קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אופציית רכישה בחוזה שכירות ללא הגבלת זמן: מבוא בפניי תובענה בה מבקשים המבקשים (להלן שניהם ביחד: "המבקשים" או "משפחת מוריוסף"), להורות על ביטול הסכם מכר, לפיו מכר המשיב 1 למשיבים 2 ו-3 את זכויות הבעלות, בבית הנמצא ברחוב השיטה 1 בישוב עופרים, במועצה המקומית בית אריה, הידוע כגוש 34200 חלקה 96 אזור 30 ו/או גוש 63792 חלקה 1 (להלן: "הבית"). כמו כן מבקשים המבקשים לאכוף "זכות קדימה", העומדת לטובתם על הבית, ומכוחה להצהיר ולקבוע, כי המבקשים זכאים לרכוש את הבית מהמשיב 1 בתמורה מוסכמת ביניהם של 530,000 ₪, וזאת החל מחודש אוגוסט 09. רקע המבקשים, מוריוסף מקס (להלן: "מר מקס" או "המבקש 1") והגב' מוריוסף אורנה (להלן: "הגב' אורנה" או "המבקשת 2"), מתגוררים בבית האמור מכוח הסכם שכירות והסכמי הארכת שכירות שנחתמו בינם לבין המשיב 1, מר בן ציון שיין (להלן: "מר בן ציון" או "המשיב 1"), מאז 1.12.05 ועד מאי 2009. הסכם השכירות הבסיסי שנחתם בשנת 2005 הוארך ע"י הצדדים מעת לעת באמצעות מסמך כתוב המאריך את השכירות, ומאפשר ו/או מעניק למבקשים, זכות לקנות את הבית (להלן: "זכות הקניה"). מפאת חשיבותם של מסמכים אלו להכרעה כאן, תמציתם תובא להלן: ההסכם הראשון- ביום 1.12.05, נחתם כאמור הסכם שכירות בין המבקשים לבין מר בן ציון. הסכם זה היה לתקופה של שנה אחת עם אופציה לשנה נוספת, והמבקשים ניצלו את שנת האופציה. להסכם השכירות הנ"ל היה נספח, שתוכנו חשוב כאמור, ולהלן תוכנו: "נספח לחוזה שכירות לדירה - מר בן ציון שיין ומשפחת וולפברג ימצאו שלטים לגבי מכירת הבית וכן תתאפשר בדיקת הבית בתיאום מראש בכוונה למכירה. במידה וימצא קונה אפשרי, החוזה יפוג לאחר 12 חודשים והשוכר לא יממש את האופציה להארכת החוזה לשנה נוספת. נשארים בדירה, 1 מנועי מזגן, שני ארונות קיר גדולים, ארון קיר קטן - במעבר, ארון 6 דלתות בחדר שינה, ומטבח אמריקאי." (להלן: "ההסכם הראשון"). בדצמבר 2006 מימשו המבקשים את האופציה להאריך את השכירות, עד ליום 1.12.07, והצדדים חתמו על מסמך לפיו ההסכם החדש: "חופף את ההסכם על כל תנאיו". ההסכם השני- משהסתיים ההסכם הראשון, ביום 1.12.07(לרבות האופציה), האריכו משפחת מוריוסף ובן ציון את הסכם השכירות לשנה נוספת, כאשר בהארכה זו נכתב: "הסכם מכירת בית בעופרים, רח' השיטה 1 שייך לשיין בן ציון. מחיר הדירה יהיה 530,000 ₪. תאריך סיום העיסקה יהיה עד סוף חודש מאי ויחתם חוזה אצל עורך דין. אם מסיבה כלשהי לא יצאה עסקת הקניה לפועל עד סוף מאי רשאי המוכר היינו שיין בן ציון למכור את הדירה לכל אדם אחר ומקס ישאר בדירה הקיימת למשך חודשיים בלבד מתאריך 31.5.08 לצורך מציאת דירה חלופית לדירה הנ"ל". (להלן: "ההסכם השני"). ההסכם השלישי- בחודש אוגוסט 2008, החליטו הצדדים על הארכה נוספת של חוזה השכירות, מעבר לתקופת הסיום שעל פי ההסכם השני, כאשר בהארכה זו נכתב: "הסכם הארכת החוזה להשכרת הדירה בעופרים רח' השיטה מס' 1 בבעלות שיין בן ציון לבין השוכרים אורנה ומקס מור יוסף. תאריך התחלת הארכת החוזה מ-1.8.08 ועד חודש מאי 2009. תנאי החוזה הם על פי התנאים הכתובים בבסיס החוזה הראשון שנחתם בשנת 2005. שכר הדירה יהיה 1,500 ₪ לחודש והדיירים יעשו את מקסימום המאמץ כדי לקנות את הדירה, כאשר המחיר מוסכם ביניהם. אם מכל סיבה שהיא הדירה לא תיקנה על ידי שוכרי הדירה היינו משפחת מוריוסף הזכות של המשכיר היינו שיין בן ציון למכור את הדירה לכל המעוניין ולהרשות למעוניין לראות את הדירה חיצונית ופנימית". (להלן "ההסכם השלישי"). לטענת מר בן ציון, משנוכח כי משפחת מוריוסף אינה מממשת את הזכות לרכישת הבית עד לתום תקופת השכירות, בחודש מאי 2009 (להלן: "תום תקופת השכירות"), הוא החל לעניין רוכשים חדשים ברכישת הבית ובסופו של יום, ביום 7.7.09 הוא מכר למשיבים 2 ו-3 - משפחת משה, את הבית, בסכום של 530,000 ₪, בתוספת התחייבות שלהם לשלם גם 24,000 ₪ למועצה המקומית בית אריה, לכיסוי חובות ארנונה שלא שולמו במשך שנים על ידי משפחת מוריוסף (להלן: "חוב הארנונה"). המבקש, מר מקס, הוגבל בבנקים, על פי חוק שיקים ללא כיסוי התשמ"ד-1981, כאשר ההגבלה נכנסה לתוקפה ביום 3.4.08 והסתיימה ב-2.4.09 (להלן: "ההגבלה"). המבקשים טוענים, כי זכות הקניה שעמדה להם מכוח ההסכם השלישי, הייתה זכות שלא הוגבלה בזמן, ובכלל זה לא הוגבלה עד לתום תקופת השכירות וכי כוונתם הייתה, כי בתום תקופת ההגבלה הם יוכלו לפנות לבנקים, לקבל משכנתא ואם יושג על ידם המימון הדרוש לרכישת הבית, על פי הזכות העומדת לרשותם, הם ירכשו אותו בסכום המוסכם בינם לבין מר בן ציון. המבקשים טענו כי היה ברור להם ומוסכם, כי זכות הקניה תעמוד להם מספר חודשים שלאחר תום מאי 2009, שבמהלכם הם יבצעו בדיקות להשגת המימון הדרוש, ועד שלא ימסרו למר בן ציון כי הם השיגו את המימון הדרוש, הם ימשיכו לשכור את הבית בהתאם לתנאים שהוסכמו ביניהם בהסכם השלישי. מר בן ציון טוען כי האמור בהסכם השלישי, הינו שונה לחלוטין מזה המובן ע"י המבקשים, וטען כי זכות הקניה שעמדה למבקשים, במשך כשלוש וחצי שנים, הסתיימה בחודש מאי 2009, מועד בו גם הסתיימה תקופת השכירות, ומשאלו לא מימשו את זכותם עד למאי 2009, הוא היה זכאי למכור את הבית לפי ראות עיניו לכל אחד אחר, וכך עשה כשמכר את הבית למשפחת משה. טענות הצדדים המבקשים טענו: כי היחסים ביניהם לבין מר בן ציון היו יחסים קרובים ותקינים מאוד, כאשר ההסדר שחל ביניהם, בעניין תשלומי שכר הדירה, היה שמר בן ציון מקבל לידיו שיקים עבור כל חודש של חודשי השכירות, ובכל זמן שלאחר 15 לחודש הוא היה מקבל תמורת השיק מזומנים, מאמא של הגב' אורנה. ההסכם השלישי נוסח כך, שהצדדים הרחיבו תנאי זכות הקניה לעומת אלו שנקבעו בהסכם השני. למעט התמורה המוסכמת שנותרה בעינה, מימוש זכות הקניה לא הוגבלה בזמן, לא נקבעה תקופת שכירות עד לתום שנה, דהיינו עד לסוף יולי 2009, אלא עד לסוף מאי 2009, וזאת כדי לאפשר למבקשים לרכוש את הבית אם יושג על ידם המימון הדרוש, "על פי זכות העומדת לרשותם כבר מ-6/09" (סעיף 3.א לתובענה, סעיף 3.א לתצהירו של מר מקס). במועד החתימה על ההסכם השלישי הודיעו המבקשים למר בן ציון, כי רק מסוף חודש מאי 09 יוכלו לבדוק זכאותם לקבלת משכנתא בהיקף הנחוץ, וזאת מן הטעם כי רק באפריל 09 אמורה לפוג המגבלה שהייתה קיימת למר מקס מבנק ישראל, והבנקים המסחריים עלולים להוסיף תקופת צינון נוספת מעבר לתקופה שנקבעה על פי חוק שיקים ללא כיסוי. מר בן ציון הבטיח למבקשים, במועד החתימה על ההסכם השלישי, שזכות הקניה תעמוד להם למשך מספר חודשים לאחר תום חודש מאי 09 ועוד הצהיר בפניהם, כי לא יבוא כל קונה אחר במקומם עד אשר יודיעו המבקשים אם השיגו את המימון ואם לאו. המבקשים קיבלו אישרו עקרוני מבנק המזרחי למשכנתא בחודש אוגוסט 09, ומייד הודיעו למר בן ציון על כך, אלא שלתדהמתם הוכח להם כי (סעיף 4 לבקשה, סעיף 4 לתצהירו של מר מקס): "רק ביום 27.8.09, כי ביום 7.7.09 נחתם הסכם למכירת זכויות הבעלות בבית בין המשיב 1 למשיבים 2 ו-3 כשמעולם לא הודיעו ו/או פנו אליהם לא המשיב 1 ולא המשיבים 2 ו-3 או מי מהם או מי מטעמם בין 5/09 ל-7.7.09 בדרישה לפינויים או בבקשה לראות או להראות את הבית למעוניין כלשהו לרכישת הבית ו/או בהודעת ביטוי זכות הקניה שנתונה להם בהסכם 3 תוך הפרה בוטה זכות הקניה קיימת לטובתם כפי שסוכמה עם המשיב 1 בהפתעה גמורה" בהמשך טענו המבקשים (בס' 5 לבקשה ולתצהיר מר מקס) כי ביום 7.7.09 הגיע מר עידו משה, המשיב 2 (להלן: "מר עידו" או "המשיב 2"), לביתם ומסר להם מכתב דרישה לפינוי הבית, ערוך על ידי עו"ד פרסי, כשבמכתב צוין כי מר משה ואשתו, הגב' מיטל משה, שהינה המשיבה 3 (להלן: "גב' מיטל" או "המשיבה 3"), רכשו את הבית ממר בן ציון, וכי בהתאם לתנאי ההסכם התחייב מר בן ציון להעביר את הבית לידי משפחת משה, כשהוא נקי מכל אדם וחפץ והם נדרשו לפנות את הבית תוך 3 ימים (להלן: "מכתב עו"ד פרסי"). ביום 16.7.09 הגיע במפתיע מר עידו לביתם (ס' 6 לבקשה ולתצהיר מר מקס), נפגש איתם ואמר להם, שהוא שילם את חובם למועצה וביקש מהם לפנות את הבית למחרת, ובעקבות כך החלה הגב' אורנה לחוש שלא בטוב. המבקשים השיבו למכתבו של עו"ד פרסי, במכתב מיום 21.7.09 (ס' 7 לבקשה ולתצהיר מר מקס), לפיו הם הוכו בתדהמה מכך שהבית נמכר, שכן קיימת להם זכות קדימה ראשונה (להלן: "מכתב עו"ד ליברמן"). ביום 4.8.09, השיב מר בן ציון באמצעות ב"כ עו"ד חיה שקד למכתבו של עו"ד ליברמן (ס' 8 לבקשה ולתצהיר מר מקס), כי למבקשים לא קיימת זכות קדימה ראשונה, משלא באה כל הצעה לרכישת הבית עד למאי 09, וכי מאז למועד כתיבת המכתב, יושבים המבקשים בנכס בלי רשות, ללא חוזה ומבלי לשלם דמי שכירות וזאת בנוסף לחובם למועצה, סכום של כ-25,000 ₪ (להלן: "מכתב עו"ד שקד"). למכתב עו"ד שקד השיב עו"ד ליברמן ביום 12.8.09 (ס' 9 לבקשה ולתצהיר מר מקס), כי טענות מר בן ציון נדחות וכי למבקשים אין התנגדות שהשיקים שבידם יופקדו ובאשר לחוב העבר, הם מבקשים לקבל את חשבון הבנק של מר בן ציון כדי שיופקדו בו דמי השכירות שלא שולמו בגין חודשים פברואר, יוני ויולי 09. עוד הודיעו המבקשים באותו מכתב, כי הם מבקשים לממש את זכות הקניה הקיימת להם על פי הסכמי השכירות, שכן נמצא המימון לביצוע הרכישה. התשלומים בגין החודשים מרץ, אפריל, מאי 09 נפרעו בסופו של דבר, כאשר השיקים שהוצגו לפירעון נפרעו והחוב בגין החודשים פברואר, יוני ויולי 09 לא שולם, שכן מר בן ציון לא פנה לאם המבקשת, כמקובל, על מנת לקבל את התשלום בגין חודשים אלו, וגם פניה שלהם אל מר בן ציון לבוא לקבל את התשלום, נענתה בשלילה. לטענת המבקשים מר בן ציון הפר שלא כדין את התחייבותו כלפיהם, למתן זכות קדימה לרכישת הבית וזאת ממניעים כלכליים. המשיבים 2, 3 ידעו שהם מתגוררים בבית, ועל אף זאת לא הודיעו למבקשים כי בכוונתם לרכוש את הבית והם לא ביקשו לראות את הבית ולברר את מעמדם וזכויותיהם של המבקשים בבית, ובכלל זה, האם עומדת להם זכות קדימה ראשונה ומה הם תנאיה. גם מר בן ציון לא פנה אל המבקשים, בטרם מכתב עו"ד שקד, בהתראה לפינויים מהבית, בהודעה על בטלות זכות הקניה לרכישת הבית ובטענה להפרת הסכם השכירות. משפחת משה ומר בן ציון עשו יד אחת במודע ובמתכוון, או לחילופין מתוך אדישות ועצמית עיניים, לנשלם מהבית חרף מה שהוסכם ביניהם לבין מר ציון, תוך נטילת סיכון מחושב לבטלות הסכם המכר במידה והמבקשים יאזרו כוחות ומשאבים להגשת עתירה לבית המשפט למימוש זכותם. המשיבים פעלו בחוסר תום לב מובהק, בעצם חתימת הסכם המכר על הבית. לטענת המשיב 1, זכות הקניה שעמדה למבקשים, ככל שעמדה, הייתה בתוקף עד למאי 2009. המבקשים לא מימשו אותה ולכן היא פגה. כבר במהלך יוני נודע למבקשים על רצונו למכור את הבית, וביקש מהם לאפשר להראותו לקונים פוטנציאליים, אך המבקשים סרבו. לטענתו, הוא אף ביקש מהם בהמשך לפנות את הבית מאחר והינם יושבים בו, ללא כל חוזה וללא הסכמתו, וגם לבקשה זו סרבו המבקשים. ביום 7.7.09, עת מכר המשיב 1 את הבית למשפחת משה, הוצגו בפניהם כל המסמכים אשר נחתמו עם המבקשים, והם לקחו על עצמם לדאוג לפינוי המבקשים מהבית. עוד באותו היום נמסר למבקשים מכתב ממשפחת משה, לפיו הם התבקשו לפנות את הבית. המבקשים לא התייחסו לאמור במכתב והמשיכו להתגורר בבית מבלי לשלם דמי שכירות ו/או שימוש ראויים, וזאת על אף מחאותיו של המשיב מס' 1, היינו המבקשים עשו דין לעצמם והחליטו על דעת עצמם להאריך את חוזה השכירות שהיה להם עם המשיב ואשר הסתיים בסוף חודש מאי 2009, והמשיכו להתגורר בבית מבלי לשלם דמי שכירות ראויים ו/או דמי שימוש ראויים. באמצע חודש יולי, לאחר שמכר המשיב 1 את הבית, שוחח המשיב 1 טלפונית עם המבקש מס' 1, וזה האחרון הבטיח כי יפנה את הבית. בדיעבד הסתבר למשיב 1, כי המבקש מס' 1 הוליכו שולל בעת שהבטיח לו כי יפנה את הבית וכי כל כוונתו הייתה "למשוך זמן". לאחר שהתכוון למכר את הבית למשפחת משה, נדרש המשיב 1 להמציא אישור העדר חובות מהמועצה המקומית בית אריה - עופרים, ואז הסתבר לו, כי המבקשים צברו חוב גדול של למעלה מ- 25,000 ₪, בהמשך תפח החוב מאחר והמבקשים ממשיכים לשבת בבית מבלי לשלם את תשלומי המים והארנונה בנוסף לכך שאינם משלמים למשיב 1 דמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים. חוב זה שולם ע"י משפחת משה. לטענת המשיבים 2 ו 3, בחודש אפריל 2009, פנה המשיב 2 אל המשיב 1, וביקש לרכוש ממנו את הבית. המשיב 1 הודיע לו כי עקרונית יש בדעתו למכור את הבית, אולם יש בדעתו להמתין עד תום חודש מאי 2009 ולראות אם המבקשים רוצים לרכוש אותו בעצמם בהתאם לאפשרות שניתנה להם. בתחילת חודש יוני 2009, פנה המשיב 2 בשנית למשיב 1, וזה הודיע לו שהמבקשים אינם קונים את הבית וכי יש באפשרותו למכור אותו למשיבים. המשיב 1 גם אמר למשיב 2, כי הוא כבר הודיע למבקשים שעומד להיחתם הסכם מכר בינו לבין המשיבים, וכי עליהם לפנות את הבית. מייד לאחר שמר בן ציון הודיע למשיבים כי יש באפשרותו למכור להם את הבית, הגיע מר עידו בעצמו אל הבית, והודיע לגב' אורנה כי הוא ואשתו עומדים לרכוש את הבית מהמשיב. באותו מעמד אמרה הגב' אורנה למר עידו כי הם בכלל לא מעוניינים בבית, ואין להם כל כוונה ורצון להמשיך להתגורר בישוב. ביום 7.7.09, בסמוך לאחר חתימת הצדדים על הסכם המכר, הגיע מר עידו בלוויית גיסו שלומי גבאי (להלן: "מר גבאי"), אל הבית, ומסר למר מקס ביד, את מכתבו של עו"ד ירון פרסי, בו הוא מודיע למבקשים כי המשיבים רכשו את הבית מהמשיב 1 וכן כי עליהם לפנותו לאלתר. אף מר בן ציון פנה למבקשים לפינוי הבית, ומר מקס ביקש ארכה של שלושה חודשים ואמר למר בן ציון, שאין להם כסף ושאין להם לאן ללכת. הוסכם בלית ברירה, בין המבקשים למשיבים 2 ו- 3, כי המשיבים ישלמו את חובם של המבקשים למועצה המקומית, וכנגד זה יפנו המבקשים תוך שבועיים את הבית. ואכן המשיבים 2 ו-3 שילמו את החוב למועצה המקומית, בסך של 28,126 ₪, אך המבקשים הפרו את המוסכם ולא פינו את הבית כפי שהוסכם איתם. לטענת המשיבים 2 ו 3, זכות המבקשים, ככל שבכלל הייתה כזו, פגה לכל המאוחר כבר ביום 31.5.09. לטענתם, יש לדחות את בקשת המבקשים גם מטעמי שיהוי. עקב השיהוי הרב הבלתי מוסבר, שינו המשיבים 2 ו 3, את מצבם לרעה, בחתמם על הסכם המכר ובהוציאם אותו לפועל לרבות נטילת משכנתא מבנק משכנתאות, כך שאין לטענתם לאפשר עתה למבקשים לנסות להחזיר את פני הדברים לאחור. בנוסף טענו המשיבים בין היתר, כי למבקשים אין זכות כלשהי הראויה לאכיפה ע"י בית המשפט, המבקשים מתיימרים לסמוך את בקשתם על מסמך אשר כותרתו "הסכם הארכת החוזה להשכרת הדירה..." (נספח ה לבקשה), על פי מסמך זה הוארכה השכירות של המבקשים בבית עד חודש מאי 2009, כאשר לאחר מכן השכירות לא הוארכה והיה על המבקשים לפנות את הבית. עדים מטעם המבקשים העידו מר שמעון מוריוסף שהינו אחיו של מר מקס (להלן: "שמעון"), מר מקס והגב' אורנה. מטעם המשיבים העידו מר בן ציון ומר עידו, והוגש תצהירו של מר שלומי גבאי, לגביו הסכימו הצדדים כי התצהיר יוגש ללא חקירה, אך מבהירים כי אין באי חקירתו כדי להוות הסכמה לאמור בתוכנו. דיון לאחר שמיעת עדויות הצדדים ועיון בחומר הראיות שבפניי, הגעתי למסקנה, כי למבקשים הוענקה זכות לרכישת הבית, רק עד תום חוזה השכירות בין הצדדים, היינו עד ליום 31.5.09, ומשלא פעלו לרכישת הבית עד למועד זה, הם איבדו זכות זו, ודין תביעתם להידחות. למסקנה זו הגעתי מכל אחד מהטעמים המפורטים להלן ומכולם יחד: א. המבקשים לא הוכיחו גרסתם, לפיה זכות הקניה וזכות השכירות עמדו בתוקף, גם לאחר שבהסכם השלישי נאמר במפורש כי תקופת השכירות תסתיים ביום 31.5.09. הוכח שהמבקש, מר מקס, היה מוגבל בבנקים, ולכן הוא לא הצליח לקבל משכנתא במועדים הרלבנטיים, שכן הבנקים דרשו ממנו תקופת צינון של כשנתיים לאחר תום תקופת המגבלה. רק משנודע למר מקס כי הבית נמכר למשפחת משה, החל המבקש נוקט בצעדים ממשים לקבלת האישור העקרוני, שהתקבל רק באמצע חודש אוגוסט 09. הוכח כי המבקשים עצמם, במועדים הרלבנטיים שבטרם הגשת התובענה, סברו שהזכות פגה, ולכן התחייבו במספר הזדמנויות לאחר מאי 09, לפנות את הבית. כבר ביולי 2009 ארזו המבקשים את מיטלטליהם והם ארוזים עד היום. הויכוח היחיד שהיה בין המבקשים לבין המשיבים היה, האם הפינוי יהיה תוך חודש -חודשים כדרישת המבקשים, או תוך שבועיים כדרישת משפחת משה שרכשה את הבית. המבקשים מודים שהסכימו והתחייבו לפנות, אלא שלטענתם הם חזרו בהם מהסכמות אלו, שנעשו במספר הזדמנויות תחת לחץ. המשיבים הוכיחו גרסתם, כי חוזה השכירות וזכות הקניה, פקעו ביום 31.5.09, וכי הם הודיעו למבקשים כי הבית נמכר למשפחת משה, בטרם החלו המבקשים נוקטים לראשונה בצעדים ממשים לקבלת אישור עקרוני לקבלת משכנתא. ב. המבקשים ועדיהם העידו וטענו במפורש, כי בטרם נחתם ההסכם השלישי, הם עמדו על כך שמר בן ציון יכתוב בהסכם, כי זכותם להמשך השכירות וזכות הקניה תעמוד להם, גם לאחר תום תקופת השכירות. לפי עדותיהם, מר בן ציון לא נענה לדרישתם זו וכתב בהסכם, שנחתם ע"י הצדדים, כי ההסכם יסתיים במאי 2009. טענה זו של המבקשים הינה טענה שלא רק שלא הוכחה, אלא שהינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. ג. המבקשים, הציגו גרסה לא אחידה, בלתי ברורה ולא סבירה, לעניין מועד סיום ההסכם, והמועד בו פגה זכות הקניה. גם במהלך הדיון ועד סופו, לא ידעו המבקשים לנקוב במועד בו פקעה זכות הקניה או מועד בו הסתיימה השכירות, וגרסתם לעניין המועד נעה בין: "ללא הגבלת זמן" לבין שנתיים לאחר מאי 2009, לבין מספר חודשים בלתי מוגדר לאחר מאי 2009. דיון כאמור, השאלה העיקרית שעמדה להכרעה בתיק זה הינה, האם ההסכם מעניק למבקשים את זכות הקניה ואם התשובה חיובית, נותר להכריע בשאלה, מתי הסתיימה זכות הקניה שעמדה למבקשים לרכישת הבית, והאם מימשו המבקשים את זכותם במועד, או ויתרו עליה במפורש או במשתמע. ההסכם והמועד בו פגה זכות הקניה למרות שבהסכם השלישי שנחתם ע"י הצדדים, נכתב במפורש, כי הוא יסתיים במאי 2009, טענו המבקשים, שגם זכות השכירות וגם זכות הקניה, המשיכו לחול גם לאחר המועד הנקוב בהסכם. כשנשאלו המבקשים במהלך הדיון, מתי פגה זכותם, לא ידעו ליתן מועד. פעם טענו כי התקופה הייתה בלתי מוגבלת, פעם טענו כי התקופה הינה לא מוגדרת, ותסתיים כשמר מקס ישתחרר מהיותו מוגבל בבנקים והבנקים יסכימו לתת לו משכנתא ותקופה שכזו יכולה להגיע אף לשנתיים, ופעם טענו כי הוסכם שהתקופה הנוספת תארך מספר חודשים. מבקשת המבקשים עצמה, עולה כי גם לגרסתם, הזכות עמדה להם, עד לסוף חודש יולי, וגם במועד זה הם לא עמדו. בבקשתם מסבירים המבקשים כי בהסכם השלישי נקבע, שהוא יסתיים בסוף מאי 09 ולא בסוף יולי 09: "וזאת על מנת לאפשר למבקשים, באם יושג על ידם המימון הדרוש, לרכוש את הבית..." שכן "רק החל מסוף חודש 5/09 יוכלו לבדוק זכאותם לקבלת משכנתא...וזאת משום שרק ב-4/09 אמורה לפוג המגבלה שהייתה קימת להם ע"י בנק ישראל והבנקים המסחריים עלולים להוסיף תקופת צינון נוספת מעבר לתקופה שנקבעה עפ"י חוק "שיקים ללא כיסוי" (ראה ס' 3א. לבקשה וכן סעיף 3א לתצהיר מר מקס). כפי שניתן לראות, המבקשים עצמם מסבירים כי הם ביקשו חודשיים, כדי לטפל בהגבלה ובתקופת הצינון, וזו הסיבה שמועד תום החוזה הוקדם לחודש מאי במקום לחודש יולי. גם אם טענה זו של המבקשים הייתה מתקבלת (והיא אינה מתקבלת שכן הזכות פגה במאי 09) הרי שגם במועד זה, לא עמדו המבקשים ובפעם הראשונה שהודיעו על רצונם במימוש זכותם, היה באמצע אוגוסט. חוזה בכלל, ובפרט חוזה המעניק לכאורה זכות "מקרקעין", צריך להיות ברור מבחינת מועד תקפותו, צריך שיהיה ברור שבכריתתו היה "מפגש רצונות", הוא צריך להיות מוגדר ולמלא אחר דרישות ה"מסוימות" ובנוסף חוזה כזה, צריך לעמוד במבחן הדרישות המיוחדות והנוספות שנקבעו בדין בקשר לס' 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (ראה לעניין זה 158/77 רבינאי נ' מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 287,288 מפי כב' השופט ברק). חוזה שלא נכתב בו המועד למימוש הזכות, או שנאמר בו כי "הדיירים יעשו את מקסימום המאמץ כדי לקנות את הדירה...", אינו חוזה שעומד במבחני ס' 8 לחוק המקרקעין, או במבחנים האחרים, כדי שיהיה ניתן לקבוע, שנכרת בין הצדדים חוזה מקרקעין, שניתן או שצודק לאוכפו. בהסכם השלישי נכתב במפורש כי: "תנאי החוזה הם על פי התנאים הכתובים בבסיס החוזה הראשון שנחתם בשנת 2005." משמע, ההסכם השלישי, מפנה להסכם הראשון, אלא שמעיון בהסכם הראשון עולה, כי בהסכם הראשון, לא ננקב סכום, הוא נערך עם "משפחת וולפברג" (למרות שההסכם עצמו כנראה נחתם ע"י המבקשים), והוא אינו מעניק כל זכות קדימה אלא להפך, נאמר בו, כי יוצבו שלטים למכירת הבית (משמע ההצעה למכירה היתה לצדדים שלישיים ולא למבקשים שגרו ושכרו את הבית) ורק אם לא ימכר הבית, תהייה לשוכר הזכות לממש את האופציה לשנת שכירות נוספת. אמנם, עפ"י ההסכם השני ניתן היה להשלים חלק מהפרטים החסרים, אלא שהצדדים עצמם בהסכם השלישי, עליו מבססים המבקשים את תובענתם, מבהירים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי כוונתם ל"חוזה הראשון שנחתם בשנת 2005" ולא להסכם השני שנחתם בשנת 2007. בהתאם להלכה, על בית המשפט לבחון את החוזה ואת הכתוב בו, ואם זה ברור, אין עוד צורך לפנות לכוונת הצדדים ולפרשנות שאינה עומדת בקנה אחד עם האמור בהסכם. עיקרון חופש החוזים קובע אפוא את חירותם של פרטים להתקשר בחוזים ואת חירותם לעצב את תוכנם של חוזים אלה. אולם בכך לא מתמצה עיקרון זה. פירושו של עיקרון חופש החוזים הוא גם, ואולי בעיקר, כי הסכמים שעשו פרטים, תוך הגשמת חופש החוזים - ייאכפו ככתבם וכלשונם. מעיקרון חופש החוזים נגזרת הנורמה היסודית בדיני חוזים, אשר לפיה "חוזה עשית - עליך לקיימו" או "חוזים יש לקיים" (pacta sunt servanda). הכלל הוא שבית המשפט איננו עושה את החוזה, עבור הצדדים ושאין תוקף לחוזה שאיננו שלם. הצדדים הם "ריבוניים" על החוזה ומכיוון שרצונם הוא המקור לחיוב, מוטל עליהם ליצור חוזה שלם, מוגדר ומגובש ד' פרידמן ונ' כהן," חוזים" עמוד 36). לפיכך, גם אם הייתי קובע כי ההסכם עומד במבחני ס' 8 לחוק המקרקעין, במבחני המסויימות ומתקיים בו מפגש הרצונות, יש לקבוע כי זכות הקניה פגה "במאי 2009", שכן אם הצדדים עצמם קבעו כי "תאריך התחלת הארכת החוזה מ-1.8.08 ועד חודש מאי 2009", והצדדים קבעו עוד באותו מסמך כי: "אם מכל סיבה שהיא הדירה לא תיקנה על ידי שוכרי הדירה היינו משפחת מוריוסף הזכות של המשכיר היינו שיין בן ציון למכור את הדירה לכל המעוניין...", הרי שיש לכבד את רצונם, כפי שזה קיבל ביטויו הברור בהסכם הכתוב. משמע, משלא רכשו המבקשים את הבית עד מאי 2009 פקעה זכותם ומר בן ציון היה זכאי למכור את הבית לצד שלישי כראות עיניו. לעומת המועד הברור והנקוב בהסכם (מאי 2009), לא יודעים המבקשים, לומר ולנקוב גם כיום, במועד בו לגירסתם היה אמור מועד מימוש זכות הקניה לפוג, שהרי גרסתם כי הזכות לא הייתה מוגבלת, אינה עומדת במבחן הסבירות, ההגיון ואף במבחן הראיות שהוצגו על ידם לתמיכה בגירסה זו, כפי שעוד יפורט. בנסיבות אלו אין מנוס מהמסקנה, כי המבקשים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת טענתם, כי המועד למימוש הזכות לרכישת הבית על ידם לא פקע בסוף חודש מאי 2009, אלא השתרע מספר חודשים בלתי מוגבל, לאחר מכן (ראה סעיף 6 לסיכומים). המבקשים כאמור לא הציגו כל גירסה מטעמם, מה הזמן המוגבל שהאופציה לרכישת הדירה עמדה להם, ואיני מקבל את גרסתם, כי המועד למימוש זכות הרכישה ע"י המבקשים לא הוגבל בזמן או לא הוגדרה בזמן. לעניין חוזה השותק לעניין אורך חייו, ראה לדוגמא ברע"א 1784/98 עמידר נ' מנדה , פ"ד נג(4) 315, בעמ' 325, בו נקבע כי: "...כל חוזה, באשר הוא חוזה, מתקיימת בו החזקה כי לא נעשה לעולמי עד. כך קובע לעניין זה השופט זמיר: "ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם" (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל [2], סעיף 14). לענייננו, מקום שהצדדים לא קבעו בהסכם מועד לסיומו, ההנחה היא כי לא התכוונו שהקשר ביניהם יימשך לעולמי עד, אלא שלכל אחד מהם תהיה זכות לבטלו בהודעה לצד האחר בזמן סביר מראש. כוונתם נבחנת במבחן של אנשים סבירים, בנסיבות העניין. תחולתה של נורמה זו אינה מותנית בסיווג החוזה והיא חלה לא רק על חוזים מסחריים אלא על כל חוזה, יהא תוכנו אשר יהא, לרבות חוזה שכירות (ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ [3], בעמ' 433 )(ההדגשה אינה במקור י.ש). מעיון בהסכם עצמו עולה באופן ברור, כי כוונת הצדדים הייתה, שזכות הקניה תעמוד למבקשים כל עוד חוזה השכירות בתוקף, משמע עד מאי 2009. לא רק שזה נוסח ההסכם, אלא שנוסחו מתיישב גם עם עדותו של מר בן ציון שהתגלה כעד אמין שניתן לסמוך על דבריו, וכך אמר: "שמעון, מה שאמר פה, שהגעתי איתו להסכמות בעל פה, הכל שקר...לא היה ולא נברא ולא הבטחתי בע"פ מילה". (ראה עמוד 22 שורות 21-22 לפרוטוקול). הצדדים חתמו כל שנה לערך, על הסכם שכירות והגדירו במפורש את מועד סיומו, ואין זה סביר, כי דווקא בחוזה אופציה למכר הבית, החליטו הצדדים לקובעו ללא מגבלת זמן, מה עוד, שאין זה סביר, כי מר בן ציון יסכים כי המבקשים ישבו בדירתו, גם ללא הסכם שכירות ללא מגבלה של זמן. הזמן שנקבע בהסכם לתום הסכם השירות ולתום התקופה בה יוכלו המבקשים לממש את זכות הקניה, היה מאי 2009. זו המשמעות הברורה העולה מההסכם, וכל ניסיונות המבקשים לטעון, כי הצדדים סיכמו, קודם לחתימתו, על תנאים שונים ושאינם עומדים בקנה אחד עם ההסכם, דינם להידחות, מאחר ולא הוכחו, ומהטעם שהם בגדר טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. גישת החוק ליצירת חוזה מושתתת על התיאוריה האובייקטיבית, האופיינית לדין החוזים המודרני. על פי תיאוריה זו, מושם הדגש על הגילוי החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות או המחשבות שליוו אותה, בייחוד כאשר ברור כי קודם לחתימה, ניסו המבקשים לשנות את נוסחו ולהתאימו לגרסה הניטענת על ידם עתה, ומר בן ציון סירב לשנות את הנוסח. למרות הסירוב, חתמו עליו המבקשים בנוסחו הנוכחי, משמע, הסכימו לו, גם ללא השינוי או התוספת הנטענת על ידם עתה. הוראות חוק החוזים הדנות ביצירת חוזה מקנות תוקף לכוונות הצדדים ולרצונותיהם, אולם רק כפי ביטויים החיצוני וביטוי זה מתממש קודם כל בהסכם הכתוב. מבחן גמירות הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה. החוק אינו מסתפק בגמירות דעת בעלמא, אלא תובע השתקפות חיצונית שלה הבאה כאן לידי ביטוי בנוסח ההסכם השלישי שנכרת בין הצדדים ולכן כל טענה כי הצדדים סיכמו קודם לכן סיכומים העומדים בסתירה להסכם, הינם פסולים. מעדותו של מר שמעון מור יוסף עולה, כי הן המבקשים והן הבנקים, לא ידעו בעצמם במדויק, גם בעת החתימה על ההסכם וגם לאחר מאי 2009, תוך כמה זמן יינתן להם האישור למשכנתא, לאחר תקופת ההגבלה, ומה אורך תקופת הצינון: "הסבירו שצריך תקופת צינון אחרי תאריך זה והבנקים לא ידעו לומר כמה, בנק אחד אחר (צ.ל. אמר י.ש) שנה בנק אחר אמר שנתיים...". עוד עלה מעדותו של מר שמעון מוריוסף כאמור, כי עוד קודם לחתימה דרש ממר בן ציון שיכניס מועדים לתוך ההסכם, ובן ציון לא הסכים, וכך מעיד בעניין זה מר שמעון מוריוסף: ש. תסכים איתי שהשכירות של הבית נגמרה לכל המאוחר בחודש מאי 09 ת. אוקיי. זה כתוב. זה לא נכון כי נשארה הסכמה בעל פה לגבי החודשים הנוספים שבהם היינו צריכים לסדר משכנתא. ביקשתי מבן ציון שירשום את זה והוא ענה שלא צריך." (ראה עמוד 7 שורות 30-32 לפרוטוקול). כאשר "עסקה" כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם, ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק - הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאני, והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל פה "כנגד תוכנו" של מסמך. "הלכה למעשה, אפוא, בכל הקשור לסתירת תוכנו של מסמך חלות הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני; ואין נפקא מינה מדוע נערך אותו מסמך בכתב: אם מכוח דרישת כתב הפרוברטית שברישא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני ; אם מכוח דרישת כתב קונסטיטוטיבית שבחוק מסוים (כגון: פקודת השטרות, חוק המתנה, חוק הסכמים קיבוציים, חוק המקרקעין, חוק ההתיישנות) ; ואם שלא מכוחה של דרישת כתב שבדין, אלא - משום שהצדדים בחרו לעשות את העסקה במסמך כתוב" (תא 97 / 921 לוין מינה נ' שלהב בניה ופיתוח בע"מ, [פדאור (לא פורסם) 02 (5) 869], עמוד 7). לדידו של המלומד קדמי, משמעות הביטוי "טענה כנגד המסמך", היא, שמדובר בטענות מסוג ש"המסמך אינו נכון או אינו מלא", לרבות "טענה על מה שנאמר לפני, אחרי או בזמן עריכת המסמך", שהרי גם טענות כאלה באות לסתור או להשלים את תוכן המסמך עצמו. טענות "נגד המסמך" מתאפיינות אפוא בכך, שהן מערערות על תוכנו של המסמך בזמן עשייתו, שעיקרן בכך שהתוכן איננו מבטא את מה שהוסכם בין הצדדים עובר לעשיית המסמך. כלפי טענות מסוג זה בלבד מכוון האיסור הקבוע בסיפא של סעיף 80 הנ"ל (ראה קדמי, על הראיות, בעמ' 1106). טענות המבקשים כי הסכם השכירות וזכות הקניה לא הסתימו בסוף מאי 2009, הן טענות העומדות בסתירה לאמור בהסכם ולכן הן בגדר טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב ולפיכך, גם מטעם זה דין התובענה להידחות. האם מימשו המבקשים את זכות הקניה בכלל ובמועד בפרט. כאמור, לפי גרסת המבקשים זכות הקניה עמדה להם, למספר חודשים לאחר תום תקופת השכירות ועל פי גרסת הגב' אורנה, ללא הגבלת זמן. אלא, שלטענתם בשל מניעה אובייקטיבית לקבלת המימון הבנקאי לרכישת הבית, בשל החלת ההגבלה על מר מקסי בבנק עד אפריל 2009 ובשל נסיבות אישיות שמקורן בפטירת אבי המבקשת, פנו המבקשים לבדיקת זכאותם לקבלת משכנתא והצליחו לקבל אישור עקרוני המאפשר להם לקבל משכנתא רק בחודש אוגוסט 2009, וכך מעיד בעניין זה מר מקסי: "ש. השיחה הייתה באמצע יולי, רק אז הלכת לבנק משכנתאות? ת. לא. לפני כן גם הלכתי. הלכתי בשנת 2008, יש לי הגבלה. בשנת 2009 הלכתי עם אחי ש. באיזה חודש הלכת עם אחיך ת. ביום 1.8 משהו כזה." (ראה עמוד 9 שורה 32 לפרוטוקול, עמ' 10 שורות 1-3 לפרוטוקול). כשנשאלה המבקשת הגב' אורנה, עד מתי עמדה להם זכות הקניה לפי הבנתה, היא השיבה: "סוכם שעד סוף מאי, וממאי נותנים לי זמן לקנות את הבית אין זמן מוגבל כמה זה יקח" (עמ' 14 ש' 15 לפרוטוקול. הדגשה בקו שלי י.ש.). כפי שעולה גם מהראיות וגם מסיכומי המבקשים, אישור מימון המשכנתא ע"י בנק מזרחי טפחות התקבל רק ביום 12.8.09, אך כפי שעולה מעדותו של מר מקס, קודם לכן הוא פנה לבנקים אחרים ונענה, כי עליו להמתין כשנתיים מתום תקופת ההגבלה, בטרם תינתן לו משכנתא: ת. "...כשנגמרה ההגבלה הלכתי למנהלת בנק דיסקונט שאמרה לי שאין בעיה ...בדקה ואמרה שיש תקופת צינון. אמרה לי שמשהו כמו שנתיים תקופת צינון. לכן לא קיבלתי את זה בדיסקונט. הלכתי גם לבנק פועלים, גם לא נתנו לי... בסוף אחי בא ואמר לי ללכת לבנק טפחות...הלכתי ואמרו שהכל בסדר ומאשרים. ש. לשם הלכת רק אחרי קבלת המכתב ת. כן". (ראה עמוד 12 שורות 14-22 לפרוטוקול. הדגשה בקו שלי י.ש.). מהמקובץ עולה, כי רק לאחר קבלת מכתב עו"ד פרסי מיום 7.7.09, פעל המבקש באופן רציני וממשי להשגת המימון הדרוש לרכישת הבית, ועולה השאלה, אם בנק טפחות גם הוא, לא היה מאשר לו את הבקשה למתן המשכנתא, בשל תקופת צינון, כפי ששני הבנקים האחרים דיסקונט ופועלים דרשו, האם המבקשים היו מודיעים על רצונם לממש את הזכות, והיו נותרים בבית לאחר תום תקופת השכירות, לתקופה של עוד כשנתיים - עד לתום תקופת הצינון, או לתקופה בלתי מוגבלת, ללא תשלום שכר דירה, בטענה כי "אין זה ראוי לדרוש ממי שהודיע כי מעוניין לרכוש הבית לשלם גם דמי שכירות בו זמנית" (כפי שנטען ע"י המבקשים בסייפא של סעיף 7 לסיכומים) והיה על מר בן ציון להמתין עם מכירת הבית שנתיים נוספות? ברור שהדעת, ההגיון ונוסח ההסכמים שנכרתו בין הצדדים, אינם מתישבים עם גירסה שכזו. המבקשים לא פעלו באופן ממשי ורציני לקבלת אישור למשכנתא, אלא רק לאחר שנודע להם כי הבית נמכר למשפחת משה. ייתר על כן, המבקשים גם לא הרימו את נטל ההוכחה הרובץ עליהם, ולא השתכנעתי, כי גם בחודש אוגוסט 09 היה בידם, את האפשרות המעשית ואת ההון הדרוש לקניית הבית, וזאת בהנחה שאכן היו מקבלים את המשכנתא. על פי חומר הראיות שבפניי, והודאת מר מקס, כפי שיפורט, עולה כי המבקשים מצויים או לפחות היו מצויים בתקופה הרלבנטית במצוקה כלכלית קשה, ולא ניראה כי היה בידם את ההון העצמי הנוסף הדרוש (בהנחה שהיו מקבלים את המשכנתא) להשלמת עיסקת הרכישה כאשר יש לזכור כי בנוסף היה עליהם לשלם בנוסף את החוב למועצה שעמד על כ-30,000 ₪ (ומאז תפח) ותשלום דמי השכירות מאז מא ועד היום בסך של כ-7,500 ₪ נוספים, הוצאות נלוות כמו שכ"ט עו"ד וכד' . יש לזכור כי המבקש היה מוגבל בבנקים, ותקופת ההגבלה הסתיימה זה מקרוב. המבקשים נמנעו כאמור מלשלם את חובות העירייה במשך זמן לא מבוטל, ואף עשו דין לעצמם עת המשיכו וממשכים להתגורר בבית ממאי ללא תשלום דמי שכירות, למרות שלכאורה לפי גרסתם היה בידם סך של 100,000 ₪ במזומן שהיה מופקד אצל האח של מר מקס.. בנוסף, על המבקשים היה לעמוד במספר תנאים על מנת לקבל את המשכנתא. כפי שעולה מהאישור העקרוני (נספח יב להמרצת הפתיחה). המבקשים קיבלו אישור עקרוני מבנק טפחות בסך של 324,000 ₪ בלבד ואת היתרה, היינו סך של 216,000 ₪ היה עליהם להשלים מהון עצמי (להלן: "האישור העקרוני"). לעניין ההון העצמי מעיד מר מקס מוריוסף: "ש. כמה כסף יש לכם עכשיו כהון עצמי ת. יש לנו 130,000 ₪ +המשכנתא שמקבלים+ הלוואה שמקבלים. אישתי עובדת דואר. אישתי מקבלת מהדואר הלוואה, יש לה מענק הלוואה ויש לה תוכנית שצריכה להשתחרר, זה הכל ביחד. ולי יש גם 100 אלף ש'. זה אצלי, אצל אח שלי." (ראה עמוד 11 שורות 1-4 לפרוטוקול). מלבד העלאת טענות בעלמא, כי יש בידי המבקש 1, את מלוא הסכום לרכישת הבית, המבקשים לא הציגו בפניי כל אסמכתא בכתב, כגון אישור של אחיו כי בידיו אותם 100,000 ₪ או אישור ממקום עבודתה של המבקשת 2 כי הינה זכאית להלוואה כזו ו/או כל ראייה כי בידיהם כספים נוספים, ואפילו המבקשת 2 עצמה לא העידה (לא בתצהיר ולא בעדותה), כי בידה האפשרות לקבל הלוואה שכזו. מתמליל השיחה מיום 15.7.09, שנוהלה בין מר בן ציון למבקש 1 (להלן: "התמליל" או "השיחה המוקלטת"), עולה כי המבקש עצמו מודה, כי הוא במצוקה כלכלית ואין לו את ההון הדרוש "אפילו ללכת להשכיר בית" (ראה עמוד 6 שורה 26 לתמליל השיחה). השיחה המוקלטת הינה שיחה אוטנטית, שכן היא הייתה ביוזמתו של מר מקס והוקלטה ע"י מר בן ציון ויש לה משקל ראייתי רב, שכן מר מקס הודה בחקירתו כי הדברים המוקלטים אכן נאמרו על ידו, אלא שטען כי אלו נאמרו מפאת הלחץ בו היה מצוי. מההקלטה עולה ברורות כי המבקשים לא באמת התכוונו לרכוש את הבית, וכי הם נתנו הסכמתם כי יפנו את הבית וימסרו אותו למשפחת משה שרכשה אותו. לא ברור מה היה המניע או מי היה זה ששיכנע את המבקשים לשנות מהחלטתם לפנות את הבית ולמסור את החזקה למשפחת משה, אך ברור כי המבקשים במספר הזדמנויות הסכימו, התחייבו והצהירו, בפני מר עידו ומר בן ציון, כי הם מבינים שאין להם עוד זכות ולכן הם מפנים את הבית וכל הויכוח שהיה, היה לעניין אורך התקופה עד שיפנו, כשהמבקשים ביקשו, כאמור, חודש או חודשים ועידו היה מוכן לשבועים. לא רק זאת כי אם גם זאת, לא רק הבטחות ניתנו, אלא שהמבקש הודה, כי ארז כבר את המיטלטלין שלו בחודש יולי 09, והם ארוזים עד היום, וכך העיד: ש. בבית שלכם יש דברים ארוזים בארגזים, מתי ארזתם? ת. זה ארוז ממתי שקיבלתי מכתב איום של עורך דין שלו מבית אריה. אז ארזתי, הייתי לחוץ. ראיתי שהכל הולך ונהיה לי שחור אז התחלתי לארוז. ש. לקחת בחשבון שאולי אתה מפנה ת. אם זה כוח משפטי, למה לא? (ראה עמוד 11 שורות 19-23 לפרוטוקול). יש עוד להוסיף בעניין זה, כי מכתבי טענות המבקשים, עולה כי המבקשת 2, עברה אירוע מוחי ב 8/06 ומאז סובלת מהפרעה מוטורית רגשית וקוגנטיבית (ראה סייפא סעיף 6 להמרצת הפתיחה). וספק אם בנסיבות שכאלה היתה יכולה לעשות את הביטוח הנדרש לצורך קבלת המשכנתא. לאור כל האמור לעיל, עולה כי אף אם הייתה למבקשים זכות קניה, ספק רב בעיני אם היו יכולים לעמוד בדרישות לצורך רכישת הבית בסופו של יום, וגם בהנחה שלבסוף היו עומדים בדרישות האישור העקוני מבנק טפחות, לא ברור כמה זמן היה נמשך התהליך וכמה זמן היו המבקשים צריכים עוד להשאר בבית ללא תשלום דמי שכירות עד לאישור הסופי . התחייבות המבקשים לפנות את הבית לא רק שלא הוכחה גרסת המבקשים, כי עמדה להם כביכול זכות הקניה, ללא מגבלה של זמן, אלא שמהחומר הראייתי שבפניי עולה, כי המבקשים עצמם מודים כי התחייבו לפנות את הבית. מהתחייבויות אלו ניתן ללמוד ולמצוא חיזוק למסקנה, כי גם המבקשים הבינו במועדים הרלבנטיים שזכותם פקעה, ועליהם לפנות את הבית או כי המבקשים ויתרו ע לזכותם גם אם יקבע שהייתה להם כזו זכות בתוקף. התחייבות זו והסכמה שכזו ניתנה ע"י המבקשים בהזדמנויות שונות ובפני אנשים שונים. המבקש מר מקס מודה בכך כאשר העיד בפניי, בעמוד 13 שורות 8-11 לפרוטוקול: "ש. אחרי שהבית נמכר היה אצלך הקונה עידו משה, אמרת לו תן לי שבועיים כדי לפנות. ת. אמת. וגם אמרת לו אין לי כסף, אתה רוצה שאני אפנה שלם עבורי את חוב המועצה ת. נכון...יכול להיות מהלחץ ביקשתי מעידו שבועיים". (ראה עמוד 13 שורות 8-13 לפרוטוקול הדגשה בקו שלי י.ש.) ובהמשך מעיד: ש. אתה התחייבת לפינוי של שבועיים בפני הקונים ת. ביקשתי מעידו חודש נתן לי שבועיים...כל הזמן מתוך לחץ הייתי בדיכאון...". (ראה עמוד 13 שורה 32 ועמוד 14 שורות 1-2 לפרוטוקול הדגשה בקו שלי י.ש.). לא רק בעדותו מודה מר מקס כי התחייב לפנות את הבית, אלא שגם בשיחה המוקלטת מיום 15.7.09, שנערכה בינו לבין מר בן ציון, עולה כי מקס מוריוסף השלים עם העובדה כי הבית נמכר והוא צריך לפנותו, וכך נאמר על ידו בתמליל השיחה: מור יוסף מקס: "ואין לי בעיה. מכרת? לבריאות. בן ציון שיין: כן. מור יוסף מקס: תעשה מה שאתה חושב". (ראה עמוד 3 שורה 16-18 לתמליל השיחה). ובהמשך: "בן ציון שיין: סיום החוזה זה ב- 15 מאי, ומ-15 במאי עד עכשיו אנחנו כבר עוד חודשיים מקס. מור יסף מקס: של מה? בן ציון שיין: את זה...מה? מור יוסף מקס: של מה חודשיים? אתה רואה שאני מנסה למצוא בית. אני מנסה לפנות, הכל.". (ראה עמוד 11 שורות 1-6 לתמליל השיחה הדגשה בקו שלי י.ש.). ובהמשך "בן ציון שיין: חודש שש ושבע שאתה גר בוא עוד היום, את זה אתה מקבל מתנה. אבל תפנה את הבית ותן לאנשים להיכנס אליו. מור יוסף מקס: בסדר, אני דיברתי איתו כבר." (ראה עמוד 12 שורות 11-14 לתמליל השיחה. הדגשה שלי י.ש). ביום 16.7.09, הגיע מר עידו לבית המבקשים, לאחר שהייתה קודם לכן הסכמה בינו לבין מקס, כי הוא מפנה את הדירה כנגד תשלום חובותיו למועצה. וכך מעיד בעניין זה מר עידו משה: "אני הסכמתי לשלם את החוב למועצה של שלוש וחצי שנים על מנת לקבל מהמועצה את הטופס העדר חובות כדי להמשיך את רכישת הבית ושומר לי את הזכות לתבוע את הכסף הזה מהדיירים שמתגוררים. מה שהסכמתי עם מקס באותו יום, פשוט שאני מוותר לו על הכסף הזה, מתנה ממני". ובקשר להסכמה זו, כי כנגד תשלום החוב למעצה יפנו המבקשים בתוך שבועיים, מעיד מקס כי "אמת" שעידו ביקש שבועיים אך בן ציון דרש 3 ימים וכך: "אני לא הסכמתי וכעסתי נורא עליו. יכול להיות מהלחץ ביקשתי מעידו שבועיים" (ראה עמ' 13 ש' 8-13 הדגשה בקו שלי י.ש.). ובהמשך "ביקשתי מעידו חודש, נתן לי שבועיים. הוא לא לבית שלי. כל זה עשיתי מתוך לחץ. כל הזמן מתוך לחץ הייתה בדיכאון לא ישנתי לילות."(עמ' 14 ש' 1-2 הדגשה בקו שלי י.ש.). כאמור מעדויות אלו עולה בבירור, כי המבקשים שלא ראו עצמם עוד כבעלי זכות קניה, הבטיחו והסכימו לפנות את הבית. התחייבות זו ניתנה במספר הזדמנויות ואין זה מתקבל כי אדם נותן הסכמה תחת לחץ במספר הזדמנויות שונות ואף אורז את חפציו. טענת הלחץ אותה מעלה המבקש עתה נדחית בזאת והיא באה לעולם רק ליתן הסבר לסתירה הקיימת בין ההסכמה לפינוי, לעמדה הננקטת עתה בבית המשפט לפיה המבקשים עמדו תמיד על זכותם. ייתר על כן, גם אם הייתה קמה למבקשים זכות הקניה, למשך חודשיים לאחר תום חוזה השכירות, הרי שהם לא מימשו אותה גם בתוך תקופה זו, אך בכל מקרה, יש לראות בהתנהגותם ובשיהוי לנקיטת הליכים מצידם כויתור הלכה למעשה על זכות הקניה. המבקשים ידעו על ההתקשרות, בן מר בן ציון משפחת משה לכל המאוחר ביום 7.7.09, עת נמסר להם המכתב בו הופיעה הדרישה לפינוי הבית. מר עידו ומר בן ציון טענו והעידו, כי קודם לחתימת הסכם המכר, הם ניסו לברר עם המבקשים האם הם מעוניינים לרכוש את הבית ואלו השיבו בשלילה. וכך מעיד בעניין זה מר עידו משה: "ש. אני שואל אותך בהקשר לסעיף 39 לתצהירך, אם היית יודע נתון זה האם היית עושה בדיקה נוספת ת. לא. כי כבר הייתי אצלם בבית לפני החתימה ביום 7.7. זה היה כשבוע שבועיים לפני כן. נפגשתי עם אורנה, היא הייתה בבית אמרתי לה שאני קונה את הבית, מתברר שהיא ידעה עלי פרטים שאני גר בבית אריה, היא טוענת שבן ציון לא היה איתה בסדר והיא לא רוצה את הבית יותר. ש. אתה מדבר על שבוע שבועיים לפני ת. בערך לשאלת ביהמ"ש: אמרתי לה שבן ציון מנסה לאתר אותה בטלפון, והם מסננים אותו בטלפון, ואז היא התקשרה והלכתי. ש. איך אתה מסביר שבן ציון אומר כי לא ניהל שיחת טלפון לפני חתימת ההסכם עם אורנה, ולא הזכיר את שמך לפני חתימת ההסכם ת. אם הזכיר את שמי או לא אני לא יודע, אך הוא כן דיבר איתם בטלפון, לא רצה למכור לי את הדירה עד שלא דיבר איתם כמה פעמים וניסה למכור להם את הדירה ואני קלטתי את התמונה שהם מושכים אותו.". (ראה עמוד 26 שורות 3-22 לפרוטוקול הדגשה בקו שלי י.ש.) . עדותו של מר בן ציון ושל מר עידו משה הייתה עדות מהימנה. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות הייתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. אני מעדיף את עדותו של מר עידו משה, שנתמכה בעדותו של מר בן ציון (עמוד 23 שורות 21-29 לפרוטוקול) על עדותה של הגב' אורנה, כי לא הייתה לה אף שיחת טלפון עם בן ציון (עמוד 15 שורות 13-14 לפרוטוקול). די היה באמור כדי לקבוע, כי המבקשים, שלא רצו או שלא יכלו לרכוש את הבית, התחייבו לפנות את הבית, כשנודע להם כי מר בן ציון מתכוון למכור למשפחת משה את הבית, אלא שגם מעיון בבקשת המבקשים עצמה, עולה מסקנה זהה. בסעיף 4 לתובענה (וכך גם בסעיף 4 לתצהירו של מר מקס), טוענים המבקשים כי רק ביום 27.8.09, לתדהמתם הוכח להם כי ביום 7.7.09 נחתם הסכם למכירת זכויות הבעלות בבית. אלא שבהמשך, בסעיף 5 לבקשה (ולתצהירו של מקס) מאשרים המבקשים כי הם קיבלו את מכתבו של עו"ד פרסי כבר ביום 7.7.09. במכתב זה של עו"ד פרסי, נאמר ונכתב במפורש, כי משפחת משה רכשו את הבית ממר בן ציון וכי המבקשים נדרשים לפנותו. יומיים לאחר מכתב עו"ד פרסי, דהיינו ביום 9.7.09 התייצב עידו בבית המבקשים וסיכם עם מר מקס כי המבקשים יפנו את הבית בתוך שבועיים וכנגד ישלם עידו את החוב במועצה. ביום 16.7.09 התייצב בביתם מר עידו, שדרש מהם, בהמשך למכתבו של עו"ד פרסי, לפנות את הדירה בתוך שבוע, מאחר וגם בינתיים שילם את החוב למועצה. לא ברור לי כיצד מסבירים המבקשים סתירה זו, שכן ברור מאליו שביום 7.7.09 או ביום 9.7.09 או ביום 16.7.09, הם ידעו, לכל המאוחר, כי ההסכם נחתם בין מר בן ציון לבין משפחת משה, ולא ברור כיצד "תדהמה" תקפה אותם רק ביום 27.8.09 כשהוכח להם שנחתם חוזה. הבטחות שניתנו ע"י מר מקס מור יוסף לפנות את הבית כפי שהובאו לעיל בהרחבה, מובילים למסקנה ומעידים כאלף עדים, שהמבקשים לא רצו או לא יכלו לממש את זכות הקניה במועדים הרלבטיים ורק בשלב מאוחר יותר הם חזרו בם מהסכמה זו וטענו כי זכות הקניה עומדת להם. משידעו המבקשים על חתימת הסכם המכר, לכל המאוחר מיום 7.7.09, ולא פעלו במשך חודשיים במישור המשפטי, יש לראות גם בכך, הלכה למעשה, ויתור על זכות הקניה, אפילו היה נקבע כי הייתה להם זכות שכזו. הכרעה לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי: א. ההסכם שנכרת בין מר בן ציון לבין משפחת משה ביום 7.7.09 עומד בעינו, שכן אין כל סיבה להורות על ביטולו, כמבוקש ע"י המבקשים (ס' 1 לבקשה). ב. זכות הקניה שהייתה למבקשים, פקעה ביום 31.5.09, ומשזו לא מומשה עד למועד זה היא פקעה ופגה (ס' 2 לבקשה). ג. המשיבים עתרו לחייב את המבקשים בשכ"ט ובהוצאות, ולאור התוצאות אליהן הגעתי, הם גם זכאים לכך. אלא, שקוני הבית-משפחת משה, צירפו לסיכומיהם הסכם שכ"ט, וביקשו לחייב את המבקשים בהתאם, ואני סבור כי במקרה דנן, אין מקום לזכותם בסכום שכ"ט שבהסכם. ראשית, בהתאם להסכם המכר לפיו רכשו המשיבים 2-3 את הבית, הם נטלו על עצמם את הטיפול בפינוי המבקשים מהבית (ס' 4 א. להסכם) ולפיכך הליך זה, הלכה למעשה, לא היה הפתעה עבורם, אלא ייתכן והם רצו בו, שכן הוא משרת אינטרס ישיר או עקיף שלהם, בייחוד לאור תוצאותיו. בדיון נרמז לא פעם כי המחיר הנמוך יחסית בו מכר מר בן ציון את הבית ובלאו הכי המחיר הנמוך בו רכשו המבקשים את הבית, נבע מהעובדה שמר בן ציון העביר את בעיית המבקשים לקונים-משפחת משה. שנית, לא הוכח שאיזה מהתשלומים המפורטים בהסכם שכ"ט שולמו בפועל. ושלשית, בהתאם לס' 3 להסכם על המשיבים לשלם במקרה שהתיק יסתיים "לאחר הדיון בבקשה למתן צו מניעה..." רק מחצית מהסכום. הדיון שנקבע לדיון בצמ"ז ליום 17.9.09 לא נדונה הבקשה לצמ"ז, ונקבע שהתיק ישמע בפניי ללא הליכים מקדמיים, כך שלמעשה התקיים דיון אחד לגופו. מכל הטעמים האמורים, החלטתי שלא לזכות את המשיבים 2-3, בסכומים הנקובים בהסכם שכ"ט אלא בסכומים שאני סבור שיש לזכותם באותה מידה וכפי שהחלטתי לזכות, את מר בן ציון. סוף דבר התובענה נדחית ואני מחייב את המבקשים ביחד ולחוד, לשלם למשיב 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ + מע"מ, ולמשיבים 2 ו-3 ביחד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ + מע"מ.חוזה שכירותחוזהשכירות