהנה, סכומים, אשר פרט להעלאתם הסתמית, תוך הכבדה על כתיבת פסק הדין, אין בינם לבין דיני הנזיקין ולא כלום, וחבל כי הועלו.

ז. טענות ההגנה באשר לחישוב הפיצויים

43. הנתבע מציין, כי מהראיות שהובאו על ידי התביעה, אין ללמוד על שיעור השתכרותו של המנוח – פרט למלגה של כ- 1,000 ₪ לחודש. גם אם נקבל את השערותיהם של חבריו של המנוח, הרי לא נמצאה לנו הכנסה חודשית העולה על 3,000 ₪ לחודש, כולל הכנסה משיעורים.

אף באשר לכהונת הרב, אשר היה אמור המנוח לכהן בה, טוענת באת כוח הנתבע ובצדק, כי על פי חומר הראיות, המנוח אף לא ניסה ללמוד לקראת בחינות הסמכה לרבנות.

44. אליבא דהנתבע, לא תמך המנוח בילדיו, ואף התגרש מזוגתו, עקב אי רצונו לתמוך בבתו הנכה. כל תמיכתו בילדיו לא הסתכמה אלא בסכום המזונות שנטל על עצמו, בסך 400 ₪ לחודש.

45. הנתבע מסכים כי בחישוב לפי "שיטת הידות" זכאים התובעים בחישוב אריטמתי, לפי 8 ידות ועל פי שכר של 2000 ₪ לחודש, לפיצוי העולה כדי סך 630,000 ₪. אך בסיכומי הנתבע לא נעשה היוון של הסכומים, אף לא נמצאה כל התחשבות בדינאמיות של שיטת הידות, כאשר מספר הידות אמור להשתנות מעת לעת, עם הגיעו של כל אחד מבין הקטינים לבגרות.

46. בקצירת האומר אציין, כי הנתבע מתנגד לכל שאר רכיבי הנזק, אליהם מפנים הנתבעים, תוך שהוא מציין כי על פי חומר הראיות, לא תמך המנוח בילדיו, תוך הטעמת העובדה, כי סירובו לתמוך בביתו הפגועה [תובעת 5], היווה את העילה לגירושיו.

ח. דיון – קביעת שיעורי הכנסותיו של המנוח

47. אין חולק על כך כי המנוח נמנע מעבודה והקדיש את חייו ללימודי קודש באהלה של תורה. במסגרת פרשת התביעה, הועלו קטעי עדויות, כולן מפי השמועה, כאילו הוצע לו לשרת בקודש כרב ישוב [ראה למשל עדות גרושתו, בסעיף 8 לתצהירה], לא הובאו כל ראיות של ממש באשר להצעה זו, כגון עדויות אנשי הישוב שהציעו לו תפקיד זה, או עדות מי מחבריו לכולל, אשר נכחו בעת מסירת ההצעה.

48. סוגיית סיכויי קידומו של המנוח כרב וכדיין בבית הדין הרבני, עומדת בניגוד לראיות שהובאו. תמה אנוכי על התובעים, אשר הביאו גרסה כה מופרכת לבית המשפט. כעולה מחומר הראיות, המנוח לא הוסמך מעולם כרב, פרט לאמרה סתמית של גרושתו, בסעיף 9 לתצהיר עדותה, המרחיקה עד כדי מינויו של המנוח כדיין בבית הדין הרבני הגדול, בהיותו תלמיד חכם. אין בפנינו כל ראיה כי המנוח אף התכוון לגשת לבחינות הסמכה לרבנות.

אחותו של המנוח אסתר מעידה:

"ש. אחיך לא החל את הבחינות.
ת. נכון. אחי לא למד להסמכה לרבנות, אך הוא העביר שיעורים. לי אין ידיעה אישית אם הוא למד להסמכה או לא".
[עמוד 18 שורות 16 – 18 לפרוטוקול].

מנגד, מעיד הרב שמואל ביטון בתצהיר עדותו הראשית בביטחון רב:

למיטב זכרוני, משה ז"ל ניגש לבחינות ברבנות הראשית לשם קבלת הסמכה, אף כי לא סיים את המסלול, בשל מותו. ידוע לי, שלמעשה היתה כוונה להתקדם במסלול הרבנות והדיינות, ואני מעיד כי בהחלט היו לו היכולת והידע לשם כך. [סעיף 5 לתצהירו].

אם אכן המנוח ניגש היה לבחינות הסמכה ברבנות, או לפחות נרשם ללימודים אלה – ניתן היה להביא ראיות על כך מגורמי הרבנות העוסקים בבחינות הסמכה.

מעדותו בעל-פה של כב' הרב ביטון עולה תמונה שונה. ראשית, העיד הרב כי לא ידוע לו אימתי ניגש המנוח לבחינות ברבנות [עמוד 37 שורה 18 עד 20].

"ש. אתה מספר בסעיף 5 לתצהירך, שהמנוח ניגש לבחינות ברבנות הראשית, האם אתה זוכר מתי הוא ניגש.
ת. לא".



ובהמשך:

"ש. אתה יודע מדוע הוא לא עבר את הבחינות האלה.
ת. אני חושב כי הוא היה באמצע לא ידוע לי כי הוא לא עבר. מדובר על סדרה של בחינות.
ש. תסביר לי בדיוק לאיזה מסלול אתה מתכוון, כי אני יודעת שיש בחינה אז יש בחינה ואם עוברים אז עוברים ואם נכשלים אז נכשלים.
ת. יש מסלול לקבל תעודה של רב שכונה, זה דורש לעבור 5 מסלולים של מבחנים, בתום המועד של חמשת המבחנים הללו הוא מקבל את התעודה ורק בתנאי שהוא עבר אותם בהצלחה.
ש. האם אתה יודע על אותם בחינות לרבנות הראשית.
ת. לא יודע.
ש. כאשר אתה אומר כי הוא התחיל.
ת. אני יודע שהוא התחיל את המסלול הזה והוא אמר לי כי יש לו את המבחנים ברבנות.
ש. אתה לא יודע בכלל אם הוא ניגש לאיזה שהיא בחינה.
ת. הוא אמר לי כי הוא במבחנים אז הוא ניגש.
ש. אתה גם גר בירושלים.
ת. לא, בטבריה.
ש. כשאתה אומר בסעיף 7 על מה שאתה מצהיר האם זה מידיעה אישית.
ת. אני גרתי בטבריה, למדנו באותה מסגרת, הוא היה נוסע לירושלים, ואז כאשר הוא היה חוזר הוא היה מספר לי.
[עמוד 37 שורה 23 ואילך].

עם זאת, יש לציין כי הרב ביטון הצטייר כאדם אשר לא בחל באי אמירת אמת, שכן כדבריו, "משנים מפני דרכי שלום" [עמוד 42 שורה 27]. עוד הסתבר כי הרב, אשר העיד בלהט על מסירותו הרבה של המנוח לילדתו הפגועה, וטען כי המנוח השקיע בטיפול ככול יכולתו "ואפילו מעבר לכך", שעה שלא ידע כי בישיבה הקודמת מסרה גרושת המנוח גרסה הפוכה.

49. למעשה, פרט לעדויות חבריו של המנוח, וגרושתו, לפיהם הוא זכה למלגת קיום חודשית על סך 1,000 ₪ לחודש, וכן נתן שיעורים פרטיים, תמורת סך של 50 ₪ לשיעור, לא נמסרו פרטים על מספר השעות שהעביר, ועל האירועים בהם זכה ל- 1,000 ש"ח נוספים לחודש תמורת דרשות שהעביר מידי חודש. אף לא הובאו בפני נתונים של ממש, אשר יש ללמוד מהם על תעסוקה קבועה של המנוח, או אף כי נקט צעדים של ממש לשם קידומו התעסוקתי או שמא העדיף את הישיבה באהלה של תורה, על פני השתכרות מסודרת.

איני מקבל, בהעדר ראיות של ממש, את הטיעון כאילו אמור היה המנוח לזכות במשרה נכספת של רב, דיין או אף דיין בית הדין הרבני הגדול, שעה שהוא לא החל בתהליך הסמכתו כרב. כל שהוכח לי, הוא כי המנוח זכה מידי חודש, להכנסה קבועה של 1,000 ₪ עד 1,500 ₪, ולהכנסה משתנה משיעורים שנתן, לימודים בחברותא ודרשות שנשא. יש להניח, נוכח העובדה כי על פי עדות גרושתו, הותיר אחריו חסכונות בסך 50,000 ₪, שחלק מחסכונות אלה, מקורם בהכנסות אלה.

נוכח נתונים אלה, אני מעריך את כושר הכנסתו החודשית של המנוח בסך 3,000 ₪ לחודש נכון להיום. שיעור הכנסה זה, נכון להיום, ישמש כבסיס לחישובי אבדן הכנסותיו של לצורך חישוב הפיצויים בפסק דין זה.

ט. הפסדי היורשים והתלויים

50. כאמור בתחילת פסק דיני, משתמש ב"כ התובעים בערבובייה במונחים "יורשים ותלויים", ולמעשה עורך חישובי פיצויים תוך ערבוביה בין השנים. עם זאת, נוכח הכללים המאוחרים שנקבעו בפסיקה, באשר ליחס בין תביעת התלויים והיורשים בכלל, ובפרט כאשר קיימת זהות בין היורשים לתלויים, ניתן לדון בתביעה במשולב. על פי פסיקתו המאוחרת של בית המשפט העליון, שוב אין פוסקים בתי המשפט את השיעור "הגבוה מבין השניים", אלא פוסקים את שיעור הנזק במצטבר, הן לתלויים והן לעיזבון, ובלבד שלא יפסקו פיצוי כפל.

ההלכה נקבעה לראשונה מפי המשנה לנשיאה בע"א 4431/05, המגן חברה לביטוח נ' אורנית צרור, :

"אכן, בכל המצבים שתוארו, שבהם נפטר הניזוק בטרם מיצה את זכות התביעה שלו והותיר אחריו יורשים ותלויים, העיקרון בדבר מניעת פיצוי-כפל - שמשתקף הן בהלכת הניכוי הן בדבריו של הנשיא ברק בדבר העברת נטל התמיכה מהניזוק למזיק - מחייב קיזוז בין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים. לעניין זה, אין נפקא מינה כאמור איזו תביעה גבוהה יותר והאם יש או אין זהות בין היורשים לתלויים. בכל מקרה, הן העיזבון הן התלויים - זה מנקודת מבטו של הניזוק ואלה מנקודת מבטם שלהם - תובעים פיצוי בגין אובדן הכנסה "בשנים האבודות". בין שתי התביעות ישנו מתחם חפיפה ועל כן, בעריכת החישוב, יש לבצע קיזוז-ניכוי מתאים. וכאן שבים אנו להערת הביניים שהובאה לעיל: הפיצוי הכולל - בסופו של החשבון - צריך לבטא את התמיכה ואת החיסכון. זהו הנזק האמיתי שנגרם - נזקם המצטבר של המנוח של תלוייו. הכללים שהותוו יביאו, במקרים רבים, לתוצאה רצויה זו, ואולם ישנן נסיבות שבהן - בשל הלכת הניכוי - עלולה התוצאה להיות שונה. טלו מקרה שבו תביעת העיזבון כוללת פיצוי עבור אבדן השתכרות (תמיכה + חסכון) ותביעת התלויים כוללת פיצוי עבור הפסדי תמיכה וכן עבור אבדן שירותים. הניחו כי תביעת התלויים גבוהה יותר. במקרה כזה, פסיקת "הגבוה מבין השניים" תביא לכך שלא ייפסק פיצוי עבור מרכיב החיסכון. תוצאה זו עשויה לעורר קושי, ואולם לא זה המקרה שבפנינו, ועל-כן, נותיר אף אותו בצריך עיון ומחשבה".
 

דברים אלה בוארו בפס"ד מאוחר יותר בע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי נ' רזקאללה, :

 "עניין שני הוא דינם של ראשי-הנזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה בין שתי התביעות - ראשי נזק המתייחדים לכל אחת מהן, מי לתביעת העיזבון ומי לתביעת התלויים. כך, למשל, בתביעת התלויים עשוי להיפסק פיצוי בגין ראש הנזק של אובדן שירותים, ובתביעת העיזבון עשויים להיפסק פיצויים בגין כאב וסבל וראשי-נזק נוספים. לגבי ראשי נזק אלה הייתה קיימת עד כה הבחנה בין מקרה שבו תביעת העיזבון גבוהה יותר לבין מקרה שבו תביעת התלויים גבוהה יותר. כאמור, אין מקום להבחנה הזו ומן הראוי להחיל דין אחד, קוהרנטי, שלפיו ראשי נזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה לא "ינוכו" ולא "יקוזזו", אלא ייפסקו לתלויים ולעיזבון, לפי העניין ומבלי קשר לשאלה (המקרית) איזו תביעה גבוהה יותר.
ודוק: לא בשינוי של עקרון הניכוי אנו עוסקים. עקרון זה מלווה אותנו משכבר הימים, והוא עומד במלוא תוקפו גם היום. כל שאמרנו הוא שיש לתקן את המישגה שנפל ביישומו של העקרון החשוב הזה, בהקשר של תביעות מקבילות שנובעות מעילה אחת, ובמקום שבו מדובר בראשי נזק המצויים מחוץ למתחם החפיפה שבין התביעות".

[וראה גם ע"א 9209/03, עזבון המנוח ניסן יניב, נ' הכשרת הישוב, ; ע"א 4641/06 מנורה חב' לביטוח נ' עזבון המנוח חנא כרכבי, ].

נוכח כללים אלה, ניתן לפסוק לתובעים הן את הפיצויים המגיעים להם כתלויים במנוח והן את הפיצויים להם הם זכאים כיורשיו של המנוח. ובלבד שלא יפסקו פיצוי כפל בגין ראשי נזק זהים. כך דרך משל, לא יפסקו פיצויים בגין הפסד הכנסה בשנים האבודות יחד עם פיצויי תמיכה בתלויים, שמקורם בהכנסתו הצפויה של המנוח בשנים אלה.

51. על פי המקובל בפסיקה, השיטה המקובלת לחישובי הפסדים, שמקורם באבדן הכנסתו של המנוח, בין פיצוי תמיכה בתלויים, ובין אבדן השתכרות לשנים האבודות כפי שהוגדרו בפסק דינו המנחה של בית המשפט העליון בע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח [4] 486 [2004], הינה "שיטת הידות" כפי שנמצא לנו:
"לגישה זו מספר יתרונות: ראשית, היא משיגה את מטרת הניכוי. כאשר משמשת שיטת הידות בחישוב נזקם של התלויים, היא מפיקה נתון בדבר הסכום שהניזוק-המנוח היה מוציא לכלכלת עצמו. סכום זה מבטא את "החיסכון" - הרכושי כמובן - שהוא פועל יוצא של מות הניזוק (ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג ז"ל, פ"ד לה(2) 123; ע"א 501/84 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב(2) 89). אַחַר סכום זה - סכום "החיסכון" הרכושי שנצמח ממות המנוח - תרים אנו גם כאשר עוסקים אנו בסוגיית "השנים האבודות". זהו אפוא טעם טוב לשימוש בשיטת הידות אף לחישוב הפיצויים בענייננו. שנית, שיטת הידות היא שיטת-חישוב נוחה, יעילה ושוויונית".

דא עקא, שהמקרה המונח בפנינו אינו מקרה רגיל, שבו נספה אבי המשפחה, המנהלת חיי תא משפחתי רגילים ומקובלים, הכולל משק בית משותף והכנסה משותפת של הורי המשפחה, המשמשת להחזקת הבית המשותף והוצאות התא המשפחתי. במקרה דידן אין המדובר בתא משפחתי במובן המקובל והרגיל של המונח, אלא במשפחה מפולגת, בה ההורים גרושים, האב-המנוח מתגורר בטבריה, בבית הוריו, תוך שהוא שוכר לעצמו דירה לסופי שבוע בירושלים (ר' עדות נורית בעמוד 23) לצורך ביקור ילדיו.

ברי, כי לאם היו הכנסות נוספות לפחות מקצבות ילדים של המל"ל, התורמות להכנסות התא המשפחתי, וכאשר בנוסף, קיים התא המשפחתי העלום של המנוח והוריו, שם התגורר גם אח נוסף כגרסת ב"כ התובעים, הנשענת על עדות אחי המנוח, רחמים מלכי ואסתר כהן.

נראה, כי גם בנסיבות מיוחדות כגון אלה, סבור היה בית המשפט העליון כי ניתן לעשות שימוש בשיטת הידות תוך שבית המשפט מודע לחסרונותיה של השיטה במקרים פרטניים, כפי שמצאנו בע"א 610/75 רותם נ. נוף, פ"ד לב(1) 799:

"בוודאי שאף שיטת הידות אינה מדוייקת ואינה מבחינה בין ההוצאות המוצאות למחיית בני המשפחה השונים שרק תיאורטית הן שוות; גם אין לומר שה"ידה" הנוספת שווה בשיעורה בכל המשפחות ובכל המצבים; יתרונה העיקרי של השיטה הוא שהיא מפשטת את דרך האמדן ונותנת בידי בית-המשפט ובעלי-הדין מכשיר-של-חישוב המקל עליהם לקבוע את ההפסד הממוני שנגרם לתלויים; ואל יהי דבר זה קל בעינינו, שהרי חישוב בעזרת נוסחה מקל על בית-המשפט את מלאכתו ומסייע לציבור המתדיינים להגיע, במקרה מתאים, לידי פשרה; אכן נקבע ב-ע"א 32/60, כי במקום בו אין הנסיבות המיוחדות של המקרה מחייבות נקיטת שיטה אחרת, מוטב שבית-המשפט ינקוט 'שיטת הידות' 'כדי שלא יהיה תובע אחד זוכה בהרבה ותובע שני זוכה במעט רק בגלל גישות של שופטים שונים".

למעשה, הלך בית המשפט העליון בעקבות דרך זו, כאשר עשה התאמות הולמות, מקום בו לא קיים היה תא משפחתי, עקב העובדה כי הנפגעים- המנוחים היו קטינים שטרם הקימו משפחה ואין לדעת מה יצפון העתיד גביהם. (ר' ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, , וכן ע"א 9980/06 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עריית ירושלים, – שהינו פסק הדין הנוגע לקביעת שיעור הפיצויים ששולמו ליורשי המנוח אטינגר).

52. נוכח הדברים שנאמרו לעיל, ונוכח הקשיים בהערכת הכנסות התא המשפחתי יש לערוך התאמות הולמות בשיטת הידות, לצורך התאמתה למקרה שלפנינו.

לשם קביעת התא המשפחתי אציין, כי איני מקבל את הטענה כי המנוח תמך בהוריו, עימם התגורר לאחר גירושיו. ברי כי המנוח התגורר אך ורק תקופה קצרה עם הוריו לאחר שהתגרש בשנית, כאשר מעדות אחיו ואחותו, לא ניתן ללמוד על קיום תא משפחתי משותף עם הוריו. אין לדעת מה היו מקורות ההכנסה של הוריו – שכן אלה חיו יחדיו שנים ארוכות, ללא צורך בעזרתו. נראה, לטעמי, כי מגוריו בכפיפה אחת עם הוריו, לא נבעו מהצורך במתן עזרה להורים, אלא מכורח שנוצר עקב גירושי המנוח. אף אין לדעת האם אכן המנוח תרם, תרומה כספית, או אחרת כלשהיא להוריו, או שמא היה רק לנטל ומעמסה עליהם. האם לא הובאה לעדות, וכן אף לא האח החולה במחלת הנפילה, אשר כביכול אף הוא היה תלוי במנוח. על כן איני רואה מקום לצרף את הורי המנוח ואחיו לתא המשפחתי, לצורך חישוב פיצויים. אף לא מצאתי כי הוכח כי אלה נפגעו מכך שהמנוח חדל, כביכול, לתמוך בהם.

כיוון שהמנוח אף לא החזיק בית משותף עם תלוייו, הרי שהוא צרך בעצמו אף את הידה המכונה "ידת הבית". בהתאם, יש למנות ידה זאת כחלק מהוצאות הקיום של המנוח.

לא הבאתי בחשבון את "ידת החיסכון" לתקופה בה נפסקו פיצוי תלויים, נוכח העובדה כי התוצאה אמורה להיות זהה, בין אם תחושב ובין אם לאו. (ר' ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח נ' עזבון המנוח כרכבי, ).

53. סוגיה נוספת, שלא פורטה כדבעי על ידי בעלי הדין, ולא מצאה ביטוי נאות לכך בחומר הראיות, הינה סוגיית התמיכה בילדים שגילם בין 18-21. ניתן להבין, מעדויות הרבנים שהעידו לפני, ועדות הגב' אסתר כהן – אחות המנוח, כי נערים בגיל זה הופכים לאברכים הלומדים בישיבות וזוכים למלגת קיום, ואילו העלמות זוכות להינשא כבר בגיל זה, ולצאת מהתא המשפחתי. מכל מקום, אין לצעירים אלה צרכים, כפי צרכיהם של צעירים המתגייסים לצבא, ועדיין סמוכים על שולחן הוריהם משך השירות הצבאי – בו אין הם יכולים להשתכר למחייתם.

בקביעת שיעור התמיכה של המנוח בילדיו, התחשבתי אף בעדויות שהובאו לפיהן התחייב המנוח לשלם לגרושתו מזונות ילדים בסך 400 ₪ בלבד (ר' סעיף 13 לתצהירה של הגרושה ועדותה בעמוד 23]. אך מנגד, נהג להוציא על ילדיו כספים רבים, רכש עבורם מתנות ומוצרי לבוש יקרי ערך. בעדות מר גרשוני, וכן בעדות הגרושה (בעמ' 24) לפיה תמיד המציא לה את הסכומים הנדרשים לגידול הילדים, ללא כל קשר לסכום המזונות הזעומים אותו התחייב לשלם לה.

54. לסיכום ביניים של פרק זה: הפסדי התמיכה של התלויים יחושבו כך: הכנסתו של המנוח בסך 3,000 ₪ לחודש, תחולק ל- 7 ידות: ידת הצריכה של כל ילד [עד הגיעו של כל ילד לגיל 18], ידת הבית וידת הקיום של המנוח, מתוך אלה יזכו היורשים ל- 5 ידות, אשר יפחתו ביחד עם מספר הידות הכולל, כל אימת שאחד הילדים בגר והגיע לגיל 18. התוצאה שתתקבל הינה שיעור הפיצויים המגיעים לתלויים בגין הפסדי תמיכה.

לאחר הגיעו של האחרון מבין התובעים לגיל 18, יחושבו הפסדי התובעים על פי "הלכת השנים האבודות", על ידי חילוק הכנסתו של המנוח ל-3 ידות – ידת הקיום של המנוח, ידת הבית וידת החיסכון (ר' פס"ד כרכבי פסקה 16) – כאשר התובעים יהיו זכאים בתקופה זאת לידת החיסכון בלבד. שכן, סביר להניח כי המנוח היה צורך הן את ידת הקיום שלו והן את ידת הבית, לצורך החזקת מעונו הנפרד. סבורני, כי נוכח עיסוקו של המנוח כתלמיד ישיבה, וכמי שמעביר שיעורי קודש, יש לחשב את תום תקופת ההשתכרות הצפויה רק בהגיעו לגיל 70 שנה, וכך אני קובע.

ו. שיעורי תמיכה נוספים

55. כאמור, לא מצאתי מקום לפסוק כל סכום בגין עזרה להורים או לאח, שאף אינו תובע בתביעה זו שבפני.

56. בסיכומיו מרחיב ב"כ התובעים ומפרט תשלומי תמיכה נוספים שהיה המנוח מקדיש לילדיו לצורך נישואיהם ולימודיהם, למען יגדילו תורה ויאדירו, וימצאו שידוך הולם לבעלי יחוס.

איני רואה כל מקום להיכנס לבירור טיעונים אלה. למנוח היתה הכנסה זעומה, אשר חולקה, על פי המפורט בפרק הקודם, ומוצתה עד תום. לא ברור לי מהו המקור, אשר היה מניב את כל אותם סכומים, שהיו מוצאים לצורך נדוניות ותמיכות נוספות בילדים, שעה שמקורות הכנסתו של המנוח מוצו עד תום.

על כן, איני רואה כל מקום לדון בטיעונים אלה, אשר פרט להוספת נטל נוסף ומיותר על התיק, אין בהם ולא כלום.

57. כעולה מעדות גרושתו של המנוח וכן עדותו של מר גרשוני, דאג המנוח לילדיו הקטינים, פינקם, לקחם לטיולים ובמיוחד העביר להם שיעורים ועוד דברי חכמה, נוכח בקיאותו הרבה בהלכה, וכושרו להעביר שיעורים, כעולה מעדות שלושת הרבנים שהובאו.

אני מעריך, על דרך האומדנא, את שווי שירותי האב המנוח לכל אחד מילדיו, בסך 10,000 ₪ לילד.

58. לא מצאתי לנכון לפסוק סכומים מיוחדים לתובעת 5, חרף מצבה הגופני הנטען. שכן, כעולה מעדות הגרושה (עמ' 25) הוא התגרש ממנה נוכח התנגדות להושיט לילדה שירותים מיוחדים.

אף העובדה כי המנוח התגורר במרחק מבית מגורי ילדיו, מלמדת על כן, כי זה לא נרתם לסייע לה. גם לו חפצתי לפסוק לתובעת שיעורי פיצוי מיוחדים בגין אבדן תמיכה, הרי נוכח חומר הראיות הדל שבתיק, הלקונה הראייתית הנוגעת למצבה הרפואי של התובעת 5, ואפילו הימנעות מנקיבת שם למצב הגופני בו הינה נתונה, אינם מאפשרים לי לקבוע כל קביעה לעניין זה.

עד כאן תביעת התלויים.

יא. תביעת העזבון ותביעה אישית של היורשים.

59. בין יתר פריטי התביעה שמגוללים התובעים מצויה אף תביעת פיצויים בגין נזק משני נפשי שסבלו התובעים.

נראה כי אף תביעה זו, הועלתה על ידי התובעים מן השפה לחוץ.

הכללים באשר לפסיקת פיצוי בראש נזק זה, נקבעו על פי בית המשפט העליון ברע"א 444/87 אלסוחה נ. עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397(1990).

על פי הלכת אלסוחה, לתובעים, שקרוב משפחתם נספה עקב מעשה עוולה, זכות תביעה בגין נזק משני רק בהתמלא שלושה תנאים:

א. קרבה מדרגה ראשונה.
ב. התובעים חזו באירוע הטראומטי.
ג. גרימת נזק נפשי– פסיכיאטרי קשה, המבוטא בקביעת אחוזי נכות.

אין חולק על כך כי התנאי השני לא התמלא, ואילו גבי התנאי השלישי, הנוגע לעוצמת הנזק הפסיכיאטרי, לא הובאו כל ראיות קבילות – כנדרש להוכחת דבר שברפואה, באשר לסוג הפגיעה הנפשית הקשה שנפגעו התובעים, האמורות להגיע לדרגת מחלת נפש ממש [פסיכוזיס] או פגיעות נפשיות רציניות [נוירוזיס], כמאמרו של בית המשפט בעניין אלסוחה בעמ' 436:

"מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בוודאי ותתברר בבתי המשפט מעניין לעניין, בשים לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה. אולם ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים".
 
תגובות אבל מקובלות לטראומה, ואפילו תגובות אבל קשות, אינן נכנסות לקטגוריה זו, כמאמר בית המשפט ברע"א 5803/95 ציון נ' צח, פ"ד נא(2) 267 (1997):

"מעגל הנפגעים נפשית מפגיעת יקיריהם עשוי להיות רחב ורב היקף והפגיעה הנפשית בהם אמיתית היא והיא מתבטאת בצער, ביגון, באבל ובכאב. זוהי פגיעה נפשית שהיא לצערנו חלק מחיינו, איתה על כל נפגע להתמודד בכוחות עצמו ואין לתרגמה לערכים כספיים אלא אם הגיעה לדרגת פגיעה חמורה. אין החברה ערוכה לשלם פיצויים בגין פגיעה קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים. לפיכך, ראוי לסייג בדבר חומרת הפגיעה שישאר על כנו".

על כן, התביעה בגין ראש נזק זה דינה להדחות. אין לי אלא להביע צער על כך שב"כ התובעים לא מצא לנכון כלל להתייחס לכללים המחמירים שנקבעו לעניין תביעה מעין זו.

60. אף לא מצאתי כי נתקיימו במקרה דידן התנאים הנדרשים לפסיקת פיצויים עונשיים, המיוחדים למקרים קשים במיוחד, הכרוכים בפגיעה קשה במיוחד שנלווה אליה אשם ברמה גבוהה, המצדיק תגובה עונשית גם במישור האזרחי (ע"א 9225/01 זיימן נ' קומרן, . כמאמר בית המשפט בע"א 9656/03 עזבון המנוחה מרציאנו נ' זינגר, :

"הרציונל מאחורי הפיצויים העונשיים אינו 'ריפוי' או 'תיקון', כדרך המסורתית של דיני הנזיקין, אלא עונש והרתעה. רציונל זה אינו פשוט ואינו מובן מאליו במשפט האזרחי, אך יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל. בפיצויים עונשיים, על פי פסק הדין [בעניין אטינגר], יש לנהוג בהסתייגות או בזהירות, וגם בגדרי המשפט המשווה נעה המטוטלת לכאן ולכאן, יש המצמצמים ויש המרחיבים, אך -כדברי בית המשפט - 'פסיקת הפיצויים העונשיים מתמקדת בדרך כלל בעוולות כוונה, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי. שיטות משפט שונות הכירו באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים גם בתביעות המתבססות על עוולות הרשלנות, אולם בתי המשפט עושים זאת, על פי רוב, במשורה ובמקרים חריגים."

איני סבור כי במקרה שלפנינו נתקיימו נסיבות כה חריגות המצדיקות כי בית המשפט ינקוט בהליך פלילי במסגרת הליך אזרחי זה.

61. אני פוסק לעיזבון המנוח פיצוי בגין נזק לא ממוני - כאב וסבל וקיצור תוחלת חיי המנוח בסך 500,000 ₪ וזאת בשים לב לאופן הנורא בו נגרם מותו ולתוחלת חייו שנקטעה כאחת בתאונה בעודו בן 37 בלבד.

62. אני פוסק לעיזבון על דרך האומדנא דמי קבורה, הלוויה ואבל בסך 15,000 ₪.

63. יש להניח כי כנגד סכום הפיצויים לו זכאים התובעים, עומדים אף תגמולי המל"ל, הכוללים, למצער, קצבאות שאירים, אלא שבאת כח הנתבע לא דרשה לנכות סכומים אלה, ואשר לא הובאו כל ראיות גביהם. לטעמי, מן הראוי היה עליהם להוכיח הן את סכומי הקצבאות שקיבלו התובעים בגין פטירת המנוח וכנגדם אף סכומים שיתכן והיה לזכותם משיעורים אלה, על פי הלכת הניכוי מן הניכוי, בהעדר טענות וראיות לעניין זה, איני מורה על ניכוי שיעור כלשהוא מסכום הפיצויים.

יב. סוף דבר

64. התובעים זכאים אפוא לפיצויים בשיעורים הבאים (כולל ריבית) כדלקמן:
א. בתביעת התלויים:


הפסדי תמיכה לפי שיטת הידות, בצירוף ריבית

מאמצע כל תקופה (עפ"י חישוב המשערכת): 464,530 ₪.
(2) הפסדי שירותי אב – 10,000 ₪ לכל תובע, ובסה"כ : 50,000 ₪.



בתביעת העיזבון (מצטבר לתביעת התלויים):
הפסד הכנסה בשנים האבודות

(לפי ידה אחת משלוש, עד הגיע המנוח לגיל 70): 300,825 ₪.


פיצוים בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל) 500,000 ₪.
הוצאות קבורה, הלוויה ואבל 15,000 ₪.

סה"כ: 1,330,355 ₪.

65. נוכח האמור, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך 1,330,355 ₪ בצירוף הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 260,000 ₪ ומע"מ.

לכל הסכומים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דמי תאונה

  2. תאונה במקלחת

  3. עורך דין תאונת פגע וברח

  4. תאונות במתקני שעשועים

  5. תאונה מבויימת

  6. תאונת טרמפולינה

  7. תאונה ללא פגיעה

  8. תאונה בבית אבות

  9. תאונה במוזיאון

  10. תאונה במעון יום

  11. תאונה קטלנית בים

  12. תאונה בבית קברות

  13. תאונה מחוץ לרכב

  14. תאונה בלתי נמנעת

  15. תאונה עם רכב צבאי

  16. תאונת שרשרת תביעה

  17. תאונה באיילון צפון

  18. תאונה בירידה מהרכבת

  19. תאונה עם עגלת סופר

  20. תאונה עם מכונת דפוס

  21. תאונה בזמן תדלוק רכב

  22. תאונה בשטח בית הספר

  23. עורך דין תאונות קשות

  24. תאונות עקב צעצועים מסוכנים

  25. תאונה בהליכה על מדרכה

  26. נוזל בברך לאחר תאונה

  27. תאונה עצירה בצד - את מי תובעים

  28. תאונה בזמן ביעור חמץ

  29. תאונה במסיבה לעובדים

  30. שינוי גירסה לאחר תאונה

  31. תאונה לאחר שייט קייקים

  32. תאונה במהלך החלפת גלגל

  33. תאונה עם מכסה תא מטען

  34. תאונה בטיול במדבר יהודה

  35. תאונה בכביש אשדוד יבנה

  36. פיצוי בגין תאונת דרגנוע

  37. תאונה במהלך טיול מהעבודה

  38. תאונה במשחק כדורסל בעבודה

  39. תאונה במהלך בדיקת חומר נפץ

  40. תאונה בזמן חיבור כבל גרירה

  41. תאונה ליד גשר ראשון לציון

  42. פינוי באמבולנס ממקום התאונה

  43. אי שמירת מרחק בתאונת שרשרת

  44. התהפכות רכב - פציעה מזכוכיות

  45. הסתרת תאונה קודמת בעסקת רכב

  46. העדר רישום רפואי אחרי תאונה

  47. חבלה אקסונלית מפושטת בתאונה

  48. גרסה ראשונית לתאונה בזמן אמת

  49. תאונות במהלך טיול שנתי מטעם בית הספר

  50. הגשת תביעה לדמי תאונה באיחור

  51. החמרה בענישה בתאונת פגע וברח

  52. חתך עמוק בכף היד לאחר תאונה

  53. תאונה עם רכב חונה בצד הכביש

  54. אי מסירת פרטים לאחר תאונה קלה

  55. קשר בין תאונה לבין טרשת נפוצה

  56. אי שמירת מרחק או בלימה פתאומית

  57. תאונה במהלך יציקת בטון עם מנוף

  58. תאונה בניסיון להוציא חפץ מהרכב

  59. תאונה בה היו מעורבים שלושה כלי רכב

  60. עיוורון מוחלט בעין אחת לאחר תאונה

  61. חבלת ראש וחתך עמוק בקרקפת בגין תאונה

  62. תאונה עקב אי שמירת מרחק - נסיעה בעליה

  63. שינוי מספר רישוי בגלל תאונה שגרמה לנזק

  64. אי פניה לקבלת טיפול רפואי מיידי לאחר תאונה

  65. "תאונת שרשרת" בה היו מעורבים שלושה כלי רכב

  66. פגיעה ברכב עומד עקב תאונה בין שני כלי רכב אחרים

  67. איבוד שליטה על הרכב במחלף שדרות רוקח בנתיבי איילון

  68. תאונה: הרגל נתקלה במרצפת בולטת, אשר יצרה הפרש גבהים בשביל

  69. חבלות בפנים, בפה, שבר באף ופגיעה בערובות העין בעקבות תאונה

  70. טוען כי נפגע בתאונה בהיותו כבן 17.5 שנים, על ידי רכב לא ידוע

  71. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון