תביעה לשכר טרחה ראוי של רואה חשבון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לשכר טרחה ראוי של רואה חשבון: הרקע להגשת התובענה 1. מר יפתח שטיין ז"ל, בעלה המנוח של הנתבעת מס' 1 (להלן: "יפתח"), ומר קרול קירשנר, הנתבע מס' 2 (להלן: "קרול"), היו בין מייסדיה של אגודה שיתופית בשם אלחוט, קואופרטיב לחשמל ורדיו בנתניה בע"מ (להלן: "האגודה"). עם היווסדה של האגודה בשנת 1950 היה עיסוקה העיקרי באספקת מכשירי רדיו לרכב ולבית, ובשנות ה- 60 היא הקימה בית מלאכה להרכבת מכשירי רדיו לכלי רכב, מתקני הגברה, מכשירי הקלטה וכיוצב' (ראו סעיף 4 לתצהיר התובע). לאחר הקמתה של האגודה הצטרפו גם הנתבעת מס' 1 גב' שולמית שטיין, רעייתו של יפתח (להלן: "שולמית"), והנתבעת מס' 3 גב' חיה קירשנר, רעייתו של קרול (להלן: "חיה"), כחברות בה - ואולם מדובר בחברות פורמאלית בלבד, שכן הן לא החזיקו בתפקיד כלשהו באגודה (ראו סעיף 4 לתצהיר שולמית וסעיף 3 לתצהיר קרול). התובע, מר אליהו רג'ואן (לעיל ולהלן: "התובע"), הוא רואה חשבון. בשנת 1959, בסמוך לאחר הסמכתו לעסוק במקצוע זה, הוא החל לשמש כרואה החשבון של מרכז הקואופרציה למלאכה ושירותים, ברית הפיקוח בע"מ (להלן: "ברית פיקוח") - ובמסגרת זו ערך ביקורת חשבונאית על פעילותה של האגודה (ראו סעיף 3 לתצהיר התובע). 2. לגרסתו של התובע, בשנת 1963 הוא פרש מתפקידו בברית פיקוח ופתח משרד עצמאי לראיית חשבון - שאז פנה אליו יפתח וביקש ממנו כי יעניק לאגודה שירותים שונים, שאינם בגדר ביקורת חשבונאית כהגדרתה על פי דין. התובע נענה להצעת העבודה שהציע לו יפתח, ומאז ועד לראשית שנות ה- 90 - משך כ- 30 שנים - העניק שירותים שונים לאגודה ובעיקר ליפתח ולקרול באופן אישי (ראו סעיף 20 לתצהיר התובע). במסגרת זו טיפל התובע לטענתו בין היתר בהקמת חברות בת וחברות אחות לאגודה, סייע לחברות אלה בקבלת מענקי מחקר ופיתוח ומענקי שיווק ויצוא, עסק בנושאי מס, והקים מערכות לניהול ספרים ובקרה פנימית ואף מערכת תמחור. כמו כן, לטענתו של התובע הוא טיפל בפרישתם מן האגודה של כמחצית מחבריה, ובקבלתם של חברים אחרים (ראו סעיפים 21-22 לתצהיר התובע). ואולם, המשימה העיקרית שביצע התובע לטענתו היתה הפיכתה של האגודה לחברה בע"מ והנפקת מניותיה לציבור - מהלך שכלל בין היתר הקמת תאגידים, העברות נכסים ומניות, יצירת הסדרים בין חברי האגודה ותכנוני מס. התובע סבור כי כתוצאה מפעילותו בתחום זה הוא חסך לאגודה וליפתח וקרול באופן אישי מיליוני דולרים - בתשלומי מס שבח, מס רווחי הון, פיצויי פיטורין, תשלומים להסתדרות הכללית שהיתה זכאית ל- 25% מנכסי האגודה במקרה של פירוקה וכיוצב' (ראו סעיף 23 לתצהיר התובע). התובע טוען כי בעת שבה הוא החל לספק את שירותיו לאגודה מצבה הכלכלי היה רעוע, וכך גם מצבם הכלכלי של יפתח וקרול - ועל כן לא היה למעשה מניין לשלם לו את שכרו (ראו עדותו בעמ' 26 לפרוטוקול, ש' 23 עד עמ' 27, ש' 11). משכך, הצדדים הגיעו להסכמה שלפיה התמורה המגיעה לתובע תשולם לו במלואה רק לאחר הפיכתה של האגודה לחברה בע"מ - מתוך מניותיה של החברה, או בהתאם לשוויין. יצוין בנקודה זו כי אין מחלוקת בין הצדדים שבמהלך פעילותו עמד התובע בקשר עם יפתח בלבד, וגם סוגיית התמורה לה היה זכאי נדונה אך ורק בינו לבין יפתח - ואולם התובע לגרסתו ראה את ההסכמות שאליהן הגיע עם יפתח כטענתו בנוגע לתמורה המגיעה לו, כמקובלות גם על קרול (ראו עדותו של התובע בעמ' 46 לפרוטוקול, ש' 20-26). בחודש יולי 1991, לאחר שזה מכבר הפכה האגודה לחברה בע"מ וערב הנפקת מניותיה לציבור, חתמו יפתח וקרול, כל אחד בנפרד, על כתב התחייבות לטובת התובע, שבו התחייב כל אחד מהם לשלם לתובע 5% משוויין נטו של מניות החברה שיוותרו בידו לאחר ההנפקה (להלן: "כתבי ההתחייבות", צורפו כנספחים ג ו- ד לתצהיר התובע). במסגרת התובענה דנן מבקש התובע לאכוף את התחייבותם של יפתח וקרול כלפיו, כאמור בכתבי ההתחייבות. העובדות הצריכות לעניין 3. למן הקמתה של האגודה היו יפתח וקרול בעלי תפקידים מרכזיים בה: יפתח שימש כמנהל האדמיניסטרטיבי של האגודה, ובכלל זה היה אמון על ניהול כספיה, ואילו קרול שימש כמנהל התחום המקצועי-טכני (ראו סעיף 4 לתצהיר קרול). בשנת 1976 הצטרף לחברות באגודה מר יוסי הר-לב (להלן: "הר-לב"), והשתלב עם יפתח וקרול בהנהלתה (ראו סעיף 3 לתצהיר קרול). במסגרת הסכם שנחתם בין חברי האגודה בשנת 1978 פרשו שישה חברים מחברותם באגודה, וכל אחד מן הפורשים קיבל מן האגודה פיצוי בסכום של כ- 6,335$ (ראו סעיף 10.1 לתצהיר התובע). כתוצאה ממהלך זה נותרו יפתח, קרול והר-לב החברים היחידים באגודה (מלבד שולמית וחיה שחברותן באגודה היתה כאמור פורמאלית בלבד). בשנת 1979 הקימו יפתח, קרול והר-לב את חברת אורביט טכנולוגיות מתקדמות בע"מ - על מנת שתשווק לחו"ל את מוצרי האגודה ותרכז את נושא המחקר והפיתוח של מוצרים אלה. תחילה התמקד המחקר והייצור בתחום האויוניקה והאלקטרוניקה הצבאית, ובהמשך בתחום המסובבים ובקרים למדידת אנטנות (להלן: "אורביט טכנולוגיות", ראו סעיף 12 לתצהיר התובע). בשנת 1985 הוקמה חברתOrbit Advanced Technologies Inc. כחברת בת של אורביט טכנולוגיות - במטרה לבסס את אחיזתה של אורביט טכנולוגיות בשוק האמריקאי. חברה זו הונפקה בבורסה בארצות הברית ומניותיה נסחרות בנסד"ק (ראו סעיף 13 לתצהיר התובע). 4. בחודש אפריל 1987 הפכה האגודה לחברה פרטית בשם אלחוט הנדסה אלקטרונית נתניה בע"מ, ובינואר 1988 לחברה ציבורית; באוגוסט 1991 שונה שמה לאורביט-אלחוט טכנולוגיות בע"מ (להלן: "החברה", ראו סעיף 16 לתצהיר התובע). החברה הרחיבה את פעילותה לתחום הפיתוח והשיווק של מערכות מוטסות לניהול שמע, מערכות ניטור ובקרה, מערכות עקיבה לתקשורת בין פלטפורמות ניידות ונייחות לבין מטוסים ולוויינים ועוד (ראו סעיף 7 לתצהיר שולמית). כפי שכבר צוין, הביקורת החשבונאית על האגודה בוצעה למן מועד הקמתה על ידי ברית פיקוח, ואולם עם הפיכתה לחברה בע"מ מונה התובע כרואה החשבון המבקר שלה - וזאת לטענתו בנוסף לשירותים שונים שהמשיך לספק לה, שאינם במסגרת ביקורת חשבונאית. התובע מבהיר כי בעוד שבגין עבודתו כרואה חשבון מבקר הוא חייב את החברה על פי שעות העבודה שביצע בפועל ובהתאם לתעריף של לשכת רואי החשבון - בגין העבודות הנוספות שביצע לא שולמה לו תמורה כלשהי (ראו סעיף 50 לתצהירו; כן ראו עדותו בעמ' 63, ש' 3-10). 5. בראשית שנות התשעים התגלעה מחלוקת בין יפתח וקרול מצד אחד לבין הר-לב מצד שני בנוגע לעתידה של החברה: יפתח וקרול סברו כי לנוכח הגאות היחסית בבורסה, והדוחות הכספיים הטובים שהחברה היתה עתידה להציג בשנת 1991, מן הראוי לבצע לאלתר הנפקה של מניות לציבור; הר-לב מצידו התנגד לביצוע הנפקה כאמור (ראו סעיפים 13-14 לתצהיר שולמית). סופו של דבר, הוחלט על ביצוע הנפקה של מניות החברה כגישתם של יפתח וקרול, כאשר מועד ההנפקה נקבע לראשית שנת 1991. ואולם ההנפקה לא יצאה אל הפועל במועד המתוכנן (להלן: "ניסיון ההנפקה"), אלא רק בשלהי שנת 1991: ביום 23/8/91 פרסמה החברה תשקיף שלפיו היא הציעה לציבור מניות וכתבי אופציה בתמורה כוללת של 21,200,000₪, ביום 29/8/91 נערך מכרז לרכישת המניות וכתבי האופציה, ביום 30/8/91 פורסמו תוצאות המכרז וביום 3/9/91 נרשמו המניות וכתבי האופציה למסחר בבורסה לניירות ערך (להלן: "ההנפקה", ראו סעיף 17 לתצהיר התובע). יוער כי בסמוך לפני ניסיון ההנפקה החליטה הנהלת החברה למנות את משרד רואי החשבון קוסט- לב ארי- פורר ושות' על מנת שיוביל את ביצועה ואף את עריכת הביקורת החשבונאית על פעילות החברה לאחר מכן, במשותף עם התובע. הגם שהדבר הוביל לצמצום תפקידו של התובע בחברה, הוא המשיך לשמש כרואה חשבון מבקר והשתתף בעריכת הדוחות הכספיים שלה - ובין היתר אלה ששימשו להכנת התשקיף להנפקה (ראו סעיפים 34 ו- 47 לתצהיר התובע וכן עדותו בעמ' 72 לפרוטוקול, ש' 1-3). יפתח, קרול והר-לב החזיקו כל אחד בשליש מזכויות ההצבעה ומניות החברה ערב ההנפקה - כאשר שולמית ובן משפחה נוסף של יפתח החזיקו בשתי מניות מתוך חלקו של יפתח, וחיה החזיקה במניה אחת מתוך חלקו של קרול. לאחר ההנפקה דולל שיעור ההחזקות של כל אחד מן השלושה ל- 20.40% ממניות החברה (ראו סעיף 18 לתצהיר התובע). 6. כפי שצוין, לגרסתו של התובע מלכתחילה הוסכם בינו ובין יפתח כי התמורה בגין פועלו תשולם לתובע רק לאחר הפיכתה של האגודה לחברה בע"מ - בדרך של קבלת מניות החברה או תשלום על פי שוויין. התובע מוסיף וטוען כי חרף הסכמה זו, בשנת 1976 הציע לו שטיין להצטרף כחבר באגודה ובתמורה לשירותיו בעבר ובעתיד להשתתף ברווחיה - ואולם התובע סרב להצעה זו, מחמת שההצטרפות לאגודה היתה כרוכה בסגירת המשרד העצמאי שניהל, דבר שהתובע לא היה מעוניין בו (ראו עדותו של התובע בעמ' 56 לפרוטוקול, ש' 3 עד עמ' 57, ש' 3; וכן סעיפים 30-31 לתצהירו). עוד מוסיף התובע, כי בשנת 1987 הציע לו הר-לב תשלום בסכום של 350,000$ תחת קבלת מניות בחברה או שוויין כמוסכם - אך גם להצעה זו הוא לא נעתר, משיקולי מס (ראו עדותו של התובע בעמ' 17 לפרוטוקול, ש' 3-12 וכן סעיף 32 לתצהירו). במהלך עדותו הסביר התובע מדוע הוא בחר להמתין לקבלת התמורה בדרך שסוכמה כטענתו בינו לבין יפתח מלכתחילה - קבלת מניות החברה או שוויין: "אני רציתי את זה לעת זקנה, אני לא חיפשתי לבזבז את זה. אני רציתי את העסק הזה כמה שאפשר אפילו יותר רחוק, לא חיפשתי לחיות. יש לי מספיק כסף לחיות ולבזבז בעצמי. זה מה שרציתי, סמכתי פחות או יותר כמו שהייתי מאמין בכל אדם אמין, סמכתי על זה שזה יהיה בעת זקנה, זה בתור פנסיה בעת זקנה." (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 6-11). ואמנם, לטענתו של התובע עוד בשנת 1987 ועם השלמת הפיכתה של האגודה לחברה הזמין אותו יפתח למשרדו של פרקליטו דאז - עו"ד משה הורוביץ - שם הוצגה בפניו התחייבות בכתב מאת יפתח, לשלם לתובע בתוך שבע שנים 5% משווי מניות החברה וכן חברות הבת וחברות האחות שלה, בין אם תתבצע ההנפקה המתוכננת ובין אם לאו (להלן: "ההתחייבות הראשונה", ראו סעיף 37 לתצהיר התובע). בחקירתו הבהיר התובע כי באותה פגישה הוא ראה טיוטא בלתי חתומה בלבד של ההתחייבות הראשונה - אך לא היה בליבו ספק כי יפתח וקרול אמנם יחתמו עליה כפי שהובטח לו על ידי יפתח (ראו בעמ' 42 לפרוטוקול, ש' 25 עד עמ' 43, ש' 5); עוד הוברר על ידי התובע כי בפועל יפתח מעולם לא מסר לידיו עותק חתום של ההתחייבות הראשונה - ואולם התובע, אשר נתן את אמונו המלא ביפתח, לא ראה בכך כל קושי (ראו עדותו בעמ' 24 לפרוטוקול, ש' 8 עד עמ' 25, ש' 3). 7. התובע מוסיף וטוען כי בראשית שנת 1991 ולקראת ניסיון ההנפקה, החליט יפתח לערוך עדכונים בהתחייבות הראשונה. ביום 4/4/91 נערכה פגישה במשרדו של פרקליט אחר מטעמו של יפתח - עו"ד בנימין ברנר (להלן: "עו"ד ברנר"), שבמהלכה הוצגה לתובע התחייבות בכתב מיום 28/3/91 שנחתמה הן על ידי יפתח והן על ידי שולמית (להלן: "ההתחייבות השנייה", צורפה כנספח ב לתצהיר התובע). מדובר היה בהתחייבות מצד השניים לשלם לתובע 5% משוויין של מניות החברה ומניות אורביט טכנולוגיות שיוותרו בידיהם לאחר ההנפקה, וזאת בתנאי שההנפקה תיערך עד ליום 1/7/91; במידה שההנפקה לא תושלם עד למועד זה התחייבו יפתח ושולמית לשלם לתובע 5% מן התמורה שיקבלו עבור כל מכירה של מניות אלה. בידיו של עו"ד ברנר היתה באותו מועד התחייבות בכתב כלפי התובע גם מאת קרול וחיה, שהיתה זהה בנוסחה להתחייבות השנייה, ואולם התחייבות זו לא נחתמה על ידם (ראו נספח א2 לתצהיר עו"ד ברנר). יוער כי בפגישה שנערכה כאמור במשרדו של עו"ד ברנר נכח גם פרקליטו של התובע - עו"ד שמואל ורשה (להלן: "עו"ד ורשה"). לבסוף, התובע טוען כי לנוכח כישלונו של ניסיון ההנפקה וקביעת מועד חדש לביצועה - ביקש יפתח לעדכן גם את ההתחייבות השנייה. משכך, בפגישה נוספת שנערכה במשרדו של עו"ד ברנר ביום 21/7/91, הציג יפתח בפני התובע ובפני עו"ד ורשה טיוטא בלתי חתומה של כתבי ההתחייבות כהגדרתם בסעיף 2 לעיל - שהם הם נושא התובענה (ראו עדותו של התובע בעמ' 27 לפרוטוקול, ש' 17-25). עו"ד ורשה ערך תרשומת של פגישה זו, ובה סיכם את עיקרי המסמכים שהוצגו בפניו, כדלקמן: "21.7.91 בסוף הנפקה לציבור אלחוט ואורביט או חברה מאוחדת, יקבל 5% משווי נטו של מניות שטיין (יפתח- ע.ב.) וקירשנר (קרול- ע.ב.) (1/3 כ"א) לאחר סיום ההנפקה. X3 1/3 - שנתיים, שלוש וארבע ממועד רישום למסחר של המניות אם יותר למכור. אם מניעה - שנה, 2, 3, לאחר גמר המניעה. הכל מותנה בהנפקה עד 1/9/91." (נספח א2 לתצהיר עו"ד ורשה). אין מחלוקת כי במועד כלשהו לאחר עריכתה של הפגישה חתמו יפתח וקרול על כתבי ההתחייבות (מסמכים אלה כשהם חתומים צורפו כאמור כנספחים ג-ד לתצהיר התובע) - ואולם לטענתו של התובע הוא לא ראה את כתבי ההתחייבות כשהם חתומים, עד שאלה הוצגו לו במסגרת ההליכים המקדמיים בתובענה דנן (ראו עדותו בעמ' 41 לפרוטוקול, ש' 8-13). ואמנם, בד בבד עם חתימתם של כתבי ההתחייבות הפקידו יפתח וקרול כתב הוראות בידיו של עו"ד ברנר - שבו הם אסרו עליו לחשוף את המסמכים הללו בפני צד ג' כלשהו, ובכלל זה בפני התובע (להלן: "כתב ההוראות", צורף כנספח ד לתצהיר עו"ד ברנר). כתבי ההתחייבות החתומים קובעים כי יפתח וקרול ישלמו לתובע תמורה בשיעור שוויין של 5% מתוך מניות החברה ומניות אורביט טכנולוגיות שיוותרו בידי כל אחד מהם לאחר ההנפקה, וזאת בתנאי שההנפקה תושלם עד ליום 1/9/91. מועדי התשלום הוסדרו כדלקמן: "התשלום השווה לשיעור של 5% (חמישה אחוזים) משוויין נטו של המניות השייכות לי, ייעשה בשלושה שיעורים שווים: שליש לאחר שנתיים ממועד רישום המניות למסחר, שליש לאחר שלוש שנים מאותו מועד, ושליש לאחר ארבע שנים מאותו מועד..." עוד נקבע, כי במידה שההנפקה לא תושלם במועד שצוין, יפתח וקרול ישלמו לתובע 5% משווי התמורה נטו שיקבל כל אחד מהם מכל מכירה של המניות השייכות לו - ואולם לתובע לא תהא כל זכות לאכוף את מכירת המניות, כולן או מקצתן. יוער כי בסופו של דבר ההנפקה בוצעה במועד. התובע הסביר בחקירתו כי כתבי ההתחייבות החליפו הן את ההתחייבות הראשונה והן את ההתחייבות השנייה שניתנו לו בעבר (ראו עדותו בעמ' 40 לפרוטוקול, ש' 9-19). 8. בחודש ינואר 1992 נפטר יפתח, ובחודש מאי 1992 החליטה הנהלת החברה על פיטוריו של התובע מתפקידו כרואה חשבון מבקר של החברה. בשלב זה ביקש התובע לממש את כתבי ההתחייבויות שניתנו לו על ידי יפתח וקרול - שאז דבר עריכתם נודע לראשונה לדירקטוריון החברה. המנהלים מצידם חששו כי עצם עריכתם של כתבי ההתחייבות יצר מצב אסור מן הבחינה האתית, שבו שרואה החשבון המבקר של החברה היה במועד ההנפקה בעל עניין בערכן של מניותיה - והם דיווחו על חששם לרשות לניירות ערך, ואף מינו את משרד רואי החשבון אלמגור- בש ושות' (להלן: "משרד אלמגור- בש") על מנת שיבקר את הדוחות הכספיים של החברה ליום 31/12/90 וליום 31/12/91 שנערכו זה מכבר על ידי התובע (ראו סעיפים 31-32 לתצהיר קרול; כן ראו עדות התובע בעמ' 65 לפרוטוקול, ש' 17 עד עמ' 66, ש' 10 וסעיף 52 לתצהירו). משרד אלמגור- בש ערך מספר תיקונים בדוחות הכספיים של החברה, שבמסגרתם ההון העצמי של החברה ליום 31/12/91 הופחת מסכום של 15,778,000₪ לסכום של 14,618,000₪ (ראו סעיף 12 לתצהירו של מר שלמה פריידנריך אשר שימש כחשב החברה בשנים 1989 עד 1996, להלן: "פריידנריך"; הדוח הכספי המתוקן שנערך על ידי משרד אלמגור- בש צורף כנספח ב לתצהירו של פריידנריך). ביום 24/5/93 פנו שולמית וקרול, באמצעות פרקליט מטעמם, אל התובע בכתב - והבהירו לו כי הם אינם רואים את כתבי ההתחייבות כמחייבים אותם: "...שהרי לא יעלה על הדעת שרו"ח של חברה ידרוש ויקבל טובות הנאה כלשהן מבעלי מניותיה, בתמורה או כתנאי לביצוע עבודתו, בין לעבר ובין לעתיד. מאליו מובן גם, מעבר לכל ספק כי בכל מקרה, למכתבים מסוג זה - אין כל תוקף. אודה לך, אם כן, כי תאשר לי בחוזר כי אכן כך הם פני הדברים וכי אין כל התחייבות כזו קיימת לטובתך, ואם היתה כזו, או היתה כוונה לעשותה, הרי הן בטלות ומבוטלות ולא היתה כל כוונה להתקשר במסמך כזה." (להלן: "מכתב הביטול", צורף כנספח ה לתצהיר קרול). במכתב תשובה מיום 9/6/93 הבהיר פרקליטו של התובע כי ההתחייבות שניתנה לתובע מצידם של יפתח וקרול היא בת תוקף, ואף ביקש כי יימסר לו עותק מכתבי ההתחייבות - שכאמור הוחזקו בנאמנות אצל עו"ד ברנר (המכתב צורף כנספח ח לתצהיר התובע, כן ראו סעיף 66.3 לתצהירו). התובענה דנן לאכיפת כתבי ההתחייבות הוגשה על ידי התובע רק ביום 28/8/01, כאשר במהלך עדותו הסביר התובע מדוע נדרש לו פרק זמן ממושך להגשת התובענה: "...התקופה הזאת היתה מאוד קשה בשבילי, הייתי מצד אחד (ב)דיכאון. דבר שני הייתי צריך לשקם את עצמי ולשמור על מה שיש לי. ומה שיש לי היה לי הרבה יחסית, הרבה קליינטים והייתי צריך להחזיק אותם. הייתי צריך לדאוג בראש ובראשונה שלא להתחסל עקב השערורייה הזאת, אין מצב שהייתי יכול להתחסל, אין. לכן אמרתי קודם כל לכבות את האש ואח"כ להתחיל לפעול." (ראו עדותו בעמ' 81 לפרוטוקול, ש' 2-8). כפי שמובן מדבריו של התובע, המצוקה שאליה נקלע היתה כתוצאה מן החשיפה בציבור של כתבי ההתחייבות והמשמעות לכאורה שנודעה להתנהלותו בעניין זה (ראו עדותו בעמ' 66 לפרוטוקול, ש' 5-10). 9. יוער כי במהלך השנים 1993 ו- 1994 מכר קרול את מניותיו בחברה, הן בבורסה והן מחוץ לה, תמורת מיליוני שקלים (טבלה המפרטת את מועדי המכירה, אופן המכירה והתמורה שהתקבלה צורפה כנספח ו לתצהיר קרול); וכן כי שולמית מצידה מכרה את מניותיו של יפתח בחברה בשנת 2007 - בתמורה לסכום של כ- 33,000,000₪ (ראו עדותה בעמ' 112 לפרוטוקול, ש' 4-7). תמצית המחלוקת בין הצדדים 10. התביעה שבפניי היא תביעה חוזית, שהוגשה על ידי התובע בגין ההפרה הנטענת של כתבי ההתחייבות. הסעד לו עותר התובע הוא אכיפת התחייבותם של יפתח וקרול לשלם לו את שוויין של 5% ממניות החברה שהוחזקו על ידי כל אחד מהם בסמוך לאחר מועד ההנפקה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועדי התשלום הקבועים בכתבי ההתחייבות ועד התשלום בפועל; וכן עותר התובע לפיצוי בסכום של 1,000,000₪ בגין הפרת ההתחייבות כלפיו. ודוק: אף על פי שכתבי ההתחייבות קובעים לכאורה את זכאותו של התובע לקבלת שוויין של 5% ממניותיה של החברה וכן לקבלת שוויין של 5% ממניותיה של אורביט טכנולוגיות - במסגרת התובענה דנן עותר התובע לקבלת שוויין של מניות החברה בלבד. התביעה הוגשה בראשיתה גם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט - ובמסגרתה עתר התובע לקבלת שכר ראוי בגין השירותים השונים שביצע במרוצת השנים עבור האגודה, החברה, יפתח וקרול, אשר אינם בגדר ביקורת חשבונאית. ואולם, בית המשפט (כבוד הרשם ד"ר ע' אזר ז"ל) הורה במסגרת דיון שהתקיים ביום 8/12/02 בבקשה למחיקת התביעה על הסף, על מחיקתה של עילה זו מכתב התביעה - מחמת התיישנות: "...יש למחוק מכתב התביעה את העילה בדבר עשיית עושר שלא במשפט שהרי התברר במהלך הדיון שרו"ח הנכבד (התובע- ע.ב.) ביצע פעולותיו עד שנת 91, ואילו התביעה הוגשה בשנת 2001. לפיכך, עילה זו התיישנה." (ראו עמ' 7 לפרוטוקול יום 8/12/02). 11. שולמית, קרול וחיה (יחדיו יכונו להלן: "הנתבעים") טוענים כי כתבי ההתחייבות חסרי כל תוקף, ומשכך אין יסוד לתביעה שהוגשה נגדם. ראשית דבר, הנתבעים מבקשים להבהיר כי גם אם התובע סיפק לאגודה ולחברה שירותים שונים - הרי שמדובר בתפקידים שוליים, ובוודאי שהוא אינו רשאי לזקוף לזכותו תהליכים משמעותיים כגון הפיכת האגודה לחברה בע"מ. בכל מקרה, מוסיפים הנתבעים, במרוצת השנים שולם לתובע שכר גם בגין אותם שירותים שסיפק לאגודה ולחברה שאינם בגדר ביקורת חשבונאית - ועל כן הוא אינו זכאי לשכר נוסף מכוח כתבי ההתחייבות (ראו סעיפים 3-6 לתצהירו של מר אהרון אזון, המשמש כיום כחשב החברה ובעבר שימש כמנהל חשבונות ראשי של החברה ושל חברות הבת וחברות האחות שלה, להלן: "אזון"). שנית, הנתבעים טוענים כי כתבי ההתחייבות נחתמו על ידי יפתח וקרול בלית בררה, וכתוצאה ממסכת של מעשי סחיטה ואיומים מצד התובע נגדם. על פי גרסתם, התובע ניצל לרעה את מעמדו כרואה החשבון של החברה כאשר בסמוך לפני ניסיון ההנפקה, וכך גם לפני ההנפקה עצמה, איים על יפתח בהכשלתה אם לא יביא לחתימתם של כתבי ההתחייבות - תוך שהיה ידוע לו כי יפתח וקרול ייחסו חשיבות עליונה לביצוע ההנפקה במועד שנקבע לכך. אלא שעם ביצועה של ההנפקה ולאחר הסרתה של הכפייה, שלחו שולמית וקרול לתובע את הודעת הביטול - ומשכך לטענתם כתבי ההתחייבות בטלים, וממילא לא ניתן לחייבם מכוחם. יתרה מזאת, הנתבעים טוענים כי למרות שכתבי ההתחייבות נחתמו על ידי יפתח וקרול, לא היתה לשניים כל כוונה כי אלה יחייבו אותם כלפי התובע - ועל כן הם הפקידו את המסמכים בנאמנות אצל עו"ד ברנר ואסרו עליו למסרם לתובע. העובדה שכתבי ההתחייבות האלה מעולם לא נמסרו על ידם לתובע, היא הנותנת שיפתח וקרול החליטו בסופו של יום שלא להיכנע ללחציו של התובע ולא להתחייב כלפיו לתשלום תמורה כלשהי. מכל מקום, לגישתם של הנתבעים כתבי ההתחייבות מהווים הסכם בלתי חוקי בין יפתח וקרול לבין התובע - וגם ואולי בעיקר מטעם זה דינם הוא בטלות. לטענתם, התחייבותם של יפתח וקרול כלפי התובע לשלם לו את שוויין של חלק ממניות החברה יוצרת מצב שבו התובע הוא בעל עניין בערכן של מניות החברה - וזאת בניגוד לעיקרון "אי התלות" הקבוע בדין, שלפיו אסור לרואה חשבון להיות נתון במצב של ניגוד עניינים מעין זה. טענה נוספת ומקדמית שבפי הנתבעים היא כי דינה של התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. לטענתם, מאחר שביום 24/5/93 מסרו שולמית וקרול לתובע את הודעת הביטול שבה נטען כי כתבי ההתחייבות חסרי כל תוקף - כבר במועד זה נולדה עילת התביעה של התובע נגדם; ואולם למן מועד זה ועד ליום הגשת התובענה חלפו למעלה מ- 7 שנים, ועל כן עילה זו התיישנה זה מכבר. הנתבעים מוסיפים כי בכל מקרה בעת הגשת התובענה חלפו למעלה משבע שנים מן המועד שנקבע בכתב ההתחייבות לביצוע התשלום הראשון לתובע מתוך התמורה המגיעה לו - ועל כן, לכל הפחות, עילת התביעה בגין תשלום זה התיישנה זה מכבר. דיון 12. ההליכים המקדמיים שהתקיימו בתובענה דנן היו ממושכים - ובמסגרתם תוקנו כתבי הטענות מספר פעמים (ראו בש"א 1330/02, בש"א 20085/04 ובש"א 2517/05), נדונה בקשה לסילוק על הסף של התובענה (בש"א 23221/01), והצדדים אף הופנו להליך גישור שלא צלח (ראו החלטות כבוד הרשם ש' ברוך מיום 10/7/05 ומיום 28/9/05). כמו כן, במהלך השלב המקדמי נדונה ונדחתה טענת חיסיון שהועלתה על ידי עו"ד ברנר - שבאותו שלב היה בעל דין בתובענה, אך נמחק ממנה בהמשך - בנוגע לכתבי ההתחייבויות. עו"ד ברנר התנגד למסירת כתבי ההתחייבות לידיו של התובע, כאשר לטענתו כתב ההוראות שקיבל מיפתח ומקרול אסר עליו להציג מסמכים אלה לצד ג' כלשהו - ובכלל זה גם לתובע. בית המשפט (כבוד הרשם ד"ר ע' אזר ז"ל) דחה טענה זו, וקבע שככל שבידיו של עו"ד ברנר מצוי מסמך שמקנה זכויות לתובע - מסמך זה אינו חוסה תחת החיסיון המקצועי של עורך הדין (ראו עמ' 6-7 להחלטה מיום 8/12/02). על החלטה זו הגישו הנתבעים ערעור, שנדחה על ידי בית המשפט (כבוד השופטת ש' דותן) ביום 24/12/03 - משהגיעו הצדדים לכלל הסכמה שלפיה הם ישובו ויטענו בעניין זה בפני הערכאה הדיונית (ע"א 3560/02). לאחר דיון נוסף שנערך בנושא החיסיון שב וקבע בית המשפט (כבוד הרשם ד"ר ע' אזר ז"ל) כי כתבי ההתחייבות אינם חוסים תחת חיסיון מקצועי, ועל כן יש למסור אותם לידי התובע (ראו החלטה מיום 16/5/04). עוד במסגרת השלב המקדמי, הוריתי על משיכתה מתיק בית המשפט של חוות דעת המומחה רו"ח ישראל שטראוס מיום 31/10/06, שהוגשה מטעם שולמית. בהחלטה מיום 20/12/06 קבעתי כי עניינה של חוות דעת זו הוא בהרצאת הדין הנוגע לעקרון האתי של "אי התלות" החל על רואי חשבון ופירושו של דין זה, ומשכך עסקינן בנושא משפטי מובהק שאינו בתחום התמחותו של המומחה שהוא רואה חשבון במקצועו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 938/07) , אשר נדחתה לגופה ביום 26/2/07. 13. מטעם התובע הוגשו תצהיר התובע וכן תצהירו של עו"ד ורשה; מטעם שולמית הוגשו תצהירה, וכן תצהיריהם של פריידנריך ואזון; מטעם קרול וחיה הוגשו תצהירו של קרול וכן תצהירו של עו"ד ברנר. המצהירים נחקרו על התצהירים. היקף השירותים שסיפק התובע לאגודה ולחברה 14. במהלך הדיון הקדישו הצדדים מקום נכבד למחלוקת העובדתית שהתגלעה ביניהם בנוגע להיקף השירותים שסיפק התובע לאגודה, החברה, יפתח וקרול - שאינם בגדר ביקורת חשבונאית. ואולם, לא רק שקיים קושי של ממש להכריע במחלוקת זו, אלא שסוגיה זו כלל אינה רלוונטית להכרעה בתובענה; ואפרט. התובע האריך בתצהירו בפירוט אותם "הישגים" שלטענתו יש לזקוף לעמל הרב שהשקיע במרוצת השנים באגודה ובחברה - ובראש ובראשונה בהפיכתה של האגודה לחברה בע"מ. ואולם, מן התצהיר לא ברור מהן אותן פעולות שנקט לצורך השגת הישגים אלה ומה היה היקפן, וגם במהלך חקירתו לא עלה בידו לבאר נושא זה (ראו למשל עדותו בנוגע להפיכת האגודה לחברה בע"מ, בעמ' 49 לפרוטוקול, ש' 11 עד עמ' 52, ש' 9). יתרה מכך, לא עלה בידו של התובע להציג תימוכין לגרסתו בדבר היקף השירותים שסיפק - וזאת לטענתו מאחר שהחברה נטלה ממנו שלא כדין את כל מסמכי העבודה הרלוונטיים שהיו בידיו (ראו עדותו של התובע בעמ' 52 לפרוטוקול, ש' 12-17). לא זו אף זו. כבר הוברר, והעניין אינו שנוי במחלוקת, כי עבודתו של התובע התנהלה בעיקרה אל מול יפתח מטעם האגודה והחברה - אלא שהלה נפטר זמן רב לפני הגשת התובענה ועל כן נבצר מן הצדדים להביא את עדותו, שהינה עדות מפתח בנושא זה ובכלל. קרול הודה במהלך חקירתו כי מאחר שהוא לא היה מעורב בעבודתו של התובע הוא אינו יכול לאשר או להכחיש את טענותיו בנוגע להיקפה (ראו בעמ' 197 לפרוטוקול, ש' 22 עד עמ' 198, ש' 15); שולמית מצידה מסרה כי ככל הידוע לה התובע הוא איש כספים שליווה את האגודה ואת החברה במשך כשלושים שנים (ראו בעמ' 93 לפרוטוקול, ש' 20-26) - ואולם לא ידעה לומר במה בדיוק הוא עסק (ראו בעמ' 97, ש' 24 עד עמ' 98, ש' 5). גם בעדויותיהם של פריידנריך ואזון לא היה כדי לשפוך אור על המחלוקת העובדתית האמורה - מאחר שהשניים החלו את עבודתם בחברה זמן רב לאחר שהתובע החל זה מכבר לספק שירותיו לאגודה ולחברה. אלא מאי? הגם שהתובענה הוגשה בראשיתה גם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, תוך שהתובע טען כי הוא זכאי לשכר ראוי בגין פועלו עבור האגודה ובהמשך עבור החברה - הרי שכבר בשלב המקדמי של הדיון נקבע כי עילה זו התיישנה ואין לשעות לה. ואמנם, בכתב תביעה מתוקן שהגיש התובע הושמטה דרישתו לתשלום שכר ראוי, כך שכיום אין עוד מחלוקת כי מדובר בתביעה חוזית בלבד - הנסמכת אך ורק על כתבי ההתחייבות. גרסתו של התובע היא שמסמכים אלה מקימים לו עילת תביעה עצמאית נגד הנתבעים - ומשכך, ובנסיבות המתוארות לעיל, ברי כי הסוגיה הרלוונטית להכרעה בתובענה אינה היקף פעילותו של התובע והשכר הראוי בגינה, אלא תוקפם של כתבי ההתחייבות. יצוין עוד בהקשר זה, כי לנוכח האמור נמצאה עדותו של אזון, ככל שהיא נוגעת לשכר ששולם לכאורה לתובע בגין שירותיו לחברה, בלתי רלוונטית. מעבר לכך, עדות זו נסמכת רובה ככולה על הסברה שלפיה השכר ששולם לתובע על ידי החברה עולה באופן ניכר על השכר המקובל עבור שירותי ביקורת חשבונאית - ומכאן המסקנה שהתובע קיבל זה מכבר תמורה הולמת גם עבור השירותים הנוספים שסיפק לחברה; אלא שעל פניו השכר הראוי בגין שירותי ביקורת חשבונאית הוא נושא שבמומחיות, הטעון הוכחה באמצעות חוות דעת מקצועית ולא באמצעות עדותו של עובד החברה. כתבי ההתחייבות - האם ניתנו מתוך אילוץ או כפייה 15. גרסתו של התובע היא שכתבי ההתחייבות מהווים ראיה להסכמה שאליה הוא הגיע עם יפתח כבר בראשיתם של היחסים בין הצדדים, אשר חייבה גם את קרול - שלפיה השכר המגיע לתובע בגין השירותים שהוא יספק לאגודה ובהמשך גם לחברה, ישולם לו לאחר הפיכתה של האגודה לחברה בע"מ ועל בסיס שוויי מניותיה. הנתבעים, לעומת זאת, טוענים כי מעולם לא היתה הסכמה כזו בין הצדדים - אלא שהתובע אילץ את יפתח לחתום בעצמו ולהחתים גם את קרול על כתבי ההתחייבות, תוך שימוש באמצעי סחיטה ואיומים. אפתח ואומר בעניין זה, כי מאחר שאין מחלוקת כי יפתח וקרול אכן חתמו על כתבי ההתחייבות - חזקה היא כי הם אמנם התכוונו לכל האמור בהם, לשבט או לחסד [ראו: ע"א 8837/05 מרשוד נ' אל שורטי, . במצב דברים זה, הנטל רובץ לפתחם של הנתבעים להוכיח את טענתם החמורה, כי כתבי ההתחייבות הם חסרי תוקף מחמת כפייה - ואולם לא עלה בידם להרימו. ובמה דברים אמורים? 16. הן שולמית והן קרול הודו בעדותם כי למעשה התובע לא אילץ איש מהם לחתום על התחייבות כלשהי כלפיו, וכן שלא היו עדים באופן אישי למעשי סחיטה ואיומים מצידו של התובע כלפי יפתח; טענתם בעניין זה מתמצית אפוא בכך שהם שמעו על מסכת הסחיטה והאיומים מפיו של יפתח (ראו עדותה של שולמית בעמ' 105 לפרוטוקול, ש' 1-16; וכן עדותו של קרול בעמ' 211 לפרוטוקול, ש' 9-22) - ומדובר על כן בעדויות מפי השמועה. נוסף על כך, הן שולמית והן קרול העידו כי הם כשלעצמם התנגדו לכך שיפתח "ייכנע" ללחצים שהופעלו עליו מצידו של התובע (ראו עדותה של שולמית בעמ' 113 לפרוטוקול, ש' 6-14; וכן סעיף 18 לתצהירו של קרול), וכן כי הם ניאותו לחתום על מסמכים אלה רק לאחר שהובהר להם על ידי יפתח כי לא יהיה להם תוקף משפטי מחייב. שולמית העידה בזו הלשון: "אני רוצה לומר שכשיפתח בא אליי לפני היציאה במרץ להנפקה, אז הוא ביקש אותי לחתום והוא אמר לי במילים פחות או יותר כאלה: זה לא מחייב אותנו וזה לא מחייב אותך ואין לזה שום תוקף. אנחנו נשים את זה אצל עו"ד ברנר ולא יתנו את זה לרג'ואן (התובע- ע.ב.). זה בערך התמצית של הנושא הזה. אז אני חתמתי." (עמ' 107 לפרוטוקול, ש' 21-26). ואולם, כאשר נשאלה שולמית מדוע זה היה צורך שהיא תחתום על מסמך שהוא חסר תוקף משפטי - לא עלה בידה ליתן כל מענה (ראו בעמ' 107 לפרוטוקול, ש' 27 עד עמ' 108, ש' 6). 17. קרול מצידו מסר בתצהירו כי הוא חתם על כתב ההתחייבות לבקשתו של יפתח, למקרה שבעתיד יפתח והוא יחליטו להיכנע לדרישותיו של התובע - שאז כבר יהיה בידם מסמך מתאים והם לא יאלצו בסמוך לפני ההנפקה "לבזבז" זמן יקר על עריכתו: "... על מנת שאם נחליט 'ברגע האחרון' להיכנע לדרישות רגו'אן (התובע- ע.ב.), יהיה כבר 'מסמך מוכן' ולא יהיה צורך בדיונים נוספים בינינו לבין עצמנו [שטיין (יפתח- ע.ב.) ואני] או בינינו לבין רג'ואן לגבי תוכן המסמך. זאת לאור העובדה כי בשלבים הסופיים של ההנפקה, לחץ הזמנים עשוי שלא לאפשר דיונים מסוג זה ולכן רצוי שיהיה לנו מסמך 'מוכן' אותו נוכל 'לשחרר' לפי החלטתנו. עם זאת, היה ברור לשטיין ולי, וכך הסכמנו, התכוונו ופעלנו, כי כל עוד המסמך מצוי ברשותנו, ואינו משוחרר לרג'ואן, אין בו כדי ליצור זכות כלשהי לרג'ואן..." אלא שדברים אלה אינם מתיישבים עם שורת ההיגיון - וזאת מכמה טעמים: ראשית, גם אם נקבל כי יפתח וקרול ביקשו להתכונן מראש למצב שבו הם "ייכנעו", כלשונו, לדרישותיו של התובע ולכן הם ערכו את כתבי ההתחייבות - אין בתשובתו של קרול הסבר מניח את הדעת לכך שהשניים פסעו צעד נוסף בעניין זה, ואף חתמו על מסמכים אלה. לשון אחר: אין זה סביר כי יפתח וקרול, שאין מחלוקת כי הם מודעים לנפקות החתימה על מסמכים משפטיים, יוציאו תחת ידם כתב התחייבות חתום כאשר אין בכוונתם להעניק למסמך זה תוקף מחייב - ואף יגדילו לעשות ויפקידו אותו בידיו של צד שלישי. שנית, גרסתו של קרול נסמכת על כך שכתבי ההתחייבות הופקדו בידיו של עו"ד ברנר תוך שנאסר עליו למסור אותם לתובע - כאשר העובדה שמסמכים אלה מעולם לא נמסרו לתובע היא הנותנת לדידו של קרול שהם היו חסרי תוקף כלפי התובע. ואולם, גרסה זו עומדת בסתירה לגרסתו של התובע - אשר הבהיר בעדותו כי הוא זומן על ידי יפתח לעיין בכתבי ההתחייבות במשרדו של עו"ד ברנר. אלא שבניגוד לגרסתו של קרול, שלא הובאו לה כל תימוכין - גרסתו של התובע נתמכה בעדותו של עו"ד ורשה (ראו בעמ' 3 לפרוטוקול, ש' 13-15), שערך תרשומת של הפגישה בכתב ידו (צורפה כנספח א2 לתצהירו). יתרה מכך, אף עו"ד ברנר - שהעיד מטעם קרול עצמו - אמר כי אינו יכול להכחיש כי פגישה כזו אמנם נערכה ביוזמתו של יפתח (ראו עדותו בעמ' 195 לפרוטוקול, ש' 2-16). אם לא די בכך, במהלך חקירתו שינה קרול את גרסתו בנוגע לסיבה שבגינה חתם על כתב ההתחייבות אף על פי שסבר כי אין לו תוקף משפטי: "ת: ...הכתב הזה חתמתי לבקשת שטיין (יפתח- ע.ב.), והיה אמור להיות מופקד אצל עו"ד ברנר ובעצם היה כאילו אצלנו, עוד ברשותנו ולשליטתנו. ש: ברור. אבל אתה לא רצית לרמות את רואה החשבון רג'ואן (התובע- ע.ב.), נכון? ת: לא רצינו לרמות אותו, אבל רצינו לנהל איתו משא ומתן על מה שהוא חושב שמגיע לו. ... זה היה צריך לשמש כאמצעי לאלץ אותו לדון על דברים ממשיים. ... לאלץ את רג'ואן לנהל איתנו משא ומתן על הדרישות הנוספות שלו. ש: אז בעצם אתה אומר שהמסמך נועד כדי לחייב את רואה חשבון רג'ואן. זה מה שאתה אומר? ת: ...יפתח אמר שיהיה לו יותר קל לנהל משא ומתן אם יוכל לרמוז שאני כבר הסכמתי לחתום." (עמ' 212 לפרוטוקול, ש' 9 עד עמ' 213, ש' 9). אלא שגם הגרסה החדשה שהציג קרול לראשונה במהלך עדותו, בנוגע לנסיבות חתימתם של כתבי ההתחייבות, אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון: על פניו נראה כי חתימה על כתבי ההתחייבות דווקא מחלישה לכאורה את "כוחם" של יפתח וקרול במשא ומתן עם התובע, מאחר שהיא יוצרת מצב שבו כבר בנקודת הפתיחה של הדיון זוכה התובע לקבל את כל מבוקשו. 18. המסקנה העולה מן האמור בפרק זה לעיל, היא כי אין ממש בגרסתם של הנתבעים שלפיה כתבי ההתחייבות חסרי תוקף מחמת שהם נחתמו על ידי יפתח וקרול תוך כפייה מצידו של התובע. ואולם יחד עם זאת, כפי שיובהר להלן מסמכים אלה הם חסרי תוקף משפטי מטעם אחר - והוא שהם מהווים התחייבות פסולה. כתבי ההתחייבות - התחייבות פסולה 19. עקרון "אי התלות" שבין רואה חשבון לבין החברה שהוא אמון על ביקורתה, הוא עקרון יסוד במקצוע ראיית החשבון - אשר נודעת לו חשיבות ציבורית: "הדרישה לאי תלות מהווה תנאי חיוני לתפקודו של רואה החשבון המבקר. אי התלות לעניין זה הינה אי תלות בפועל ואי תלות נחזית. אי תלותו של רואה החשבון המבקר הינה התשתית עליו בנוי מקצוע ראיית החשבון. דוח המבקר, המאשר כי מאזן החברה ודוחותיה הכספיים משקפים נכונה את מצבה הפיננסי, משמש מקור מהימן עליו מסתמכים מספר גורמים: החברה, בעלי מניותיה, נושיה, משקיעיה הפוטנציאליים ואחרים. ההצדקה להסתמכות זו, מקורה במעמדו המיוחד של רואה החשבון כבלתי תלוי בחברה המבוקרת. אי תלות רואה החשבון המבקר מבטיחה את נכונות המידע המוצג לבעלי המניות ולציבור, ויש בכך כדי להביא להגברת אמון המשקיעים בחברה." (ההדגשות שלי- ע.ב.) [יוסף גרוס חוק החברות החדש 284 (2007); להלן: "גרוס"]. לנוכח החשיבות הנודעת כאמור לשמירה על עקרון אי התלות לצורך התנהלותן התקינה של חברות, האיסור על הפרתו של עיקרון זה מעוגן כיום בחקיקה ראשית - בסעיף 160 לחוק החברות. ואולם יש להדגיש כי לא מדובר בנורמה חדשה, אלא באיסור מוחלט על תלות בחברה המבוקרת שהוטל על ציבור רואי החשבון מקדמת דנא, וחל גם במועדים הרלוונטיים לתובענה. כך, למשל, סעיף 2(א) לתקנות רואי-חשבון (דרך פעולתו של רואה חשבון), התשל"ג- 1973 מורה כי "רואה החשבון יהיה בלתי תלוי במבוקר, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין"; וסעיף 1א לתקנות רואי חשבון (התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע), התשכ"ה- 1965 קובע כי מעשה או מחדל הפוגע בעקרון אי התלות מהווה התנהגות שאינה הולמת את כבוד מקצוע ראיית החשבון. בהחלטה מחודש אוגוסט 1992 בנושא "אי תלות המבקר", הבהירה רשות ניירות ערך כי האיסור חל לא רק על אי תלות בפועל - אלא גם על אי תלות נחזית: "לית מאן דפליג על חשיבותה של הביקורת כמכשיר ראשון במעלה להקניית אמינות למידע הפיננסי המובא לציבור באמצעות הדוחות הכספיים. אמינות זו היא אבן יסוד לפעילות תקינה של שוק ההון, ופגיעה בה מערערת את אמון הציבור בשוק זה ואת נכונותו להשקיע בו כספים. אי התלות של המבקר היא תנאי שאין בלתו לכל אלה, ומאותו טעם לא די שתתקיים בפועל, עליה גם להיראות. במילים אחרות, מבקר צריך להיות לא רק בלתי תלוי בפועל אלא עליו גם להיראות ככזה בעיני משקיף מהצד." (ראו: גרוס, שם, בעמ' 285). קובץ "הנחיות בדבר אי תלות של רואה חשבון" שפורסם על ידי לשכת רואי החשבון ביום 10/7/89 על פי החלטת הוועד המרכזי של הלשכה, יוצק תוכן לתוך אותו איסור רחב על תלות מצידו של רואה חשבון בחברה שהוא עורך ביקורת על פעילותה: "... 4. אי התלות מתבטאת במצב נפשי של מודעות מתמדת (STATE OF MIND) המאפשר שיקול דעת ושיפוט ללא משוא פנים וללא דעה קדומה לאורך שרשרת ההחלטות המקצועיות המתקבלות בדרך למתן חוות דעת מקצועית. 5. מכאן שרואה חשבון, כשהוא מבצע עבודה מקצועית, עליו לעשות כל מאמץ כדי להבטיח, שיהיה חופשי מכל מעורבות העלולה לפגום באי תלותו בהקשר לאותה עבודה. קיומה של מעורבות כזאת אינו ברור תמיד, וייתכנו ודאי נסיבות, שבהן יצטרך רואה החשבון לבחון היטב את מעמדו. על רואה החשבון להימנע איפה ממצבים, שבהם אדם סביר, היודע את העובדות, יראה במערכת היחסים שבין רואה החשבון ובין הלקוח מצב של איום מוחשי על אי תלותו של רואה החשבון, ובהתקיים מצבים כאלה - לנקוט צעדים לביטולם. 6. בין הגורמים העלולים להשפיע על אי תלותו של רואה החשבון אפשר למנות: זכויות בעלות במבוקר, הלוואות וערבויות ממבוקר או למבוקר, חלקו של שכר הטרחה מהמבוקר ביחס להכנסתו הכוללת של רואה החשבון, ניגודי עניין וקרבה משפחתית ו/או עסקית. ..." (להלן: "הנחיות לשכת רואי החשבון", סומנו ת/3). 20. ומן הכלל אל הפרט. כפי שכבר הוברר, גרסתו של התובע היא שכתבי ההתחייבות שנחתמו על ידי יפתח וקרול מעגנים בכתב הסכמה שהיתה זה מכבר בינם לבין התובע - שלפיה שכרו של התובע ישולם לו על בסיס שוויין של מניות החברה שיוחזקו הן על ידי יפתח והן על ידי קרול לאחר ההנפקה. ממכלול העדויות והראיות שהובאו בפניי, ברי כי הסכמה זו מהווה פגיעה של ממש בחובת אי התלות החלה על התובע במועדים הרלוונטיים לתובענה בהיותו רואה החשבון המבקר של החברה - וזאת בשני מובנים. בראש ובראשונה, הגם שכתבי ההתחייבות אינם מבטיחים לתובע בעלות במניות החברה, כדוגמה המובהקת להפרת חובת אי התלות המוזכרת בסעיף 6 בהנחיות לשכת רואי החשבון, מסמכים אלה יוצרים אינטרס מצידו בערכן של מניות אלה - שכן הם מורים כי גובה התמורה שתשולם לתובע על ידי יפתח וקרול תיגזר משוויין של מניות החברה לאחר ההנפקה. ודוק: כתבי ההתחייבות אשר הבטיחו לתובע תמורה על בסיס שווי מניות החברה לאחר מועד ההנפקה, נחתמו בסמוך לפני הביצוע בפועל של הנפקה זו. אמנם על פי כתבי ההתחייבות זכותו של התובע לכספים קמה רק שנתיים, שלוש וארבע לאחר ביצוע ההנפקה (שלושה תשלומים - שליש בכל פעם), ואולם מרגע שנחתמו מסמכים אלה נוצר לכאורה לתובע אינטרס אישי במניות החברה, כאשר התשלום מושפע מעצם קיומה של ההנפקה ובהמשך מתוצאותיה העסקיות של החברה - וכל זאת בהיותו רואה החשבון המבקר שלה. על פניו משנחתמו כתבי ההתחייבות נוצר אפוא מצב הנתפס בעיני האדם הסביר כאיום מוחשי על אי תלותו של התובע בביצוע ההנפקה. נוסף על כך, עצם חתימתם של כתבי ההתחייבות יצרה מצב שבו קיים חשש לניגוד עניינים מצידו של התובע, ולהעדפת טובתם של חלק מבעלי המניות בחברה (יפתח וקרול) על פני אחרים (הר לב). התובע הבהיר במהלך עדותו כי יפתח וקרול התחייבו לשלם לו באופן אישי עבור השירותים שסיפק לאגודה ולחברה, מאחר שהר-לב - אשר לתחושתו לא נהנה בעצמו משירותים אלה - התנגד לכך שתמורתם תשולם מתוך קופת החברה (ראו בעמ' 59 לפרוטוקול, ש' 23 עד עמ' 60, ש' 19). לא רק זאת אלא שדבר קיומם של כתבי ההתחייבות הוסתר מהר לב (ראו עדותו של עו"ד ברנר בעמ' 194 לפרוטוקול, ש' 1-7), שכן לדבריו של התובע אילו ידע הר-לב על חתימתם של כתבי ההתחייבות הוא היה עשוי לקבל את הרושם כי יפתח וקרול עשו עם התובע יד אחת נגדו: "ש: מה אתה הבנת, ממה הר לב היה נפגע אילו תוכן המסמך (כתבי ההתחייבות- ע.ב.) היה מגיע לידיעתו, מזה שמשלמים לך כסף? ת: וודאי. אתה מוכן היום לקחת רו"ח ושניים ישלמו מהצד, זאת אומרת הם הפכו להיות עבדים של אותו אדם שמשלם, הוא לא בפנים. זה פוגע. זה לא הולך ככה." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (ראו בעמ' 62 לפרוטוקול, ש' 25 עד עמ' 63, ש' 2). נמצאנו למדים כי התובע עצמו מודה כי עצם חתימתם של כתבי ההתחייבות על ידי יפתח וקרול יוצרת חשש אצל האדם הסביר כי התובע יבכר את עניינם של השניים - אשר שילמו לו באופן אישי עבור שירותיו, על פני עניינו של הר-לב - אשר מיאן לשלם בגין שירותים אלה; והדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהוברר כי בעוד שיפתח וקרול היו מעוניינים בהנפקה ובהצלחתה, הר לב התנגד לה (ראו עדותו של עו"ד ברנר בנושא, בעמ' 189 לפרוטוקול, ש' 5-26). גם קרול אישר בחקירתו כי הר-לב לא היה רואה את חתימתם של כתבי ההתחייבות בעין יפה, לו היה יודע על כך במועד עריכתם: "ש: ואם הוא (הר לב- ע.ב.) היה יודע על הניירות האלה, על כתבי ההתחייבות קודם, יכול להיות שהוא היה עושה גם את הרעש קודם ומפריע להנפקה, נכון? כי הוא לא כל כך אהב את ההנפקה. ת: אני חושב שלו הוא היה (יודע) יותר מוקדם, הוא היה מפטר קודם כל את רג'ואן (התובע- ע.ב.)." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (ראו בעמ' 215 לפרוטוקול, ש' 17-21). 21. התובע מצידו עומד על כך שהוא עצמו לא ראה כל פסול בחתימתם של כתבי ההתחייבות, וממילא לא הושפע מדבר חתימתם במהלך הביקורת שערך על פעילותה של החברה. ואולם אין רבותא בטענה זו - שכן גם אם אניח לטובתו של התובע כי לא היה נתון בפועל במצב שבו הופר עיקרון אי התלות, הרי שהדין אוסר כאמור גם על קיומו של מצב הנחזה בעיני האדם הסביר כמפר עקרון זה; ועל פניו כפי שכבר הוברר כתבי ההתחייבות אמנם יצרו מצב כזה. יתרה מכך, שוכנעתי כי גם התובע עצמו היה ער בזמן אמת לכך שהעובדה שהוא היה מעורב בחתימתם של כתבי ההתחייבות מהווה עבירה אתית מצידו. כך, משום שבעוד שגרסתו של התובע בתובענה דנן היתה שמסמכים אלה נחתמו במסגרת הסכמה שאליה הוא הגיע עם יפתח וקרול בדבר אופן תשלום התמורה המגיעה לו בגין שירותיו - במכתב שכתב התובע לדירקטוריון החברה עם היוודע דבר קיומם של כתבי ההתחייבות ברבים, הוא הכחיש קיומה של הסכמה כאמור, וביקש להציג מצג שלפיו כתבי ההתחייבות נערכו על ידי יפתח וקרול באופן חד צדדי, שלא על דעתו, ולמעשה מבלי שהיה מודע לכך: "... 3. במהלך תקופה זו (שבה סיפק התובע לאגודה ולחברה שירותים שאינם בגדר ביקורת חשבונאית- ע.ב.) - שהיתה שנים רבות לפני הקמת חברת אורביט אלחוט (החברה- ע.ב.) - ולפני שכיהנתי כרואה חשבון שלה, אמר לי מר שטיין ז"ל (יפתח- ע.ב.), בשמו ובשם קירשנר (קרול- ע.ב.), כי הוא רואה בי שותף בהצלחתם ואשר על כן ברצונו לגמול לי בבוא העת - כאשר יממשו את השקעתם במפעלים בדרך של מתן מענק מיוחד באותה עת. הבטחות אלה חזרו במשך כל השנים בצורות שונות לרבות אפילו בדרך הבטחה של מר שטיין לכלול אותי בצוואתו (!) אציין כי הבטחותיו של שטיין נעמו לי, אולם מעולם לא ראיתי בהם יותר מאשר מחווה חברית של הכרת תודה ותו לא. למותר לציין כי הבטחות אלה אשר חזרו ונשנו כאמור במשך השנים מעולם לא השפיעו על שיקול דעתי המקצועית ועל עבודתי ... 4. אני מבין כי המכתבים שנמסרו לכם (כתבי ההתחייבות- ע.ב.) ע"י מר יוסי אביב (בעל תפקיד בחברה- ע.ב.) המבטיחים לי אחוז קטן מכספם הפרטי של שטיין וקירשנר, אם וכאשר ימכרו מניותיהם, ואשר נאמר לי שמופקדים אצל עו"ד ברנר, נערכו ע"י שטיין ז"ל במסגרת ניסיון לקיום הבטחתו ארוכת השנים אלי. כאמור, לי אין קשר לכתיבת המכתבים. המכתבים אף אינם מצויים בידי ומעולם לא היו בידי..." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (המכתב מיום 18/5/92 צורף כנספח ד לתצהיר קרול). הנה כי כן, את ההסכמה שאליה הגיע עם יפתח וקרול לטענתו מתאר התובע כ- "הבטחות" חד צדדיות מצידם של השניים; את השכר המגיע לו בגין השירותים שסיפק לטענתו לאגודה ולחברה מציג התובע כ- "מחווה חברית של הכרת תודה ותו לא"; והתובע אף מגדיל לעשות שעה שהוא מכחיש למעשה כל קשר לעריכתם של כתבי ההתחייבות - אף על פי שלטענתו אלה הוצגו לו במשרדו של עו"ד ברנר ובנוכחותו של עו"ד ורשה. עוד מוסיף התובע וטוען כי לאחר שהחברה דיווחה לרשות לניירות ערך על קיומם של כתבי ההתחייבות, הן רשות זו והן לשכת רואי החשבון חקרו אותו בנושא עריכתם של מסמכים אלה; ומאחר שהגופים הללו לא מצאו כל פסול בהתנהלותו - ממילא אין מקום כי בית המשפט יקבע כי הוא הפר את חובת אי התלות החלה עליו. ואולם, טענה זו נטענה מבלי שהונחה לה תשתית עובדתית וראייתית מתאימה - שכן התובע לא הציג כל תימוכין באשר לעצם ניהולן של חקירות כאמור וממצאיהן. חשוב מכך, לנוכח האופן שבו הציג התובע בפני דירקטוריון החברה את ההסכמה שהיתה בינו לבין יפתח וקרול בנוגע לשכר המגיע לו בגין שירותיו ותוקפה - קיים ספק של ממש אם נושא זה הוצג על ידו כדבעי בפני הרשות לניירות ערך ולשכת רואי החשבון. 22. המסקנה העולה מכל האמור היא שהתחייבותם החוזית של יפתח וקרול כלפי התובע, לשלם לו תמורה עבור שירותיו על בסיס שוויין של מניות החברה לאחר ההנפקה, כפי שהתחייבות זו באה לידי ביטוי בכתבי ההתחייבות, אינה חוקית - מאחר שהיא מהווה הפרה מצד התובע של חובת אי התלות בה הוא חב על פי דין, מכוח תפקידו כרואה חשבון מבקר בחברה. סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") מורה כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל" (ההדגשה שלי- ע.ב.) - ועל כן דינם של כתבי ההתחייבות הוא בטלות. על פי ההלכה הפסוקה, הסכם שכר טרחת עורך דין שנערך תוך הפרת כללי האתיקה של ציבור עורכי הדין הוא חוזה בלתי חוקי, באשר מטרתו מנוגדת להוראות הדין החלות על אחד מן הצדדים [ראו: ע"א 6181/93 עו"ד סולומונוב נ' שרבני, ] - וניתן לגזור גזירה שווה מהלכה זו גם לענייננו, שכן הוברר כי התמורה כפי שנקבעה בכתבי ההתחייבות עבור שירותיו של התובע מהווה על פניה הפרה של הוראות האתיקה המקצועית החלות עליו שכן היא העמידה אותו במצב של תלות בשווי מניות החברה; ואין זה משנה, לעניין זה, אם אמנם הדוחות הכספיים שערך התובע וביקר הושפעו בפועל ממצב זה אם לאו. על פניו גם אין כל רבותא בשאלה אם החובה האתית הרלוונטית מעוגנת בחקיקה ראשית (כבפרשה שנדונה בפני בית המשפט העליון) שמא בחקיקת משנה (כבענייננו), טענה שהעלה התובע בסיכום טיעוניו. 23. סעיף 31 לחוק החוזים מוסיף על הוראותיו של סעיף 30, וקובע כי "בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21 (חובת ההשבה- ע.ב.), כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו." התובע משליך יהבו על הוראה זו, וטוען כי בנסיבות המקרה דנן, גם אם ייקבע כי כתבי ההתחייבות אינם חוקיים - יש בכל זאת לחייב את הנתבעים לקיימם. לגרסתו, בעת שבה נחתמו כתבי ההתחייבות התובע טרם החל במלאכת הביקורת של הדוחות הכספיים שהיו דרושים להכנת התשקיף שפורסם במסגרת ההנפקה - ועל כן המעשה הבלתי חוקי הנטען אינו כרוך בכתבי ההתחייבות עצמם, אלא רק במעשה הביקורת שאירע מאוחר יותר. לפיכך, לשיטתו של התובע לא מדובר במקרה דנן בהתחייבות שאי החוקיות יורדת לשורשה, אלא רק בביצוע בלתי חוקי של התחייבות כשרה. אין בידי לקבל את עמדתו של התובע, שכן העיסוק בדקדוקי עניות הנוגעים למועד המדויק שבו נחתמו כתבי ההתחייבות ביחס למועד המדויק שבו נערכה ההנפקה חוטא לעיקר. העובדה היא שבמועד חתימתם של כתבי ההתחייבות, אשר יצרו תלות בין התובע לבין שווי מניות החברה, הלה כיהן זה מכבר בתפקיד רואה החשבון המבקר של החברה ואף היה ידוע לו כי החברה עומדת לצאת בהנפקה - ובכך באה לידי ביטוי, מבחינה מהותית, העבירה האתית שנעברה על ידו. ודוק: בע"א 157/87 נחושתן נ' זונברג [פ"ד מב(3) 4, 9-10 (1988)] קבע בית המשפט העליון כי מקום שבו אי החוקיות אינה יורדת לשורשו של חוזה, יתכן כי יש מקום שבית המשפט יורה על קיומו: "בענייננו אין אי-החוקיות יורדת לשרשו של החוזה (MALA PER SE), שכבר אמרנו כי אין פגם בעצם ההתקשרות. דהיינו כי 'אי החוקיות היא, אם ניתן לומר כך, אינצידנטלית למטרה המרכזית של החוזה' (כדברי פרופ' פרידמן במאמרו הנ"ל בעמ' 627 וכן עמ' 628). שכן ההלוואה שנתן המשיב אמורה להיות חוקית, אילו רק הסכימו הצדדים לבצעה בדרך שקבע חוק הפיקוח. שיקול זה, בין אי-חוקיות הנובעת מעצם מהותה של העסקה שבחוזה, לבין אי חוקיות שהיא נלווית וטפלה לגוף העסקה שבחוזה, ראוי הוא לכל הדעות שיילקח חשבון לשם מציאת האיזון הנאות בין המגמות שהזכרנום לעיל. ו'כאשר אי-החוקיות אינה יורדת לשורשו של ההסכם אלא טפלה להסכם, שעצם כריתתו היא למטרה חוקית, לא בנקל יראה בית המשפט באי-חוקיות כזו משום נימוק לבטלותו של ההסכם, על כל המשתמע מכך במישור הנפקויות המשפטיות האזרחיות..." (ההדגשה שלי- ע.ב.). ואולם בניגוד לעובדות המקרה בעניין נחושתן נ' זונברג, בענייננו המטרה המרכזית של כתבי ההתחייבות היתה להעניק לתובע תמורה על בסיס שווי מניות החברה לאחר ההנפקה - כאשר תשלום תמורה כאמור הוא הוא שמנוגד לעקרון אי התלות הקבוע בדין. במצב דברים זה, כתבי ההתחייבות בטלים ואין מקום להורות על קיומה של ההתחייבות לתשלום התמורה לתובע. 24. בצר לו טוען התובע כי במידה שבית המשפט יורה על בטלותם של כתבי ההתחייבות, עליו להוסיף ולקבוע כי על הנתבעים חלה "חובת ההשבה" שמכוחה עליהם לשלם לו לטענתו שכר ראוי בגין שירותיו - בשיעור שנקבע בכתבי ההתחייבות. ואולם אין משמעות לטענה זו בנסיבות המקרה, שכן אף שהתובע נוקט לשון "השבה", אין הוא מכוון אלא לאכיפת כתבי ההתחייבות, בעוד אשר קבעתי זה מכבר כי אלה בטלים. מלבד זאת, טענתו של התובע בנוגע לגובה השכר לו הוא זכאי לכאורה בגין השירותים שסיפק לאגודה ולחברה נטענה בלא שהונחה לה תשתית ראייתית ועובדתית מתאימה - וכבר עמדתי על כך שהעדויות והראיות שהובאו בפניי אינם מאפשרים לקבוע מה היה טיבם והיקפם של שירותים אלה, ומה השכר המגיע לתובע, אם בכלל, מעבר לשכר ששולם לו במשך השנים. כמו כן, יוזכר כי דרישתו של התובע לתשלום שכר ראוי נמחקה מכתב התביעה מחמת התיישנות - שכן היא הועלתה על ידו בחלוף כעשור מן המועד שבו הוא פוטר מתפקידו בחברה, מבלי לספק הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר שנקט בעניין זה. באחרית כל הדברים הללו אני רואה מקום להדגיש כי עסקינן בחברה ציבורית וכי קיומן של חברות ציבוריות מותנה במידה רבה ביכולתן לגייס הון מן הציבור. הדוחות הכספיים והתשקיף שמפרסמת החברה עובר להנפקה משמשים את ציבור המשקיעים ככלי ראשון במעלה לצורך קבלת החלטה מושכלת בדבר ההשקעה המתאימה והרצויה לו. הפועל היוצא של האמור הוא שבהעדר אמון מצד המשקיעים בנכונותם של הדוחות הכספיים המפורסמים על ידי החברות - קיימת סכנה מוחשית ליציבותו של שוק ההון. על רקע דברים אלה, ברור כי בית משפט אינו יכול ליתן יד להתחייבות שיוצרת אינטרס מצידו של רואה החשבון האמון על ביקורתם של הדוחות הכספיים של החברה, בשוויין של מניותיה. הקביעה כי כתבי ההתחייבות בטלים לא רק שהיא מתחייבת בנסיבות המקרה דנן, אלא גם משרתת אינטרס ציבורי של הגנה על התנהלותו התקינה של שוק ההון. 25. בטרם סיום יצוין כי לנוכח העובדה שקבעתי כי כתבי ההתחייבות בטלים מחמת היותם בלתי חוקיים - ממילא דין התביעה להידחות, ועל כן מתייתר הדיון בטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים. סוף דבר 26. התוצאה היא שהתביעה נדחית, וכך אני מורה. התובע ישלם לנתבעת מס' 1 מצד אחד ולנתבעים מס' 2 ו- 3 מצד שני, הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000₪ (40,000₪ בסך הכל) בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל, בגין הוצאות משפט ממועד הוצאתן ובגין שכר טרחת עורך דין ממועד פסק הדין.מיסיםשכר טרחה ראוישכר טרחהרואה חשבון