אי עמידה בזמנים של בורר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי עמידה בזמנים של בורר: 1. המבקשים והמשיבים 1-2 (להלן: "המשיבים") ניהלו, ועדיין מנהלים, הליכי בוררות בפני בורר, על רקע סכסוכים וחלוקי דעות שהתגלעו ביניהם בדבר אופן ניהול החברה המשותפת שהקימו אשר פועלת בתחום הפרסום ויחסי הציבור. כאמור ב"הסכם יסוד החברה", על פיו הקימו הצדדים את המבקשת 3 ועל פי תניית הבוררות המופיעה בו, מונה עו"ד א. אלמוגי כבורר בין הצדדים. הבורר קיים מספר ישיבות. ואז עוד בטרם הסתיים הליך הבוררות עתרו המבקשים (בבקשה שבפני) להעברת הבורר מתפקידו על פי אחת העילות המנויות בסעיף 11 לחוק הבוררות שזו לשונו: "11 בית המשפט רשאי להעביר בורר מתפקידו באחד המקרים האלה: נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים. התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין. נבצר מהבורר למלא את תפקידו". המבקשים מבססים את בקשתם על העילות המנויות בסעיף 11(1) ו-11(2) הנ"ל. מוסיפים הם וטוענים כי יש להעביר את הבורר מתפקידו מאחר ולא סיים מלאכתו, על אף שחלפו ששת החודשים המוקצבים לכך, בסעיף ט"ו לתוספת לחוק הבוררות. המשיבים דוחים את טענות המבקשים וטוענים כי העתירה שבפני נועדה כל כולה "למשוך" את הליכי הבוררות ככל הניתן. באשר לטענה כי המועד לסיום הליכי הבוררות פג: אין חולק כי הצדדים הסכימו לשחרר את הבורר מכבלי המועד המוסכם לסיום הבוררות הנקוב בתניית הבוררות (בישיבה מיום 5.9.07 בפני הבורר). משכך, כך לטענת המבקשים, יש להחיל על הליך הבוררות את הוראות סעיף ט"ו לתוספת לחוק הבוררות, לפיו נדרש הבורר לסיים את מלאכתו תוך 6 חודשים, לכל המאוחר, מיום שהחל בה. אין חולק כי הבורר לא עמד בלוח הזמנים בו נקב המחוקק. עד היום, על אף שחלפו למעלה משנתיים, טרם הסתיימו ההליכים וטרם ניתן פסק הבורר. עדיין נשאלת השאלה, האם עובדה זו, היינו האיחור הרב, מצדיק במקרה זה את העברת הבורר מתפקידו. על שאלה זו יש להשיב בשלילה במקרה זה. הצדדים עצמם ביקשו והסכימו להסיר מהבורר, מיד עם תחילת עבודתו, את סד הזמן שנקבע בהסכם הבוררות (3 חודשים). כך עולה מלשון הכתוב, או ליתר דיוק, מ"העדר הכתוב". לו ביקשו הצדדים להאריך את תקופת הזמן לסיום ההליך, היו מציינים זאת, מן הסתם, במפורש ונוקבים בתקופה ארוכה יותר (6 חודשים או שנה) במקום תקופת שלושת החודשים שנקבעה בהסכם. הם הסתפקו בהסרת מגבלת 3 החודשים ללא ציון מגבלת זמן אחרת, תוך ציון מפורש (בהסכמה) כי הבורר משוחרר "ממועד למתן פסק הדין". לאמור: הצדדים הסכימו להסיר את מגבלת הזמן בין זו שנקבעה בהסכם הבוררות ובין זו הקבועה בסעיף ט"ו לתוספת הנ"ל. הסכמה זו היא הקובעת והיא המחייבת את הצדדים ולא הוראת סעיף ט"ו לתוספת, שתוקפה מחייב, אך במקרה שאין בין הצדדים הסכמה כל שהיא. משכך אין מקום להעתר לבקשת המבקשים להעביר את הבורר מתפקידו בשל פיגור רב במתן פסק הבורר. פיגור כזה לא הוכח, ולמעשה אינו קיים לאור הנסיבות שפורטו לעיל. 3. האם התנהגות הבורר גרמה לעינויי דין למבקשים טוענים המבקשים כי עד היום טרם ניתנו החלטות ע"י הבורר בבקשות שהגישו למחיקת או דחיית התובענה על הסף. לטענתם, התארכות או התמשכות הזמן ללא שהוכרעה בקשתם גרמה וגורמת להם עינויי דין. חובה מוטלת על הבורר, אך גם על הצדדים עצמם, לעשות ככל יכולתם על מנת לסיים את הליך הבוררות בהקדם האפשרי, תוך זמן סביר ובכך "להצדיק" הפניית הסכסוך להליכי בוררות במקום פניה לערכאות שיפוטיות. במידה והליך הבוררות נמשך זמן רב מדי, מסוכלת התכלית העיקרית שלשמה הוקם מוסד הבוררות ולצדדים נגרמים עינויי דין מהם ביקשו הצדדים להמנע. האם קיים הבורר חובה זו, היינו האם ניהול הבוררות במהירות או הזריזות הראויה. עיון בהחלטות שניתנו ע"י הבורר (החלטות מיום 5.9.07 ו-2.9.07) מגלה כי הבורר נתן דעתו לבקשות "המקדמיות" שנטענו בפניו ע"י המבקשים וסבר כי אין מקום להעתר להן. עם זאת החליט (ביום 10.4.08) לפצל הדיון באופן שבתחילה תידון שאלת ה"ויתור", אשר היוותה את הבסיס לבקשה לדחיית התובענה על הסף, לגופה. החלטות אלה מצביעות בבירור, כי הבורר לא התחמק ולא נמנע מלדון בבקשות המקדמיות של המבקשים. נהפוך הוא: לאור הטענות שהם העלו החליט הוא לפצל הדיון באופן שטענות אלה תידונה (לגופן) ותוכרענה מיד בתחילת ההליך. בנסיבות אלה ועל רקע משמעותן ותוכנן של ההחלטות הנ"ל שקיבל הבורר, נוצר הרושם כי "התעקשותם" של המבקשים להעביר הבורר מתפקידו מצביעה על כוונתם האמיתית ורצונם להאריך, ככל הניתן, את משך הליכי הבוררות. לא התרשמתי, בשום ופנים ואופן, כי בהחלטותיו של הבורר ובניהול הבוררות על ידו יש משום עינוי דין למבקשים. נהפוך הוא: התנהלות המבקשים ועמידתם על הבקשה להעביר הבורר מתפקידו, המביאה בהכרח להתמשכות הליכי הבוררות, אינה מצביעה על קיום החובה המוטלת, אף עליהם, להביא לסיום מהיר של ההליכים. אף בפן אחר בהתנהלות הבורר רואים המבקשים משום עינוי דין. לטענתם הבורר נתן למשיבים רעיונות לגבי ניהול הבוררות. בטענה זו אין כל ממש. מעיון בפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בפני הבורר (ולא רק בציטטות החלקיות שהובאו ע"י המבקשים) עולה בבירור כי הבורר לא "נתן רעיונות" ולא "עצות" למשיבים. הדברים עליהם מלינים המבקשים (ואשר צוטטו על ידם באופן חלקי) נאמרו במסגרת דו-שיח משפטי בינו לבין ב"כ הצדדים כפי שנהוג לקיים בהליכים מסוג זה, לרבות במהלך דיונים בבתי משפט. אין מדובר, במקרה זה, בשום פנים ואופן, ב"רעיונות" שנתן הבורר לאחד הצדדים ואף לא ב"טיעון" של בורר בשם אחד הצדדים. דבריו של הבורר במהלך הבוררות, ודאי התנהלותו במהלך הבוררות, אינם דומים כלל להתנהלותם של בוררים שהועברו מתפקידם במקרים שצוטטו ע"י ב"כ המבקשים מהפסיקה שהובאה על ידו. אין מדובר במקרה שבפני בחקירת עדים ע"י הבורר "כאילו הוא מייצג אחד הצדדים" (ת.מ.ש 106540/99 - ח.ג - ח.נ) או בהסברים או החלטות של בורר אשר שם עצמו כמומחה רפואי ובשל כך (אך לא רק בשל כך) הועבר מתפקידו (ה.פ. 2164/03 קוגן - סקוליבצקי) . נסיבותיו של המקרה שלפני אינן דומות כלל למקרים או הנסיבות שהניעו את בתי המשפט להעביר בורר מתפקידו. בשוקלי את כל הנסיבות והשיקולים הצריכים לעניינינו הגעתי למסקנה כי התנהלות הבורר במקרה זה וההחלטות שניתנו על ידו לא גרמו כלל לעינוי דין. אם ניתן לדבר על עינוי דין, במקרה זה, ועל התארכות יתירה של הליכי הבוררות הרי שנגרם הוא בעטיים של התנהלות המבקשים עצמם, כאמור לעיל. ודאי שעינוי דין מעין זה מצד הבורר אינו מצדיק העברתו מתפקידו לפי סעיף 11(2) הנ"ל של חוק הבוררות. 4. האם ראוי הבורר לאמון הצדדים את התשובה לשאלה זו יש ליתן מנקודת המבט האובייקטיבית ולאו דוקא מנקודת מבטו ותחושתו הסובייקטיבית של צד מתדיין. (ראה: ע.א. צרפתי - צרפתי פד"י מ"ז (5) 516). בשוקלו האם ראוי הבורר לאמון שני הצדדים והאם ממלא הוא את חובתו לנהוג כלפיהם בנאמנות (סעיף 30 לחוק הבוררות) יבחן בית המשפט, מנקודת מבטו האובייקטיבית של האדם הסביר, האם לאור הנסיבות שהובאו בפניו קיימת אפשרות של ממש למשוא פנים כלפי אחד הצדדים ומשכך אין הוא ראוי לאמונו. האם הנסיבות במקרה זה מצביעות על אפשרות כזו. על שאלה זו יש להשיב בשלילה. התנהלות הבורר במהלך הבוררות אינה מצביעה על משוא פנים או יחס של איפה ואיפה כלפי המבקשים, ודאי שאין בה כדי להצדיק העברתו מתפקידו. לביסוס או הצדקת טענתם בדבר משוא פנים כלפיהם מציגים הם "עובדה" לפיה הבורר "סילף" את פרוטוקול הדיון מיום 2.4.08. עיון בפרוטוקול ה"מסולף", כביכול, מגלה כי הפרוטוקול נערך ותומצת לאחר הישיבה ושלא במעמד הצדדים. לכל היותר ניתן לטעון כי נפלה אי הבנה בין המבקשים והבורר באשר לעריכת הפרוטוקול המתומצת. אי הבנה זו תוקנה ע"י היענות הבורר לבקשתם לתקן את הפרוטוקול (ראה נספח 18 לכרך האסמכתאות של המבקשים). תוכנו של הפרוטוקול ותיקונו לשביעות רצונם של המבקשים ולבקשתם מצביע על התנהלות ראויה מצד הבורר, אף ברישום או עריכת הפרוטוקול. אין כל ממש בטענה כי הפרוטוקול סולף ע"י הבורר. הוא תומצת ואף תוקן לבקשת המבקשים, אך מכאן ועד "סילופו" רחוקה מאוד הדרך. מעבר לטענת סילוף הפרוטוקול, אין המבקשים מצביעים על עובדות או נסיבות ואף לא על התבטאויות מצד הבורר שיעידו על משוא פנים או חוסר נאמנות כלפיהם. ודאי שלא הוצגה הצדקה אובייקטיבית כל שהיא לאיבוד האמון כלפיו מצידם. כך אף בהתייחס להחלטתו להאריך את המועד להגשת כתבי טענות מטעם המבקשים. הארכת מועד זו ניתנה ע"י הבורר לבקשת המשיבים 1-2 לאחר שניתנה ארכה דומה למשיב 3, וזאת בניגוד לדעת המבקשים. אף אם כך הוא, עדיין אין בהחלטה זו כדי להצביע על משוא פנים כלפי המבקשים ואין בה להצדיק, מבחינה אובייקטיבית, את אבוד האמון של המבקשים בו. אם נגרוס אחרת ניתן יהיה להעביר בורר מתפקידו כל אימת שהחלטתו בענין מסוים במהלך הבוררות לא תישא חן בעיניו של אחד הצדדים. הנסיבות שהובאו בפני אינן מצביעות, איפוא, על התנהלות חסרת תום לב, שלא ביושר ו/או שלא בהגינות כלפי המבקשים, ולפיכך אין כל הצדקה להעביר את הבורר מתפקידו מכח הוראת סעיף 11(1) לחוק הבוררות. 5. סוף דבר: בקשת המבקשים להעביר את הבורר מתפקידו מכח סעיף 11 לחוק הבוררות נדחית. המבקשים ישלמו למשיבים 1-2 הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך -.50,000 ₪ בצרוף מע"מ. המשיב 3 תמך בבקשת המבקשים ולפיכך אין הוא זכאי להוצאות. יישוב סכסוכיםבורר