תאונת דרכים קטלנית נהג בשלילה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת חברת ביטוח כי מי שנהג ברכב בזמן תאונת דרכים קטלנית נהג בשלילה: השופט ד"ר קובי ורדי: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט קידר) מיום 10/9/06 בת.א 173146/02, שדחה את תביעת המערער כנגד המשיבות. העובדות והמחלוקות 2. עסקינן בשאלת החבות לענין זהות הנהג בתאונת דרכים שאירעה ביום 6/1/01 בשעה 22:30 לערך, בכביש הערבה, בקילומטר 29.5 בדרך לאילת, בה נהרגה המנוחה טל פרננדס ז"ל (להלן: "המנוחה"). אין מחלוקת שבזמן התאונה נסעו ברכב ג'י.מ.סי ג'ימי שנת ייצור 88 מס' רישוי 8861258 (להלן: "הרכב") המנוחה והמערער בלבד. אין גם מחלוקת שהרכב סטה לימין הכביש, התהפך מספר פעמים ונשאר הפוך על דופן שמאל כשהחלק האחורי שלו לכיוון הכביש, כאשר המנוחה נמצאה מחוץ לרכב בעוד המערער נמצא לכוד בחלק הקדמי של הרכב בין הכסא לשמשת הרכב כשבטנו על ההגה, גבו לכיוון החלון הקדמי ורגליו לכיוון החלון הקדמי שמאלי. המחלוקת בין הצדדים הינה לגבי השאלה מי נהג ברכב, המנוחה או המערער. החשיבות הרבה לשאלה זו, הינה עקב זאת שהמערער היה פסול מלנהוג ברכב לאחר שרשיונו נשלל. לכן, אם הוא נהג ברכב- לא קיים כיסוי ביטוחי לאירוע, והמשיבות פטורות מתשלום נזקיו. לטענת המערער לא הוא נהג ברכב אלא ישן בזמן התאונה בספסל האחורי של הרכב, בעוד לטענת המשיבות המערער נהג ברכב, והמנוחה ישבה לידו. פסק הדין של בית משפט קמא 3. בית המשפט, לאחר ששמע את העדים ובחן את הראיות, ולאחר שקבע שנטל השכנוע מוטל על המשיבות להוכיח את אי זכאות המערער לפיצוי, קבע שהמשיבות עמדו בנטל להוכיח כי המערער הוא זה שנהג ברכב. זאת, לאחר שקיבל את חוות דעת המומחה מטעם המשיבות מר בועז מוגילבקין (להלן: "המומחה") כעד מהימן שחוות דעתו לא נסתרה, ולפיה לא יכול להיות שהמערער ישב ברכב מאחור, שאזי לא יכול היה להימצא לאחר התאונה בחלק הקידמי של הרכב ולפי חוות דעת המומחה לא ייתכן שהמערער "עף" מהמושב האחורי לקידמת הרכב בעת התאונה, עקב המרווח הקטן והצר הקיים, בין גג הרכב לכיסאות הקדמיים, לרבות לאור זאת שמשענות הראש הן חלק אינטגראלי ממשענות המושב ברכב. בהתבסס על הנ"ל ובהתחשב בסתירות שהיו בגירסת המערער והיעדר תימוכין אוביקטיביים לאישוש עדותו של המערער, קבע בית המשפט על פי מאזן ההסתברויות, כי המערער נהג ברכב, ולכן דחה את תביעתו. טענות הצדדים 4. ב"כ המערער תוקף בלשון בוטה שיש לגנותה מכל וכל את פסק הדין של בית משפט קמא (הגם שהתנצל על-כך במהלך הדיון בערעור). לטענתו, הראיות מצביעות כי לא רק שהמשיבות לא עמדו בנטל להוכיח כי המערער נהג ברכב, אלא אף הוכח כי המערער לא נהג ברכב. זאת בעיקר עקב הראיות הבאות: א. העובדה שרק למנוחה היו פגיעות בגפיים התחתונות ובבית החזה, פגיעות התואמות לנזק שנגרם רק למי שישב בחזית הרכב, בעוד למערער היו פגיעות רק בראש. התעלמות מתמונות הרכב המעידות על ריסוק ומעיכה של מושב הנהג, המעידות על כך שמי שנהג ברכב חייב היה להינזק ברגליים ובבית החזה כפי שנפגעה המנוחה בלבד. ב. העובדה שכתמי הדם של המערער היו בצד ימין של תא הנהג וכתמי דמה של המנוחה היו בצד מושב הנהג. ג. העובדה שהמנוחה עפה החוצה מהרכב מחלון הנהג השמאלי. ד. העובדה שמסקנות המומחה מוגיבקין לא יכולות לעמוד שכן אין כל קושי למעבר קדימה ברווח שמעל משענות הראש וביניהן, וכן העובדה שמשענת כסא הנהג התכופפה קדימה ונשארה במצב שכזה. 5. לעומתו טוען ב"כ המשיבות, הסומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא, כי אין לערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים ובממצאי המהימנות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה מהם. זאת, כאשר הקביעה שנפסקה, שהמערער נהג ברכב, מבוססת על חוות דעת המומחה וכן על חוות דעת ועדותו של בוחן התנועה מר שייקה פלג (להלן: "בוחן התנועה"), בעוד המערער לא הביא חוות דעת מומחה מטעמו, ולא סתר את חוות הדעת ועדויות המומחה ובוחן התנועה, שקבעו חד משמעית, שהמערער לא יכול היה בשום מצב להגיע מהמושב האחורי של הרכב, בו טען שישב, למושב הקדמי של הרכב בו נמצא לאחר התאונה. ב"כ המשיבות מפנה לסתירות שבעדויות המערער, ובעיקר לעובדה ששינה את גירסתו, ואמר שיכול להיות שישב מקדימה ולא מאחור, וכן מפנה לחוסר מהימנותו ולעובדה שהוכח שהוא נוהג לנהוג ללא רשיון, הן לפני התאונה והן לאחריה. כן מצביע ב"כ המשיבות על כך שדגימות הדם שנלקחו מתחת להגה, על הפלסטיק והחוטים המצויים מתחת להגה, נמצאו מתאימות לסוג דמו של המערער, כאשר ניתן להסביר גם את העובדה שהמנוחה הועפה החוצה דרך חלון הנהג וכן את ה"תהיות" האחרות שמעלה ב"כ המערער. דיון 6. לאחר שמיעת הצדדים ועיון בהודעת הערעור ובעיקרי הטעון אני שבור כי יש לדחות את הערעור. 7. כידוע, ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בממצאים עובדתיים אשר נקבעו ע"י בית משפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים. כך גם לא תתערב ערכאת הערעור, ככלל, בממצאים עובדתיים המבוססים על חוות דעת מומחה והתערבות בקביעות עובדתיות המתבססות על חוות דעת מומחים מקצועיים תהא נדירה (ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו ט.פ , 28/11/07). אינני סבור כי המקרה שבפני נופל בגדרם של אותם מקרים חריגים בהם מוצדקת התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה שנקבעו ע"י בית משפט קמא, שהתבססו על עדויות וחוו"ד מומחים. במקרה דנן, התרשם בית המשפט קמא מהעדויות והראיות שנשמעו בפניו ואימץ את קביעותיו של המומחה כמהימנות עליו, לאחר שקביעותיו לא נסתרו וזאת בזמן שהמערער לא הביא כל חוות דעת מומחה מטעמו. מדובר בעניינים מקצועיים שבמומחיות שהוכחו הן ע"י המומחה מטעם המשיבות והן ע"י בוחן התנועה שהינו מומחה משטרתי שהמערער עצמו מסתמך על קביעותיו, כבסיס להוכחת טענתו שלא הוא נהג ברכב. חוות דעת ועדות המומחה 8. המומחה הביע את דעתו הנחרצת- לאחר שערך שיחזור וניסוי ברכב מהסוג שהיה מעורב בתאונה (רכב ג'י.מ.סי ג'ימי שנת ייצור 1988)- שלא ייתכן כי המערער ישב מאחור, לאור זאת שהוא נמצא לאחר התאונה בחלק הקדמי של הרכב, ולא ייתכן שעבר מהמושב האחורי ברכב למושב הקדמי, עקב המרווח הצר, והעובדה שמשענות הגב הינן חלק אינטגראלי ממושבי הרכב. וכדבריו של המומחה בעמוד 81 לפרוטוקול מיום 2/10/05 שורות 17-20: "הושבתי בן אדם במושב האחורי, ביקשתי ממנו שינסה כאילו לעבור לחלק הקדמי, המרווח שנוצר היה מרווח קטן מאוד והגג ברכב המדובר היה מעוך כלפי מטה, ולכן לא היה שום סיכוי שמישהו מהחלק האחורי יעבור לחלק הקדמי, זאת גם דעתו של הבוחן המשטרתי ואת זה ראיתי מפרוטוקול עדותו של הבוחן". ובעמוד 82 לפרוטוקול מיום 2/10/05 שורות 7-10: "אני בשחזור שלי עברתי כמובן מבלי שהגג היה מעוך, אבל ידעתי בתאונה שהגג היה מעוך. יש קושי ממשי ואוביקטיבי לעבור מהחלק האחורי לחלק הקדמי דרך המשענות האלה גם בלי שהוא מעוך, על אחת כמה וכמה כאשר הגג מעוך אז בכלל לא ניתן לעבור". ובשורות 12-13: "אם אני הגעתי למסקנה שהסבירות שמישהו יעבור מאחורה למושב הקדמי הוא אפסי גם בלי הגג המעוך, אז זה השחזור שעשיתי". מעבר לשלילת גירסת המערער שהיה בספסל האחורי בעת התאונה, קבע המומחה כי קיימת סבירות גבוהה בהרבה שהמערער הוא שנהג ברכב והמנוחה הועפה ממנו במהלך ההתהפכות. מסקנות אלו של המומחה לא נסתרו בחקירתו הנגדית בבית המשפט בעוד המערער לא הביא כל חוות דעת מומחה מטעמו. עדות בוחן התנועה 9. בוחן התנועה פלג, העיד בבית המשפט על כך שהמערער שינה את גירסתו ב-30/1/08 כשדיבר עמו בבית לוינשטיין ואמר לו שייתכן והוא ישב מקדימה (עמוד 76 לפרוטוקול מיום 11/4/05 שורות 24-26) והשיב לשאלה מדוע בדק אם שינה את גירסתו ואמר שיתכן וישב מקדימה (בעמוד 77 לפרוטוקול מיום 11/4/05 שורות 4-5): "התעקשתי על מקום ישיבה כי בבדיקה שלי הוא לא יכול להגיע מבחינה טכנית מהמושב האחורי למושב הקדמי בגלל התקפלות הגג". ובעמוד 85 לפרוטוקול מיום 11/4/05 שורות 22-21: "ש: האם הוא לא יכול היה לעוף קדימה בין המושבים? ת: בהחלט לא, כי הרווח הוא צר ועשיתי על כך שרטוט". דהיינו, בוחן התנועה שנחקר ארוכות ע"י ב"כ המערער ושעל ממצאיו מסתמך ב"כ המערער עצמו כבסיס לטענותיו שהמערער לא נהג ברכב, תמך חד משמעית במסקנות המומחה שלא יתכן שהמערער ישב ברכב מאחור שכן לא יכול היה לעוף קדימה מהמושב האחורי לקדמי וגם לא בין המושבים (כפי שממשיך וטוען ב"כ המערער בערעור שהדבר אפשרי). עדותו של בוחן התנועה לא נסתרה וכאמור לא הובאה כל חוות דעת מומחה מצידו של המערער. יש לציין שהן המומחה והן בוחן התנועה הגיעו למסקנה חד משמעית ששני הנוסעים ברכב, קרי המערער והמנוחה לא היו חגורים בחגורות בטיחות. הסתירות בעדות המערער ושינוי גירסתו ומשמעותן 10. זאת ועוד, בעדות המערער נתגלו סתירות מהותיות ושינויי גירסה מהותיים. כך, המערער בהודעתו במשטרה מיום 14/1/01 (כ-8 ימים לאחר התאונה), שנגבתה בידי בוחן התנועה, העיד כי עלה לרכב מאחור, ונשכב על הספסל האחורי ונרדם בספסל האחורי, כשהוא שכב בספסל האחורי של הרכב עם ראשו לכיוון דופן שמאל ונרדם. כן העיד באותה הודעה שהוא לא נהג ברכב הזה אף פעם. והנה, כשבועיים לאחר מכן ביום 30/1/01 התעקש המערער על גירסתו שישן בזמן התאונה, ולשאלתו של בוחן התנועה האם הוא מתעקש ששכב בספסל האחורי, טען המערער שאולי לא, אולי ישב קדימה אבל אינו זוכר (זכ"ד בוחן התנועה מיום 30/1/01). בחקירתו בבית המשפט הסביר בוחן התנועה כי הוא התעקש עם המערער על מקום הישיבה ברכב כי עפ"י בדיקתו המערער לא יכול היה להגיע מבחינה טכנית מהמושב האחורי ברכב לקדמי. כלומר, בוחן התנועה הטיח במערער שבלתי אפשרי שהוא היה בספסל האחורי של הרכב ואז המערער שינה את גירסתו ואמר שייתכן שישב מקדימה (עמודים 76-77 לפרוטוקול מיום 11/4/05). מדובר בסתירה מהותית ביותר בגירסת המערער שהעיד באופן מפורש שישן בספסל האחורי של הרכב ואף העיד באיזו צורה שכב בספסל האחורי עד שנרדם. והנה לפתע, שבועיים אחר כך, הוא מוכן לשנות את גירסתו ולא מתעקש על כך שהיה בספסל האחורי ומשאיר פתח לשינוי גירסתו באופן שייתכן והיה בספסל הקדמי של הרכב, ולא באחורי, אך אינו זוכר. הנ"ל מצביע על כך כי המערער, בהבינו שבוחן התנועה שולל את גירסתו מכל וכל, שכן לא אפשרי מבחינה טכנית שהיה בספסל האחורי ברכב עקב הימצאותו לאחר התאונה בחלק הקדמי של הרכב, שינה עקב כך את גירסתו, ולא שלל את האפשרות שהיה בחלק הקדמי של הרכב. אם אכן כגירסתו הראשונית, הכיצד לא יהיה בטוח בגירסה כה ברורה שכזו?! כך, המערער העושה דין לעצמו ונוהג ללא רשיון הן לפני התאונה ואף אחרי התאונה. בניגוד להודעתו במשטרה שמעולם לא נהג ברכב, העיד בבית המשפט שהוא נהג על הרכב הזה פעם פעמיים לפני התאונה (עמוד 51 לפרוטוקול מיום 20/3/05 שורות 14-15), כפי שגם נהג על רכב נוסף ללא רשיון נהיגה, ובית המשפט קמא התרשם גם מכך, וציין זאת במסגרת פסק דינו. אני סבור שהנ"ל מצביע על חוסר מהימנותו של המערער ועשה נכון בית משפט קמא שהסתמך על הסתירות (גם אם לא פירט סתירות אלו) שהפנה ב"כ המשיבות בסיכומיו, וקבע שהוכח בפניו שהמערער נהג ברכב. משנשללה גירסת המערער שישב ברכב מאחורה והמסקנה הינה שהוא ישב ברכב מקדימה, עולה, כפי שעולה גם מחוות דעת המומחה שהוא זה שנהג ברכב והמנוחה ישבה לצידו, כאשר אם היה המערער יושב ברכב מקדימה ליד מושב הנהג והמנוחה נוהגת ברכב, היה טוען המערער שישב ליד הנהג ברכב מקדימה. משלא עשה כן (עד לשלב שהבין שיש בעיה בגירסתו ו"השאיר פתח" לאפשרות כזו) מלמד הדבר על כך שהוא ניסה להרחיק עצמו לספסל האחורי ברכב כיוון שידע שהוא זה שנהג ברכב, בעוד המנוחה ישבה לצידו ברכב בספסל הקדמי ליד הנהג, כפי שהדבר עולה בקנה אחד עם מסקנות המומחה ובית משפט קמא. המסקנה 11. משקיבל בית משפט קמא את חוות הדעת ועדותם של המומחה ובוחן התנועה וקבע שעל פיהן היה המערער בספסל הקדמי של הרכב בעת התאונה וקבע שעדותם לא נסתרה, כולל בנקודה העיקרית שאין כל אפשרות שהמערער היה בספסל האחורי של הרכב, ועדות המומחה מהימנה עליו, בעוד המערער לא הביא כל חוות דעת מטעמו ו/או ראיות מפריכות את מסקנות המומחה, בדין דחה בית משפט קמא את תביעת המערער ולא היה אכן צורך לבחון את שאר טענות המערער. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך, גם בחינת שאר טענות המערער לא מסייעת לו. כך, המומחה קבע כי פגיעותיו של המערער ומקום הימצאו לאחר ההתהפכות מתאימים יותר למי שנהג ברכב. כן העיד המומחה שהוא לא מצפה למצוא פגיעה בבית החזה ממי שנהג, ודבר זה הגיוני גם לאור התהפכותו של הרכב מספר פעמים קדימה, והעובדה שהמערער יכול היה לעוף קדימה ממושבו למקום בו נמצא בלא שייחבל ברגליו. כן קבע המומחה שיש סבירות גבוהה שהמנוחה נזרקה מהרכב במהלך ההתהפכות (כאשר הפגיעות ברגליה יכולות להיות מהנפילה לקרקע לאחר שהועפה מהרכב) ולכאורה אין מניעה שהן המערער יעוף קדימה מהרכב ממושב הנהג והן המנוחה תעוף החוצה מהרכב מהחלון השמאלי של הרכב. כך גם בוחן התנועה העיד שזה הגיוני ואפשרי שנוסע ליד הנהג יעוף מהחלון של הנהג. כך גם נמצאו דגימות דם התואמות לסוג דמו של המערער מתחת להגה (ולא רק בצידו הימני) של הרכב כפי שמדגיש ב"כ המערער, דבר התומך בכך שהמערער הוא שנהג ברכב. כך גם מקום הימצאו של המערער ברכב לאחר התאונה בחלק הקדמי תומך בכך שהוא נהג ברכב. אוסיף ואפנה גם לטיעוני המשיבות בהתייחס לכל תהייה ותהייה שהעלה המערער. עמידה בנטל 12. מדובר כאמור בנטל הוכחה אזרחי של מאזן הסתברויות להבדיל מהנטל הפלילי להוכחה מעבר לכל ספק סביר. אני סבור, כפי שקבע גם בית משפט קמא, שהמשיבות עמדו היטב בנטל השכנוע. למעלה מן הצורך, גם אם היה נדרש נטל גבוה יותר של מידת הוכחה מוגברת המושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של הטענות וכמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר במקרים שחברת ביטוח מאשימה מבוטח בביצוע עבירה פלילית (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, ט.פ , 5/10/06), אני סבור, שגם בנטל זה עמדו המשיבות במקרה דנן. אמנם הוחלט שלא להגיש כתב אישום כנגד המערער במישור הפלילי, ברם אין הדבר מונע מהמשיבות להוכיח את נהיגתו של המערער ברכב במישור האזרחי, נטל שהצליחו גם הצליחו לעמוד בו, לאחר שבית המשפט קמא שמע את העדים, המומחה ובוחן התנועה, התרשם מהם והסיק את מסקנותיו ולא נפל בהן כל פגם. התוצאה 13. לאור האמור לעיל, אני סבור כי דין הערעור להידחות. המערער ישלם למשיבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. הפיקדון הכספי שהפקיד המערער יועבר למשיבות, באמצעות בא כוחן, על חשבון ההוצאות שנפסקו. ד"ר קובי ורדי, שופט השופטת רות לבהר שרון: 1. קראתי בעיון את חוות דעתו של חברי ד"ר קובי ורדי, אך קיימים לדעתי ספקות רבים לגבי מסקנתו, כמפורט להלן. 2. המערער העיד ועמד על דעתו שהמנוחה היא זו שנהגה ברכב בדרכם חזרה מאילת, ואילו המשיבות טענו כי הוא זה שנהג ברכב, ובהיותו פסול מלנהוג פוליסת הביטוח איננה מכסה את התאונה. 3. אומנם על אף שהכחיש זאת תחילה, הודה המערער לאחר מכן שבעבר נהג בהיותו פסול רישיון נהיגה, דבר שהביא את בית משפט קמא למסקנה שהוא אינו אמין. ואולם, השאלה היחידה שעומדת לדיון, ואשר קובעת את הדין במקרה זה, היא האם במועד התאונה המערער היה זה שנהג ברכב. אין לשלול את האפשרות שדווקא ביודעו שהוא נהג בעבר גם בהיותו פסול, ניסה להרחיק עצמו בכל דרך מהאפשרות שהוא זה שנהג במועד התאונה, ולכן טען כי ישב מאחור. 4. במקרה זה נטל ההוכחה ונטל השכנוע מוטלים על כתפי המשיבות, והשאלה היא האם המשיבות הרימו את הנטל המוטל עליהן והוכיחו שהמערער הוא זה שנהג ברכב במועד התאונה. בע"א 1845/90, רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661 קבע הנשיא שמגר כי נטל השכנוע להוכחת "היסוד השלילי" רובץ לעולם על המבטח. בית המשפט עמד על הטעמים לאימוץ גישה זו ובהם: חזקת החפות הקובעת כי רוב האנשים הם שומרי חוק ואינם מבצעים עבירות, הרצון לצמצם, בטווח הארוך, את כמות הטעויות המשפטיות בתנאי אי ודאות, יכולתו העדיפה של המבטח לפזר את הנזק, ציפיותיו הסבירות של המבוטח, החשש שחברות ביטוח תנצלנה את היתרון הדיוני הטמון בהעברת הנטל אל המבוטח, והעובדה שגישה זו מתיישבת באופן טוב יותר עם אופיו הצרכני המובהק של חוק חוזה הביטוח שמטרתו להגן על המבוטח מפני כוחו העדיף של המבטח - כל אלה הם הטעמים לכך שנטל השכנוע רובץ במקרים אלה על המבטחת. (ראה שם בעמ' 74-77). בהמשך, בע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, , נקבע כי אומנם לא מדובר בנטל ההוכחה הדרוש בפלילים, המחייב הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ואולם במקרים בהם חברת הביטוח מאשימה את המבוטח בביצוע עבירה פלילית, נדרשת מידת הוכחה מוגברת: "...לא למותר להזכיר כי עסקינן בטענה של חברת הביטוח המאשימה את המבוטח בביצוע עבירה פלילית (קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 חוק העונשין, תשל"ז-1977). באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606-607 (1986); ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989)). עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, הגם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט - לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו". ( שם, עמ' 75) ראה גם דברי כבוד השופטת ח' בן עמי בע"א (ירושלים) 9248/06, לוי ברוך נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, . הלכה זו יושמה גם בע"א (תל-אביב-יפו) 2860/02, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אריה משאבות בטון בע"מ, , שם דחתה המבטחת את תביעת המבוטח לדמי ביטוח בטענת מרמה מצד המבוטחת: "... טענותיה של המערערת בעניין זה הן, בין היתר, טענות מרמה שהמערערת לא עמדה בנטל הגבוה יחסית להוכיחן, ואף אנו לא ראינו בהשגותיה ותמיהותיה תשתית מספקת לקבוע שהמשיבה או מי מטעמה היו מעורבים בגניבה". (שם בעמ' 11316, הדגשה שלי, ר.ל.ש) 5. ומן הכלל את הפרט, בניגוד לדעתם של חברי, אני סבורה שהמשיבות לא הרימו נטל מוגבר זה שכן תמיהות רבות נותרו לא פתורות, תמיהות המעוררות ספק רב ומעצם כך מלמדות שהנטל לא הורם, כפי שיפורט להלן. 6. אומנם המערער אמר בעדותו במשטרה כי בעת הנסיעה, עובר לתאונה, הוא ישב במושב האחורי של הרכב, ורק כאשר החוקר עמד על כך שהדבר לא יתכן - המערער היסס, ואמר שאם כך הדבר - הוא אינו בטוח, ויתכן שישב מקדימה ליד מושב הנהג. לאור היסוסו של המערער שטען תחילה שישב מאחור ואח"כ לא שלל את האפשרות שישב קדימה, לצדה של המנוחה שנהגה ברכב, אין לשלול, לטעמי, את העובדה שהוא ישב מקדימה, ורק ניסה להרחיק עצמו ככל האפשר מכך שיחשדו בו שהוא נהג ברכב בהיותו שלול רישיון. 7. אם אכן המערער ישב קדימה, הרי שהראיות בשטח (כתמי הדם שלו שנמצאו בצד ימין של הרכב במושב שליד הנהג, העובדה שנפצע רק בראשו, העובדה שהוא נמצא בתוך הרכב לאחר התאונה, בה בשעה שהמנוחה שישבה ליד ההגה, כתמי הדם שלה נמצאו בצדו השמאלי של הרכב ליד מושב הנהג, וכן העובדה שהמנוחה היתה זו שהועפה מהחלון השמאלי של הרכב החוצה) - עובדות אלה כולן מתיישבות לחלוטין עם הגרסה לפיה המערער לא נהג ברכב. 8. ואולם, גם אם נצא מתוך הנחה שהמערער ישב במושב האחורי בעת התאונה, כפי שקבע המומחה, גם אז לא ניתן לקבוע כי המשיבות הרימו את נטל ההוכחה המוגבר המוטל עליהן, והוכיחו כי הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה, ואנמק; בוחן התנועה יצא מתוך הנחה חד משמעית שהמערער ישב מאחור, וקבע, לאור הנחה זו, כי המערער לא יכול היה להימצא במושב הקדמי של הרכב לאחר התאונה. אך לא כך הדבר; הבוחן אמר שערך ניסוי ברכב זהה, כאשר הגג תקין ולא מעוך, וכאשר ניסה לעבור מן המושב האחורי למושב הקדמי, הצליח לעשות כן בקושי. לטענתו, הואיל וגג הרכב נמצא מעוך לאחר התאונה, כתוצאה מהתהפכות הרכב מספר פעמים בעת התאונה, דבר שגרם למעיכת הגג, הוא הגיע למסקנה שבנוסף לכך שהמעבר מהמושב האחורי לקדמי אינו קל כאשר הרכב תקין ושלם, הרי הוא בלתי אפשרי כשהגג מעוך. 9. ואולם, גם אם נצא מתוך הנחה שהמערער ישב מאחור בעת התאונה, הרי שלא הייתה כל ראייה לכך שהמערער לא הועף קדימה בעת ההתהפכות הראשונה של הרכב, עוד לפני שהגג נמעך. ואם אכן כך היה, הרי שמהתנופה החזקה בעת ההתהפכות, כשהמערער עף קדימה עם כיוון ההתהפכות של הרכב - אין לשלול את האפשרות שבעת ההתהפכות הראשונה, בשל התנופה החזקה, כאשר הוכח שלא היה חגור בחגורת הביטחון - המערער הועף מהמושב האחורי קדימה. יש לזכור כי כתוצאה מהתאונה משענת כסא הנהג התכופפה קדימה, וכך נמצאה לאחר התאונה, וגם בכך יש כדי לחזק סברה זו. 10. זאת ועוד, אם נצא מנקודת הנחה כי המנוחה לא נהגה ברכב בעת התאונה, קשה להבין כיצד, לאחר שהרכב התהפך מספר פעמים, דווקא המנוחה היא זו שעפה החוצה דרך החלון השמאלי הקדמי - הוא חלון הנהג - כאשר המערער נותר קדימה בתוך הרכב. אין לטעמי אפשרות ליישב סתירה זו, אשר מעוררת תמיהה, שכן אם המערער הוא זה שנהג, והיא זו שישבה לצדו - כיצד לאחר שהרכב התהפך מספר פעמים עברה המנוחה מעל המערער, והיא היחידה שעפה מחלון הנהג, ונמצאה לאחר התאונה שכובה על הרצפה מחוץ לרכב ? אני סבורה שאין כל אפשרות ליישב סתירה זו. 11. בנוסף לכך, תמונות הרכב לאחר התאונה מעידות על ריסוק ומעיכה של מושב הנהג. מכאן שלא יתכן שמי שנהג ברכב לא נפגע בגפיים התחתונות. העובדה שרק למנוחה היו פגיעות בגפיים התחתונות ובבית החזה, לאחר שכריות האוויר נפתחו, בעוד למערער היו רק פגיעות ראש (שמתאימות דווקא למצב שהוא הועף קדימה וראשו נפגע) - תואמות, על פי הנזק שנגרם למנוחה, כמי שישב ליד ההגה בעת התאונה ונחבל מההגה, ומהמרווח הצר לגפיים. 12. העובדה שכתמי דם של המנוחה נמצאו רק בצד מושב הנהג, ואילו בצד ימין של הרכב נמצאו כתמי דם רק של המערער, תומכת גם היא בסברה שהמנוחה היא זו שנהגה ברכב, ומתיישבת גם עם טענת המערער שהוא לא נהג ברכב, בין אם הוא ישב לצד הנהג ובין אם הוא ישב מאחור והועף קדימה. 13. אומנם, קשה לקבוע בוודאות מוחלטת שהמנוחה היא שנהגה ברכב, בעיקר בשל העובדה שהיא נפטרה ולא ניתן היה לגבות ממנה עדות, ואולם התמיהות הרבות, כולן יחד, מעוררות ספק רב שלא מאפשר לקבוע שהמשיבות הרימו את הנטל המוגבר החל עליהן במקרה זה כדי להוכיח שהמערער הוא זה שנהג ברכב. 14. חברי השופט ד"ר קובי ורדי הסתמך על כך שבימ"ש קמא קיבל את חוות דעתם ועדותם של בוחן התנועה והמומחה מטעם המשיבים, וקבע על פיהם כי המערער היה במושב הקדמי של הרכב ונהג בעת התאונה. חברי ציין כי עדותם לא נסתרה. ואולם, כפי שציין גם חברי , אב"ד השופט שנלר, עיון בחוות דעתו של המומחה מלמד כי המומחה טעה, הן בענין המקום ברכב בו נמצא כתם דם של המנוחה, כאשר צייין שכתם הדם נמצא בריפוד תקרת הרכב משמאל, מעל מושב הנהג (דבר שללא ספק הוא מהותי). כך גם טעה המומחה כאשר העיד כי המנוחה עפה מהחלון האחורי השמאלי, כשהוכח שהדבר לא יתכן שכן חלון זה לא נפגע, ואף בוחן התנועה העיד כי המנוחה עפה מהחלון הקדמי שליד מושב הנהג. סתירות אלה צריכות לטעמי לעורר ספק ממשי באמינות ובמקצועיות שיש ליחס לחוות דעתו של המומחה. 15. אומנם המערער לא המציא חוות דעת מומחה מטעמו, אך השאלה האם ראוי שמחדל זה יכריע את הכף נגדו, בעיקר כאשר הוא הצהיר כי התקשה לממן חוות דעת נגדית, ובא כוחו דאז, לא העריך כנראה נכונה את החשיבות שיש בהבאת חוות דעת נגדית? אני סבורה כי אין בכך כדי להטות את הכף לחובתו, שהרי המשיבות היו אלה שנטל ההוכחה המוגבר הוטל עליהן. 16. למעלה מן הצורך יצוין כי אין גם להתעלם לחלוטין מהעובדה שהפרקליטות לא הגישה כתב אישום נגד המערער. אומנם הנטל הנדרש במשפט פלילי להוכחת אשמתו של נאשם הוא מעבר לכל ספק סביר, אך אל לשכוח שמדובר בתאונה קטלנית, ומדיניות הפרקליטות במקרים של ספק לגבי אפשרות של הרשעה, בעיקר בתאונות קטלניות, היא להגיש כתב אישום ולהותיר את ההכרעה בידי בימ"ש. במקרה זה הפרקליטות בחרה שלא להגיש אפילו כתב אישום. אומנם ברור שאין לכך משקל, אך עדין ראוי לציין זאת. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה שיש לקבל את הערעור ולקבוע שהמנוחה היא זו שנהגה ברכב במועד התאונה. רות לבהר שרון, שופטת השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: חברי כב' השופט ד"ר ורדי, פירט בהרחבה בחוות דעתו, מדוע אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, ומסקנתו כי המערער הוא זה שנהג ברכב. בין השאר, ציין חברי, כי פסק הדין נסמך על התרשמותו של בית המשפט, עדות המערער, העדויות האחרות וחוות דעת המומחה בועז מוגילבקין (להלן - המומחה) הזהה למסקנת בוחן התנועה שייקה פלג (להלן - בוחן התנועה). מנגד, חברתי כב' השופטת לבהר שרון סברה כי המשיבות לא עמדו בנטל המוטל עליהן, נטל מוגבר, להוכיח שאכן המערער נהג ברכב. חברתי לא ראתה בנכונות המערער לאשר שייתכן וישב בכסא הימני הקדמי בעוד שטרם לכן טען כי ישב במושב האחורי, כסיבה שלא לקבל את דבריו שלא נהג ברכב, הואיל ויכול וניסה להרחיק עצמו ועל כן טען כי ישן בכסא האחורי. כך גם הפנתה לאותם חיזוקים אשר יש בהם להוכיח שאכן המערער ישב בכסא הקדמי. לדידה של חברתי, גם אם כגירסתו הראשונה של המערער, דהיינו כי ישן בכסא האחורי, אין לקבל כי משום כך לא יכול היה להמצא במקום בו נמצא בסופו של דבר. לענין חוות דעתו של המומחה הרי זאת נסמכה על הקביעה כי הגג נמצא מעוך אך לא הוכח כאילו לא ייתכן שהמערער הועף מהכסא האחורי קדימה, טרם מעיכת הגג וכהוכחה לכך שמשענת כסא הנהג נמצאה כפופה קדימה. מנגד, נמצאה לחברתי הוכחה התומכת בגירסת המערער בכך שדווקא המנוחה היא זאת שעפה מהחלון השמאלי הקדמי, בה בשעה שהמערער נמצא בתוך הרכב. כך הכיצד - אם אכן המערער נהג ברכב - עפה המנוחה מהכסא הקדמי הימני וחלפה על המערער. בנוסף הפנתה לממצאים הרפואיים שנמצאו במערער מחד גיסא ובמנוחה מאידך גיסא, אשר מתיישבים יותר עם המסקנה כי המנוחה היא זאת שנהגה ברכב. בית משפט קמא נסמך בפסק דינו בעיקר על חוות דעתו של המומחה, אשר בית המשפט התרשם ממנו כעד מהימן אשר עדותו לא נסתרה בקובעו "על כן, לא נותר בי ספק כי, גרסתו של התובע אינה מתיישבת עם מבחני השכל הישר וכי יש להעדיף את גרסתה של הנתבעת" (סעיף 28 לפסק הדין). בבואו לבחון את עמדת המומחה, נקודת המוצא הייתה גירסתו של המערער לפיה ישן במושב האחורי של הרכב. בנסיבות אלו, קיבל בית משפט קמא את קביעת המומחה לפיה לא "היה שום סיכוי שמישהו בחלק האחורי יעבור לחלק הקדמי...". בית המשפט הפנה לכך שהמומחה נשאל ונחקר, אם לא ייתכן שהמעבר אירע עוד טרם מעיכת גג הרכב ותשובתו כי השחזור שנערך על ידו ושלל אפשרות מעבר שכזה גם ללא מעיכת הגג ועל אחת כמה עם אכן נמעך עוד טרם המעבר הנטען. כך גם הפנה בית המשפט לתשובות המומחה לשאלות בנושא העדר פגיעה של המערער בחזה, אם אכן היה הנהג ברכב ובניגוד לסימני הפגיעה שנמצאו במנוחה. עוד הדגיש בית המשפט כי לא הובאה ראיה לסתור וכי לאור עדות המומחה קבע כי גירסת המערער אינה נכונה. בית המשפט לא ציין מפורשות כי אינו מאמין למערער, הגם שהפנה לדבריו כי אין לו בעיה לנהוג ברכב גם כשאינו כשיר לנהיגה, כפי שהפנה לסתירות בגירסתו כפי שציינו המשיבות בסיכומיהן, אולם מבלי לפרטן. עוד ציין בית המשפט בסוף דבריו כי "יש ללמוד כי התובע נהג ברכב ודין התביעה על פי מאזן ההסתברויות - להידחות" (סעיף 34). 4. כאמור, חברי כב' השופט ד"ר ורדי, סובר כי לא נותר ספק מי נהג ברכב, וכי אין מקום להתערב במסקנות בית משפט קמא. מנגד, חברתי כב' השופטת לבהר שרון סוברת כי חרף קביעת בית משפט קמא, עדיין נותר ספק בשאלה מי אכן נהג ברכב, המערער או המנוחה. נבחן איפוא, אם נותר ספק אם לאו, ואניח אף אני כנקודת מוצא כי בנסיבות כנסיבות דנן, קיים נטל הוכחה מוגבר מצד המשיבות. 5. מעיון בחומר שבפנינו ובתיק בית משפט קמא, עולה כי המערער העיד מפורשות בפני בית המשפט כי ישן במושב האחורי (עמ' 59 לפרוט'). אכן, בעת חקירתו על ידי המשטרה היה מוכן המערער להסכים שייתכן וישב במושב הקדמי, אולם לא חזר על כך בעדותו בבית המשפט. משכך, אם גירסתו הראשונית של המערער כי ישן במושב האחורי וכשהמערער חוזר על גירסה זאת בבית המשפט, שוב אין מקום, לדעתי, להניח הנחות אחרות תוך מתן הסבר זה או אחר, כאילו ייתכן והמערער ישב בכסא הקדמי הימני. יוער, כי בכתב התביעה וייתכן ולא בכדי, לא מצא המערער לתאר את מקום ישיבתו ברכב. מכל מקום, מעת שזאת גרסת המערער, שוב היה על בית משפט קמא לבחון את השאלה המרכזית, שהינה האם במצב שכזה, אכן המערער יכול היה להימצא במקום בו נמצא בעקבות התאונה, דהיינו האם יכול היה לאור התהפכות הרכב, לעוף מאחור. בהתייחס לשאלה זאת, עמדה בפני בית המשפט חוות דעתו של המומחה וכן ניתן היה להתרשם מהמומחה ועדותו בבית המשפט. מסקנתו הייתה חד משמעית כי הדבר לא ייתכן. בנוסף, בוחן התנועה אף הוא העיד מפורשות כי לא ייתכן מעבר שכזה וכי זאת הייתה דעתו מלכתחילה וכי אכן ביקש לברר נושא זה עם המערער במסגרת החקירה הנוספת (ראו עמ' 77 ו- 85 לפרוט'). מול עמדה מקצועית זאת לא עמדה חוות דעת נגדית מטעם המערער, גם אם הצהיר כי התקשה לממן חוות דעת נגדית שכזאת. 6. בבואנו לבחון את עדותו של המומחה, נמצא כי המומחה, אכן, טעה בענין המקום ברכב בו נמצא כתם דם המנוחה. המומחה ציין כי כתם הדם נמצא בריפוד תקרת הרכב מימין בעוד שלפי הבדיקות שנערכו, נמצא כתם דם שכזה, דווקא בריפוד תקרת הרכב משמאל מעל מושב הנהג. בנוסף, המומחה העיד כי המנוחה עפה מהחלון האחורי השמאלי (עמ' 88 ו- 92 לפרוט') וכשלכאורה חלון זה לא נפגע ואף בוחן התנועה העיד כי עפה מהחלון הקדמי שליד הנהג (עמ' 75 לפרוט'). ודוק, לענין כתמי הדם, אין חולק כי למעט מקום אחד בתוך הרכב, לא נמצאו כתמי דם של המנוחה אלא כל הממצאים היו מדמו של המערער. דהיינו, דמו נמצא הן בצד הימני של הרכב - מגן שמש ימני, חלק חיצוני משקוף דלת קדמית ימנית, תא כפפות והריפוד בתקרה - והן בצד השמאלי, דהיינו על אותם חלקי פלסטיק, חוט ברזל ופיסת סרט בידוד מתחת להגה. כך גם ייתכן והדם שנמצא במקום זה או אחר אינו מעיד בהכרח על הימצאותו של המערער במקום ספיציפי אלא יכול והדם התפרץ למקום מסויים. מכל מקום, אין בפנינו כל התייחסות מקצועית למשמעות המצאות כתמי הדם במקום בו נמצאו, ובמיוחד, האם ישנה משמעות לכך שכתם מדמה של המנוחה נמצא בריפוד מעל כסא הנהג. כך גם לגבי המערער, הרי לכאורה הטלטל הן בצדו הימני של הרכב וכשהוא נמצא בצדו השמאלי לרבות, כאמור, אותם סימני דם מתחת ההגה, הגם שציינו היתכנות לאופן הימצא הדם באותם מקומות מתחת להגה. 7. מכאן חוזרים אנו לשאלה המרכזית, שעניינה האם יכול היה להתבצע אותו מעבר מאחור לקדימה. בנושא זה עוררה חברתי את השאלה, שמא המעיכה בגג הרכב, אירעה רק לאחר שהמערער עף מהחלק האחורי של הרכב לקידמת הרכב. לא בכדי מתעוררת שאלה זאת לרבות לאחר שבוחן התנועה ציין את נושא הגג המעוך באופן שלא ייתכן מעבר שכזה. המומחה ציין כי בשחזור "אמרתי לו שינסה כאילו לעבור..." (עמ' 80 לפרוט') ובהמשך "ביקשתי ממנו כאילו לעבור לחלק הקדמי, המרווח שנוצר היה מרווח קטן מאוד והגג ברכב המדובר היה מעוך כלפי מטה, ולכן לא היה שום סיכוי שמישהו מהחלק האחורי יעבור לחלק הקדמי. זאת גם דעתו של הבוחן המשטרתי ואת זה ראיתי מפרוטקול עדותו של הבוחן.." (עמ' 81 לפרוט'). דהיינו נקודת המוצא עליה נסמך המומחה שגג הרכב היה כבר מעוך, תוך שהוא אף מפנה לאשר ציין בוחן התנועה. כך חוזר הוא בהמשך שאכן זאת הייתה נקודת המוצא שלו. משנדרש המומחה לאפשרות המעבר ללא גג מעוך ציין "יש קושי ממשי ואובייקטיבי לעבור מהחלק האחורי לחלק הקדמי דרך המשענות האלה גם בלי שהגג מעוך..." (עמ' 82 לפרוט') הגם שלא מצא לנכון לציין זאת בחוות דעתו ובהסבירו כי הגיע למסקנה "שהסבירות שמישהו יעבור מאחורה למושב הקדמי הוא אפסי גם בלי הגג המעוך.." (שם). מכל מקום המומחה הדגיש כי בשחזורים בחן מעבר ללא גג מעוך והגיע למסקנה אשר הגיע. יתר על כן המומחה גם נשאל אודות מעבר "חפץ" ממקום למקום בעת התאונה, ולא שינה עמדתו. 8. אך בכך לא די, הואיל ועלינו לבחון מה המשמעות, אם בכלל, של אותן שתי טעויות של המומחה. ראשית, המומחה סבר כי נמצא אותו כתם מדמה של המנוחה בצדו הימני של הרכב. שנית, המומחה סבר כי המנוחה עפה החוצה מהחלון האחורי. קביעתו אחרונה זאת, אינה מתיישבת עם ממצאי בוחן המשטרה ואשר לכאורה לא היה אחר שחלק על כך שהמנוחה עפה מהחלון שליד הנהג. יתר על כן, קביעה זאת מעוררת מספר תהיות. כך אם ישבה המנוחה במושב האחורי ומשם הועפה החוצה מחלון אחורי, הכיצד נמצא כתם מדמה בריפוד תקרת הרכב מעל לנהג. מנגד, אם ישבה במושב שליד הנהג, כיצד עברה מהמושב הקדמי לאחורי ואזי הועפה דרך החלון האחורי. למעלה מכך, הנחת עבודה זאת של המומחה לא דרשה מהמומחה לבחון את השאלה הכיצד מצד אחד המערער בעת התאונה היה מצוי במושב הנהג ואילו המנוחה נמצאה במקום אחר ברכב, ובכל זאת הועפה המנוחה דרך החלון הקדמי שליד הנהג, דהיינו חלפה על המערער. אם נחזור לטעות הראשונה, אף כאן מתעוררת השאלה שמא אם היה מודע המומחה למקום המצא כתם דם המנוחה, ובנוסף כי מהחלון הסמוך לאותו כתם דם, הועפה - האם היה נשאר איתן במסקנתו כי המערער הוא זה שנהג ברכב. 9. השאלה הניצבת האם די באותן שאלות שפורטו לעיל, לרבות אשר ציינה חברתי כב' השופטת לבהר שרון, על מנת להתערב במסקנות בית משפט קמא. לאחר שחזרתי ועיינתי בחומר שבפנינו, לרבות בתיק בית משפט קמא, מסקנתי כי חרף אותן שאלות אין מקום להתערבות ערכאת הערעור במקרה זה. 10. בצדק טענו המשיבות כי חלק ניכר מנימוקי הערעור לא בא זכרם בבית משפט קמא. ואכן, מעיון הן בחקירות המעורבים והן בסיכומים שהוגשו מטעם המערער, עולה כי חלק ניכר מאותן תהיות שמעלה עתה המערער, לא נטענו בפני בית משפט קמא. יתר על כן, המומחה עצמו לא נחקר ביחס לחלק מהנטען עתה. המומחה כלל לא נדרש למפורט לעיל בסעיף 8. כך, המומחה לא נדרש להתייחס לנושא הטעות בענין כתם הדם של המנוחה. בנוסף, אמנם נשאל המומחה אודות החלון ממנו הועפה המנוחה מחוץ לרכב, אולם זאת ותו לא. המומחה לא עומת עם מסקנותיו מול טעויותיו, לרבות לא נשאל אותן שאלות שפרטנו לעיל. משכך, אכן יכול ותשובת המומחה היתה לכאן או לכאן, אולם אין אני סובר כי רשאים אנו במסגרת ערכאת הערעור, לדון בנושאים שהמומחה ובוחן התנועה לא נדרשו להם, נושאים שכל כולם ענין למומחיות לענות בו. לא די בתהיות אלו או אחרות על מנת לקבוע כי טעה בית משפט קמא באמצו את מסקנת המומחה אשר, כאמור, נתמכה גם בדעתו של בוחן התנועה, ובמיוחד בשאלה המרכזית בדבר היתכנות המעבר של המערער מהמושב האחורי למקום הימצאו לאחר התאונה. ודוק, נקודת המוצא לאור עדותו של המערער כי ישב במושב האחורי, וכי על כן לא בכדי קבע בית המשפט שלאור עמדת המומחים לא יתכן כי נמצא במקום בו נמצא. יתר על כן, המומחה נשאל מפורשות אם יתכן כי המערער עף קדימה טרם המעיכה, אך גם אז נשאר בדעתו כי הדבר לא יתכן. 11. חשיבות מיוחדת קיימת למחדלו של המערער בכך שלא מצא לנכון להמציא חוות דעת מומחה מטעמו, ובמיוחד לאור עמדתו של בוחן המשטרה וחוות דעת המומחה. אם אכן סבר המערער כי חרף עמדתם יתכן גם יתכן כי יכול היה לעבור מהמושב האחורי למקום הימצאו, היה עליו לסתור את חוות דעת המומחה וזאת באמצעות חוות דעת מטעמו. אכן, לעיתים יכול בעל דין להסתפק בחקירתו הנגדית של המומחה מטעם הצד שכנגד, על מנת לנסות ולמוטט את חוות דעתו, אך בכך כמובן שלוקח הוא סיכון שמא לא יעלה הדבר על ידו. במקרה דנן, וכמפורט לעיל, גם אם מתעוררות שאלות שומה היה על המערער להציב את אותן תהיות הן בפני המומחה והן בפני בוחן התנועה. 12. למעשה, עותר המערער כי בית המשפט יתערב בנושאים מקצועיים הטעונים מומחיות, ובניגוד למומחים שהתייצבו בפני בית משפט קמא. כך בכל הקשור לשאלות של מקום הימצא כתמי הדם בין של המנוחה ובין של המערער, כך בשאלת ההיתכנות של העפתה של המנוחה דרך החלון הקדמי, אם המערער הוא זה שהיה נהג הרכב, ובמיוחד לשאלות הקשורות בנושא היתכנות המעבר מהכסא האחורי קדימה, כולל הקשור לאופן התאונה, לרבות מועד המעיכה, משמעות הטיית משענת הראש, וכל אותן שאלות הקשורות בכך. כל כולן של שאלות אלו, ענין למומחים לענות בו. 13. בנוסף לכל האמור, אין להתעלם מכך שבסופו של יום בחן בית המשפט קמא, גם אם לא ציין זאת מפורשות, את מהימנות גרסתו של המערער. גם בנושא זה יתכן ולא היה הכרח להסתמך על התנהלותו של המערער בנהיגה ללא רישיון כהוכחה לכך שגם במקרה דנן יכול ונהג ברכב. אולם, לא ניתן להתעלם מהתנהלותו זו, ובמיוחד לאחר שניסה לטעון כי לא נהג ברכב הגם שהודה לאחר מכן שנהג בו במקרה אחר, כפי שלא ניתן להתעלם מאותן סתירות אחרות, ובמיוחד הימצאות רישיון אחיו התאום ברכב. גם אם בית המשפט לא ציין באופן חד משמעי כי אינו נותן אמון בדברי המערער נוכח התרשמות שלילית ממנו, עדיין עולים הדברים לאור מסקנתו של בית משפט קמא, גם אם התבססה על מסקנת המומחה. יתר על כן, אם אכן היה מתרשם בית משפט קמא לחיוב מעדותו של המערער, חזקה שהיה נדרש להתרשמות זו מול מסקנות המומחה. 14. לבסוף, לאור הנחת המוצא כי נטל ההוכחה רובץ לפתחן של המשיבות, מצאתי לנכון לבחון שמא יש מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא. אולם, כמפורט לעיל, לא די בתהיות אלו או אחרות על מנת לקבוע כי המשיבות לא עמדו בנטל המוטל עליהן. המשיבות הציגו חוות דעת מומחה מטעמן, הפנו למסקנת בוחן התנועה, כך גם לסתירות שהתגלו בדברי המערער, לרבות הקשור לדברי אחותו ועוד. אם המערער לא טרח להציב את אותן תהיות בפני המומחים השונים, כפי שלא טרח להציג חלק מאותן תהיות בסיכומיו, ובמיוחד משלא מצא לנכון להציג חוות דעת נגדית מטעמו, אין מקום כי ערכאת הערעור תתערב במסקנת בית משפט קמא. 15. לאור כל האמור, מצטרף אני למסקנתו של חברי כב' השופט ד"ר ורדי. ישעיהו שנלר, שופט אב"ד הוחלט ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.משפט תעבורהתאונת דרכיםשלילת רישיון נהיגהנהיגה בשלילה