קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום חוב חברה ע''י בעלי מניות באופן אישי: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כב' השופט צבי כספי) מיום 2.9.02 (ת"א 81948/98) אשר חייב את המערערים, אשר היו בעלי מניותיה ומנהליה של חברת פדקול טכנולוגיות בע"מ (להלן - החברה) לשלם באופן אישי, חוב שחבה החברה למשיבה. אין חולק כי החברה רכשה מוצרים מהמשיבה בחודשים יוני-יולי 1997 בסך כולל של כ- 24,000 ₪ אולם לא שילמה תמורתם למשיבה. המשיבה הגישה תביעתה הן כנגד החברה והן כנגד המערערים. החברה לא הגישה כתב הגנה וניתן פסק דין כנגדה. השאלה שהוצבה לפתחו של בית משפט קמא, חבותם האישית של המערערים כלפי המשיבה. לא היה חולק כי המערערים היו בעלי המניות ומנהליה של החברה, עד מכירת אחזקותיהם בה ביום 26.8.97, לרוכשי המניות (להלן - הרוכשים). פסק דינו של בית משפט קמא: בית משפט קמא בפסק דינו, בחן את מצבה הכלכלי של החברה לאור הדוחות הכספיים שלה, מאזן ודו"ח רווח והפסד נכונים ליום 31.8.97 ואשר עמדו בפני הרוכשים לקראת הרכישה. בהתאם קבע בית המשפט כי מצבה של החברה היה בכי רע. החברה צברה הפסדים ניכרים בשתי שנות פעילותה. מרבית ההפסד העיסקי בשנת 1997 נבע מהוצאות מימון בסדר גודל של למעלה מ- 330,000 ₪, לאותו חלק של השנה, שיעור גבוה לעומת השנה הקודמת. כך גובה האשראי לזמן קצר עמד על כ-2.2 מליון ₪ ושיקף משיכת יתר בבנקים בסך של למעלה מ- 1 מליון ₪ והלוואה בסך של 800,000 ₪. משכך, כך בית משפט קמא, הוצאות המימון אשר הן אלו שגרמו להפסד העסקי של החברה, לא היה נתון שניתן היה להניח כי יעלם תוך זמן קצר, בהתחשב באשראי ועלותו. בנוסף, נראה כי לחברה היו קשיי נזילות של ממש. בית המשפט אף ניתח את ההתחייבות השוטפות, לבנקים וספקים ומנגד זכויות וקבע כי קיים פער ניכר ביניהם, וכי לא היה ברכוש הקבוע, לכסות על אותו פער. נוכח מסקנותיו אלו, המשיך וקבע בית המשפט כי לא פלא הוא שהמערערים מצאו דרך להפטר ממניותיהם, כך גם שהחברה הגיעה לידי כינוס נכסים, ככל הנראה בסמוך לאחר מכירת המניות. משכך, קבע בית משפט קמא כי במועד רכישת הסחורה מהמשיבה, היה סופה הקרב של החברה, בגדר ידיעת המערערים או אמור היה להיות בידיעתם וכי "בין שהזמנת הסחורה על ידי החברה במצב זה יש בה משום מרמה כלפי התובעת מצד הנתבעים, בין שיש בה משום קיום מו"מ שלא בתום לב או רשלנות, דין הוא שהנתבעים יחויבו אישית כלפי התובעת". לבסוף, דחה בית המשפט את הטענה כי מי שביצע את המכירות בפועל היה מנהל מפעל החברה, הואיל והיה זה מתפקידם של המערערים להעמידו על מצבה של החברה ולהפסיק את רכישת הסחורות ועל כן יש לראות פעולותיו כפעולותיהם. טענות המערערים: המערערים טוענים כי לא היה כל בסיס עובדתי למסקנותיו של בית משפט קמא, כי המערערים ידעו או היה עליהם לדעת כי סופה של החברה קרוב. פסק הדין מבוסס על ניתוח הדוחות הכספיים, אולם אלו לא זכו לכל התייחסות במהלך שמיעת הראיות. כך, המערערים לא נשאלו אודותם ואף לא הוגשה כל חוות דעת המתייחסת לדוחות אלו. יתר על כן, לא מדובר בידיעה שיפוטית ולמעשה בית המשפט פסק על סמך חומר עובדתי שלא ניתנה האפשרות לצדדים להתייחס אליו. מנגד, התעלם בית המשפט מכך שהחברה נמכרה כ"עסק חי", וכי הייתה אמורה להמשיך ולפעול לרבות לאור התחייבויות הרוכשים. לא בכדי בחרו הרוכשים לרכוש את החברה לאחר שבחנו ובדקו את מצבה הכלכלי לרבות הדוחות הכספיים, ואף הסכימו לשלם בגין רכישת החברה מאות אלפי שקלים. בנוסף, התעלם בית המשפט מכך שהרוכשים לא מילאו אחר התחייבותיהם להזרמת כספים לפרעון חובותיה השוטפים של החברה וכי אם הרוכשים היו עומדים באשר התחייבו היה נפרע החוב למשיבה אשר אמור היה להשתלם לאחר מועד המכירה. המערערים אף משיגים על אשר הסיק בית המשפט מהדוחות הכספיים והנחותיו העובדתיות אשר היו ללא כל בסיס. כך ביחס להוצאות המימון וכך ביחס לקשיי נזילות. בנוסף, בית המשפט לא דן ביסודות העובדתיים של העילות השונות שבגינן מצא לנכון לחייבם באופן אישי, תוך שהמערערים מתייחסים לכל אחת מהעילות שציין בית משפט קמא. טענות המשיבה: המשיבה טוענת כי החברה הייתה במצב כלכלי קשה ביותר ולא בכדי הפסיקה פעילותה, ולמעשה הייתה חדלת פרעון. המערערים ידעו או היו צריכים לדעת כי אין באפשרותה של החברה לפרוע את חובותיה. יתר על כן, בהתאם להסכם הרכישה התחייבו המערערים באופן אישי לפרוע את כל החובות לספקים, לרבות החוב למשיבה ורק היתרה שתוותר בסך של כחצי מליון ₪ היו אמורים הרוכשים לכסות ואף לשלם למערערים אישית מאה אלף דולר. מעדות מטעם הרוכשים עלה כי הרוכש שילם אשר התחייב אך המערערים לא עמדו בהתחייבותם. המשיבה טוענת כי בפני בית משפט קמא הובאו ראיות למכביר אודות מצבה הכלכלי הקשה של החברה. כך דפי חשבונה של החברה מהם עלה כי כבר בחודש ינואר 1997, הבנק לא כיבד שיקים וכשבחודש יוני 1997 החשבון אף הוגבל. חרף זאת המשיכו המערערים בהזמנת סחורות. מנגד, למרות שהחוב לבנק עמד בחודש ספטמבר על מאות אלפי שקלים דאגו המערערים, בגין ערבותם שם, לכסות חוב זה על פני חובות אחרים של החברה. גם מהדוחות הכספיים ניתן היה להסיק אודות ההפסדים הרבים תוך שצויין מפורשות כי החל משנת 1996 נקלעה החברה לקשיים כלכליים. נוכח כל האמור ולאור המגמה בפסיקה לחייב אישית מנהל או בעל מניות בחובות חברה בגין התנהגות שלא בתום לב ובדרך התנהגות מקובלת, היה מקום לחיוב המערערים באופן אישי בחוב למשיבה. עוד טענה המשיבה למימון דק תוך העדפת נושים כשהמשיבה טוענת אף היא ביחס לעילות השונות שמכוחן היה מקום לחיוב האישי והתקיימותן של אלו במקרה דנן. בהתייחס לטענות המערערים טוענת המשיבה כי אין מקום שערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים. כך גם לא היה פסול בהסתמכות בית המשפט על הדוחות הכספיים והמסקנות שהסיק מכך. המערערים בהתייחסותם לטענות המשיבה, מפנים לדפי הבנק שצורפו ולפיהם בחודש יולי לא חזר שיק בא.כ.מ וכי שיקים שחזרו נפרעו למחרת. עוד טענו כי לא ידוע כאילו החשבון הוגבל. טענת המשיבה בדבר העדפת סילוק החוב לבנק לא עלתה בפני בית משפט קמא ועלתה לראשונה בערעור. כך אין יסוד לטענה בדבר אשר שילמו הרוכשים. מנגד חוייבו הרוכשים במסגרת בוררות וכשהודו שלא שילמו אשר התחייבו לשלם. דיון והכרעה: ב"כ הצדדים הפנו לפסיקה ולספרות הדנה בעילות השונות לחיוב אישי של מנהלי או בעלי מניות בחברה. כך הפנתה המשיבה לפסק הדין המנחה בע"א 10582/02 בן אבו נ. דלתות חמדיה בע"מ (טרם פורסם 16.10.05). כב' השופט רובינשטיין דן בשאלת הרמת המסך ותום הלב לרבות שאלת חובת הגילוי באשר למשבר בעסקי החברה והתנאים הנדרשים להרמת מסך. בהתייחס למקרה שנדון שם נקבע שאכן היה מקום להרמת המסך. כב' הנשיא ברק ראה לדחות את הערעור לאחר שקבע כי המערער שם הפר את חובתו לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לאור מעורבותו ברכישת הסחורה שם ויחסי האימון שנוצרו עם הלקוחות, וכשהמערער ואשתו לא סיפרו אודות ההידרדרות במצבה הכלכלי של החברה. בנוסף הפנתה המשיבה לע"א 3379/06 ברנוביץ נ. יקותיאל נתזון, עו"ד (טרם פורסם , מיום 4.3.08). הצדדים לא חלקו אודות העילות השונות שבגינן ניתן לחייב באופן אישי בעל מניות או מנהל בחברה. המחלוקת נעוצה בשאלה האם במקרה דנן הוכחו אותן עובדות אשר בהתקיימן יש מקום להיזקק לאותן עילות. בית משפט קמא, ביסס את פסק דינו בעיקר על ניתוח הדוחות הכספיים, אשר לשיטתו מחייבים את המסקנה כי נוכח האמור בדוחות, בהכרח ידעו או היו אמורים המערערים לדעת, אודות מצבה של החברה וכי סופה קרב. בהמשך לניתוחו זה, קבע ופירש בית משפט קמא את התנהלותם של המערערים בכל הקשור למכירת אחזקותיהם בחברה בהוסיפו אודות כינוס נכסים וכד'. לשיטתי, עם כל הכבוד לבית משפט קמא, לא היה מקום לדרך בה הלך. אכן, הדוחות הכספיים הוצגו, אך זאת בהקשר של תיאור רכישת החברה על ידי הרוכשים תוך שנטען כי האחרונים בחנו את מצב החברה לאור אותם דוחות והחליטו לרוכשה. לכן ולא בכדי אף נשאל העד מגידיס נציג הרוכשים אודות הסתמכות זאת. מנגד ובניגוד לנטען על ידי ב"כ המשיבה, לא מצאנו כי המערער 1 נחקר אודות הדוחות ומשמעותם. בצדק טוען ב"כ המערערים שבמסגרת הבאת הראיות לא נסמכה המשיבה על האמור בדוחות הכספיים, ואף לא ביקשה לבחון את האמור בהם. למעשה לא ניתנה לצדדים ובמיוחד למערערים, הזדמנות להסביר את אותן תהיות או שאלות שמצא בית המשפט לעורר מיוזמתו ובמסגרת פסק הדין בלבד. יתר על כן, ככל שהמשיבה חפצה הייתה להתבסס על דוחות אלו, מהראוי שהייתה נדרשת לכך במהלך הראיות לרבות ניתוחם באמצעות מי שאמון בניתוחים שכאלו וכשבכל מקרה, היה עליה להציב בפני המערערים אותן שאלות או תהיות. משהמשיבה לא נקטה בדרך זאת לא היה מקום שבית המשפט ייכנס לעובי הקורה ויבחן את הדוחות כפי שעשה, תוך קביעות אודות הידרדרות כספית זאת או אחרת, או בחינה של הוצאות מימון מוגדלות ומצוקת אשראי וקשיי נזילות. אין אני נזקק להתייחס אחת לאחת לאשר ציין בית משפט קמא, אולם יוער כי לא היה מקום בהכרח למסקנה כאילו היה ברור שסופה של החברה קרב ובא. מנגד, התעלם בית משפט קמא מכך שעל סמך אותם דוחות בחרו הרוכשים לרכוש את החברה, תוך השקעת כספים לרבות תשלום לבעלי המניות. דהיינו, שלכאורה לאחר בחינה שכזאת לא נראה היה לרוכשים כי קרב סופה של החברה. מסקנתי, איפוא, כי לא היה מקום שבית משפט קמא יבסס את מסקנותיו - ובמיוחד אותה מסקנה כי המערערים ידעו או היה עליהם לדעת, אודות מצבה של החברה וכי קרב יומה - על סמך ניתוח הדוחות הכספיים. בנוסף, לא היה מקום לאותן קביעות של בית משפט אודות אשר אירע לאחר רכישת החברה, אשר ביחס לחלקן לא נמצאו תימוכין בחומר הראיות. הגם שכך, בחנתי את חומר הראיות כפי שעמד בפני בית משפט קמא, על מנת לבחון שמא ניתן היה לבסס את אותה אחריות אישית ואותה התנהלות לא נאותה, אשר המשיבה טענה לה. אולם לאחר העיון, דומה כי במקרה דנן אין מקום להטלת אחריות אישית על המערערים. בתצהיר עדות הראשית מטעם המשיבה, העד בחר לפרט בסעיף 16 לתצהיר את העילות השונות לאותו חיוב אישי, אולם ללא פירוט עובדתי כלשהו הקשור למקרה דנן. רק בסוף תצהירו בעת שתיאר את נושא רכישת החברה על ידי הרוכשים, תיאר את אשר מסר לו נציג הרוכשים בדבר מצגי שווא שכביכול הוצגו בפניו על ידי מי מהמערערים (סעיף 19 לתצהיר), עדות שכולה עדות שמועה. הגם שכך, ניתנה ההזדמנות למשיבה לאמת דברים אלו במסגרת עדותו של אותו נציג המשקיעים. אולם לא רק שהדברים לא אומתו אלא מחקירתו לא עלה את אשר טען לו עד המשיבה. אכן, הצדדים חלקו בדבר תוכנו של הסכם הרכישה, במיוחד בכל הקשור להתחייבות המערערים מצד אחד והתחייבויות הרוכשים מצד שני וכן בשאלה מי הפר את התחייבותיו. מחלוקות אלו לא זכו להתייחסותו של בית משפט קמא. מכל מקום מעדותו של נציג הרוכשים עולה כי הרוכשים חוייבו במסגרת בוררות לשלם סכום נוסף למערערים, תוך שהודה כי ידעו אודות חובות החברה וכי שלמו לספקים, אך לגירסתו רק חלק מהסכם הרכישה מומש תוך שרב הנסתר על הגלוי. למעשה ניתנה ההזדמנות למשיבה לבחון את כל הקשור ביישום הסכם הרכישה אך המשיבה לא ניצלה זאת, כך שלמעשה נותרנו עם עדות המערער 1 והסבריו בשאלות אלו. מדבריו עלה כי הרוכשים הפרו התחייבותם ומכל מקום לא נראה כי בהתאם לחומר שעמד בפני בית משפט קמא ניתן להגיע למסקנות אלו או אחרות, שאלות הקשורות להסכם הרכישה ומימושו. ככל שהמשיבה מפנה למסמכי הבנקים, לא מצאנו כי הוחזרו שיקים בא.כ.מ או שהחשבון הוגבל, עד מועד הרכישה. ההיפך מכך, נראה כי הפעילות בחשבון נמשכה תוך שיתרות החוב משתנות מדי פעם. הנה כי כן, מחומר הראיות עולה כי אכן היו לחברה חובות בסכומים גבוהים וכנגדם זכויות ורכוש. החברה המשיכה בפעילותה עד למכירתה, ואין המקרה דנן כאותם מקרים בהם נפסקה פעילות החברה תוך שהנושים מוצאים עצמם בפני שוקת שבורה. במקרה דנן, הוכח כי אכן נמצאו אותם רוכשים שחפצו בחברה, דהיינו כי הייתה בעלת ערך כלכלי, תוך שבהסכם הרכישה הוסדר פרעון חובות החברה, בין בדרך זאת ובין בדרך אחרת. דהיינו, לכאורה, אם הסכם הרכישה היה ממומש, היה אמור גם החוב למשיבה להיפרע. בכל מקרה, לא ניתן לקבוע כי הוכח שבעת רכישת הסחורה ידעו המערערים או היה עליהם לדעת כי החברה לא תהיה מסוגלת לעמוד בחוב למשיבה. לענין זה יש להוסיף ולזכור כי החוב כלפי המשיבה עמד על כ- 20,000 ₪ בלבד, מול מחזורים כספיים שעמדו על מאות אלפי שקלים. אכן, לא בכדי הופנתה שאלה לב"כ המערערים, אם ללא מציאת משקיע הייתה מסוגלת החברה להמשיך ולהתקיים, אך משנמצא אותו משקיע או רוכש של החברה אשר במסגרת ההסכם עמו, הובטח פרעון החובות לנושים ובכללם למשיבה, אין ולא היה מקום לקביעת בית משפט קמא. נוכח כל האמור, סבורני כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת אותן עובדות שיהיה בהן להציב את אותה תשתית עובדתית, לביסוס האחריות האישית של המערערים, בין מחמת עילה זאת ובין מחמת עילה אחרת. אשר על כן, דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא בטל. כל סכום ששולם למשיבה בעקבות פסק הדין של בית משפט קמא יוחזר למערערים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת התשלום ועד החזרתו בפועל. המשיבה תשלם למערערים 15,000 ₪ בתוספת מע"מ, שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות. הערבות הבנקאית שהפקידו המערערים תוחזר להם באמצעות בא כוחם. דיני חברותחובות חברהבעלי מניותמניותחוב