אי תשלום אגרת המרצת פתיחה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת המרצת פתיחה מחמת אי תשלום אגרה: מונחת בפני בקשתה של המבקשת, מדינת ישראל באמצעות מנהל אגף המכס והבלו (להלן: המבקשת) למחוק את התובענה אשר הוגשה כנגדה על ידי המשיבות בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט על-פי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א). לחלופין מתבקש בית המשפט לחייב את המשיבות בתשלום האגרה בגין תביעתן כנגד המבקשת. א. רקע עובדתי 1. ביום 15.05.09 הגישו המשיבות בקשה בדרך של המרצת פתיחה כנגד המבקשת. המשיבה 1, טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (להלן : "חברת טבע") הינה חברה ציבורית אשר מניותיה נסחרות בבורסות לניירות ערך בישראל ובארה"ב, המתמחה בייצור של תרופות גנריות וייחודיות, ובייצור של חומרים פעילים לתעשייה הפרמבצטית. המשיבות 2-4 הינן חברות בנות של חברת טבע הנמצאות בבעלותה המלאה, אשר עוסקות, בין היתר, בייצור ומכירה של חומרי גלם לתעשיית התרופות (חברת טבע יחד עם משיבות 2-4 תקראנה להלן, לשם הקיצור, "המשיבות" או "קבוצת טבע"). על מנת לייצר את מוצריה רוכשת קבוצת טבע כמויות גדולות של כוהל. כוהל זה משמש את קבוצת טבע בשני שימושים עיקריים בתהליכי הייצור השונים. האחד - כממס תהליכי לשם המסת חומרי גלם מוצקים וליצירת סביבה המתאימה לביצוע תגובות (ראקציות) כימיות הדרושות לצורך ייצור חומרי גלם פעילים רצויים. השני - הוא השימוש הרלוונטי לבקשה הנוכחית, כממס ניקיון לצורך ניקוי מערכות הייצור בגמר תהליכי הייצור, וכממס שטיפה לצורך שטיפת מערכות הייצור לפני ובמהלך הייצור של שלבים תהליכיים שונים, וכן לשם קבלת חומרי גלם פעילים באיכות הרצויה. אין כל מחלוקת בין הצדדים לתובענה בכל הנוגע לכוהל המשמש כממס תהליכי, והתובענה מתייחסת אך ורק לכוהל המשמש כממס ניקיון וכממס שטיפה. 2. כאמור לעיל, קבוצת טבע רוכשת כמויות גדולות של כוהל. בגין רכישות אלה משלמת קבוצת טבע מס קנייה ומכס. חוק מס קניה (טובין ושירותים), תשי"ב-1952 (להלן : חוק מס קניה) כולל הוראות בדבר הישבון של סכומים ששולמו כמס קניה. ההישבון הוא הסדר סטטוטורי במסגרתו משיבה המדינה ליצרן את המס אשר שילם בגין מרכיבים הדרושים לשם תהליך ייצור של מוצרים המיוצרים על ידו לשם ייצואם מישראל. סעיף 27(ד)(2) של חוק מס קנייה, הנושא את הכותרת "החזרת מס", קובע כדלקמן: "המנהל רשאי להחזיר את המס, כולו או מקצתו, ששולם על טובין או על שירות, אם נתברר אחד מאלה: [...] הטובין הובאו לישראל לשעה, או הובאו או נקנו לשם ייצור טובין המיועדים לייצוא [...]" (ההדגשות אינן במקור - ב.א). התובענה הנוכחית מתייחסת להישבון של מס קניה בלבד, אולם ראוי להעיר כי גם על-פי פקודת המכס, הותקנו תקנות בצווים הכוללים הוראות בדבר הישבון של סכומים ששולמו כמכס וקבוצת טבע שומרת על זכותה לתבוע הישבון גם בגינם. 3. המחלוקת נשוא התובענה ממוקדת בשאלה המשפטית הבאה: האם זכאית קבוצת טבע להישבון של מס הקניה המשולם על ידה בגין רכישות של כוהל המשמש כממס ניקיון וכממס שטיפה במסגרת תהליך הייצור של אותם מוצרים המיועדים לייצוא. על מנת לחדד עוד יותר את המחלוקת המשפטית, ניתן לנסחה באופן הבא: האם הכוהל אשר נרכש על ידי קבוצת טבע לצורך שימוש כממס ניקיון וכממס שטיפה במסגרת ייצורם של מוצרים המיועדים לייצוא, הוא בגדר טובין אשר הובאו או נקנו לשם ייצור טובין המיועדים לייצוא כנדרש על פי סעיף 27 (ד) (2) לחוק מס קניה. לגירסתה של טבע, תהליכי הניקיון והשטיפה מהווים חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מתהליך הייצור של החומרים הפעילים המשמשים כחומרי גלם בתהליך ייצור התרופות. ההקפדה על ניקיון מערכות הייצור מבטיחה את איכות המוצר, מונעת זיהומים, וכן מונעת גרימת ראקציות כימיות לא מתוכננות העלולות לגרום לפגיעה חמורה בבריאותם של נוטלי התרופות המיוצרות על ידי קבוצת טבע. המבקשת חולקת על כך שקבוצת טבע זכאית להישבון בגין סכומי מס הקניה והמכס אשר שולמו על ידי קבוצת טבע בגין הרכישה והייבוא לישראל של הכוהל שנרכש כממס ניקיון וכממס שטיפה הואיל ולגירסתה כוהל זה אינו מהווה חלק מהמוצר בתהליך הייצור, ומשכך - אין לקבוצת טבע זכות להישבון. ב. עיקר טענות הצדדים 1. עיקר טענות המבקשת בבקשה לסילוק על הסף לטענת המבקשת יש למחוק התובענה על הסף מחמת אי תשלום האגרה המלאה הנדרשת על פי הדין. המבקשת טוענת כי התובענה הוגשה בדרך של המרצת פתיחה שעניינה, כביכול, בקשה לפסק דין הצהרתי, אך בפועל, וכעולה מעיון בנספח ה' של התובענה, תובעות המשיבות סעד כספי מן המבקשת. המבקשת סבורה כי המשיבות מבקשות מבית המשפט להצהיר על כך שהן זכאיות להישבון של מס קנייה בגין רכישות של כוהל המשמש אצלן כממס ניקיון וכממס שטיפה של מכונות ומערכות הייצור שלה. לטענתה, סכום ההישבון מפורט למעשה בנספח ה' של כתב התובענה המהווה מכתב אשר נשלח אל המבקשת על ידי מנהל הכספים של קבוצת טבע, וסכום זה הסתכם ביום 10.8.05 בסך של 7,587,696 ₪. לטענת המבקשת, הכוהל המשמש כממס ניקיון וכממס שטיפה אצל המשיבות אינו מהווה חלק מהמוצר בתהליך הייצור, ולכן מנהל המכס והבלו קבע כי המשיבות אינן זכאיות להחזר מס קנייה בגינו. משכך - נפתחה בפני המשיבות הדרך לתבוע את מלוא הסך הנ"ל מהמבקשת בתביעה לסעד כספי בסכום קצוב. המבקשת טוענת כי סעיף א' של המרצת הפתיחה מפרט אמנם עתירה לקבלת סעד הצהרתי הואיל ובית המשפט מתבקש להצהיר: "כי הכוהל אשר נרכש על ידי המבקשות לצורך שימוש כממס ניקיון וכממס שטיפה במסגרת הליך הייצור של מוצרים המיועדים לייצוא (כמפורט בגוף התובענה להלן), הוא בגדר טובין אשר נקנו לשם ייצור טובין המיועדים לייצוא כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 27(ד)(2) לחוק מס קנייה (טובין ושירותים), תשי"ב-1952 [...]". אך מאידך, בסיפא של סעיף זה, נכללת עתירה נוספת שעניינה סעד כספי, שכן בהמשכו של אותו סעיף נאמר: "ועל כן המשיבות זכאיות לקבלת הישבון מלא של סכומי מס הקנייה ששולמו, משולמים או ישולמו על ידן בגין הרכישות השונות של כוהל זה" (ההדגשה אינה במקור - ב.א.). לטענת המבקשת, העתירה הנוספת של המשיבות לפיה הן תובעות כי יושבו להן סכומי מס הקנייה ששולמו בגין הרכישות של הכוהל שנרכש לצורכי ניקיון ושטיפה כאמור לעיל מהוות עתירה לסעד כספי. המבקשת גורסת כי אין בניסוחה של התובענה כדי לכסות על המהות עצמה. לשון אחר: על אף שבסעיף ב' של הכותרת של המרצת הפתיחה מתבקש בית המשפט להצהיר על כך שהמשיבות אינן חייבות בהשבת סכומים שקיבלו בעבר כהישבון של מס קנייה, ועל אף שבית המשפט מתבקש להצהיר שהמבקשת איננה זכאית לקזז סכומי הישבון שכבר שולמו למשיבות מסכומים אחרים, ואף איננה רשאית לעכב סכומי כסף המגיעים למשיבות כהישבון של מס קנייה ששולם על ידן בגין רכישות כוהל כאמור, או להימנע מלהעביר סכומים אלה למשיבות - הרי שבפועל מדובר בתביעה לסעד כספי אשר במסגרתו תובעות המשיבות מהמבקשת סך של 7,587,696 ₪ (נכון ליום 10.8.05). המבקשת מוסיפה וטוענת כי מאחר שהסעד השני המבוקש בתובענה הינו סעד כספי לסכום קצוב, הרי שבהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות בית משפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן : "תקנות האגרות"), על המשיבות לשלם אגרה לפי סכום האגרה הגבוה יותר מאלה הנדרשים עבור שני הסעדים הנתבעים במסגרת המרצת הפתיחה. מאחר שהאגרה עבור סעד הצהרתי הסתכמה ביום הגשת התובענה בסך של 1,029 ₪ בלבד, הרי שעל המשיבות לשלם אגרת בית משפט בשיעור של 2.5% מהסכום הנתבע, הוא סכום ההחזר שלטענת המשיבות מגיע להן, כערכו ביום הגשת התובענה. המבקשת אף טוענת כי ניסיונן של המשיבות להגדיר את הסעד המבוקש על ידן כסעד הצהרתי גרידא נעשה אך ורק על מנת לחסוך בתשלום אגרה, ומטעם זה יש להורות על מחיקת התובענה לפי תקנה 100(4) לתקנות סד"א. בנוסף לכך טוענת המבקשת כי לא זו בלבד שהתובענה כוללת בחובה בקשה לסעד כספי אופרטיבי, הרי שלאור העובדה שהמשיבות טוענות כי כבר התגבשה עילה לקבלת סעד אופרטיבי, קרי - השבת הכספים ששולמו על ידה, אזי אין לאפשר למשיבות לנהל תובענה לסעד הצהרתי שעה שכבר יש להן עילה להגיש תביעה כספית, אך הן נמנעות מלהגישה. בהקשר זה טוענת המבקשת כי העובדה שיש למשיבות סעד מלא וממשי אותו הן יכולות לתבוע, מהווה שיקול נכבד כנגד מתן הסעד ההצהרתי המבוקש על ידן, וכי המשיבות יכולות להתגבר על שיקול זה רק אם יש בכוחן להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק זאת. לגרסת המבקשת, תובע רשאי להגיש תביעה לסעד הצהרתי, תביעה לסעד אופרטיבי בשלושה מקרים מוגבלים בלבד. האחד - במקום בו נבצר מהתובע להגיש את תביעתו לסעד אופרטיבי, השני - במקום בו התובע מעוניין לטהר את שמו, והשלישי - כאשר התובע מבקש הדרכה כיצד לפעול כגון: פרשנות חוזה. המבקשת סבורה כי במקרה הנוכחי המשיבות לא הצביעו, ואף אינן יכולות להצביע, על אינטרס לגיטימי אשר לפיו הן רשאיות לתבוע סעד הצהרתי גרידא, שהרי הסכום הנתבע על ידן הוא סכום קצוב ומוגדר. מסיבה זו טוענת המבקשת כי עצם העובדה שלהכרעה בתובענה לסעד כספי תהיה נפקות גם בקשר עם החזרי מס קנייה בעתיד איננה מהווה אינטרס לגיטימי להגשת תביעה מצידן של המשיבות לסעד הצהרתי גרידא. מכל הסיבות המפורטות לעיל טוענת המבקשת, כי השיקול היחידי בהגשת התובענה לסעד הצהרתי היה רצון לחסוך באגרה, בנסיבות כאלה יש לראות בנקיטת ההליך הנוכחי על ידי המשיבות כשימוש לרעה בהליכי משפט וכצעד שיגרום לכפל התדיינויות. בנסיבות אלה מתבקש בית המשפט להורות על מחיקתה של התובענה על הסף, בין מחמת היותה בלתי ראויה להתברר בדרך של המרצת פתיחה לסעד הצהרתי בלבד, ובין מאחר שלא שולמה מלוא האגרה הנדרשת בגין תובענה שעניינה סעד כספי. 2. עיקר טענות המשיבות בתגובתן לבקשה המשיבות טוענות כי אין כל עילה לסילוק התובענה על הסף, ודין הבקשה למחיקת המרצת הפתיחה על הסף להידחות. המשיבות טוענות כי לבית המשפט מוקנה שיקול דעת רחב האם ליתן סעד הצהרתי אם לאו, וכי הענקתו של סעד הצהרתי תלויה בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בהפעלת שיקול דעתו יביא בית המשפט בחשבון שיקולי צדק וכן יבחן את האינטרסים הנוגדים של הצדדים. לדעת המשיבות, בעוד שלתובע עשויים להיות אינטרסים רבים בנקיטת הליך של תובענה למתן סעד הצהרתי, כגון במקרה שרצונו למנוע הליכים נגדו ורצונו לקבל הכרעה שיפוטית בהליך קצר יעיל ונוח באופן יחסי, הרי שבתי המשפט הכירו באינטרס אחד ויחיד של נתבע כנגד מתן סעד הצהרתי - והוא החשש מפני פיצול ההליכים ורצונו של הנתבע שלא להיות מוטרד פעמיים בשל אותו עניין. כנגד טיעון זה טוענות המשיבות כי החשש מפני פיצול הליכים אינו מתקיים במקרה הנוכחי. לגרסתן, להבדיל ממקרה של סכסוך בין פרטים, חזקה על המבקשת, בהיותה המדינה, כי תיישם את התוצאה הכספית אשר תנבע מהצהרה שתינתן בפסק הדין, ללא צורך בהגשת תביעה כספית נוספת מצד המשיבות. המשיבות סבורות כי בית המשפט רשאי להעניק לתובע סעד הצהרתי כל עוד התובע הצביע בפניו על אינטרס ממשי שיצדיק את האפשרות לתבוע סעד הצהרתי גרידא בשלב הראשון. כך למשל תובע שהגיש תביעה למתן צו הצהרתי אשר יקבע כי אינו חייב לנתבע מאומה הוכר כבעל אינטרס לגיטימי להגשת תביעה לסעד הצהרתי בלבד, וכך גם הוכרו כבעלי אינטרסים לגיטימיים, המצדיקים תביעה למתן סעד הצהרתי גרידא, גם תובע אשר היה מעוניין לנקות את שמו, ואף תובע אשר ביקש הדרכה כיצד עליו לפעול בעתיד. לטענת המשיבות יש לקבוצת טבע אינטרס ממשי "לנקות את שמה", להוכיח כי תביעות ההישבון הזמניות שהגישה בעבר אכן הוגשו כדין, לכך שבית המשפט יצהיר כי איננה חבה להשיב למבקשת סכומים שלטענת המבקשת הועברו לקבוצת טבע שלא כדין, וכן יש לקבוצת טבע אינטרס לגיטימי לקבל סעד הצהרתי שידריך אותה כיצד עליה לנהוג מעתה ואילך בבואה להגיש תביעות הישבון זמניות. לגרסת קבוצת טבע כל הסעדים המתבקשים בגדר המרצת הפתיחה, ללא כל יוצא מהכלל, הם סעדים הצהרתיים ולפיכך טענת המשיבות בדבר היות עתירתן בגדר תובענה לקבלת סעד כספי מבוססת על "ציטוט חלקי ותלוש מהקשר של חלקי משפט שנכלל בהמרצת הפתיחה", אשר אין בו כדי לסתור את גרסתן לפיה עניינה של התובענה הוא למתן סעדים הצהרתיים בלבד. המשיבות גם טוענות כי השאלה האמיתית העומדת לדיון איננה שאלה משפטית מתחום דיני האגרה, אלא שאלה משפטית מתחום דיני הסעד ההצהרתי, וכי השאלה המשפטית העומדת בלב המחלוקת שבין הצדדים ניתנת לפיתרון במסגרת של המרצת פתיחה, המהווה הליך משפטי קצר ומהיר שיש בו כדי לנצל באופן יעיל ונכון זמן שיפוטי מוגבל. יתר על כן: המשיבות אף מוצאות לנכון להדגיש כי במקרה הנוכחי השאלות העובדתיות טפלות לשאלת המשפטית שהיא לב המחלוקת, ולפיכך, מאחר ומדובר במקרה הראוי להגשת תובענה לסעד הצהרתי - לא ניתן לסלק את התובענה רק מחמת העובדה שלא ניתן לאמוד בכסף את שווי הסעד המבוקש לצורך חישוב האגרה. בנוסף טוענות המשיבות כי עיון בנוסח המלא של סעיפים א' ו-ב' של הכותרת של המרצת הפתיחה מלמד כי כל הסעדים המתבקשים הם הצהרתיים מובהקים, מבלי שהמרצת הפתיחה כוללת תביעה כלשהי לסכום כספי קצוב כטענת המבקשת. לדידן, אין בתובענה הקיימת כדי להעניק להן סעד כספי אופרטיבי, וכי גם האפשרות שכפועל יוצא מקבלת תביעתן תיערך על ידן פנייה בעתיד אל המבקשת לקבל הישבון מלא של סכומי מס הקנייה ששולמו, משולמים או ישולמו על ידן בעתיד, אין בה כדי לשלול מהסעד המבוקש את אופיו ההצהרתי המובהק. מהטעמים המפורטים לעיל מתבקש בית המשפט לדחות את טענת המבקשת לפיה נכלל בתובענה גם סעד כספי לסכום קצוב, ולפיכך הן סבורות כי יש לדחות את הבקשה לסילוק התובענה על הסף. 3. תשובת המבקשת לתגובת המשיבות והודעתה לבית המשפט בתשובתה לתגובת המשיבות טוענת המבקשת כי המשיבות ערבבו בתגובתן מין שאינו במינו. לטענתן, ההלכה הפסוקה מבחינה בין שני סוגים שונים של תביעות. הסוג הראשון עניינו תביעה למתן צו הצהרתי אשר יקבע כי התובע אינו חב לנתבע מאומה. מאידך, הסוג השני עניינו בתביעה המהווה במהותה תביעה כספית או תביעת השבה, ובמקרה כזה - בתי המשפט קבעו כי אין להגישה בדרך של בקשה לסעד הצהרתי כי אם כתביעה כספית לסכום קצוב, אשר יש לשלם בגינה את האגרה הנדרשת על פי תקנות האגרות. עוד טוענות המבקשת כי במצב בו אפשרית תביעה לסעד כספי קונקרטי לא תינתן האפשרות לפנות בתביעה לסעד הצהרתי בלבד, גם אם אין חשש לפיצול התביעות. במקרה הנוכחי עותרות המשיבות במסגרת התובענה להשבת סך של למעלה מ-7 מיליון ₪, אשר שולם על ידן רק משום שהמבקשת קבעה כי אינן זכאיות להישבון בסכום כזה. בנסיבות אלה מדובר בתביעה ברת-ביצוע לסעד כספי קונקרטי ואין כל צידוק להגשת תביעה לסעד הצהרתי. מסיבה זו גורסת המבקשת כי קבלת תביעתן של המשיבות משמעותה הגשת דרישה או תביעה כנגד המבקשת להחזר מיסים בגין כוהל ששימש כממס ניקיון ושטיפה. המבקשת אף חוזרת על טיעונה שאופן ניסוח התובענה אינו רלבנטי, אין בניסוח התובענה לסעד הצהרתי משום הצגת אינטרס לגיטימי שיש בו כדי להצדיק מתן סעד הצהרתי גרידא, וכי שמה הטוב של קבוצת טבע אינו עומד כלל לדיון בתובענה להחזר מיסים. בסיכום טענותיה חוזרת המבקשת וטוענת כי על המשיבות לשלם, בכל מקרה, את מלוא האגרה הנדרשת על פי הקבוע בתקנות האגרות לגבי סעד כספי. בהודעה שנמסרה לבית המשפט במענה למתווה לפשרה שהוצע לצדדים על-ידי בית המשפט חזרה המבקשת וציינה כי המקרה הנוכחי הינו מקרה של הגשת תובענה כספית במסווה של סעד הצהרתי, ולפיכך על המשיבות לכמת את תביעתן ולשלם אגרה כדין. לגרסת המבקשת טענת המשיבות לפיה באפשרותן להגיש תביעה נסיונית על סכום קטן, אינה רלבנטית ואינה ראויה, שכן על בעל דין המגיש תביעה לתבוע את מלוא הסעדים בהם הוא חפץ, ולפיכך מתנגדת המבקשת, ואף תתנגד בעתיד אם יהיה צורך בכך, לפיצול סעדים מסוג זה. 4. תגובת המשיבות להודעת המבקשת בתגובתן להודעת המבקשת חזרו המבקשות וציינו כי הבחירה שנעשתה על ידן שעה שנקטו במתווה דיוני של הגשת תביעה במסגרת של המרצת פתיחה נעשתה מתוך שיקולים לגיטימיים ולא נבעה משיקולי אגרה. המשיבות סבורות כי נקטו בהליך הראוי לבירור שאלה משפטית העומדת במוקד המחלוקת שבין הצדדים, וכי מדובר בהליך קצר, יעיל ונוח המשרת את האינטרסים של שני הצדדים גם יחד. המשיבות אף חזרו על הנימוקים המפורטים בתגובתם לבקשה לסילוק על הסף, אך הוסיפו כי לא מתעורר כל צורך בהיתר לפיצול סעדים הואיל ואין שום דין המחייב אותן לאחד את תביעותיהן בגין כל שנות המס שבמחלוקת. כמו כן טענו המשיבות כי במקום להנפיק "הודעת גרעון", ניצלה המבקשת את העובדה האקראית שהיו ברשותה כספים אחרים אשר היא היתה אמורה להעבירם למשיבות, וכי המבקשת עשתה דין לעצמה כאשר הוציאה הודעת קיזוז שלא כדין. המשיבות אף מצאו לנכון להדגיש כי משהודיעה המבקשת על אי הסכמתה לקבל המתווה לפשרה אשר הוצע על ידי בית המשפט הרי שאף היא חוזרת בה מהסכמתה למתווה זה כפי שבוטאה בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 13/10/2009. ג. דיון והכרעה 1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהוגשו על-ידי הצדדים על כל נספחיהם ושקלתי את טענותיהם הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל. 2. אכן, הבקשה שלפני עוסקת בשתי סוגיות הקשורות זו בזו. האחת - הסוגיה הדיונית שעניינה בחינת הסעד הנתבע, ובכלל זה בחינת השאלה האם ההליך המתאים לקבלת הסעד המבוקש הינו במסגרת של הגשת בקשה בדרך של המרצת פתיחה למתן פסק-דין הצהרתי שבה נקטו המשיבות, והשנייה - בחינת האגרה אשר יש לשלמה בגין הגשת התובענה. 3. במסגרת התובענה שלפני מתבקש בית המשפט להצהיר כדלקמן: "א. כי הכוהל אשר נרכש על ידי המבקשות לצורך שימוש כממס ניקיון וכממס שטיפה במסגרת הליך הייצור של מוצרים המיועדים לייצוא (כמפורט בגוף התובענה להלן), הוא בגדר טובין אשר נקנו לשם ייצור טובין המיועדים לייצוא כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 27(ד)(2) לחוק מס קנייה (טובין ושירותים), תשי"ב-1952; ועל כן המשיבות זכאיות לקבלת הישבון מלא של סכומי מס הקנייה ששולמו, משולמים או ישולמו על ידן בגין הרכישות השונות של כוהל זה. ב. כי כפועל יוצא מההצהרה המבקשת בסעיף א לעיל: המבקשות אינן חייבות להשיב סכום כלשהו מתוך הסכומים שנתקבלו בידיהן כהישבון של מס הקניה ששולם על ידן בגין רכישות כוהל כאמור; והמשיב מצדו אינו רשאי לקזז כנגד סכומים אלה, סכומים אחרים המגיעים למבקשות על פי דין; המשיב אינו רשאי לעכב סכומים כלשהם המגיעים למבקשות כהישבון של מס הקניה ששולם על ידן בגין רכישות כוהן כאמור; או להימנע בדרך אחרת כלשהי מלהעביר סכומים אלה למבקשות" (ההדגשות במקור - ב.א). 4. המשיבות צירפו לתובענה מכתב שנשלח על ידן מיום 10.8.05 אשר הופנה אל מר משה כהן, גובה המכס ביפו (ראו נספח ה' של התובענה) (להלן : נספח ה'). בסעיף 1 של נספח ה' מדגישות המשיבות כי הגישו בעבר תביעות הישבון סופיות בשנות המס 2003 ו- 2004 ותביעות זמניות לשנת 2005 (להלן : תביעות ההישבון). בסעיף 2 של נספח ה' מציינות המשיבות כי טרם נתקבלו ההחזרים בגין תביעות ההישבון, ובסעיף 4 של אותו הנספח הן מלינות על כך שעיכוב סכומי ההישבון "כמוהו כחיוב לשלם בפועל את המס השנוי במחלוקת". כפועל יוצא מכך ביקשו המשיבות, בסעיף 5 של נספח ה', כי המבקשת תשיב להם בהקדם את הסכומים המגיעים להם על-פי תביעות ההישבון. סכומים אלה מסתכמים על-פי האמור בסעיף 6 של נספח ה' בסך של 7,587,696 ₪, כאשר סכום זה מעודכן ליום 10.8.05. 5. אין מחלוקת כי הכותרת של כתב התובענה מנוסחת כבקשה למתן פסק דין הצהרתי. אולם, כידוע, אין להסתפק רק בבחינת נוסח הדברים, ומן הראוי לבחון בקפדנות מהבחינה המהותית מהו הסעד האמיתי הנתבע במסגרת התובענה. 6. ההלכה המשפטית קובעת כי תובע עשוי לזכות בפסק דין הצהרתי בהתקיים שני התנאים המצטברים הבאים: "האחד, בהוכיחו כי קנויה לו זכות או כי נתקיים "מצב" שעליו מבקש הוא להצהיר; והאחר, בהוכיחו כי מן הראוי ל'שריין' אותה זכות" (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדרי דין אזרחי (מהדורה עשירית - תשס"ט), עמ' 504). מקורו של הסעד ההצהרתי הוא בדיני היושר והענקתו נתונה לשיקול דעת של בית המשפט. יחד עם זאת אין מחלוקת כי על התובע להוכיח קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק מתן סעד הצהרתי גרידא. בית המשפט העליון פסק לא אחת כי אין להיעתר לתובענה שעניינה סעד הצהרתי בלבד אם התובע יכול להשיג מבוקשו בתובענה אשר במסגרתה הוא יתבע סעד ממשי אופרטיבי. במקרה כזה, בית המשפט יעניק סעד הצהרתי בלבד רק אם התובע יצביע על קיומו של אינטרס לגיטימי התומך בפיצול הדיון באופן שבשלב הראשוני תינתן הצהרה בלבד. ההלכה המנחה בעניין זה נפסקה בע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' יצחק ברנר ואח', פ"ד לב(1) 85, עמ' 89, שם קבע כב' השופט ש' לוין (כתוארו דאז) כדלקמן: " [...] מוסמך בית-המשפט להעניק לתובע סעד של הצהרה אפילו לא תבע את הסעד הממשי שבגררה. בנסיבות אלה שומה על בית-המשפט לקבוע נקודת איזון בין שני אינטרסים מנוגדים: האינטרס של הנתבע שלא יוטרד פעמיים בשל אותו ענין, בנסיבות שבהן פיצול הסכסוך לתובענות שונות עשוי להוות שימוש לרעה בהליכי בית-משפט מחד, והאינטרס של התובע, בנסיבות המיוחדות של הענין הממשי הנדון, לקבל הצהרה בלבד באותו שלב. העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי, שאותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב-ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי והתובע עשוי להתגבר על השיקול האמור רק אם יש בכוחו להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את הדבר". באותו פסק-דין ציין כב' השופט ש' לוין (כתוארו דאז) שלושה מקרים המייצגים אינטרסים של תובע שבכוחם לגבור על העיקרון המנחה לפיו בית המשפט לא ידון בתביעה לסעד הצהרתי גרידא כאשר לתובע מוקנית האפשרות לתבוע סעד ממשי ואופרטיבי הכולל ממילא, באופן אגבי, אף את ההצהרה המבוקשת. המקרה הראשון - כאשר נבצר מהתובע לקבל את הסעד המלא. המקרה השני - כאשר התובע עותר למתן סעד הצהרתי כדי לנקות את שמו. המקרה שלישי - כאשר התובע מבקש הדרכה כיצד עליו לפעול מכאן ולהבא, כגון כשהוא עותר לפירוש חוזה לפי תקנה 314 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963 (כיום - תקנה 252 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) (ראו: שם, שם, עמ' 90). המשיבות סבורות כי הן בעלות אינטרס ממשי "לנקות את שמן", בעלות אינטרס לגיטימי לקבל הצהרה מבית המשפט לפיה תביעות ההישבון שהוגשו על ידן בעבר הוגשו כדין, בעלות אינטרס לגיטימי לקבל סעד הצהרתי לפיו קבוצת טבע איננה חייבת למבקשת את הסכומים שלטענת המבקשת הועברו לקבוצת טבע שלא כדין, וכן הינן בעלות אינטרס לגיטימי לקבלת סעד הצהרתי שידריך אותן כיצד לנהוג מעתה ואילך בבואן להגיש תביעות הישבון זמניות. במסגרת בחינתו של האינטרס הלגיטימי המצדיק מתן סעד הצהרתי גרידא מבחינה ההלכה הפסוקה בין שני סוגים של תביעות אשר עניינן סעד הצהרתי. הסוג האחד עניינו בתביעה לקבלת סעד הצהרתי האמור לקבוע כי התובע אינו חב לנתבע מאומה. תובענה כזו, שעיקרה הצהרה בדבר העדר חבות של התובע לנתבע אכן ראויה להיות מוגשת במסגרת של בקשה למתן סעד הצהרתי גרידא. זוהי למעשה בקשה למתן "הצהרה שלילית" שמטרתה לשלול מראש טיעון אפשרי של הנתבע בדבר חבות התובע. ראו לעניין זה: בש"א (י-ם) 5008/08 מדינת ישראל - רשות המסים נ' חברת סונול ישראל בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, , ניתן ביום 1.6.09), עמ' 7 לפסק-הדין) (להלן: פסק-דין בעניין סונול); כן ת"א 1162/06 בש"א (חיפה) 319/07 מעדני ים (סי פוד) אטלנטיק בע"מ נ' מדינת ישראל רשום המיסים (פורסם במאגרים המשפטיים, , ניתן ביום 22.10.07), עמ' 9 להחלטה). הסוג השני עניינו בתביעה המהווה במהותה תביעה כספית או תביעה להשבת כספים. במקרה כזה, מצב בו קיימת אפשרות לתובע לתבוע סעד כספי קונקרטי באופן אופרטיבי - אין מקום להיעתר לבקשה למתן פסק דין הצהרתי ובנסיבות כאלה, על התובע לתבוע את מלוא הסכום הכספי לו הוא זכאי על-פי טענתו, ולשלם אגרה בהתאם לסכום הנתבע. בהקשר זה ראוי לציין כי אומנם הוכרה תביעה בזכות קיזוז כראויה להידון כתביעה לסעד הצהרתי אך זאת במקום בו לא היתה קיימת חלופה של הגשת תביעה כספית (ראו: רע"א 1910/04 אילונית פרוייקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 193, עמ' 197) (להלן: פסק-דין אילונית). במקרה הנוכחי, בדומה לנסיבות שבפסק הדין "בעניין סונול", עניינן של המשיבות איננו בסעד עתידי "טהור", כלשונו של כב' השופט זילברטל באותו פסק-דין, הואיל והמשיבות מעוניינות בהשבת כספים ששילמו למבקשת. על כך ניתן ללמוד הן מהאמור בנספח ה' של כתב התובענה, והן מהאמור בתגובתן לבקשה לסילוק על הסף שעה שהן מודות כי כפועל יוצא מההצהרה שתינתן לבקשתן הן תפנינה למבקשת בבקשה להכיר במלואן בכל תביעות ההישבון אשר הוגשו על ידן עד עתה. מאחר ואין מחלוקת בין הצדדים כי קבוצת טבע איננה חייבת כיום כספים למבקשת בגין המחלוקת נשוא הבקשה שלפני - הרי שאין צורך להכביר מילים ולומר כי היא נדרשת "לנקות את שמה" בנסיבות כאלה, וממילא ברור כי אף אם קיימת בין המשיבות לבין המבקשת מחלוקת בנושא זכאותן של המשיבות להישבון בגין מס הקנייה הרי שאין בכך כדי לפגוע בשמן הטוב או במוניטין של המשיבות או כדי להטיל דופי בהתנהגותן. באשר לטענה כי ברצונן של המשיבות לקבל הנחיה מבית המשפט כיצד עליהן לנהוג מכאן ולהבא בהגשת תביעות הישבון זמניות הרי שמקובלת עלי גם בעניין זה ההבחנה שנעשתה בפסק-הדין "סונול" לפיה יש לאבחן בין המקרים שבהן עוסקת התובענה בשאלת השבת המס לבין המקרים המתייחסים לשאלת תשלום המס על-ידי הנישום: "עקרונות ההשבה, ככל שיקבעו, אינם בגדר הדרכה למשיבות כיצד לנהוג בעתיד [...] השאלה היא רק לגבי זכות ההשבה. מדובר, לפיכך, "במקרה נקי" של תביעה כספית" (סונול, שם, עמ' 6). 7. בחינת מהותית של הסעד המבוקש על-ידי המשיבות מעלה כי עניינה של התובענה הוא אכן, כטענת המבקשת, השבת מס קנייה ששולם על-ידי המשיבות עבור רכישת כוהל. המשיבות מנסות לשכנע את בית המשפט בטענה שכל הסעדים המבוקשים, כעולה מניסוחם במסגרת הכותרת לתובענה, הינם סעדים הצהרתיים גרידא. אומנם הן ערות לכך שכפועל יוצא ממתן ההצהרה המבוקשת על ידן ייתכן כי תפנינה בעתיד אל המבקשת לצורך קבלת הישבון מלא בגין סכומי מס הקנייה "ששולמו, משולמים או ישולמו בעתיד" על-ידי קבוצת טבע, וכן בבקשה שלא לקזז כנגד סכומי ההישבון שכבר הועברו לקבוצת טבע סכומים אחרים שיגיעו להן על-פי הדין, אך לדידן - אין בפנייה כזו כדי לשלול מהסעד המבוקש על ידן כפועל יוצא ממתן ההצהרה המבוקשת את אופיו ההצהרתי המובהק. במקרה דומה נפסק על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בפסק הדין בעניין "סונול" כי "העובדה שלהכרעה בתביעה הכספית, ככל שתוגש, תהיינה גם נפקויות צופות פני עתיד, מכוח כללי מעשי בית דין, נפקויות בעלות חשיבות להסדרת מערכת היחסים בין הצדדים, אינה מיוחדת למקרה דנן ואינה מצדיקה הימנעות מהגשת תובענה כספית והעדפת אינטרס המשיבות לסעד הצהרתי בלבד בשלב הנוכחי. אם יוכר אינטרס זה כי אז ייפתח הפתח לכל נושה, שבידו להגיש תביעה כספית ושבינו לבין החייב קיימת מערכת יחסים מתמשכת (בין אם מכוח חוזה ובין אם מכוח הדין) לפנות בתביעה לסעד הצהרתי תוך הסתמכות על הנפקות שתהיה לפסיקה על מערכת היחסים העתידית. מהלך כזה איננו ראוי, שכן הסכסוך יפוצל לתובענות שונות, מה שיכביד על הנתבע, על מערכת המשפט ועל ציבור המתדיינים בכללותו" (סונול, שם, עמ' 8 לפסק-הדין). דומני כי דברים ברורים אלה יפים גם לגבי המקרה הנוכחי וראוי ליישמם בנסיבות המקרה שלפני. בפני המשיבות פתוחה כבר כיום הדרך להגיש תובענה כספית על מלוא הסך הנקוב בנספח ה' של התובענה. מסיבה זו אינני סבור כי יש מקום לדון עתה בתובענה שעניינה פסק-דין הצהרתי בלבד אשר ממילא יוביל, במקרה של מחלוקת בין הצדדים, להתדיינות נוספת ביניהם. אומנם, המשיבות ממבקשות להדגיש כי לחשש מפני כפל התדיינויות אין מקום בעניינינו הואיל וחזקה על המדינה כי תכבד את פסק הדין ההצהרתי במידה ויינתן לבקשתן. אולם, בחינה מעמיקה יותר של הדברים מוליכה למסקנה כי גם טענתן זו של המשיבות - דינה להידחות. מפסיקתו של בית המשפט העליון בפסק-דין אילונית ניתן ללמוד כי גם במקרה שיש לתובע אינטרס לגיטימי להגשת בקשה לקבלת סעד הצהרתי ואף כאשר התביעה לסעד כספי אינה אפשרית או אינה יעילה - יש לכמת את סכום התביעה על מנת למנוע הליך נוסף. בע"א 9580/05 אלכסנדר גליקלד נ' מיכאל סמיונוביץ צ'ורני (צ'רנוי) (פורסם במאגרים המשפטיים, , ניתן ביום 10.9.07) פסק בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת א' חיות: "בית-המשפט איננו צריך לשמש אכסניה לדיונים עקרים שתוצאתם המסתברת איננה סיום ההתדיינות בין הצדדים למחלוקת. אין לפתוח פתח להליכים למתן פסק-דין הצהרתי אשר כל מגמתם היא רק בירור ההלכה בחלק המוגבל של העילות הפתוחות, תוך שמירת הזכות לפרוס בדיון נוסף יריעה רחבה יותר או לעגן את התביעה בעילה שונה. האינטרס הציבורי הוא יסוד המסד של השאיפה כי מחלוקות המובאות בפני הערכאות תגענה לסיומן וכי לא ייפתח פתח להתדיינות כפולה, מקום בו ניתן למצותה בהליך אחד. מכאן כי כאשר מסורה הענקת הסעד לשיקול-דעתו של בית המשפט, הרשות בידו להימנע מהענקת הסעד אם יש בכך כדי לטפח דיון משפטי כפול" (פסקה 6). בנסיבות נשוא התובענה הנוכחית, שעה שהמשיבות אינן נדרשות עתה להשיב מס קנייה למבקשת מאחר ומס זה כבר קוזז על-ידי המבקשת מכספים אשר היו אמורים להיות משולמים לידי המשיבות, הרי שאין כל נפקות לבקשה למתן סעד הצהרתי שעניינו הצהרה כי המשיבות "אינן חייבות להשיב כספים למבקשת", וניתן לקבוע כי הסעד האמיתי הוא זה המופיע בכותרת של התובענה במסגרתה מתבקש בית המשפט להצהיר כי "המשיבות זכאיות לקבלת הישבון מלא של סכומי מס הקנייה ששולמו, משולמים או ישולמו על ידן בגין הרכישות השונות של כוהל זה". אכן האופן בו נוסחה התובענה איננו רלוונטי, וניתוח הדברים המובא לעיל מבסס את המסקנה כי התובענה עוסקת בתביעה של המשיבות להחזר מס קנייה אשר קוזז, אליבא דגירסתן, שלא כדין על-ידי המבקשת. 8. המשיבות טוענות כי הבחירה במתווה הדיוני של הגשת תובענה למתן פסק דין הצהרתי במסגרת של הגשת המרצת פתיחה לא נבעה משיקולי אגרה אלא משיקולים לגיטימיים, ובכלל זה גם היות המחלוקת נוגעת לשאלה משפטית אשר איננה טעונה הוכחת עובדות רבות ולפיכך ראוי לבררה בהליך קצר, יעיל וחסכוני. כהמשך לכך סבורות המשיבות כי לו רצו להשתמט מתשלום אגרה ממילא שיכלו להגיש תביעה ניסיונית על סכום נמוך יחסית המתייחס להישבון מס קנייה בגין תשלום מס קנייה במקרה בודד בשנת מס נתונה. לטענתן הכרעה בתביעה בודדת להישבון אף אם סכומה היה נמוך - היתה יוצרת ממילא מעשה בית דין שתחולתו גם לגבי יתר החיובים השנויים במחלוקת בין הצדדים. כלל הוא שאין בית המשפט מתעסק בעניינים תיאורטיים, וממילא שאין להידרש לטענה באיזה הליך יכלו המשיבות לנקוט ואיזה סכום יכלו לתבוע כהחזר מס קנייה המגיע להן לטענתן. במקרה הנוכחי מלינות המשיבות על כך שתביעות ההישבון שהגישו נדחו על-ידי המשיבות שלא כדין, ועל קיזוז שנעשה על-ידי המבקשת ללא הצדקה חוקית. מאחר שזכותן להישבון טרם הוכרה על-ידי המבקשת ולפיכך תביעות ההישבון שהוגשו למבקשת על ידן נדחו - חלה לכאורה הוראת סעיף 5ח' לחוק מס קניה, הקובעת כדלקמן: "(א) החולק על שומה רשאי להשיג עליה לפני המנהל, ולערער על החלטת המנהל בהשגה, ולענין זה יחולו סעיפים 82 עד 85 ו-91 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, כאילו היו שומה או החלטה על פי החוק האמור. (ב) חולק אדם על החיוב במס ביבוא הטובין, יחולו הוראות סעיף 154 (א) ו-(ב) לפקודת המכס, בשינויים המחוייבים". לנוכח האמור בסעיף 5ח'(ב) של חוק מס קנייה ראוי לצטט גם את סעיף 154 לפקודת המכס [נוסח חדש], התשי"ז-1957, שזו לשונו: "(א) התגלע סכסוך בנוגע לסכום המכס או לשיעור המכס המשתלם על טובין מסויימים, או בנוגע לחבות הטובין במכס לפי דיני המכס, רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש על ידי גובה המכס, וסכום ששולם בדרך זו ייחשב לגבי בעל הטובין כשיעור המכס הנכון המשתלם על הטובין, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בתובענה שהוגשה לפי סעיף זה. (ב) בעל הטובין רשאי, תוך שלושה חדשים מיום התשלום, להגיש תובענה נגד הממשלה להחזרת הסכום ששילם כאמור, כולו או מקצתו. (ג) [...]". מניתוח הסעיפים הרלוונטיים המובאים לעיל מתוך חוק מס קנייה ומפקודת המכס מתבקשת המסקנה כי על-פי הוראת סעיף 154 לפקודת המכס על הנישום לשלם תחילה את סכום המס שהוטל עליו ולאחר מכן הוא זכאי לתבוע השבה של הסכום ששולם. גם בכך יש כדי לתמוך בטענת המבקשת לפיה ביסוד תביעתן של המשיבות עומדת תביעה כספית להשבת מס הקנייה ששולם על ידן למבקשת. באשר לטענת המשיבות כי בקשתן ראויה להתברר במסגרת של בקשה בדרך של המרצת פתיחה למתן פסק דין הצהרתי יודגש כי המבקשת חולקת על כך, ומבססת התנגדותה זו, בין היתר, גם על הטענה שהסכומים המפורטים בנספח ה' של כתב התובענה טרם נבדקו על-ידי רשות המיסים, וכי אף אם יקבע כי המשיבות זכאיות להישבון ייתכן ותתעוררנה מחלוקות לגבי גובה הסכומים. ממילא ברור כי במידה ואכן תתגלינה מחלוקות באשר לסכומים המפורטים בנספח ה' של כתב התובענה יתעורר הצורך בקיומו של הליך נוסף לבירור המחלוקות הנוספות הקשורות בסכומי ההישבון, ואף מסיבה זו אין זה ראוי לקיים התדיינות כפולה בין הצדדים. בנסיבות כאלה, ההליך הנוכחי יהא בגדר התדיינות עקרה המטילה עומס מיותר, הן על המבקשת, והן על המערכת השיפוטית. 9. באשר לנושא האגרה: כפי שכבר הובהר מניתוח הדברים המובא לעיל השאלה האמיתית הצריכה הכרעה בבקשה שלפני איננה נוגעת לתחום דיני האגרות אלא לתחום דיני הסעד ההצהרתי. במידה והייתי מגיע למסקנה כי התובענה אכן ראויה להיות מוגשת בדרך של המרצת פתיחה למתן פסק דין הצהרתי הרי שלא הייתי מסלקה על הסף בהתאם לתקנה 100(4) לתקנות סד"א רק מחמת העובדה שתקנה 3(1) של תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות) קובעת, כי תובענה למתן צו הצהרתי נמנית על ההליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף, ולפיכך האגרה בגינם מסתכמת בסכום קבוע ונמוך יחסית. סכום קבוע זה אכן כבר שולם על-ידי המשיבות, אולם כידוע אין האגרה הזו מחושבת בשיעור הנגזר מהסעד הכספי הנתבע במסגרת התובענה. משהגעתי למסקנה כי אין מניעה שהמשיבות תגשנה כבר עתה תביעה לסעד כספי ממשי ואופרטיבי וכי לשם כך אין, כידוע, שום צורך במתן פסק דין הצהרתי מקדים - ניתן לקבוע כי בפועל נותר רק רצונן של המשיבות לחסוך בתשלום האגרה הכרוכה בהגשת תביעתן הכספית. בעניין זה כבר נקבע ש"האינטרס של חסכון בתשלום האגרות כשלעצמו, אינו אינטרס מספיק כדי להצדיק תביעה לסעד הצהרתי" (רע"א 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' זלמן ליבוביץ, פ"ד מו(3) 414, עמ' 416). ג. סיכום ומסקנות 1. התוצאה היא שבקשתה של המבקשת לסילוק התובענה על הסף - מתקבלת. אני סבור כי אין התובענה הנוכחית ניתנת לבירור במסגרת של המרצת פתיחה לקבלת סעד הצהרתי גרידא. כפי שכבר הובהר לעיל פתוחה הדרך בפני המשיבות להגיש תובענה כספית כנגד המבקשת לשם השבת סכומי ההישבון אשר לטענתן נוכו על- ידה שלא כדין מהחזרי מס הקנייה להם הן זכאיות. אכן, במקרה כזה יהא על המשיבות לשלם האגרה הכרוכה בתביעתן הכספית אך זו תוצאה המתחייבת מהמסקנה אליה הגעתי. 2. בנסיבות אלה הנני מוחק את התובענה אשר הוגשה על-ידי המשיבות כנגד המבקשת ומחייב את המשיבות לשלם למבקשת הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 15,000 ₪.אי תשלום אגרההמרצת פתיחהאגרה