קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי התייצבות לדיון בבית משפט לתעבורה עקב נסיעה לחו''ל: ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט מ' כדורי) מיום 1.4.2009, הדוחה בקשת המערערת לביטול פסק דין שניתן בהעדרה (ת' 14234/08). ביום 20.8.2008 בשעה 01:20 קיבלה המערערת לידה הזמנה לדין וכתב אישום (תיק משטרה שמספרו 8-0053118-2-60 ד), במסגרתו יוחס לה ביצוע עבירה של נהיגה ברכב מבלי שהיה בידה רישיון נהיגה תקף, עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - "פקודת התעבורה"), ועבירה של נהיגה ברכב מבלי שהיה בידה פוליסת ביטוח בת תוקף בגין השימוש ברכב, עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970. במעמד קבלת ההזמנה לדין וכתב האישום, הוזמנה המערערת להתייצב למשפט ביום 30.10.2008 בשעה 9:00, בגין האישום דלעיל. עובר לדיון ביום 31.8.2008 הגישה המערערת, באמצעות אביה עורך הדין אלון ולדינגר, בקשה למחיקת ההזמנה לדין וכתב האישום, בנמקה כי הינה תושבת ארצות הברית המחזיקה בידה רישיון נהיגה של מדינת קליפורניה שהינו בר תוקף בישראל. המערערת הוסיפה והודיעה באמצעות אביה, כי היא לא תהיה בארץ במועד הדיון ולא תופיע לדיון שנקבע ליום 30.10.2008, הואיל ואינה מתגוררת בישראל, אינה תושבת ישראל ומרכז חייה במדינת קליפורניה. המערערת הוסיפה וטענה, כי אביה מיופה כוחה רק לצורך משלוח בקשה זו ואינו רשאי לייצגהּ. בהחלטתו מיום 15.9.2008 הורה בית המשפט לתעבורה (כב' השופט א' חן) לאביה של המערערת, לבדוק האם המערערת עומדת בהוראות תקנה 567א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - "תקנות התעבורה"). ככל שכן, הורה בית המשפט, כי אביה של המערערת רשאי להעביר בשמה בקשה מסודרת מלווה בצילום הדרכון לביטול כתב האישום. המערערת לא פעלה בהתאם להחלטת בית משפט קמא, וביום 31.10.2008 ניתן פסק דין בהעדרהּ, במסגרתו נקבע כי ביצעה את העבירות המיוחסות לה בכתב האישום ונגזר עליה עונש של קנס בסך של 2,500 ₪. ביום 4.1.2009 הגיש אביה של המערערת בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, בנמקו כי המערערת מתגוררת דרך קבע בארצות הברית וכי מגיע לה יומה בבית המשפט. אביה של המערערת הוסיף וטען, כי לא קיבל מהמערערת ייפוי כוח לפנות לבית המשפט כעורך דינה, ובמקביל ביקש להורות על מחיקת ההרשעה והקנס. בהחלטתו מיום 4.1.2009, הורה בית המשפט לתעבורה (כב' השופט א' חן), כי אביה של המערערת יציג ייפוי כוח משפטי של עורך דין מטעם המערערת או יחדל מלהגיש בקשות בשמה. ביום 9.3.2009 הגישה המערערת, באמצעות בא-כוחה עורך דין יגאל סלונים, בקשה לבית המשפט לתעבורה בירושלים לביטול גזר הדין שניתן בהעדרה. הבקשה הוגשה לאחר שביום 26.1.2009 חתמה המערערת על ייפוי כוח לייצוגהּ בהליך המשפטי על-ידי בא-כוחה הנוכחי. בהחלטתו מיום 1.4.2009 דחה, כאמור, בית המשפט לתעבורה (כב' השופט מ' כדורי) הבקשה לביטול גזר הדין, בקובעו כי המערערת ידעה על מועד הדיון וניתנה לה אפשרות להיות נוכחת במשפט ולקבל יומה בבית המשפט. כמו כן, קבע בית משפט קמא, כי אין למערערת אלא להלין על עצמה, שכן לא הציגה טעם מספיק להיעדר התייצבותה ולכך שלא טרחה לבקש מראש רשות להיעדר. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי אין בכך שהמערערת נסעה לחו"ל קודם למועד הדיון כדי להצדיק את מחדלה מלהתייצב לדיון, שכן היה עליה להגיש מבעוד מועד בקשה להקדמת הדיון. יתרה מזאת, בהחלטה קודמת נקבע, כי על המערערת לצרף צילומי דרכון, אך הדבר לא נעשה. הערעור דנן הינו על החלטה זו. טענות הצדדים בערעור בנמקה הערעור, טענה המערערת, באמצעות בא-כוחה, כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום החזיקה בידה רישיון נהיגה זר בר תוקף בישראל וכן תעודת ביטוח בת תוקף לשימוש ברכב. לטענתה, הואיל והינה אזרחית ישראל בעלת רישיון נהיגה זר, אשר שהתה בחו"ל לפחות שנה אחת רצופה והגיעה לביקור בישראל, הינה רשאית לנהוג בישראל על סמך רישיון זר תקף עד שנה לכניסתה לישראל. לפיכך, אין לראותהּ כמי שביצעה העבירות המיוחסות לה ויש להורות על ביטול פסק הדין. המערערת הוסיפה וטענה, כי שגה בית משפט קמא בהתעלמו מהודעה ששלחה לבית המשפט באמצעות אביה, לפיה היא לא תופיע לדיון שנקבע ליום 30.10.2008. המערערת צירפה לערעור תצלום העמוד הראשון של דרכונה. בדיון שהתקיים לפניי ביום 1.7.2009, הסכימה המשיבה, באמצעות באת כוחה עורכת הדין נורית לנגנטל-שוורץ, לבחון טענות המערערת לאחר המצאת אישור ממשטרת הגבולות בדבר פרקי הזמן בהם שהתה המערערת בישראל ומחוצה לה. ביום 9.7.2008 הגישה המערערת "תעודת בירור פרטים על נוסע" של משרד הפנים. בתגובה מטעם המשיבה לתעודה, עמדה המשיבה על התנגדותה לערעור. לטענתה, המערערת אינה עומדת בתנאי תקנה 567א לתקנות התעבורה, שכן פרק הזמן האחרון בו שהתה המערערת בחו"ל הינו כ-8 חודשים, בעוד התקנה קובעת כי על המערערת לשהות שנה אחת רצופה בחו"ל בטרם הגעתה לישראל, על מנת שתהא רשאית לנהוג בישראל עם רישיון נהיגה זר. בתשובה לתגובת המשיבה, טענה המערערת כי "על-פי פרשנות סבירה בנסיבות העניין" יש לראותה כמי שקיימה את התנאי הקבוע בתקנה 567א לתקנות התעבורה, לפיו שהתה תקופה של שנה רצופה אחת לפחות לפני יום כניסתה האחרונה לישראל. יתרה מזאת, בנסיבות בהן המערערת יוצאת ונכנסת לארץ תכופות לצורך ביקור בני משפחתה, יש לבחון המקרה לגופו. אין זה סביר כי בכל פעם שתגיע לביקור בארץ יהא עליה לוותר על רישיון הנהיגה הזר ולעבור הליך רישוי ממושך ומסובך בישראל, זאת גם בשים לב לזכות יסוד חוקתית העומדת למערערת שתנועתה בארץ לא תהא מוגבלת. דיון לאחר שעיינתי בערעור, שמעתי טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי ועיינתי במסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אנמק עמדתי: הוראת סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - "חוק סדר הדין הפלילי"), מסדירה סמכות בית המשפט להורות על ביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, בהתקיים אחת משתי החלופות - קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש במשפטו או אם בית המשפט ראה שהדבר דרוש למנוע עיוות דין למבקש כתוצאה מאי ביטול פסק הדין. הלכה פסוקה היא, כי אם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק הדין גם אם אי התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. יחד עם זאת, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור ידחה בית המשפט את בקשתו. כך כב' המשנה לנשיא בדימוס ת' אור ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 803 (2003), בהוסיפו לאמור: "נחזור ונזכיר בהקשר זה, כי בשלב הדיון בבקשה הסתיים ההליך הפלילי, המבקש הורשע ודינו נגזר. על מנת לשכנע את בית המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק הדין, ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא, שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי התייצבותו לדיון. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון... דין דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך הדין המייצג נאשם או לגבי טעות הנוגעת מחוסר תשומת לב של הנאשם עצמו. עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש - וזו האפשרות השנייה - שאי היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל, לדוגמה אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שכחה גרידא, אולם מבקשתו עולה באופן חד משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה הוא לא שהה בתוך גבולות המדינה. בנסיבות אלה החלטה שלא לבטל את פסק הדין תגרום למבקש עיוות דין, שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו." (ההדגשה אינה במקור). בע"פ 1903/99 חסין נ' מדינת ישראל, (7.4.2008), עמד כב' השופט א' א' לוי על הצורך באיזון בין אינטרסים שונים, העומדים בבסיס הדרישה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון, בקובעו כהאי לישנא: "הדרישה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי-ההתייצבות לדיון מבטאת איזון בין אינטרסים שונים: מחד, ניצב כאמור האינטרס של היחיד ושל הכלל, שאשמתו של אדם תתברר לגופה בנוכחותו. מנגד, מצוי האינטרס הציבורי שזמנו של בית-המשפט לא יושחת לריק, ושלהליך המשפטי יהא סוף. ...עקרון זה של סופיות הדיון קובע, כי שיטתנו המשפטית מבקשת ליתן לכל נאשם את יומו בפני בית-המשפט, אולם כדי לקיים תכלית זו יש למנוע הכבדה שלא לצורך על בתי-המשפט, ולפיכך לא יוכל בעל דין להביא את עניינו לבירור פעם אחר פעם .... בשל כך, אין להשלים עם התנהגות של בעל-דין, המביאה לבזבוז המשאב היקר ביותר - זמן שיפוטי. אם הוזמן מערער כדין ולא התייצב, לא יוכל הוא להלין אלא על עצמו.... מנגד, מקום בו קיים טעם ממשי לאי-ההופעה לדיון, עשוי הדבר להצדיק את ביטולו של פסק-הדין אשר דחה את הערעור, תוך מתן הזדמנות נוספת למערער לפרוש את הגנתו בפני בית-המשפט." ההדגשה אינה במקור). ראו גם, ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 534, 549 (1996); רע"פ 5377/03 וג'די נ' מדינת ישראל, לא פורסם (29.6.2003); רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל, (23.2.2004). בענייננו, לא עלה בידי המערערת להוכיח, כי קיימת סיבה מוצדקת - בבחינת טעם ממשי - לאי התייצבותה לדיון. המערערת ידעה בפועל על מועד הדיון (קיבלה לידה ההזמנה לדיון וכתב אישום), פנתה ביום 31.8.2009 (בעודה בארץ) באמצעות אביה בבקשה למחיקת כתב האישום וקיבלה באמצעותו החלטת בית המשפט לתעבורה, לפיה עליה להגיש בקשה מסודרת לביטול כתב האישום, המלווה בצילום הדרכון לאחר שיבחן התקיימות התנאים הקבועים בתקנה 567א לתקנות התעבורה. משבחרה המערערת שלא לפעול בהתאם להחלטת בית המשפט לתעבורה ולעזוב את הארץ עובר לדיון שנקבע ליום 30.10.2008, מבלי לפנות, לכל הפחות, בבקשה מתאימה לבית המשפט לתעבורה להקדמת מועד הדיון, אין לה אלא להלין על עצמה. למערערת ניתן יומה בבית המשפט, לרבות מתן הזדמנות נאותה להגיש בקשה לביטול כתב האישום, כמפורט בהחלטת בית המשפט לתעבורה מיום 15.9.2008. משבחרה המערערת שלא לממש זכות זו, ובשים לב כי אביה, עורך דין במקצועו, היה מיופה כוחה לצורך הגשת הבקשה למחיקת כתב האישום, אין המערערת יכולה להישמע בטענה לפיה קופחה זכותה ליומה בבית המשפט, שכן בהתנהגותה כאמור גילתה חוסר אכפתיות וזלזול בבית המשפט. מן המפורסמות היא, כי זכות הנאשם כי יינתן לו יומו בבית משפט אינה זכות מוחלטת ויכול שהתנהגותו של הנאשם תותיר את בית המשפט ללא ברירה ויהא צורך לדון בעניינו בהעדרו, כבענייננו. עמד על כך כב' הנשיא בדימוס מ' שמגר בר"ע 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 279, 280 (1985), בהדגישו לאמור: "... ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות. מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך כי המשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם מעיקרו וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט, עומס נוסף שאין הם יכולים לעמוד בו ואשר גם אינו מוצדק לגוף הענין." לא למותר לציין, כי בענייננו המערערת לא טענה כלל לטעמים בעטיים לא הגישה הבקשה להקדמת מועד הדיון בעודה בארץ (יצאה את ישראל ביום 8.9.2008), וגם בכך יש כדי לתמוך במסקנתי בדבר העדר סיבה מוצדקת לאי התייצבותה לדיון. כמו כן, סבורני כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי הותרת ההרשעה על כנה תגרום לה עיוות דין. היגד זה פורש בהלכה הפסוקה כמבחן הסתברותי-תוצאתי הבוחן את היחס בין הפגם לבין אפשרות של שינוי תוצאת המשפט (ראו, מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 563-565 (1999); ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל, (4.9.2007)). הוראת סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיכה את בית המשפט, בין היתר, לדון נאשם בעבירות לפי פקודת התעבורה שלא בפניו ולגזור את דינו, כאשר הנאשם לא התייצב לדיון. לאור עקרון סופיות הדיון, ביטול פסק דין מחמת עיוות דין שייגרם לנאשם (אם פסק הדין יוותר על כנו) יעשה במשורה, אך באותם מקרים בהם הונחה תשתית איתנה בדבר קיומו של חשש ממשי להרשעת חף מפשע. לשם כך, יבחן בית המשפט את חומרת העבירה בה הורשע המבקש, העונש שנגזר עליו, מידת ה'אשם הדיוני' המוטל עליו בשל אי התייצבותו לדיון וסיכויי הצלחתו בהליך ככל שיבוטל פסק הדין (ראו, ע"פ 1903/99, לעיל). בנסיבות העניין, עֵמדתי היא כי לא ייגרם למערערת עיוות דין עם הותרת פסק הדין על כנו, זאת בשים לב לעבירות הקלות בהן הורשעה, לעונש הסביר שנגזר עליה (קנס) ולאחריות הרובצת לפתחה, משהחליטה שלא להתייצב לדיון על דעת עצמה, מבלי לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט להקדים את מועד הדיון טרם עזיבתה את הארץ, ובהתעלמה לחלוטין מהחלטתו של בית המשפט לתעבורה מיום 15.9.2008. לאור הוראת סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, היה על המערערת לדעת שאי התייצבותה לדיון כמוה כהודאה (ראו, רע"פ 10253/06 חבאני נ' מדינת ישראל, (14.12.2006); רע"פ 9142/01, לעיל). לכך יש להוסיף הצורך בייעול ההליך הפלילי בעבירות תעבורה קלות ואינטרס הציבור שלא לאפשר הכבדה על מערכת בתי המשפט, העמוסה לעייפה, בנסיבות בהן הנאשם ידע בפועל על מועד הדיון ונהג בחוסר אכפתיות באשר למועד שנקבע לדיון במשפטו, כבענייננו. העולה מן המקובץ, לא עלה בידי המערערת להוכיח כי בנסיבות המקרה דנן התקיים אחד התנאים, אשר אך בעטיים יורה בית המשפט על ביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות נאשם לדיון. למעלה מן הצורך, אוסיף כי גם לגופו של עניין דין הערעור להידחות. לטענת המערערת, יש לראותה כמי שקיימה את התנאים הקבועים בהוראת תקנה 567א לתקנות התעבורה, מכוחם רשאית היתה, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, לנהוג בישראל עם רישיון נהיגה זר בר תוקף. הוראה זו מורנו לאמור: "567א. רישיון נהיגה לעולה ולתושב חוזר עולה חדש, אזרח ישראל או תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע, אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות לפני יום כניסתו האחרונה לישראל, רשאי לנהוג ברישיון נהיגה זר, ברכב המתאים לדרגת רישיונו, במשך תקופה של שנה מיום כניסתו לישראל ובלבד שנתקיימו בו תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190. " תקנה זו חלה על סוג מיוחד של מקרים - מי שהגיע לישראל מתוך מטרה להפוך את ישראל למרכז חייו ולהשתקע בה, כך כנלמד גם מכותרת הסעיף "רישיון נהיגה לעולה ולתושב חוזר". עמד על כך כב' השופט י' עמית בבר"ע (מחוזי חיפה) 1003/06 אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, (20.5.2007), בהוסיפו כי התקנה הוספה והורחבה כך שתחול בנוסף לעולים חדשים גם על תושבים חוזרים, ופרק הזמן לצורך המרת רישיון הנהיגה הזר לרישיון נהיגה ישראלי הוארך משלושה חודשים לשנה (תיקון מספר 5 מיום 13.8.2002, קובץ תקנות 6189 תשס"ב, עמודים 1202-1203). מקובלת עליי מסקנת השופט עמית, לפיה "בכך ביקש המחוקק להקל עם עולים ותושבים חוזרים, לרבות כאלו המחזיקים באזרחות ישראלית, שמגיעים לישראל בכוונה להשתקע בה." לאור טענת המערערת, לפיה היא עזבה את ישראל עם תום שירותה הצבאי, נישאה ומתגוררת בארצות הברית דרך קבע עד היום, הרי שתקנה 567א לתקנות התעבורה אינה חלה עליה. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום המערערת לא הגיעה לישראל בכוונה להשתקע בה, אלא לצורך ביקור משפחתי, ואין לראותה עולה חדשה או תושבת חוזרת. לאור האמור לעיל, לא מצאתי להידרש למחלוקת שניטשה בין הצדדים בסוגיה האם הדרישה לשהייה מחוץ לישראל "במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות" צריכה להיות בסמוך ליום כניסתה האחרונה של המערערת לישראל, כטענת המשיבה, או שמא די בתקופה כאמור גם שלא בסמוך ליום כניסתה האחרונה לישראל, כטענת המערערת. בהעדר טענה מצד המערערת לתחולת תקנה 567 לתקנות התעבורה בנסיבות העניין - החלה על מי שאינו תושב ישראל המגיע לישראל לתקופה ארעית, תייר ותושב חוץ גם אם הוא מחזיק באזרחות ישראלית - אינני נדרש לה במסגרת הערעור דנן, ובשים לב כי הדיון לגופו של עניין הינו למעלה מן הצורך. סוף דבר הערעור נדחה.משפט תעבורהדיוןאי התייצבות לדיון