תאונת דרכים בשטח הרשות הפלסטינית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים בשטח הרשות הפלסטינית: תובענה שהוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק"). הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וכן בשאלת גובה הנזק. רקע עובדתי והצדדים לתובענה ביום 23.3.01 ארעה תאונת דרכים קשה בעיר בית לחם שבתחומי הרשות הפלשתינאית (להלן: "האזור"). הנתבע 1 שנהג ברכב פרטי (להלן: "הרכב הפוגע"), איבד עליו שליטה, סטה מן הכביש ופגע בקבוצת עובדים אשר עמדו בסמוך ליעה אופני מ.ר. 59-044-2 (להלן: "השופל" או "הטרקטור"), שלא היה בנסיעה. הרכב הפוגע פגע בג'סאן יוסף מוסא עזיזה (להלן: "המנוח"), שהיה בין העומדים שם ומחצו אל כף השופל (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נפטר המנוח באותו יום, למרבה הצער. הצדדים לתובענה הינם אלה: עיזבון המנוח שהיה בעל תעודת זהות של הרשות הפלשתינית; תובעת 2, אלמנת המנוח (להלן: "התובעת"), שנישאה לו ביום 18.7.98. בעת נישואיהם היתה התובעת בעלת אזרחות ירדנית ותושבת ישראל. כיום הינה אזרחית ישראלית ובעלת תעודת זהות ישראלית; תובעת 3, ילידת 24.6.99, בתם הקטינה של המנוח והתובעת (להלן: "הקטינה"), שאף היא בעלת תעודת זהות ישראלית. בסמוך לאחר נישואיהם של המנוח והתובעת, ביום 30.8.98, הגישה התובעת בקשה לאיחוד משפחות עם המנוח. בסמוך לאחר מכן קיבל המנוח אישור כניסה לישראל מאת מפקד האזור. ביום 25.3.02 הגישו התובעים תביעתם נגד הנתבע 1 ונגד קרנית. לאחר מכן תוקן כתב התביעה והתובעים צירפו לתביעתם את הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הפניקס"), משסברו כי היא זו שביטחה את הרכב הפוגע, שכן בעת קרות התאונה הרכב הפוגע נשא לוחית רישוי בעלת מספר רישוי ישראלי. בשלב מאוחר יותר הסתבר לתובעים כי לוחית הרישוי נחזית להיות מזויפת ותביעתם נגד חברת הפניקס נמחקה. ביום 29.11.2005 הוגש כתב תביעה מתוקן. על פי כתב התביעה המתוקן אלה הנתבעים: נתבע 1 (להלן: "הנתבע"), ממחנה הפליטים עזה בעיר בית לחם, שנהג ברכב שפגע במנוח. הרכב הפוגע לא היה מבוטח והנתבע אף לא התייצב לדיונים בתיק זה; נתבעת 2, קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"), אשר הוקמה על פי חוק הפיצויים; נתבעת 3, הקרן הפלשתינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן:"הקרן הפלשתינית" או "הקרן"); נתבעת 4, החברה הערבית לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), מבטחת השופל אשר מעורבותו בתאונה תידון להלן. הצדדים העידו עדיהם, הגישו ראיותיהם ולאחר זאת סיכמו טענותיהם בכתב. יצוין, כי מספר עדים שהיו אמורים להגיע מבית לחם לא קיבלו אישורי כניסה לישראל כשהתבקש הדבר, ועל כן נפרשה שמיעת העדויות על פני תקופה ארוכה מהרגיל. תחילה תידון שאלת האחריות וככל שתיקבע חבות מי מהנתבעים לפצות את התובעים על נזקיהם, נדון בכך. תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם לשאלת האחריות טענות התובעים לטענת באת כוח התובעים, עו"ד סאוסן עונאללה, התאונה הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, או בכל דין אחר החל בנסיבות העניין, לרבות בדין על פי צווים צבאיים החלים באזור וזאת לאור מקום התאונה. לשיטתה, עיזבון המנוח זכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים שכן המנוח נכלל בהגדרת "ישראלי" על פי סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים בשל היותו בעל אשרה לישיבה ארעית על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). בנוסף, הרכב הפוגע עונה על הגדרת "רכב ישראלי" שבסעיף הנזכר בחוק הפיצויים, כיוון שבעת התאונה נשא לוחית רישוי ישראלית. לשיטת התובעים קרנית חייבת לפצותם בגין נזקיהם כיוון שהרכב הפוגע לא היה מבוטח בעת התאונה. עוד טוענת באת כוח התובעים, כי אין לקבל את טענתה של קרנית כי המדובר ב"תאונה מעורבת", על פי סעיף 3(ב) לחוק, שכן, לשיטתה, הטרקטור לא היה מעורב בתאונה, כמשמע בסעיף זה. עוד נטען, כי אם נניח "לצורך הדיון", כי הטרקטור היה מעורב בתאונה, כי גם אז מלוא החבות בפיצויים הינה על קרנית, שכן הטרקטור הינו רכב פלשתיני המבוטח על ידי מבטח פלשתיני. חוק הפיצויים אינו חל על מבטחת זו - הנתבעת - ומי שנכלל כנפגע הזכאי לפיצוי מכוח סעיף 2(א1) לחוק אינו צריך לתבוע את המבטחת הזרה. עוד נטען, כי אם תתקבל טענת ההתיישנות של הנתבעת, שאותה יש לדחות, ממילא לא יוכלו התובעים לתבוע אותה והחובה תחול על קרנית (סעיף 40 לסיכומים). לחלופין טוענים התובעים, כי אם יקבע שזכאותם לפיצויים הינה מכוח הדין החל באזור שטחי הרשות הפלשתינאית, אזי על הקרן הפלשתינית לפצותם. בא כוח התובעים הרחיבה בסיכומיה על כך שיש לדחות את טענות הקרן הפלשתינית והנתבעת להתיישנות התביעה נגדן, ומכל מקום אף אם תתקבל כי אז יש להחילה על התובעת בלבד ולא על הקטינה. טענות קרנית אליבא דבא-כוחה של קרנית, עו"ד אלון בלגה, דין התביעה נגד קרנית להידחות או להימחק על הסף בשל העובדה כי התאונה ארעה בבית לחם, אשר בשטחי הרשות הפלשתינאית. המנוח היה תושב האזור ומעולם לא היה תושב או אזרח מדינת ישראל. חוק הפיצויים אינו חל, שכן המנוח לא עונה על הגדרת "ישראלי" על פי החוק, ואף הרכב הפוגע אינו "רכב ישראלי" כהגדרתו בחוק. עוד נטען, כי התובעות אינן בבחינת "נפגע", על פי הגדרת החוק, וגם מטעם זה דין התביעה להידחות. בנוסף טענה קרנית בסיכומיה, כי עסקינן ב"תאונה מעורבת" בין הרכב המבוטח -השופל לבין הרכב הפוגע שאינו מבוטח, ועל פי סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים על התובעים להיפרע מהמבטחת - הנתבעת - ולא מקרנית. עוד נטען, כי היה ויקבע שהשופל אינו מעורב בתאונה אלא רק הרכב הפוגע, כי אז על הקרן הפלשתינית לפצות את התובעים. טענות הקרן הפלשתינאית בסיכומיו טען בא כוח הקרן, עו"ד מוחמד עותמאן, כי תביעת העיזבון ותביעת התלויים, למעט תביעת הקטינה, התיישנו ועל כן דינן להידחות. לשיטתו, על התאונה חלות הוראות צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה ושומרון) (מס' 677), תשל"ו-1976 (להלן: "צו הפיצויים"). סעיף 4 לצו הפיצויים מחיל את הוראות סעיף 68 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, אשר קובע תקופת התיישנות של שנתיים בלבד. לטענת בא כוח הקרן, כתב התביעה המתוקן, בו צורפה הקרן כצד לתביעה, נשלח בפקסימיליה לבית המשפט ביום 15.6.04 והומצא לה ביום 13.9.04. במועד זה חלפו למעלה משנתיים ממועד התאונה ולפיכך דין התביעה נגדה להידחות, שכן חלפה תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, לטענת הקרן צו הפיצויים חל אף אם התובע הוא ישראלי. לבסוף ביקשה הקרן בסיכומיה להצטרף לטענות קרנית בנושא ה"תאונה המעורבת". עוד נטען, כי אם תתקבל טענת התובעים כי הסטטוס שלהם הוא כשל תושבי ישראל וכי הרכב שפגע במנוח עונה על ההגדרה של "רכב ישראלי" אזי חובת הפיצוי חלה על קרנית. טענות הנתבעת לטענת בא כוח הנתבעת, עו"ד נביל אזחימאן, יש לדחות את התביעה נגדה, למעט זו של הקטינה, שכן התביעה התיישנה על פי הדין החל עליה. אף לטענתה על התאונה נשוא התביעה חל צו הפיצויים. בכך מצטרפת הנתבעת לטענות הקרן. לטענתו צורפה הנתבעת כנתבעת ביום 2.11.05 (צ"ל 29.11.05 - א.פ.), לאחר תיקון כתב התביעה, ועל פי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מועד צירופה כמוהו כמועד הגשת כתב התביעה ולפיכך התביעה נגד הנתבעת התיישנה כבר ביום 22.3.2003. עוד טענה הנתבעת, כי בשופל לא נעשה כלל שימוש כ"רכב מנועי" כהגדרתו בחוק, שכן השופל חנה כדין, היה במצב של עצירה מוחלטת ומנועו לא פעל בעת התאונה. כמו כן, לא התקיים קשר סיבתי בין השימוש בשופל לבין התאונה, שכן המנוח נפגע מהרכב הפוגע. עוד נטען, כי השופל אינו "רכב מנועי" או "רכב" כהגדרתם בצו הפיצויים או בחוק הפיצויים. בנוסף, על פי טענת הנתבעת בכתב ההגנה, אף לא היה מגע בין המנוח ובין השופל, על כן, לשיטתה, השופל לא היה מעורב בתאונה בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הפיצויים. ראוי לציין, כי טענה זו בדבר העדר מגע בין השופל לבין המנוח נזנחה בסיכומיה של הנתבעת. בסיכומיה טענה הנתבעת, כי השופל חנה באתר העבודה וכי לא הוכח כי חנייתו הייתה שלא כדין. בסיכומי תשובה שהגישו התייחסו התובעים בפירוט לטענות שעלו בטיעוני חלק מהנתבעים ואף נטען כי אלה לא התייחסו לכל טענות התובעים. השאלות שבמחלוקת מתיאור התאונה, מיקומה, כלי הרכב המעורבים, זהות הצדדים הנזכרים ומטענות באי כוח הצדדים עולות מספר שאלות הנדרשות להכרעה בשאלת החבות. ראשית נדרש להכריע בשאלה האם מדובר ב"תאונה מעורבת" על פי סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, או על פי הוראות צו הפיצויים שחל באזור באותה תקופה, או על פי כל דין אחר. שכן, "בתאונה בה מעורבים רכב חסר ביטוח ורכב אחר מבוטח, וקמה לנפגע תביעה גם כנגד הרכב המבוטח...הרי משיש לנפגע תביעה כלפי מבטח כלשהו שוב אין לו עילת תביעה כנגד קרנית." (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, עמ' 351, להלן: "ריבלין"). היינו, אם ב"תאונה מעורבת" עסקינן והוראותיו של הסעיף האמור חלות, כי אז תחוב הנתבעת לבדה. לעומת זאת אם נשיב על שאלה זו בשלילה, כלומר כי אין המדובר ב"תאונה מעורבת", או אז עלינו לדון בשאלת תחולת חוק הפיצויים על אירוע התאונה, ובפרט תחולתו של סעיף 2(א1) לחוק ומשמעות המושגים של "רכב ישראלי" ונפגע "ישראלי" שם, ככל שהם רלוונטיים לענייננו. החלת חוק הפיצויים תחייב את קרנית ותפטור את שאר הנתבעים. ברם, אם נמצא לנכון כי חוק הפיצויים לא חל, תתעורר שאלת החבות של הקרן הפלשתינית, ויהא מקום להתייחסות לטענותיה בנושא העדר סמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה נגדה, וכן טענת התיישנות שהעלתה. לאור הזהות בין סעיפי החוק להוראות צו הפיצויים בסעיפים הרלוונטיים לדיוננו ולמען הנוחות, נדון בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים. דיון ההיבט העובדתי אשר לאירוע התאונה עצמו הועדו מטעם התובעים שניים: האחד, מר סאבא אנטון (להלן: "סאבא"), ששימש גם נהג בטרקטור וגם עבד בעבודות בניה במקום והיה בין קבוצת העובדים שעמדו בסמוך לשופל בעת התאונה. עד זה ערך תצהיר עדות ראשית ונחקר עליו. השני, מר עומר עווד (להלן: "עווד"),שהיה עד ראיה לתאונה ורק העיד בבית המשפט. מתצהיר עדותו הראשית ומחקירתו של סאבא בבית המשפט (עדותו בפרוטוקול המוקלט מיום 6.2.07 בעמ' 26-51) עולה, כי בעת התאונה עבד עם קבוצת עובדים בבניית שפת מדרכה בכביש הראשי של בית לחם, שהוא הכביש הראשי ירושלים-חברון. המנוח היה במקום בתפקידו כמהנדס בניה. סאבא ועובד נוסף הגיעו למקום התאונה, כשעה לפני התרחשותה, מאתר בנייה אחר בנסיעה עם השופל. בתוך הכף של השופל היה בטון לצורך הנחתו מתחת לאבני השפה של המדרכה (שם, עמ' 34, ש' 12 ואילך). במהלך העבודה הוציאו העובדים בטון בעזרת טוריה מהכף של הטרקטור, שהיתה מורמת מעל האדמה ומקופלת כלפי מעלה, והניחו את הבטון מתחת לאבני השפה. במהלך ביצוע העבודה מנועו של הטרקטור עובד כיוון שהכף פועלת באמצעות כוח הידראולי (שם, עמ' 36, ש' 7-23; שם, עמ' 46, ש' 22-21). בעת התאונה לא היה נהג ליד הגאיו של הטרקטור. קבוצת העובדים והמנוח עמדו, טרם קרות התאונה, לפני כף השופל (שם, עמ' 28, ש' 19-14). העד לא חזה בעיניו את רגע התאונה. את אשר תיאר בתצהירו (סעיף 7), כי מעוצמת הפגיעה של הרכב הפוגע במנוח הועף המנוח ונמחץ בין הטרקטור לרכב הפוגע תיאר על יסוד מה שנמסר לו לאחר שהתאושש מפציעתו בתאונה (שם, עמ' 38, ש' 25). על פי עדותו של עווד (פר' מיום 17.9.08 עמ' 54 ואילך), כאשר ניגש למכוניתו, שמע מאחוריו "בום של תאונה". העד היה במרחק של כחמישה עשר מ' ממקום התאונה. על פי עדותו, בעת קרות התאונה "הטרקטור עמד, ישבו שם אנשים בכף של הטרקטור שהיה מורם בגובה של 70 ס"מ מהקרקע, עשו שם ניירת או חשבון, משהו כזה, ואז אחד מהבחורים שלאחר מכן הבנתי שזה המהנדס המנוח, נפגע מהרכב שבא מאחוריו. ואז הרכב הכניס את כולם לתוך הכף של הדחפור" (שם, עמ' 54, ש' 16-12; ההדגשה שלי - א.פ). עווד הוסיף, כי הטרקטור לא זז מהמקום ואינו יודע אם פעל (שם, ש' 28-29). הוא לא ראה אף אחד בתא הנהג (שם, עמ' 56, ש' 2). לדבריו, הרכב הפוגע בא מאחור "בנסיעה פרועה", הטרקטור לא היה בתנועה, הוא עמד ושני אנשים ישבו בתוך הכף עם רגליים על הרצפה והישבן בתוך הכף (שם, ש' 16-19). בתשובותיו לעו"ד אזחימאן הוסיף עווד, כי "כולם שמו לב כמה שניות לפני לרכב שנסע, או שהוא ברח ממשהו, כולם שמו לב לרכב הזה, הוא גם צפר, היו קולות כאלה של צפירות, הסתכלתי לכיוון האוטו הזה לפני בכמה שניות ושוב חזרתי להסתכל לרגיל ואז שמעתי את הבום ורצתי לשם" (שם, עמ' 57 ש' 2-5). לדברי עווד, בתוך הכף היו גם כלי קטן מברזל ארוך ושני אבנים מבטון של שפת מדרכה (שם, ש' 7). עדותם של שני העדים ביחס למצבו של הטרקטור עובר לתאונה היתה שונה, אף כי היו פרטים דומים וזהים. דומה, כי עדותו של סאבא נסבה תוך מתן הדגש על מהלך העבודה בטרם התאונה, שאף הוא היה אחד מנפגעיה, ואילו עדותו של עווד התמקדה לעת התרחשות התאונה ממש. לאחר שהתרשמתי מעדותם על דוכן העדים ונתתי דעתי לתיאור שמסרו כל אחד מנקודת מבטו, מסקנתי לגבי העובדות הינה כדלקמן: הטרקטור הגיע למקום התאונה עם שני פועלים כאשר האחד מהם הינו סאבא. בכף הטרקטור היה בטון. המנוח היה כבר במקום במסגרת עבודתו כמהנדס, ולא עסק בבניית המדרכה. הטרקטור עם הפועלים היו בשולי הכביש מעבר לשפת המדרכה ועסקו בבנייתה, ולא הובאה כל ראיה כי העמידה במקום היתה אסורה. העבודה להנחת אבני השפה של המדרכה ובטון תחתיהם התנהלה כפי שתיאר סאבא, כלומר, הנחת אבני השפה במקום שנועד להן ואז הוציאו הפועלים בטון מכף הטרקטור, שהיתה מוגבהת מהקרקע, והניחו מתחת לאבנים. מנוע הטרקטור פעל כל זמן העבודה, בשעה שהוא מתקדם עם העובדים בקצב עבודתם. נהג הטרקטור עבד יחד עם הפועלים האחרים. בשלב מסוים, כנראה משלא נותר בטון בכף הטרקטור, וייתכן שהמדובר בסוף יום העבודה, יום שישי בשבוע, ולאור שעת התאונה, על פי עדותו של עווד (בין 15:30 ל-17:00, פר' עמ' 54, ש' 6-7), דומם מנוע הטרקטור. במאמר מוסגר נציין, ככל שהנושא חשוב, כי לשאלה האם מנוע הטרקטור פעל בעת התאונה לא ניתנה תשובה חד משמעית על ידי שני העדים: סאבא העיד כי: "המנוע צריך לעבוד... אני לא זוכר" (פרוטוקול מוקלט עמ' 30 שורה 20, ההדגשה שלי - א.פ.). כן טען כי המנוע צריך לפעול כדי שהשופל יהיה מוכן לכל תנועה (שם, ש' 25-21), וכיוון שהרמת הכף נזקקת לכוח הידראולי (שם, עמ' 38, ש' 21-22). אם כך הם פני הדברים, ברי כי העד הגיע למסקנה שהמנוע פעל על סמך סברה והיגיון ולא על סמך זיכרון חי וישיר מאותה עת. אף עווד השיב, כי אינו יודע אם מנוע השופל פעל (פר' עמ' 54 ש' 28- 29). נמצא אפוא, כי לא הוכח שבעת התאונה המנוע פעל. אוסיף, כי לדעתי גם אם מנוע הטרקטור פעל, לאור עדותו של סאבא כי המנוע חייב לפעול לצורך מתן כוח הידראולי להחזקת הכף מעל לקרקע, כפי שהיה כאן, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי שלפיה התאונה איננה "תאונה מעורבת" ועל כך ארחיב בהמשך. במצב זה הגיח מאחורי המנוח בנסיעה מהירה ופרועה הרכב הפוגע, פגע במנוח, שעמד לפני הטרקטור על פי שני העדים, והעיפו לכיוון כף הטרקטור ושם מצא את מותו. במצב דברים זה, כאשר הרכב הפוגע פגע במנוח מאחור והטיחו לכיוון כף הטרקטור, עולה השאלה האם מדובר ב"תאונה מעורבת", כאמור בסעיף 3(ב) לחוק ופרשנות הפסיקה, אם לאו. כזכור, טענה באת-כח התובעים שאין לקבל טענתה של קרנית כי המדובר ב"תאונה מעורבת", על פי סעיף 3(ב) לחוק. לטענתה, "הטרקטור לא היה מעורב בתאונה. הוא לא היה בשימוש בעת התאונה, הוא לא חנה במקום האסור לחנייה..." (סעיף 39 לסיכומיה). ברם, אף נוכח דברים חד משמעיים אלה, לא נוכל לפטור עצמנו מלדון בשאלה האמורה וזאת לאור הטענות הנוגדות בסיכומיהם של באי-כח הנתבעות. בא כוחה של הנתבעת הצטרף לטענת ב"כ התובעים וסבור כי אין המדובר ב"תאונה מעורבת", לעומת זאת באי-כוחן של קרנית והקרן הפלשתינית טוענים כי המדובר בתאונה שכזו. "תאונה מעורבת" - סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים הוראת סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים וכן הוראת סעיף 3(ב) לצו הפיצויים, קובעות בזו הלשון: "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע." (ההדגשה אינה במקור - א.פ.). בפסיקה נקבע, כי "הוראת סעיף 3 לחוק בוחנת את "המעורבות" בתאונה במשקפי "המגע". אלא, שבכך אין כדי לייתר את דרישת הקשר הסיבתי. הוראת סעיף 3 לחוק יוצרת מנגנון של יריבות בתובענה והסדר פנימי לחלוקת החבות, אך בשום פנים אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בגרימת התאונה" (ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 31.10.07) (להלן: "עניין אררט"). בבוא בית המשפט להכריע בשאלת "המעורבות" עליו לבחון, הלכה למעשה, האם האירוע הינו בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, היינו אם נעשה ברכב שימוש או ניצול כמשמעותו בחוק הפיצויים, או אם חלה אחת החזקות המרבות. כן עליו לבחון את הקשר הסיבתי בין השימוש הזה, אם אכן נעשה, לבין התוצאה (ראו עניין אררט, וכן ראו ריבלין, בעמ' 344-345). לאחרונה הובהרו הדברים מפי המשנה לנשיאה, כב' השופט א' ריבלין, ברע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, , 12.6.2009) (להלן: "עניין ביטוח ישיר") בקובעו: "8. במקום שבו מספר כלי רכב מעורבים בהתרחשות התאונה יש לבחון, לפי הוראת סעיף 3 לחוק, על מי מבין מבטחות כלי הרכב מוטלת האחריות לפצות את הניזוקים בתאונה. יש לבחון אם ישנם נפגעים שניתן לראות בהם נוסעים של אחד מכלי הרכב, ואז תחול הוראת סעיף 3(א) לחוק והמבטחת של אותו רכב תחויב בפיצויים. בגדר "נוסע" ייחשב כל מי שנמצא בתוך הרכב בזמן התאונה וכל מי שמוגדר כ"משתמש" ברכב לפי הגדרת תיבה זו בחוק, בזמן התאונה (לגבי ה"שימוש ברכב" בנסיבות דומות ראו: רע"א 10875/08 שרון נ' קארו (לא פורסם, 19.4.2009)). אשר לניזוקים שאינם נוסעים, שנפגעו מחוץ לרכב, עליהם תחול הוראת סעיף 3(ב) לחוק, וכל עוד התקיים מגע בין כלי הרכב או בין כלי הרכב לניזוק, ומתקיים גם קשר סיבתי בין המגע לתאונה, אזי יחויבו מבטחות כלי הרכב לפצות את הניזוקים ביחד ולחוד. 9. לסיכום, כאשר קיימים מספר כלי רכב הקשורים לתאונה, יש לקבוע את האחריות לפיצוי הניזוקים במספר שלבים. בשלב הראשון, יש לבחון אם כלי הרכב הקשורים לתאונה נחשבים ככלי רכב מעורבים לפי הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק - הגדרה הדורשת, בין השאר, "שימוש" ברכב או התקיימות של אחת מן החזקות המרבות, וקשר סיבתי בין ה"שימוש" או החזקה לתאונה. אם רק אחד מכלי הרכב הוא רכב מעורב, רק חברת הביטוח שביטחה אותו תהא אחראית לפצות את הניזוקים. כך, למשל, בעניין אררט, אף שמספר כלי רכב היו קשורים להתרחשות התאונה, רק אחד מהם ענה על ההגדרה שבסעיף 1 לחוק ולכן רק חברת הביטוח שביטחה רכב זה חבה בפיצוי. בשלב השני, אם ישנו יותר מכלי רכב אחד המעורב בתאונה, יש לפנות לסעיף 3 כדי לקבוע מי מבין כלי הרכב אחראי לפצות את הניזוק. לשם כך יש לקבוע אם חלק מן הניזוקים או כולם הם "נוסעים", ואותם תהא אחראית לפצות רק חברת הביטוח של הרכב שבו הם "נסעו". זה היה המקרה בעניין אדרי ובעניין שושי, שם למרות שמספר כלי רכב היו מעורבים בתאונה, רק המבטחת של הרכב החונה חויבה לפצות את הניזוקים, כיוון שהם ישבו בתוך הרכב החונה. כאשר מדובר בנפגעים שאינם נוסעים, והתקיים מגע פיסי בין כלי הרכב או בין כלי רכב לבין הניזוקים, חברות הביטוח של כלי הרכב חבות ביחד ולחוד לפי הוראת סעיף 3(ב) לחוק" (ההדגשות שלי - א.פ.). נבחן את השלבים בהם הדריכנו סגן הנשיאה. אין חולק ואף לא יכול שיהא חולק לאור העובדות שנקבעו, כי המנוח נפגע מהרכב הפוגע שהעיפו לטרקטור. השאלה שעלינו להשיב עליה היא האם המנוח נפגע גם מ"שימוש" בטרקטור. גם בעניין זה נפנה לדבריו של סגן הנשיאה בעניין ביטוח ישיר (פיסקה 5): "המבחן לקביעת מעורבותו של רכב בתאונה שהסבה לתובע נזק גוף... מורכב משני שלבים עיקריים (במקרים שבהם שאלת קיומה של חזקה ממעטת אינה עומדת על הפרק). ראשית, יש לבחון אם נעשה ברכב "שימוש" כהגדרתו בחוק או לחילופין אם האירוע נכנס לגדר אחת החזקות המרבות שבחוק. שנית, יש לבחון את קיומו של קשר סיבתי בין ה"שימוש" או התקיימות החזקה, לבין הנזק שאירע". (ההדגשות שלי - א.פ.). ובהמשך הדברים שם (סעיף 6, פיסקה אחרונה): "מטרתה של הוראת סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים היא ליצור "הסדר פנימי לחלוקת החבות" בין חברות הביטוח במקרה שהנפגע אינו נוסע הנכנס לגדר סעיף 3(א) לחוק, אך הוראה זו "בשום פנים אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בתאונה" (פס' 5 לפסק הדין). לאמור, בחינת חלוקת האחריות בין כלי הרכב המעורבים לפי סעיף 3(ב) באה כשלב שני, לאחר קביעת מעורבותם בהתאם להגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק. אין בכוחה של חלוקת אחריות זו לשנות את קיומה או היעדרה של מעורבות בתאונה לפי סעיף 1, למעט הקביעה המפורשת בסעיף לגבי הצורך במגע פיסי בין כלי הרכב או בינם לבין הנפגע. לפיכך, המעורבות נקבעת לפי קיומם של תנאי ההגדרה הבסיסית (כולל דרישת השימוש) או קיומה של חזקה מרבה, בנוגע לכל אחד מכלי הרכב, ובנוסף, לפי בחינת הקשר הסיבתי לנזק, תוך בחינת תנאי המגע הפיסי הנזכר בסעיף. אין בסעיף כל דרישה לקיומו של "שימוש" בנוסף לקיומה של חזקה מרבה". (ההדגשה אינה במקור - א.פ.). מן הכלל אל הפרט. סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע כי "תאונת דרכים" היא "מאורע שבו לאדם נגרם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". "שימוש ברכב מנועי" מוגדר בחוק הפיצויים כ-"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב...". בענייננו לא ניתן לומר כי המנוח עשה "שימוש" בטרקטור, כאמור בהגדרה זו. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם נניח שמנוע הטרקטור פעל, לאור עדותו של סאבא כי המנוע חייב לפעול לצורך מתן כוח הידראולי להחזקת הכף מעל הקרקע, עדיין לא ניתן לקבוע כי נעשה "שימוש" בטרקטור, ואף אין המקרה בא בגדרה של החזקה המרבה שעניינה ב"מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". זאת, משום שעל פי עדותו של עווד, כמפורט לעיל, שהיתה מקובלת ומועדפת עליי, בעת התאונה הטרקטור חנה, אנשים ישבו בכף הטרקטור ועסקו ב"ניירת או חשבון". קרי, פעולת המנוע נועדה רק לצורך החזקת הכף מעל הקרקע, ובכך שינה הטרקטור את ייעודו המקורי (השוו: רע"א 9996/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח כהן ז"ל (לא פורסם, , 22.6.09)). לאור קביעתנו לעיל, כי לא הוכח שהטרקטור חנה במקום שאסור לחנות בו, לא תחול גם החזקה המרבה שבהגדרת "תאונת דרכים" הקובעת כי "תאונת דרכים" כוללת גם "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו...". השופל אף לא יצר כל סיכון תחבורתי. כך עולה מעדותו של עווד, שהעיד כך: "ש. המקום ששם ארעה התאונה, שבו היה הטרקטור היה אתר עבודה ולא מגרש חניה. ת. זה לא מדויק. זה היה כביש בנוי מוכן מאה אחוז מכוניות הולכות ובאות ובצד עשו מדרכה חדשה והטרקטור עמד על המדרכה, המדרכה לא היתה מוכנה היה עוד עפר. ש. כלומר, המדרכה היתה בשלבי בניה. ת. נכון, אבל היה סימן של קצה המדרכה, אבן השפה של המדרכה היתה בנויה" (ההדגשות שלי - א.פ.) (פר' עמ' 55, ש' 13-17). דברים דומים מסר גם סאבא בעדותו (פר' מוקלט עמ' 28; עמ' 37, ש' 17 ואילך; נ/1). המסקנה היא, איפוא, כי לגבי השופל לא התקיים התנאי הראשון של "שימוש" ברכב מנועי כהגדרתו בחוק הפיצויים, והאירוע אף לא נכלל בגדר אחת החזקות המרבות שבחוק. למעלה מן הצורך נאמר, כי התובעים לא השכילו אף להוכיח קיומו של קשר הסיבתי בין השימוש בשופל, לבין התוצאה - תאונת הדרכים. כאמור לעיל, נטען כי המנוח נפגע מהרכב הפוגע אשר מחצו אל כף השופל. למצער, היה על התובעים להוכיח כי המנוח נהרג כתוצאה מהימחצותו על השופל ולא כתוצאה מפגיעת הרכב הפוגע בלבד. התובעים לא נקטו בדרך זו, לא צירפו לתביעתם חוות דעת של בוחן תנועה, או לחילופין תעודה רפואית בדבר ממצאים של ניתוח לאחר המוות המאששים את הטענה כי המנוח נהרג כתוצאה מהימחצותו, או לפחות מפגיעתם המשותפת של הרכב הפוגע והטרקטור. יתר על כן, על פי העדויות הרכב הפוגע נסע במהירות ובצורה פרועה (פר' עמ' 56, ש' 15-17), לפיכך סביר הדבר כי המנוח נהרג כתוצאה מפגיעת הרכב הפוגע ולאו דווקא כתוצאה מהימחצותו. מכלל האמור, אני קובע כי אין המדובר ב"תאונה מעורבת" על פי סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים או לצו הפיצויים, שכן לא נעשה "שימוש" ברכב ולא חלה אחת החזקות המרבות שבחוק, ואף לא הוכח קשר סיבתי בין השימוש בשופל לבין התוצאה הטראגית של התאונה. התנגשות הרכב הפוגע בשופל, כמוה כהתנגשות הראשון בקיר או בכל עצם דומם. מכלל האמור לעיל, דין התביעה נגד הנתבעת להידחות, ועל כן אין צורך לדון בטענת ההתיישנות בכל הנוגע לנתבעת. אוסיף, כי מסקנתי זו דומה למסקנה שאליה הגיע בית משפט זה בע"א (מחוזי - י-ם) 2621/08 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סקאפי (לא פורסם, , 19.3.09). באותו מקרה חנה מיניבוס במגרש חניה והמתין לנוסעים לצורך הסעתם. המיניבוס לא יצר כל סיכון תחבורתי בחנייתו. רכב טרנזיט, שלא היה מבוטח, הידרדר לאחור, פגע בשני המשיבים שעמדו לעלות למיניבוס והשליכם לעבר המיניבוס. ערכאת הערעור, במותב תלתא, אישרה את מסקנתה של הערכאה המבררת, כי אין המדובר ב"תאונה מעורבת" על יסוד הקביעה כי ברכב הטרנזיט לא נעשה "שימוש" כהגדרתו בחוק הפיצויים, וכי על המערערת לבדה לפצות את הנפגעים. יצויין, כי בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון על ידי קרנית - נדחתה (רע"א 3149/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סקאפי (לא פורסם, , 19.7.09)). אדגיש כי לא נעלמו מעיניי העובדות בע"א 6527/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' ארד (לא פורסם, , 7.10.08). כעולה מתיאור העובדות בפסק הדין שם, הידרדר טרקטור ללא נהג ופגע באדם שנמחץ לעבר רכב מסוג פג'ו. הטרקטור המשיך להידרדר ופגע ברכב מסוג מיצובישי. בין הנפגע לבין רכב המיצובישי לא היה מגע. מבטחת הטרקטור ומבטחת הפג'ו הגיעו להסכמה כי רכב הפג'ו הינו "רכב מעורב", כמשמע בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, ולכן על מבטחת רכב הפג'ו (חב' מנורה) להשתתף בפיצוי הנפגע יחד עם מבטחת הטרקטור (חברת הפניקס). הערעור בבית המשפט העליון נסב אך לשאלה האם בנסיבות המקרה אף רכב המיצובישי הינו בבחינת "רכב מעורב" במובנו של סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים והאם גם על מבטחתו ליטול חלק בפיצוי הנפגע עם שתי המבטחות האחרות. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ע' פוגלמן ובהסכמת המשנה לנשיאה, כב' השופט א' ריבלין, וכב' השופטת מ' נאור, קבע, על יסוד מה שנפסק בסמוך לפני כן בעניין אררט, כי אין על מבטחת רכב המיצובישי להשתתף בפיצוי הנפגע. בית המשפט נימק זאת בכך, שאף כי נוצר מגע בין הטרקטור לבין רכב המיצובישי, לא היה קשר סיבתי בין המגע שנוצר לבין הפגיעה של הטרקטור בנפגע, שקדמה לכך. אף במקרה שלפניי לא הוכח קשר סיבתי-עובדתי בין פגיעת הרכב הפוגע בטרקטור לתוצאת הפגיעה במנוח, אף שבענייננו פגיעת הרכב הפוגע במנוח קדמה לפגיעת הרכב בטרקטור. לענייננו עולה השאלה לעניין ההסכמה שאליה הגיעו מבטחת הטרקטור ומבטחת הפג'ו כי רכב הפג'ו הינו בבחינת "רכב מעורב". לעניין זה נאמר, כי כידוע לא התקיים כלל דיון באשר לאופן מעורבותו של רכב הפג'ו בתאונה זו. דומה, כי אם הגיעו הצדדים שם להסכמה בנושא בטרם בירור משפטי אזי בחנו היטב את ההיבט המשפטי, ומכל מקום איני סבור כי הסכמה זו, שאין אנו יודעים טיבה, יש בה כדי להשפיע על מסקנתנו כאן. לכך נוסיף, כי בשלב מאוחר יותר נודע שרכב הפג'ו היה בנסיעה בשעה שהנפגע נמחץ אליו על ידי הטרקטור, ובמקרה שכזה אין חולק כי נעשה "שימוש" ברכב הפג'ו, ועל יסוד זה הגיעו הצדדים להסכמה בדבר היות הפג'ו "רכב מעורב" (ראה: ת"א (שלום - י-ם) 5728/07 מוחתסב נ' פארחי (לא פורסם, , 16.4.09)). בשולי הדברים אעיר, כי הנתבעת טענה בסיכומיה כי השופל אינו נכלל בהגדרת "רכב מנועי" על פי צו הפיצויים. אין לאל ידי לקבל טענה זו, וזאת בשל הטעמים הבאים: ראשית, טענה זו לא הועלתה בכתבי הטענות, לפיכך טענה זו מהווה "שינוי חזית" ועל כן אין להיזקק לה (ראו: ע"א 9118/06 שנרום נ' קליל תעשיות בע"מ (לא פורסם, , 5.3.09); ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 873-874 (1995); ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169, 173 (1977)). שנית, לגופם של דברים, טענה הנתבעת כי בפסיקה נקבע כי כלי הזהה לשופל אינו בגדר הגדרת "רכב" בחוק הפיצויים. לתמיכה בטענותיה הפנתה הנתבעת לרע"א 2212/99 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' לוי, פ"ד נ"ד(2) 303 (2000) (להלן: "עניין לוי"). ברם, עיון בפסיקה מעלה כי לא ראי זה כראי זה. בעניין לוי דובר על הגדרתו של "דחפור", שמהירות נסיעתו קדימה המרבית היא עד 10.8 קמ"ש. לעומת זאת, במקרה דנן עסקינן ב"יעה אופני", הטרקטור דנן, שמהירותו המרבית הינה 35.9 קמ"ש (ראו מכתבו של דוד גרינברג, ממונה גף צ.מ.ה מיום 11.10.04, אשר צורף כראיה מטעם נתבעת 2 [נ/4+5]). הילכך, ה"יעה אופני" אינו עונה להגדרה המצויה בתקנה 39א(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 הקובעת, כי מכונה שמהירותה המרבית המתוכננת על-ידי יצרנה היא עד 30 קמ"ש, אינה כשירה לנוע בכבישים (בחריגים המנויים שם). במילים אחרות, ה"יעה האופני" דנן, שמהירות נסיעתו המותרת על ידי היצרן גבוהה מ-30 קמ"ש, נכלל בהגדרת "רכב" שבחוק. גם תעודת הביטוח שהנפיקה הנתבעת לטרקטור הוגשה כמוצג (נ/4), בלא התנגדות (פר' מוקלט, עמ' 76 ש' 20). מכל מקום יש בכך ללמד כי הצדדים, לרבות המבטחת-הנתבעת, הסכימו לראות בטרקטור משום "רכב מנועי" כמשמעו בחוק הפיצויים (השווה: ע"א 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה, פ"ד נג(5) 849, 864 (1999)). על יסוד זאת יש לדחות טענות הנתבעת בנושא זה. אחר הדברים האלה, משנדחתה התביעה נגד הנתבעת, מבטחת השופל, ומשהרכב הפוגע אינו מבוטח, עולה שאלת החבות של קרנית ושל הקרן הפלשתינאית. כיוון שבאת-כוח התובעים הרחיבה בטיעוניה לחבותה של קרנית, כראשון במעלה מבחינתה, ובאי-כוח הנתבעות השיבו לטענות אלה, נבחן תחילה את השאלה, האם חבה קרנית בפיצוי התובעים. על מנת לבחון שאלה זו על בית המשפט להכריע בשאלת תחולת חוק הפיצויים במקרה דנן, ובפרט בתחולת סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים. החלת חוק הפיצויים תחייב את קרנית ותפטור את הקרן הפלשתינאית, ברם, אם נמצא לנכון כי חוק הפיצויים לא חל, תתעורר שאלת החבות של הקרן. שאלת החבות של קרנית "ישראלי" ו- "רכב ישראלי" - סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים כאמור, התאונה אירעה בתחומי העיר בית לחם בשטח אשר בשליטת הרשות הפלשתינאית, המוגדר כשטח "A" על פי הסכם הביניים (ראו גם תעודת עובד ציבור מיום 23.3.01 של סא"ל יאיר בלומנטל מהמנהל האזרחי לאזור). אשר על כן, לכאורה, חוק הפיצויים לא חל על התביעה שכן ככלל החוק הוא בעל תחולה טריטוריאלית (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, תש"ן) 9; וכן ריבלין בעמ' 309). אולם המחוקק הישראלי קבע חריג לתחולה הטריטוריאלית בסעיף 2(א1) לחוק הפיצויים. מפאת חשיבות הדברים, יובא לשון הסעיף ככתבו וכלשונו: "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ, על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל; לענין סעיף זה - "תייר חוץ" - כמשמעותו בחוק שרותי תיירות, תשל"ו-1976, למעט תושב האזור או תושב שטחי האחריות האזרחית הפלסטינית ובלבד שהוא נפגע במהלך סיור כמשמעותו בחוק האמור; "רכב ישראלי" - רכב הרשום בישראל או החייב ברישום בישראל לפי כל דין, או רכב שאינו חייב ברישום שבעליו הוא ישראלי". הגדרת "ישראלי" שסעיף 2(א1) מאזכר מצינו בסעיף 1 בחוק בהאי לישנא: "ישראלי" - אדם הרשום במרשם האוכלוסין המתנהל לפי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, וכן מי שבידו אשרה לישיבת ארעי לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952". חוק הכניסה לישראל, בסעיף 2, תחת הכותרת "סוגי אשרות ורשיונות ישיבה", מורה בהאי לישנא: "שר הפנים רשאי לתת - (1) אשרה ורשיון לישיבת מעבר - עד לחמישה ימים; (2) אשרה ורשיון לישיבת ביקור - עד לשלושה חדשים; (3) אשרה ורשיון לישיבת ארעי - עד לשלוש שנים; (4) אשרה ורשיון לישיבת קבע; (5) רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה - עד ליציאתו מישראל או הרחקתו ממנה." מלשון סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים עולה, כי החריג לתחולה הטריטוריאלית של חוק הפיצויים יחול רק כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד, כאשר הנפגע הוא "ישראלי" כהגדרתו בחוק; והשני, כאשר בתאונה מעורב "רכב ישראלי", כפי הגדרתו בסעיף. חובת הכניסה בשערי החוק, תחת הגדרת "ישראלי", מוטלת על הנפגע ולא על התלויים בו. במקרה דנן המנוח הוא הנפגע, כיוון שהוא הוא אשר נגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, כפי המוגדר בסעיף 1 לחוק (ראו: רע"א 8796/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' בן יאיר, פ"ד נ"ד(2), 460 (2000); ע"א 330/84 מדינת ישראל נ' הלבנון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(2), 663 (1986); ת"א (מחוזי - י-ם) 1615/98 עלוש נ' עלוש (לא פורסם, , 6.6.01) (להלן: "עניין עלוש")). האם המנוח היה "ישראלי"? עיקרי טענות הצדדים לטענת התובעים המנוח עונה על הגדרת "ישראלי" על פי חוק הפיצויים. ב"קליפת אגוז", טענתם בסיכומים היא, כי הפרשנות הנכונה להגדרת "ישראלי" בחוק הפיצויים הינה הכללת כל אדם שהשתקע בישראל והפך את ישראל לביתו. התובעים מציעים את מבחן התושבות הנקבעת על פי מירב הזיקות כבחינה להגדרת "ישראלי" בחוק הפיצויים (סעיף 10 לסיכומי התובעים). עוד טוענים התובעים בסיכומיהם, כי חוק הפיצויים מקים חזקה כי כל מי ששהה בישראל כחוק, תקופה המוגדרת על פי חוק הכניסה כאשרה לישיבת ארעי, כלומר למעלה משלוש שנים, הרי הוא נכנס בשערי חוק הפיצויים תחת הגדרת "ישראלי". זאת ועוד. לטענת התובעים המנוח קיבל אשרה לשהייה בישראל ל-12 חודשים וכן אשרה נוספת, לאחריה, לתקופה של 14 חודשים. אליבא דהתובעים אשרה שכזו הינה אשרה ל"ישיבת ארעי" על פי חוק הכניסה לישראל. בנוסף טוענים התובעים, כי כל מי שבידו אשרה לישיבת ארעי, רשום במרשם האוכלוסין, ולפיכך חובה לומר כי המבחן השני בחוק להגדרת "ישראלי" שונה בעיקרו מהמבחן הראשון ועל כן מאמץ הוא את מבחן התושבות. לאור האמור, טוענים התובעים, פשוט הוא כי המנוח נכלל בהגדרת "ישראלי" לעניין חוק הפיצויים, אף חרף עמדת משרד הפנים אשר לא ראה במנוח כבעל אשרה לישיבת ארעי בישראל. 38. לעומתם טוענת קרנית, כי חוק הפיצויים אינו חל בעניין דנן, שכן החוק אינו חל על תאונה שארעה מחוץ למדינת ישראל. בנוסף, לאחר חתימת הסכם הביניים הישראלי - פלשתיני (כתבי אמנה 1071 כרך 33) (להלן: "הסכם הביניים") אין עוד כל תוקף לצו הפיצויים. יתר על כן, ביום 25.10.2000 ניתנה הודעת מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, על פי סמכותו מכוח סעיף 6(ב) של מנשר מס' 7, שכותרתה: "קביעה בדבר העברה של כוחות ותחומי אחריות". לטענת קרנית, משעה שעשה המושל הצבאי שימוש בסמכותו וקבע כי תחום הביטוח ופיצוי נפגעי תאונות דרכים עבר לאחריות הרשות הפלשתינאית, אין התובעים יכולים להיפרע מקרנית. בנוסף, כך הטענה, אף לו היה ברשות המנוח אישור כניסה לישראל, אין הוא נכלל בהגדרת "ישראלי" על פי החוק, שכן הגדרה זו הינה "טכנית" ודווקנית. דיון 39. מהמסכת העובדתית שנפרשה לפנינו מצטיירת התמונה הבאה: המנוח היה יליד 27.7.1960, תושב האזור ובעל תעודת זהות פלשתינית. ביום 18.7.98 נשא המנוח את התובעת, אז תושבת ישראל ואזרחית ירדנית (ראו תעודת מעבר, צורף כנספח לתצהירה הראשון של התובעת). ביום 12.12.99 הגישה התובעת, בקשה לאיחוד משפחות. משרד הפנים אישר את בקשתה של התובעת לאיחוד משפחות וכפועל יוצא קיבל המנוח מהמפקד הצבאי באזור אשרת כניסה לישראל. בהליך זה, כאשר בן הזוג המבקש את איחוד המשפחות הוא תושב קבע בישראל, המוזמן יכול לקבל אשרה לישיבת ארעי לאחר 27 חודשים. במקרה דנן, ביום פטירתו של המנוח, ביום 23.3.01 טרם חלפו אותם 27 חודשים מתחילת תהליך איחוד המשפחות, שכן רק ביום 12.3.02 היתה אמורה לחלוף תקופה זו מאז החל התהליך. כיוון שכך המנוח לא קיבל אשרה לישיבת ארעי. כך עולה מתעודת עובד ציבור של גב' חגית וייס, ראש ענף במשרד הפנים (להלן: "גב' וייס"), שהוגשה לבית המשפט (נ/10). היינו, ביום פטירתו של המנוח, לא היה המנוח במעמד של תושב ארעי (על כך ראו בעדותה של גב' וייס, פר' עמ' 8, ש' 21 - 33). יתר על כן. לדברי גב' וייס, אף לו היו חולפים 27 החודשים, ספק אם המנוח היה מקבל אשרה לישיבת ארעי, שכן חודשי ההמתנה הסתיימו ביום 12.3.02. ברם, בסוף חודש מרץ 2002 הקפיא משרד הפנים את כל ההליכים בעניין, בשל הפיגוע ב"מסעדת מקסים" בחיפה. בנוסף, ביום 12.5.02 התקבלה החלטת ממשלה אשר קבעה כי לא ניתן לשדרג את סוג האשרות הניתנות לתושבי השטחים (שם, עמ' 9, ש' 14 - 22). זאת ועוד. קבלת אשרה לישיבת ארעי תלויה במספר גורמים חיצוניים. ההחלטה להנפיק אשרה לישיבת ארעי תלויה בין השאר, בעמדות השב"כ, המשטרה וביטוח לאומי. לפיכך, אף אם המנוח היה מגיש את הבקשה מבעוד מועד וטרם חלוף 27 החודשים האמורים, ספק אם הייתה התאמה בין מועד פקיעת אשרת הכניסה וחלוף 27 החודשים לבין מתן האשרה לישיבת ארעי (שם, עמ' 13, ש' 29-34; עמ' 14 ש' 1-8). לא זו אף זו. על פי עדותה של גב' וייס, שהיתה מקובלת עליי ולא היה מקום להטיל בה ספק, אף לו היה המנוח מגיש בקשה לקבלת אשרה לישיבת ארעי, משרד הפנים היה בוחן את הבקשה ועורך בדיקות נוספות (שם, עמ' 15, ש' 1- 3). מכלל האמור, אין לי אלא לקבוע כי המנוח לא עמד בדרישת חוק הפיצויים ולא היה בעל "אשרה לישיבת ארעי" לפי חוק הכניסה לישראל. המנוח אף לא הספיק להגיש בקשה בעניין למשרד הפנים, ואף לו היה מגיש בקשה ספק אם היה מקבל את מבוקשו. 40. התובעים טענו בעניין זה, כי ראוי לאמץ את מבחן התושבות הנקבעת על פי מבחן מירב הזיקות. אליבא דהתובעים יש לראות את כל מי שהשתקע בישראל והפך את ישראל לביתו, לרבות בן זוג זר, כמי שחל עליו חוק הפיצויים. אין בידי לקבל טענה זו. פרשנות הגדרת "ישראלי" בחוק הפיצויים הינה דווקנית כמוגדר במפורש בחוק ואין מקום לפרשנות מרחיבה בעניין, שכן המחוקק צמצם את הגדרת המונח לשני תנאים מצטברים בלבד כפי שפורטו לעיל. השופט היושב בדין נדרש לפרש את החקיקה כפי משמעותה המקובלת והרגילה, שכן לשון החוק נועדה להעביר מסר מהמחוקק לציבור. השופט אינו יוצר טקסט לשוני חדש ואין הוא יכול להוסיף על לשון החוק מה שאין בה (ראו: אהרון ברק פרשנות במשפט, כרך שני עמ' 82-83). לאור זאת אין לקבל אף את טענת התובעים לפיה אי קבלת מבחן התושבות יצור דמיון בין שני התנאים המצטברים שבסעיף 2(א1) לחוק, שכן לשיטתם אדם שבידו אשרה לישיבת ארעי כבר רשום במרשם האוכלוסין. מעבר לצורך אוסיף, כי התובעים אף לא הוכיחו את טענתם זו. בשולי הדברים אציין, כי אכן גב' וייס העידה כי תושב ארעי המחזיק באזרחות מקור פלשתינית יקבל תעודת זהות ישראלית (פר' עמ' 8, ש' 8-18). ברם, מכאן איננו למדים כי כל תושב ארעי מקבל תעודת זהות ישראלית ונרשם במרשם האוכלוסין כפי שטענו התובעים. 41. די בקביעה לעיל, כי המנוח לא נכלל בהגדרת "ישראלי" על פי חוק הפיצויים, על מנת לדחות את התביעה כנגד קרנית, שכן התנאי לתחולת החוק על פי סעיף 2(א1) הוא עמידה בשני התנאים המצטברים. ברם למעלה מהצורך, אדון אף בתנאי השני, קרי, במעמד הרכב הפוגע, האם הינו בבחינת "רכב ישראלי". האם הרכב הפוגע הוא "רכב ישראלי"? עיקרי טענות הצדדים 42. לטענת התובעים, הרכב הפוגע עונה על הגדרת "רכב ישראלי" בחוק הפיצויים, כיוון שבסופו של יום, בעת קרות התאונה, הרכב נשא לוחית רישוי ישראלית. התובעים אמנם מפרטים בסיכומיהם כי הרכב הפוגע היה מזויף ונשא לוחית זיהוי הדומה ללוחית הזיהוי של הרכב המקורי. ברם, לטענתם, בכל אופן, הרכב היה רשום בעת קרות התאונה על שם מחג'נה עומר (להלן: "עומר") שהינו ישראלי, קרי, הרכב המזויף היה רשום בישראל ועל כן הרכב הפוגע נכנס תחת הגדרת "רכב ישראלי" בחוק הפיצויים. עוד נטען, כי אף לו הרכב הפוגע לא היה רשום, היתה מוטלת החובה מצד עומר לרשום אותו. 43. לטענת קרנית, הרכב הפוגע אינו רכב ישראלי, לוחית הזיהוי שלו זויפה, ולמעשה רכב זה כלל לא הוגדר כ"רכב ישראלי" על פי דרישת החוק. בנוסף, אף לא הובאה כל ראיה על ידי התובעים כי הרכב הפוגע אכן הוגדר כ"רכב ישראלי". בסיכומיה פירטה קרנית אודות לוחית הזיהוי הנחזית להיות מזויפת. לטענתה, הברגת לוחית הזיהוי הנחזית להיות מזויפת, אינה הופכת את הרכב לישראלי כהגדרתו בחוק הפיצויים. עוד נטען, כי זמן מה לאחר שהזיוף התגלה בוטל הרישום על שמו של עומר במשרד הרישוי. דיון 44. "רכב ישראלי" מוגדר בסעיף 2(א1) לחוק הפיצויים: "רכב הרשום בישראל או החייב ברישום בישראל לפי כל דין, או רכב שאינו חייב ברישום שבעליו הוא ישראלי". מהראיות שהוגשו לבית המשפט בעניין הרכב הפוגע, מצטיירת התמונה הבאה: בעת קרות התאונה הרכב הפוגע נשא לוחית זיהוי צהובה שמספרה 6634908. על פי תעודת עובד ציבור של גב' דפנה מהלל, מנהלת מח' עדכון ובקרה באגף הרישוי של משרד התחבורה, מיום 24.1.07 (נ/8), הרכב האמור היה רשום על שם נחשון מלכה מיום 26.12.99 עד 8.8.03. בתעודת עובד ציבור נוספת מיום 3.5.07 הובהר, כי ביום 2.4.00 בוצעה העברת בעלות על שם מחאג'נה עומר; ביום 9.1.01 הומצאו למשרד הרישוי מסמכי מז"פ שהרכב ברשותו הינו הרכב המקורי והוגשה תלונה במשטרה שהעברת הבעלות בוצעה בזיוף. בהמשך נכתב, כי "בתאריך 23.5.01 בוטלה בעלותו של מחאג'נה עומר והוחזר הרכב לבעליו המקורי". 45. אין מחלוקת, שהרכב המקורי היה בבעלותה של גב' נחשון מלכה. הרכב המקורי לא נגנב ולא יצאה מחזקתה של גב' נחשון. ברם, לוחית זיהוי דומה הוברגה/הודבקה לרכב הפוגע. השאלה הניצבת לפתחנו היא, כלום רכב זה בעל לוחית מזויפת הינו "רכב ישראלי" כהגדרתו בחוק? נראה, כי אין מנוס מלהשיב בשלילה על שאלה זו. עצם הרכבת לוחית זיהוי הנחזית להיות לוחית זיהוי ישראלית אינה הופכת את הרכב ל"רכב ישראלי". לוחית הזיהוי, כשמה כן היא, תפקידה לזהות את הרכב ולשייכו לבעליו אולם בזה מסתיים תפקידה. לשון אחר: לוחית הזיהוי תפקידה לזהות אך אין היא יוצרת או מכוננת בעלות, או חזקה. במקרה דנן, הרכב אמנם היה רשום לכאורה על שם בעלים ישראלי, ברם בסופו של יום הובהר כי הרכב שנשא את לוחית הזיהוי אינו מזוהה, שכן לוחית הזיהוי הועתקה או שמא זויפה מרכב אחר. הרכב הפוגע יכול למעשה להיות אחד מיני רבים ואין לשייכו ללוחית זיהוי שהוצמדה עליו והוסכם על הכל כי היא אינה שייכת לו. משכך, ומשלא הוכח בכל דרך שהיא כי הרכב הפוגע עצמו היה רשום בישראל, או למצער היה צריך להיות רשום, או לחלופין היה בבעלות ישראלי, אין הוא נכלל בהגדרת "רכב ישראלי" כמתחייב בחוק. 46. אחר כל זאת ומשהמנוח לא נכנס בשערי סעיף 2(א1) לחוק, אין לי אלא לקבוע כי דין התביעה נגד קרנית להידחות. משנדחתה התביעה נגד קרנית הישראלית, נותר אפוא לדון בשאלת האחריות של הקרן הפלשתינית. שאלת החבות של הקרן הפלשתינית 47. המנוח לא נכנס בשערי סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים. המנוח היה בעל תעודת זהות של הרשות הפלשתינית. על מנת להכריע בשאלת החבות של הקרן הפלשתינית על בית המשפט לבחון, האם ניתן להגיש תביעה כנגד הקרן הפלשתינית בישראל. לצורך מענה על שאלה זו עלינו לבחון את התחיקה והדין בעניין לאור הסכמי הביניים שנחתמו בין ישראל לרשות הפלשתינית. 48. ראשיתם של דברים בהוצאת צו הפיצויים על ידי המפקד הצבאי בשטחי אזור יהודה ושומרון, בשנת 1976, בסמוך לאחר חקיקת חוק הפיצויים בתחומי מדינת ישראל, אשר החיל את הוראות חוק הפיצויים גם בתחומי האזור. במקביל, הוצא צו הפיצויים זהה בתחומיה של רצועת עזה (צו הפיצויים בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (רצועת עזה) (מס' 544), התשל"ז-1976). במסגרת צווים אלה הוקמה קרן לפיצוי נפגעים בהיעדר כיסוי ביטוחי, שכונתה 'קרנית שטחים', הזהה במתכונתה לקרנית 'הישראלית', ולמעשה אף נוהלה על ידי הקרן הישראלית (ראו עניין עלוש). ביום 28.9.95 נחתם הסכם הביניים בין ישראל לרשות הפלשתינית. על פי הסכם זה הועברו לרשות הפלשתינית סמכויות שונות שהיו בידי המפקד הצבאי באזור. סעיף 11(2)(ב) להסכם הביניים קובע בהאי לישנא: "כל הכוחות והאחריות האזרחיים, לרבות תכנון ובניה באזורים "A" ו-"B", כפי שהם קבועים בנספח III יועברו למועצה ויינטלו על ידה בשלב הראשון של ההערכות מחדש". להסכם צורפו נספחים שונים אשר הוסכמו על ידי הצדדים בהדרגה. בסעיף XI לנספח V - "פרוטוקול בנושא יחסים כלכליים" הוסדרו ענייני הביטוח בין הצדדים. בסעיף 1 נקבע כי: "הסמכויות, הכוחות והאחריות בתחום הביטוח, לרבות, בין היתר, רישוי מבטחים, סוכני ביטוח והפיקוח על פעילויותיהם, יועברו לרשות הפלשתינית". כמו כן הוקמה קרן סטטוטורית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים שאין בידם לתבוע פיצויים מאת מבטח, אשר תקבל על עצמה את החבויות של הקרן הסטטוטורית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים הקיימת באזור. הקרן תקבל על עצמה למעשה את ההתחייבויות של 'קרנית שטחים' (ראו עניין עלוש). בנוסף נקבע בהסכם הביניים, כי 'קרנית שטחים' תועבר, על כל נכסיה, לקרנית הפלשתינית (ראו סעיף 19(3)(א) לנספח III - "פרוטוקול בנושא עניינים אזרחיים"). כמו כן נקבע, כי הצד הפלשתיני יהיה אחראי לכל חבויותיה של הקרן הקיימת וכן כי ישראל תפסיק לשאת בכל אחריות כספית בהקשר זה (סעיף 19(3)(ב)-(ג) לנספח III - "פרוטוקול בנושא עניינים אזרחיים"). זאת ועוד. בסעיף 19(6) להסכם הביניים נקבע כי התביעות נגד הקרן ידונו לפני בתי משפט פלשתיניים. וכלשון ההסכם: "כל התביעות, לרבות תביעות תלויות ועומדות כנגד הקרן הקיימת, אין להביא אותן או לדון בהן בפני בתי משפט או בית דין ישראלי ויש להביאן בפני בתי משפט פלשתינים. למטרה זו, שני הצדדים רשאים לנקוט בכל האמצעים הדרושים, לרבות, אם אפשר, חקיקת חוקים" (ההדגשה שלי - א.פ.). 49. ביום 17.1.96 נכנס לתוקף החוק ליישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק היישום"). חוק היישום קלט למעשה לחקיקה הישראלית את הסכם הביניים. סעיף 1 לחוק היישום מגדיר את מטרת החוק בזו הלשון: "חוק זה מטרתו ליישם את הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, שנחתם בוושינגטון בין מדינת ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני, ביום ד' בתשרי תשנ"ו (28 בספטמבר 1995) לרבות נספחיו והמסמכים שנלוו אליו (להלן - ההסכם), וכן להסדיר ענינים הכרוכים ביישום כאמור". סעיף 7(א) לחוק היישום קובע כי: "בית משפט לא ידון בתובענה נגד המדינה של מי שאינו ישראלי או תייר לישראל שעילתה מעשה או מחדל, חבות או התחייבות, שנעשו או שיסודן במסגרת תחומי האחריות או הכוחות שהועברו למועצה כמפורט בנספח III להסכם". בסעיף 6 לחוק היישום הוגדרה "המדינה" כך: "מדינת ישראל, לרבות כל רשות מרשויות צה"ל והמינהל האזרחי בשטחי יהודה והשומרון וחבל עזה, כל רשות אחרת מרשויות המדינה וכל תאגיד שהוקם על פי חוק בישראל או על-פי הדין ותחיקת הבטחון באזור" (ההדגשה שלי - א.פ). 50. ביום 23.11.95 הוציא המפקד הצבאי באזור, מתוקף תפקידו כרשות המחוקקת, מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה ושומרון) (מס' 7), התשנ"ו-1995, אשר נועד ליישם את הוראות הסכם הביניים ובמיוחד להסדיר את עניין העברת הכוחות והסמכויות האזרחיות. בנוסף, למען הסר ספק, הוציא המפקד ביום 25.10.00 מנשר נוסף שעניינו "קביעה בדבר העברה של כוחות ותחומי אחריות", לפיו, כוחות ותחומי אחריות בתחום הביטוח, לרבות האחריות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, באזור, למעט בישובים היהודיים ובאתרים הצבאיים, הועברו לידי הרשות הפלשתינית ורשויותיה ביום 10.9.95. 51. מן המקובץ לעיל עולה המסקנה, כי תושב האזור ואזרח הרשות הפלשתינית מנוע מלהגיש תביעה בבית משפט בישראל באשר לתאונת דרכים שאירעה בשטחי הרשות הפלשתינית. עמד על כך כב' השופט ע' חבש בעניין עלוש, שאף אושר בבית המשפט העליון (ראו ע"א 6773/01 עלוש נ' עלוש (לא פורסם, , 28.11.02)): "אין מחלוקת כי הקרן הישראלית היא תאגיד שהוקם מכוח חוק הפיצויים (סעיף 12 לחוק) ועל כן, "מי שאינו ישראלי" אינו יכול לתובעה בבית משפט בישראל. קל וחומר, גבי "קרנית שטחים", שהוקמה מכוח צו הפיצויים של המפקד הצבאי, ואשר הועברה לרשות הפלשתינית על כל הסכומים הכספיים שנצברו בה.." ובהמשך הדברים: "אם נקשור את כל הקצוות ונסכם את האמור עד כה, נגיע למסקנה כי חוק היישום שהחיל את הסכם הביניים במשפט הישראלי, מונע, חד משמעית, מתושבי הרשות הפלשתינית להגיש תובענות בישראל הנוגעות לאירועים שאירעו בשטחי הרשות בהם התובע אינו ישראלי, הן באשר לאירועים שאירעו קודם לחתימת הסכם הביניים, והן באשר לאירועים שאירעו לאחר מכן." (ההדגשה שלי - א.פ.). המסקנה הינה, אפוא, כי המנוח-הנפגע, לא יכול היה להגיש תובענה נגד הקרן הפלשתינית בבית משפט בישראל. משכך הם פני הדברים, אף תלוייו של המנוח - התובעות כאן - לא יכלו לעשות כן. אמנם זכותן כתלויים היא עצמאית ונפרדת, ברם, לאור סעיף 4(א) לחוק הפיצויים המחיל את סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] "הן בתביעת העזבון והן בתביעת התלויים - תנאי הוא, על פי הוראות הפקודה, שלמנוח הייתה עילת תביעה, אילולא נפטר" (ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך ב', עמ' 1055). בשולי הדברים אציין, כי התלויים אינם נכנסים בגדר החריג שבסעיף 7ב לחוק, הקובע את זכאותם של תלויים גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי לכך, שכן סעיף זה מתייחס באופן פרטני לאי זכאות הנפגע על פי סעיף 7 לחוק. כמו כן לא חלים במקרה דנן הוראות סעיף 12(ד) וסעיף 12(ד1) לחוק הפיצויים. נזכיר שוב, כי התלויים אינם באים בגדר הגדרת "נפגע" שבחוק הפיצויים (רע"א 8796/99 הנזכר). 52. למעלה מן הצורך אוסיף, כי נגיע למסקנה זו אף אם נשקול את שיקולי המדיניות ואת טענת הפורום הנאות. בחינת שיקולי המדיניות הראויה מובילה למסקנה, שיש להעביר את ההתדיינות של תושבי הרשות הפלשתינאית בינם לבין עצמם בהקשר לאירוע אשר אירע בשטחי הרשות הפלשתינאית, למערכת המשפטית הקיימת ברשות (ראו עניין עלוש). אף שאלת הפורום הנאות תוביל לאותה מסקנה, שלפיה התובעים מנועים מלהעלות את תביעתם נגד הקרן הפלשתינית בבית משפט בישראל. הלכה פסוקה היא כי שאלת הפורום הנאות הינה במתחם שיקול הדעת של בית המשפט, אותו הוא מפעיל על פי הקריטריונים המקובלים (ראו: ע"א 300/84 אבו עטיה נ' ערבטיסי, פ"ד לט(1) 365, 385 (1985)). על מנת להכריע בנושא הפורום הנאות, על בית המשפט ליישם את מבחן מירב הזיקות הרלוונטיות אשר להן הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי למקרה נשוא הדיון וכן להתחשב בנסיבות (ראו: ע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח(3) 265, 269 (1994)). דומני, כי בחינת המקרה דנן העוסק בתביעה של תלויי מנוח, נפגע פלשתיני בתאונת דרכים שאירעה בשטחי הרשות הפלשתינית, נגד הקרן הפלשתינית תוביל למסקנה כי הפורום הנאות לבירור ולהכרעה בתובענה הוא בבתי המשפט הנמצאים ברשות הפלשתינית. למסקנה דומה הגיע חברי כב' השופט ע' חבש בעניין עלוש הנזכר, בהנחה שילדי המנוח שם הינם ישראלים, באומרו - "המטריה בה אנו עוסקים - סכסוך שנתגלע בין תלויי מנוח פלשתיני לבין הקרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים פלשתינית, מוליכה למסקנה כי הפורום הטבעי ביותר לבירור נשוא התובענה הוא בבתי המשפט שבאזור. בעניין זה ניתן להקיש מלשונו הנהירה של סעיף 7(א) לחוק היישום, אשר נקט עמדה מפורשת באשר לסוגיית הפורום הנאות, כשקבע לגבי כל "מעשה או מחדל, חבות או התחייבות, שנעשו או שיסודן במסגרת תחומי האחריות או הכוחות שהועברו למועצה כמפורט בנספח III להסכם" - כי אין לדון בהם בבית משפט בישראל. אף לשון ההסכמים הבינלאומיים והחקיקה המקומית אשר באה ליישמם (ראה לעיל), מלמדים על כוונה ברורה ליצור הפרדה בין שני הפורומים". נזכיר, כי בית המשפט העליון דחה את הערעור על פסק דין זה. לא מצאתי בעובדות שהובאו לפניי כדי להביא למסקנה שונה. על יסוד האמור, גם דינה של התביעה נגד הקרן הפלשתינית להידחות. לאור התוצאה אין צורך לדון בשאלת הדין החל ובשאלת ההתיישנות. בנסיבות העניין אמנע מלדון גם בשאלת הנזק. סיכום המורם מן האמור לעיל הוא כי דין התביעה נגד הנתבעים 2-4 להידחות. יצויין, כי בהעדר אישור מסירה נמחק הנתבע 1 מהתובענה ביום 6.3.05. אמנם הנתבע צורף כנתבע גם בכתב התביעה המתוקן, אולם לא הומצא אישור מסירה כדין ולפיכך התובענה נגדו נמחקת. לאור נסיבות העניין, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. תאונת דרכיםפלסטינים