קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת נאמן לחיוב אישי של דירקטורים: מונחות בפני בקשותיהם של דירקטורים לשעבר בתשלובת פויכטוונגר, וכן של חברת כלל, המשמשת כחברה המבטחת של הדירקטורים, לסלק על הסף את התביעה אשר הגיש נגדם הנאמן להסדר הנושים של פויכטוונגר תעשיות בע"מ. מטרת התביעה הינה לנסות ולחייב אותם בנזקים שגרמו לכאורה לתשלובת, עקב התנהלותם. התנהלות אשר לשיטת הנאמן הינה רשלנית באורח מובהק, וזאת בעיקר בכל הנוגע לדרך בה אישרו עסקאות חריגות ביותר בסכומי עתק, אשר הביאו לקריסת החברות, ולנזק עצום לכל בעלי המניות והנושים. בין היתר, מייחסת להם התביעה הליכה, באורח עיוור, אחר עצותיו ומהלכיו של מר טל יגרמן, היועץ הפיננסי אשר הוביל, לכאורה, את סדרת המהלכים אשר הביאה לקריסת התשלובת. בקשה זו לחיוב אישי עברה, מאז הוגשה לראשונה, מספר "גלגולים". החלטתי הראשונה אשר ניתנה בפרשה על-ידי, ניסתה ליעל את הדיון, אגב הפרדת עיקר מטפל. אי לכך הצבעתי על חלק מסויים ומוגבל במסכת העובדתית, אשר נראה כרלוונטי ביותר לשאלת הרשלנות והחיוב האישי. במסגרת אותה החלטה, הוריתי לצדדים לרכז את טענותיהם באותו חלק מן המסכת העובדתית, תחת להערים על בית המשפט עשרות רבות של עמודי טענות, רבות מהן בנושאים ובחלקים של ציר הזמן, אשר נראו כבעלי רלוונטיות קלושה, אם בכלל, לסוגיה שעל הפרק. כמו כן, היתה באותה החלטה קביעה משפטית עקרונית אשר קבעה במפורש, לראשונה, כי ניתן להגיש תביעה כנגד מנהלים ודירקטורים לפי סעיף 374 לפקודת החברות, וזאת גם במצב של הקפאת הליכים שלא הגיעה לידי פירוק. בית המשפט העליון, אשר נדרש לסוגיה במסגרת ערעור שהגישו הנתבעים, אישר את קביעה עקרונית זו(אשר זה לא מכבר, הפכה להלכה חלוטה ומחייבת באורח סופי, עם החלטה של כב' הנשיאה בייניש, אשר דחתה את הבקשה לערוך דיון נוסף בעניין). אלא שלצד האמור לעיל, החליט כב' השופט גרוניס, להפוך את ההחלטה המורה על מיקוד גזרת המחלוקת, ולהתיר לנתבעים, הלכה למעשה, להרחיב את חזית הטענות כמעט בלא הגבלה. תוצאתה של החלטה זו הייתה, העלאת אין-ספור טיעונים בנושאים שונים ומגוונים, אשר יצרו מגוון גדול של זירות מחלוקת, טענות וטענות שכנגד בנושאים, אשר אף היום אני סבורה, כי הרלוונטיות של חלקן להכרעה, ולניהול משפט יעיל מהיר ונכון, היא מהן והלאה והינה קלושה ביותר. חלקם של הנתבעים, מאז ועד היום, התעלמו הלכה למעשה פעם אחר פעם מחלק מהוראות בית המשפט, ולמצער - "הסתפקו" בהעלאת גרסאות כלליות ומתחמקות, אגב שהם מעלים שלל טענות טכניות וטענות ביניים, אשר אין לי אלא לתהות בדבר מידת תום-הלב מאחורי כמה מהן. כך או אחרת, לאחר שאף הנאמן "לא טמן ידו בצלחת", והגיש כתבי תביעה עבי-כרס, אשר בית המשפט נאלץ לחלקם וליתן הוראות בכדי לאפשר דיון יעיל ומעשי בכל אותה מסכת, הוגשה הגרסה הנוכחית של הבקשה לסילוק על הסף, העומדת בפני כיום. עיקר הבקשה נסמך על כך, כי ההתדיינות הינה כה מורכבת, ודורשת הליכי בירור כה מפורטים וארוכים, עד כי עסקינן במקרה מובהק של בקשה שאינה הולמת דיון במסגרת בקשה למתן הוראות. כמו כן, שבים חלק מן המשיבים ומעלים טענות מטענות שונות אודות מסמכים שאינם מצויים בידם, אודות זכויות נוספות המוקנות להן בשל משפט פלילי המנוהל נגדם בידי הרשות לניירות ערך, ועוד כהנה וכהנה. נערך בפני דיון בבקשה, ובמסגרתו, הוריתי למשיבים להגיש בתוך 30 יום תצהירים ערוכים כדין, שיכילו את מ ל ו א גרסתם העובדתית. זאת, כדי שניתן יהיה לקבוע את היקף המחלוקת העובדתית באמת ובתמים. כבר בשלב זה אין מנוס מלהעיר כי הוראה זו קויימה באורח חלקי בלבד - וזאת בלשון המעטה. הדירקטורים המשיבים, אשר אמורים היו ליתן גרסה עובדתית מסודרת (וזאת להבדיל מחברת הביטוח, אשר טענותיה אכן מצויות במישור הביטוחי-משפטי בלבד, והצדק עימה בטענתה כי אין בידה גרסה עובדתית משל עצמה), שבו והתעלמו במידה רבה מן ההחלטה, והתצהירים אשר הגישו מכילים - פעם נוספת - גרסה כללית בלבד, הנראית על-פניה כמתחמקת, ומנסה לפצות על כך בשלל טענות טכניות. בין היתר בעניין מסמכים שאינם מצויים ברשותם, סוגיה אשר ספק גדול אם די היה בה כדי למנוע מהם, לו רצו, לתאר את רצף האירועים הרלוונטיים, בהם נטלו חלק באורח אישי. חלק מהטענות אומר כבר עתה, כי לא רק שאין להן כל בסיס ואינן ראויות, אלא שמוטב להן אלמלא הועלו. אינני יכולה להשתחרר מההרגשה כי המשיבים עושים כל שלאל ידם, על מנת להאריך את הדיונים ואת משך הזמן שלהם, לבלי קץ. הם אינם בוחלים, על כן בהעלאת טענות מן היקב ומן הגורן, באופן סתמי כללי ועמום. היות והתיק לא יישמע בפני, הרי שלא אוכל מלהימנע ולומר שהגדיל במעשים אלה, כפי שצויינו לעיל, המצהיר מר רפי פלד, שהגיש עתה את תצהירו. יוצא, כי אין לי אלא להצר על כך כי המשיבים, או למצער חלקם, נראים כמי שמנצלים לרעה - פעם נוספת - את החלטת בית המשפט העליון בכל הנוגע לגזרת המחלוקת. דומה, כי החלטתי הראשונה, אשר ניסתה "להניח את האצבע" על הנקודות הרלוונטיות במסכת הארועים, לא כוונה אלא כדי למנוע מצב דברים שכזה בדיוק, ולהקשות על צדדים מעוניינים לחמוק מהתמודדות ישירה עם העובדות באמצעות שלל טענות כלליות, אשר הרלוונטיות של חלקן מוטלת בספק. אמנם, יתכן כי אף הנאמן היה מיטיב לעשות, לו הקפיד על מסכת טיעונים ממוקדת יותר (אף אם היקפה היה עשוי להראות מרשים פחות); אלא שכך או אחרת, דומה כי נוכח אילוצי החלטתו של כב' השופט גרוניס, ובמיוחד האורח בו עשו בה המשיבים שימוש, נסתם למעשה הגולל על אפשרות לנהל דיון תמציתי, הוגן ויעיל ב"ליבה" האמיתית של הבקשה, בפני בית משפט של חדלות פרעון, המכיר את התיק, בשלב זה, ואת עובדותיו על בוריין. בשולי נקודה זו, הרי שאין לי אלא לתהות, האם - ולמצער, לגישתם של נתבעים ופרקליטים כאלו ואחרים, לא נהפכו היוצרות, ונוצרה משוואה בלתי נכונה בין "הזכות לניהול הגנה משפטית הולמת וצודקת" (זכות חוקתית אשר וודאי שאיש אינו חולק עליה) לבין "הזכות לסרבל עד בלי קץ הליכים משפטיים, באמצעות שלל טענות חלקן מיותר לחלוטין, והרחבת גזרת המחלוקת, באורח רחב ביותר ומיותר, על מנת לעשות הכל כדי לברר אותה במשך זמן ממושך". אין לי אלא להצר על משוואה זו, אשר משיאה את תרומתה הבלתי מחמיאה להתארכותם של ההליכים, לעומס המוטל על בתי המשפט, ולתחושה הציבורית כי "הצדק לא נעשה", או למצער אורך שנים , עד אשר מתאפשר לאותם נתבעים אשר העלו את הטענות מלכתחילה, לההין ולטעון בדיעבד לעינוי דין. אלא, שבנסיבות המקרה לפחות, לצערי, אין לאל ידי להפוך עוד את היוצרות; ידי כבולות, ובוודאי שאין אני יכולה להתעלם מהחלטה מפורשת של בית המשפט העליון. המסקנה היא, כי נוכח התפתחות העניינים, וגזרת המחלוקת שהפכה "חובקת עולם ומלואו", תוך שנראה כי היא "משפצת ומשדרגת" את עצמה עם כל גלגול וגלגול של ההליך, אכן עולה ספק גדול אם ההליך שבפני מתאים לדיון במסגרת בקשה למתן הוראות. לא זאת, אלא אף זאת. אף אם נתחשב בהלכה, לפיה מסגרת האפשרות לניהול דיון בבית המשפט של חדלות פרעון רחבה בהרבה במסגרת בקשה לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, הרי שבנסיבות שנוצרו, ספק גדול בעיני, האם קיים עוד יתרון דיוני או מהותי כלשהו לבית משפט זה על ערכאה אזרחית רגילה, וזאת חרף בקיאותו היחסית בדין הרלוונטי, בעובדות וביכולתו לנהל, בתיק זה, דיון מהיר ותמציתי. אכן, אין ספק כי יכולה הייתי לדקדק עם המשיבים, על הדרך בה ניסחו את התצהירים החדשים, ולהטיל עליהם את תוצאות ההתנהלות המתחמקת, ואי-כיבוד מלא של החלטתי הקודמת. אלא, שבנסיבות הכלליות של המקרה, דומה כי צעד זה לא יהיה אלא "משחק חתול ועכבר", אשר בטווח הארוך, תרומתו לקידום אמיתי של ההליכים, קל וחומר לניהול יעיל ומהיר יחסית שלהם, אינה רבה. זאת, משום שהתמונה הכללית המסתמנת, נוכח החלטת כב' השופט גרוניס ושאר נסיבות התיק, הינה כי אכן, בנסיבות שנוצרו - הרי אף אם הסמכות קיימת, אין הצדקה וטעם אמיתי לניהול הבקשות בדרך של "בקשה למתן הוראות". זאת, נוכח חזית המחלוקת הרחבה מאד, שנפתחה בעקבות החלטתו של השופט גרוניס, ואשר במצב שנוצר תדרוש בירור מקיף וחקירת עדים רבים, וכך הלאה. אכן, תוצאה זו הינה קשה, ולא בלב קל אני מגיעה אליה. במידה רבה, יש בה משום "פרס למעוול על עוולתו" - קרי, על הדרך בה התעלמו מהחלטות שיפוטיות, או למצער קיימו אותן באורח חלקי בלבד. אלא שכאמור, אין עוד מנוס מהחלטה זו, וכל החלטה אחרת לא תועיל עוד באורח ניכר לקידום דיון יעיל ומהיר בתיק. אני ערה לעובדה כי ביום 28.6.09 ניתנה על ידי החלטה לפיה מר טל יגרמן, היושב במאסר, יוכל להגיש תצהירו באיחור. עם זאת, לאור התוצאה אליה הגעתי עד כה, מתוך כל האמור לעיל, הרי שלא יהא מנוס, ואין מקום להפריד את עניינו מעניינם של הדירקטורים האחרים, תהא גירסתו אשר תהא. דברים אלה מביאים לתוצאה לפיה יכולה אני להוציא החלטה זו מתחת ידי בטרם קבלתי תצהירו של מר טל יגרמן. במאמר מוסגר אוסיף; נענתי לבקשה להארכת המועד, אולם, עשיתי זאת לפנים משורת הדין. המצאותו של מר טל יגרמן בבית הסוהר לא היתה אמורה להוות מניעה להגשת התצהיר במועד. כאמור, מבחינת תוצאתה של החלטה זו אין לכך עוד כל משמעות. על מנת להסיר ספק אין במתן החלטתי זו משום פטור להגשת תצהירו של מר יגרמן במועד כפי שנקבע. טוב יעשה פרקליטו אם יעמוד בלוח הזמנים וידאג לכך שהתצהיר שיוגש יהא ענייני, ויודיע לבית משפט זה על הגשתו. אני מאמינה כי אם ימשיכו כל הצדדים בדרכם זו, ידע בית המשפט שידון בענין, להטיל הוצאות כבדות ולדוגמא, על מי שיכביד ויקשה על ניהול דיון יעיל והוגן, תוך העלאת טענות סרק, אשר אין בינן לבין המחלוקת מאומה. עם זאת אני סבורה, כי יש לשים גבול להתנהגות זו, ועל כן התיק יועבר לסגן הנשיא זפט, על מנת שיעשה הכל כדי לקבוע את התיק בהקדם בפני שופט אשר יוכל לנהלו עד כמה שאפשר ללא דחיות ובמהירות. אי לכך, דין הבקשה להתקבל. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות; המשיבים, בהתנהלותם, אינם ראויים לכך. דיני חברותנאמנותדירקטוראחריות אישית