בית המשפט פסק כי יש לדחות ערר ארנונה משום שהוא הוגש באיחור. סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976 קובע כי "הרואה את עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו, רשאי תוך 30 ימים מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה בפני ועדת הערר". הערר הוגש ביום 12.7.07, כאשר תשובות מנהל הארנונה הן מיום 12.3.97 ומיום 19.3.07, ותשובה לפנייה נוספת של המערערת היא מיום 15.4.07. כלומר, המערערת אחרה ב-3 חודשים מיום התשובה הראשונה, ובכחודשיים מיום התשובה השנייה של מנהל הארנונה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור בהגשת ערר ארנונה: ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית הרצלייה מיום 20.11.07. המערערת היא בעלת זכויות בבנין ברחוב הנדיב 71 בהרצלייה (להלן: "הבניין"). המערערת רכשה 12 מקומות חנייה בבניין. בערר דנן העלתה המערערת בפני ועדת הערר שתי טענות מרכזיות - הראשונה, כי הסעיף החל על מקומות החנייה הוא סעיף 11.3 לצו הארנונה, ולא ס' 11.4 בו, מאחר ומדובר בחניון פתוח לציבור ללא תשלום. עוד נטען כי העירייה חייבה את המערערת בגין מקומות החנייה בשטח שהביא בחשבון גם שטחים ציבוריים בחניון, וחיוב זה איננו כדין. החלטת ועדת הערר 4. ועדת הערר דחתה את טענותיה של המערערת. היא קבעה כי המערערת היא שחייבת לשלם את הארנונה בגין מקומות החנייה, משום שהיא בעלת הזיקה הקרובה ביותר אליהם - היא רכשה אותם, שילמה עבורם, ויש לה אפשרות להפיק מהם הנאה כלכלית. הוועדה דחתה את הטענה לפיה המשיב פוטר נכסים אחרים בבניין מתשלום עבור החניות. היא קבעה כי המשיב כפר בטענה זו, למעט ביחס לחנות אחת, לגביה הוחלה הוראת ס' 11.3 לצו הארנונה, אך זאת רק בתקופה בה הוחזק הנכס על ידי כונס נכסים. הוועדה קבעה כי בהתאם להלכה הפסוקה, המונח "חניון" מתפרש - לצורכי ארנונה, באופן שונה מהפרשנות הרגילה שיש למונח זה ב"לשון בני אדם". בהקשר זה נקבע כי מקומות חנייה השייכים למשרדים מהווים חלק בלתי נפרד מהם, אף אם באותו מקום קיים "חניון" המשרת את הציבור, בין בתשלום או שלא בתשלום. עוד נקבע כי הטענה ביחס לשטח החיוב נזנחה על ידי המערערת, וכי אין מקום לקבל אותה גם לגופה. טענות המערערת 5. בערעור הנוכחי, טענה המערערת כי בעיריית הרצלייה ניתן פטור לחניונים הפתוחים לציבור ללא תשלום. העירייה אף פטרה דייר אחר בבניין מארנונה, והודיעה לו כי נענתה לבקשתו לסיווג החניון בבניין "לאור היותו פתוח לציבור הרחב, כחניון על פי סעיף 11.3". עוד נטען כי העירייה לא הקפידה על מועדי הגשת בקשות לפטור או על משך הפטור המקסימאלי שניתן. המערערת הפנתה לפסקי הדין של בית המשפט העליון, שדנו בשאלת סיווגם של חניונים לצורכי ארנונה. על פי הטענה עולה מהפסיקה כי השאלה העיקרית אותה יש לבחון היא האם החניון משמש לנוחות הציבור. אין משמעות לשאלה האם החניון שייך למי שהוא בעלים של משרדים או לא. 6. לטענת המערערת, רק בשל פעולתה של העירייה, החליטו דיירי הבניין בסופו של דבר לסמן את מקומות החנייה שלהם בשלטי "שמור", ובכך גרמה העירייה לצמצום מספר מקומות החנייה הזמינים לציבור הרחב באזור. מאחר שלטענתה גרמה העירייה לסימון מקומות החנייה, תבעה המערערת כי העירייה תבטל את תשלומי הארנונה הן עד למועד סימון החניות, והן ממועד סימון החניות ואילך. 7. עוד נטען כי הוועדה טעתה כאשר קבעה כי טענות המערערת ביחס לשטח החנייה נזנחו על ידיה. המערערת טענה כי מסגרת הדיון היתה ביחס לשאלה האם יש לחייב בכלל את השטח אם לאו, והמערערת היתה סבורה לגישתה כי יתקיים דיון נוסף - מה שלא קרה בפועל. לגופו של ענין טענה המערערת ביחס לשטח, כי על פי ההלכה הפסוקה שטח החנייה הממוסה צריך להיות 25 מ"ר, ויש להפחית מהשטח הציבורי המחויב את שטחי הגישה לחניות של הסופרמרקט. טענות המשיב 8. המשיב טען כי המערערת קבלה חזקה בנכס שרכשה בחודש יולי 2005 ולאחר שהודע לעירייה על חילופי המחזיקים, היא שלחה למחזיקים ביום 7.3.06 הודעות לדרישות תשלום. המשיב העלה טענת סף לפיה המערערת לא הגישה השגה לשנת 2006, ואחרה בהגשת העררים הן ביחס לשנת 2006 והן ביחס לשנת 2007. 9. המשיב טען כי המערערת היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לחניות, שכן היא רכשה יחד עם שטחי המשרדים את שטחי החניות שיוחדו לה. עוד נטען כי שטחי חנייה שהוצמדו לנכס שנרכש הם טפלים לו, ויש לחייבם כעיקרון על פי השימוש שנעשה בנכס העיקרי. אף על פי כן עיריית הרצלייה מקלה עם הנישומים, וגובה מהם תעריף מופחת בגין מקומות חנייה. 10. המשיב טען כי יש לדחות את הטענה לפיה יש לסווג את שטחי החנייה של המערערת לפי ס' 11.3 לצו הארנונה. על פי צו הארנונה של עיריית הרצלייה, חניון מוגדר כשטח שהחנייה בו מתבצעת בתשלום. ס' 11.4. לצו חוקק כדי לתמרץ את בעלי החניונים בהרצלייה לפתוח אותם חינם אין כסף. אולם, לטענת המשיב שטחי החנייה דנן משמשים ברובם את בעלי העסקים בבניין, ולא התנהלו מעולם כשטחי חנייה בתשלום. העובדה ששטחי החנייה לא סומנו - לא הופכת את החנייה הזו ל"חניון" הפטור מתשלום. הטענה לפיה כל דיירי הבניין החליטו כי החניות יהיו פתוחות לציבור, הועלתה בעלמא ולא הוכחה. אף לו היא היתה מוכחת, לא היה די בה כדי לאפשר קביעה כי מדובר ב"חניון" כהגדרתו בצו הארנונה. 11. באשר לטענת האפליה, לפיה המשיב פטר דייר בבניין מתשלום בשנת 2004, טען המשיב כי ועדת הערר לא היתה מוסמכת להתייחס אליה. על כל פנים, כך נטען, הפטור ניתן לכונס הנכסים בגין תקופה בה עמדו שטחי החנייה ריקים בעיקרם, אך עם מסירת שטחי החנייה לרוכשים מאת כונס הנכסים, חויבו המחזיקים החדשים בגין שטחי החנייה שרכשו. 12. ביחס לטענת השטח, טען המשיב כי היא נזנחה. לגופו של ענין טענות המערערת נטענו בעלמא, ותחשיב השטחים בוצע כדין, כאשר על פי צו הארנונה של עיריית הרצלייה יש לחשב במסגרת חישוב שטח מבנה שאינו למגורים, גם את השטחים המשותפים. ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה כי למקום חנייה אין קיום עצמאי ללא השטחים המשותפים ושטחי התימרון הנדרשים כדי להיכנס לחנייה. הטענה לפיה שטח חנייה מקסימאלי צריך להיות 25 מ"ר היא הרחבת חזית, ועל כל פנים היא נסמכת על הוראה של צו ארנונה אחר, שונה מזה של הרצלייה. המשיב טען כי החלטת ועדת הערר איננה חורגת ממיתחם הסבירות ולכן בית המשפט צריך להימנע מלהתערב בה. טענות הסף - איחור בהגשת ההשגה והערר כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי דין הערעור להדחות, משום שהערר שהוגש על ידי המערערת הוגש באיחור. אמנם, ועדת הערר לא דנה בטענה זו, משום שהיא דחתה את הערר לגופו, אולם בית המשפט כערכאת הערעור מוסמך לדון בטענות שעלו בפני ועדת הערר, ולבחון אותן - אף אלמלא הן נדונו בפני הוועדה. 14. הערר דנן הוגש הן ביחס לשנת 2006 והן ביחס לשנת 2007. ב"כ המשיב טען כי המערערת אחרה את המועדים להגשת ערר ביחס לשתי השנים. הודעת השומה לשנת 2006 הועברה למערערת ביום 7.3.06 (נספח ג' לעיקרי הטיעון של המשיב). המערערת היתה צריכה להגיש השגה תוך 90 יום מאותו יום וערר תוך 30 יום ממועד קבלת תשובת מנהל הארנונה. אף על פי כן, הוגשה ההשגה ביום 6.3.07, והערר - ביום 15.7.07. באשר לשנת 2007, אחרה המערערת את המועדים להגיש את הערר שכן את התשובה להשגתה קבלה המערערת כבר ביום 12.3.07 (נספח ו' לעיקרי הטיעון של המשיב), ואף על פי כן הוגש הערר רק ביום 15.7.07 (ולא תוך 30 יום). המשיב טוען כי טענות הסף הועלו על ידיו גם במסגרת התשובה לערר, אך הוועדה לא דנה בהן משום שהיא הכריעה בערר לגופו. ב"כ המשיב טען כי מדובר במועדים הקבועים בחיקוק, שבית המשפט אינו מוסמך להאריך אותם. עם חלוף המועד, כך נטען, חוסנה הזכות ולא ניתן עוד לתקוף אותה. 15. עיון בכתב התשובה של המשיב לערר מעלה כי המשיב התייחס בו רק לאיחור בהגשת הערר, ולא העלה טענות לגבי האיחור בהגשת ההשגה של שנת 2006 (טענות שעלו רק במכתב התשובה של מר וידר למנהל המערערת מיום 15.4.2007 - נספח ז' לעיקרי הטיעון של המשיב). לכן, אין מקום להעלאת הטענה ביחס לאיחור בהגשת ההשגה בשנת 2006, בשלב זה. 16. יחד עם זאת, אני סבורה כי יש לדחות את הערר משום שהוא הוגש באיחור. ס' 5 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976 קובע כי "הרואה את עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו, רשאי תוך 30 ימים מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה בפני ועדת הערר". המערערת איננה חולקת למעשה על כך כי היא לא עמדה במועד זה. כאמור, הערר הוגש ביום 12.7.07, כאשר תשובות מנהל הארנונה הן מיום 12.3.97 ומיום 19.3.07, ותשובה לפנייה נוספת של המערערת היא מיום 15.4.07. כלומר, המערערת אחרה ב-3 חודשים מיום התשובה הראשונה, ובכחודשיים מיום התשובה השנייה של מנהל הארנונה. 17. טענתו של מנהל המערערת בהקשר זה היא כי בבקשה זהה לא הקפידה העירייה על מועדי ההגשה על או משך הפטור המקסימאלי. לטענתו, ביחס לדייר אחר נשלח מכתב הבקשה לפטור ביום 2.7.04, והוא מתייחס לפטור המבוקש רטרואקטיבית ביום 1.9.03 (המערערת מתייחסת למכתב מיום 9.8.2004, שצורף כנספח ג' לכתב הערעור). מנהל המערערת טוען כי יש לראות במכתב זה הסכם או הסכמה החלים על יתר הדיירים שקנו מהדייר שקיבל אותו. 18. אינני מקבלת את הטענה. ראשית, קיים בהלכה הפסוקה ספק האם רשאית ועדת הערר להאריך את המועדים הקבועים להגשת ערר. כך, כב' השופט ביין בפסק דינו בענין הד הקריות בע"מ נ. מנהל הארנונה עיריית חיפה (ע.ש. 557/95), קבע כי מדובר במועד הקבוע בחיקוק, ועם חלוף המועד - חוסנה זכותו של מנהל הארנונה, והיא אינה צפויה עוד לתקיפה, ביטול או שינוי. בהעדר הסמכה מפורשת, כך נקבע, אין סמכות לבית משפט להאריך מועד הקבוע בחיקוק, והדבר חל מכוח קל וחומר על טריבונל מנהלי. הוראת ס' 22ב' לחוק בתי דין מנהליים התשנ"ב - 1992, המקנה סמכות לבתי דין מנהליים להאריך מועדים, אינה חלה על ועדת הערר, שכן ועדת הערר איננה אחד מבתי הדין המנהליים עליהם חל החוק - והקבועים בתוספת לו. 19. אכן, השאלה האם היתה ועדת הערר מוסמכת להאריך את המועד להגשת הערר, איננה נקייה מספקות - כפי שהעיר גם כב' השופט ביין בפסק דין הד הקריות הנ"ל. הוא העיר כי לא ברור לו מדוע לא ראה המחוקק לנכון לכלול את ועדת הערר בין הגופים שחוק בתי הדין לעניינים מנהליים חל עליהם, ומדוע אין הוראה בחוק בדבר הארכת מועדים. כך או אחרת, אני סבורה כי אף לו היתה לוועדת הערר סמכות להורות על הארכת המועד - בדומה לסמכות שניתנה לבית דין מנהליים אחרים בהתאם לס' 22ב' לחוק בתי דין מנהליים, לא היה מקום בענייננו להאריך את המועד. ס' 22ב' הנ"ל מקנה לבית הדין המנהלי להאריך את המועד "מטעמים מיוחדים שיירשמו". המערערת לא העלתה טעמים כאלה, שיצדיקו את הארכת המועד, חרף האיחור של מספר חודשים בהגשת הערר. באשר לפטור שהתקבל על ידי הדייר האחר - הרי באותו ענין נענה המשיב לבקשת הדייר - כלומר לא היה מקום להגשת ערר. לכן, לא ניתן ללמוד מעמדת המשיב בענין זה, כי העירייה ויתרה על נושא המועדים להגשת ערר. לא ניתן גם לקבל את הטענה לפיה המכתב מיום 9.8.2004, המתייחס לדייר אחר בפרויקט, מהווה הסכם או הסכמה של העירייה החלים על יתר הדיירים שקנו מהדייר שקיבל אותו. אף לו היתה טענה זו נכונה, היא היתה יכולה לכול היותר לשמש כטענה במסגרת הערר. אולם - את הערר היה על המערערת להגיש במועד, ומשלא עשתה כן - דין הערר להידחות. למעלה מן הצורך אתייחס להלן ליתר טענות הצדדים. כפי שיפורט, אני סבורה כי לגופו של ענין, היה מקום לקבל את טענות המערערת, אלמלא האיחור בהגשת הערר שלא ניתן לו כל טעם. סיווג החניון - ס' 11.3 או 11.4 לצו הארנונה? 21. המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתייחסת לפרשנות וליישום של שני סעיפים בצו הארנונה של הרצלייה. בהתאם לס' 11.3 לצו מוענק פטור מארנונה ל: "כל חניון, בין מקורה ובין שאינו מקורה, שמתקיימים לגביו התנאים הבאים: (1) פתוח לציבור הרחב כל ימות השבוע, או בכול ימות השבוע למעט שבת (2) החנייה בו נעשית חינם, שלא תמורת תשלום". בס' 11.4 נקבע התעריף למ"ר ל: "שטחים באחד מן הבניינים המפורטים בפרק 2 סעיפים 2.1 -2.4 ופרקים 3-6, המשמשים לחנייה ושאינם פתוחים לציבור הרחב". כאמור, המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלה מה דינו של שטח חנייה בבניין משרדים, הצמוד למשרדים בבניין, שפתוח לחנייה לציבור הרחב ללא כל מגבלה - האם שטח זה צריך להיות מוגדר כחניון פי סעיף 11.3 לצו, או כשטח חנייה לפיה סעיף 11.4 בו? 22. בפסק הדין בענין גולדמהר ואח' נ. עיריית חיפה, דן בית המשפט העליון בשאלת ההגדרה של שטח כ"חניון". באותו ענין היו המערערים בעלי נכסים בבניין משרדים, שטענו כי יש לחייב אותם בקשר עם שטחי החנייה בחניון הבניין בתעריף הקבוע בצו לחניון בתשלום. כל שופטות ההרכב היו סבורות כי המושג "חניון" מתייחס רק למקום חנייה שנגבה עבורו תשלום. המחלוקת בין השופטות היתה ביחס לשאלה האם מדובר רק בתשלום חד פעמי, או שניתן להתייחס גם לתשלום מראש עבור תקופת זמן מסוימת או עבור רכישת מקום החנייה. כב' השופטת ארבל (שהיתה בדעת מיעוט) קבעה כי: "המושג 'חניון' אינו מבחין בין החניית כלי הרכב תמורת תשלום חד פעמי, תמורת שכירות חודשית או תמורת קניית מקום יחיד או מספר מקומות בשטח החנייה. כמו כן, הגדרת 'חניון' בתקנות דורשת כי החנייה בחניון תיעשה תמורת תשלום. המונח 'תשלום' יכול להתפרש בדרכים רבות, אך לא ניתן לשלול פירוש אשר מוציא מתחום הגדרה זו רק חניונים שהכניסה אליהם נעשית חינם, ומכליל בהגדרה כל תשלום אחר, בין שנעשה מראש בקניית החנייה, בין שנעשה כל חודש, ובין שנעשה באופן חד-פעמי עבור מספר שעות". 23. כב' השופטת נאור חלקה על דעתה של כב' השופטת ארבל. היא היתה סבורה כי לא ניתן לראות את התשלום עבור רכישתו של מקום חנייה כ"תשלום" לצורך הגדרת שטח החנייה כ"חניון". היא קבעה כי: "בענין הסיווג 'חניון' ניתן למקד את המחלוקת בשאלה אם מקום החנייה של המערערים הוא ב'תשלום'. אם אין הוא ב'תשלום' - לכול הדעות אין מדובר בחניון. לטענת המערערים בשל רכישת מקום החנייה מדובר בחניון שהוא ב'תשלום'... לדעתי משנרכשה הבעלות ממילא השימוש השוטף על ידי הבעלים אינו כרוך עוד ב'תשלום'... שימוש בנכס שנרכש אינו שימוש ב'תשלום'". בהמשך קבעה כב' השופטת נאור כי: "מקומות החנייה של המערערים אינם יכולים לבוא בגדרי הסיווג 'חניון'. מדובר למעשה בשטח נלווה הצמוד מהותית לשטח העיקרי, ואין מדובר ביחידה נפרדת ועצמאית המהווה חלק ממתקן רב תכליתי". וכן כי: "כאשר מדובר במחזיק המשתמש בנכס לשם מתן שירותי חנייה בתשלום, והנכס המוחזק על ידו כולל עשרות מקומות חנייה, עשוי הדבר לשמש אינדיקציה למסקנה כי מדובר ב'חניון' (מבחינת סיווגו לארנונה). כמו כן ניתן לומר כי כאשר אדם רוכש מקום חנייה בודד ומחזיק בו לשימוש שלו ובצמידות (מהותית) לנכס אחר תתחזק דווקא מסקנה שונה". כב' השופטת חיות הצטרפה לדעתה של כב' השופטת נאור ביחס לסיווג החניות לצורכי ארנונה, וקבעה כי אין מדובר במקרה זה בחניון, כהגדרתו של מונח זה בהתאם לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000) תש"ס - 2000. 24. לאחר פסק הדין בענין גולדהמר, ניתן פסה"ד בר"ם 5299/05 עיריית רמת גן נ. אורי חן, משרד עורכי דין, . באותו ענין נדון מקרה של שלושה מקומות חנייה של משרד המשיבה, שנמצאו בחניון שאחד ממפלסיו שירת את הציבור הרחב תמורת תשלום. בית המשפט העליון (כב' השופט חשין), קבע כי מאחר שמדובר במקומות חנייה שנרכשו על ידי המשיבה ויוצמדו למשרדה עם הרישום, הרי ש"על פי דעת הרוב בעניין גולדהמר מקומות החניה של המשיבה אינם 'חניון'". כב' השופט חשין הוסיף כי אופן השימוש במקומות החנייה הללו אינו עונה על מטרת חקיקתו של הסיווג המיוחד לחניונים, להקל על מצוקת החנייה. זאת, משום שמשטחי החנייה משרתים רק את עובדי המשיבה, והם עומדים בשיממונם כאשר אלה אינם משתמשים בהם. 25. ההלכה העולה מפסקי דין גולדהמר ואורי חן הנ"ל היא כי חניון הוא ככלל עסק, המשכיר מספר גדול של מקומות חנייה תמורת תשלום. זאת - בהבחנה ממי שרוכש מקום חנייה ש"צמוד" (מבחינה משפטית) לנכס שבבעלותו - שאז לא ייחשב מקום החנייה הזה ככלל ל"חניון" מבחינת סיווגו לצורכי ארנונה. כל השופטים היו סבורים כי כדי שמקום חנייה ייחשב ל"חניון", נדרש כתנאי שהוא יהיה תמורת תשלום, כאשר לעמדה זו שותפה גם שופטת המיעוט בענין גולדהמר, כב' השופטת ארבל (אלא שהיא חלוקה כאמור על שופטות הרוב ביחס לאופן התשלום). 26. לכאורה, לאור האמור לעיל, המסקנה צריכה להיות כי סעיף 11.3 לצו הארנונה אינו יכול לחול על שטחי החנייה של המערערת. שטחי החנייה הללו ודאי אינם "חניון" לפי ההגדרה שלעיל, משום שאין מדובר בעסק של ניהול חניון, אלא בשטחי חנייה שלא נגבה עבורם תשלום. שטחי החנייה הללו נרכשו על ידי המערערת ויוצמדו למשרדה עם הרישום (בדיוק כפי שהיה המצב בענין אורי חן), ולכאורה הם אינם עונים להגדרת "חניון". 27. אולם, שני עניינים מבדילים בין העובדות במקרה דנן לבין עובדות פסקי הדין אורי חן וגולדהמר. ראשית, בענייננו, בניגוד לפסק הדין אורי חן, טענה המערערת כי מקומות החנייה בתקופה הרלוונטית היו פתוחים לציבור, ולא היו רק בשימושה של המערערת. הם לא היו מסומנים או משולטים, וכל אחד יכול היה לכן לחנות בהם ללא מגבלה. בנוסף, בענייננו, יש להתייחס ללשונו של צו הארנונה של עיריית הרצלייה. כך, ס' 11.3 לצו הארנונה של הרצלייה מתייחס בעצמו ל"חניון" שאינו בתשלום. כפי שצוין לעיל, הסעיף פוטר מתשלום דווקא "חניון" שאחד מהתנאים לגביו הוא כי "החנייה בו נעשית חינם, שלא תמורת תשלום". כלומר, על צו הארנונה של עיריית הרצלייה לא ניתן להחיל את ההגדרה שנקבעה בפסק דין גולדהמר הנ"ל, שכן הדבר יביא למסקנה שבס' 11.3 קיימת סתירה פנימית - בין הגדרת חניון (כשטח שעבורו יש לשלם), לבין החניונים עליהם חל הסעיף - שהחנייה בהם היא בחינם. 28. כב' השופטת ארבל ציינה בפסק הדין בענין גולדהמר כי הדרך הנכונה ללכת בה בפרשנות דיני המס, היא לבחון את מיתחם האפשרויות הלשוניות, ומתוכן לבחור אותה אפשרות המגשימה את תכלית החקיקה. באשר לתכלית לה נועדה החקיקה במסגרתה נקבע תעריף ארנונה נמוך לחניונים, נקבע על ידיה כי התכלית היתה עידוד ליצירת פתרונות למצוקת החנייה הקיימת בעיקר בערים הגדולות. ענין זה נזכר גם בחוות דעתו של כב' השופט חשין בענין אורי חן- קרי כי מטרת החקיקה של הסיווג המיוחד לחניונים היתה להקל על מצוקת החנייה. כב' השופטת ארבל אף הוסיפה וקבעה כי כאשר יש שתי אפשרויות פרשניות המיישמות את תכלית החקיקה, יש לפעול לפי העקרונות הכלליים של השיטה, ובין היתר העיקרון של ההגנה של זכות הקניין. 29. כאשר מובאים עקרונות פרשניים אלה בחשבון, הרי שיש להעדיף את הפרשנות המוצעת על ידי המערערת. לענין זה יש להביא בחשבון קודם כל את לשונו של סעיף 11.3 לצו הארנונה, אשר כאמור מתייחס לחניון שהחנייה בו היא חינם. לכן, לא ניתן להחיל את ההלכה הפסוקה שלפיה חניון הוא רק מקום חנייה בתשלום. לכך יש להוסיף את תכלית החקיקה - של הקלה על מצוקת החנייה בערים גדולות. אם ישנו שטח חנייה בבניין משרדים, אשר נותר פתוח לשימושו של הציבור כולו (ובכלל זה כמובן לשימושם של בעלי הזכויות בבניין), ללא כל מגבלה, סימון או שלטים המצמצמים את זכויות החנייה של הציבור הרחב, וללא תשלום - הרי יש בכך כדי להקל את מצוקת החנייה באותו אזור. האפשרות האחרת שלפיה שטח החנייה בבניין ייסגר והציבור הרחב לא יוכל להשתמש בו - מקשה כמובן יותר על מצוקת החנייה מאשר האפשרות של מתן אפשרות חנייה שווה לכול. תכלית זו עולה גם מעיון בס' 11.4 לצו הארנונה - הקובע את הארנונה שיש לשלם על שטחי חנייה שס' 11.3 לא חל עליהם. שטחים אלה מוגדרים בס' 11.3 כשטחים שאינם פתוחים לציבור הרחב. כלומר, הפטור יינתן רק לשטחי חנייה הפתוחים לציבור הרחב, שכן שטחים כאלה יש בהם כדי לסייע לכול הציבור (ולא רק לדיירי הבניין) בפיתרון מצוקת החנייה. לכן, גם אם נפרש את צו הארנונה לפי מטרת החקיקה, המסקנה צריכה להיות אותה מסקנה - קרי כי יש לראות שטח חנייה פתוח לכול - כשטח שחל עליו ס' 11.3 לצו הארנונה. 30. ב"כ העירייה טען במסגרת עיקרי הטיעון מטעמו, כי ס' 11.4 לצו הארנונה, חוקק כדי לתמרץ את בעלי החניונים בהרצלייה לפתוח אותם חינם אין כסף. ואולם, אם תכלית החקיקה - גם לגישת ב"כ העירייה, היא שחניונים ייפתחו חינם אין כסף, הרי שאינני רואה כל טעם בהבחנה בהקשר זה בין חניון שהתנהל בעבר כחניון בתשלום (ואז לגישת העירייה הוא זכאי לפטור), לבין אותו חניון עצמו, שלא התנהל מעולם כחניון בתשלום, שאז לפי גישת העירייה הוא איננו זכאי לפטור. אם הפטור נועד כדי לאפשר קיומם של שטחי חנייה בחינם, הרציונאל הזה חל באותה מידה על כל השטחים שיכולים לשמש לחניית מכוניות. 31. עוד יוער בהקשר זה, כי אני סבורה כי נראה שגישת המערערת היתה מקובלת גם על העירייה עצמה, כאשר היא נתנה פטור מתשלום ארנונה לבעל נכס אחר בבניין, והודיעה לו כי נענתה לבקשתו לסיווג החניון בבנין "לאור היותו פתוח לציבור הרחב, כחניון על פי סעיף 11.3" (ר' מכתבו של מר וידר, מנהל מדור הארנונה בעירייה, מיום 9.8.2004, נספח ג' לכתב הערעור). אף בהנחה כי מי שקבל את הפטור היה כונס נכסים - עולה מדברי העירייה עצמה במכתב הנ"ל, כי היא לא נתנה את הפטור בשל זהות המשתמש, אלא לאור היותו של החניון פתוח לציבור, ומתאים לכן להגדרה שבסעיף 11.3 לצו הארנונה. סיכומה של נקודה זו - אני סבורה שכאשר ישנו שטח חנייה שעומד לשימוש הציבור הרחב בחינם ללא תשלום, וללא סימון של מקומות חנייה השמורים רק לבעלי יחידות בבניין, או כל מגבלה אחרת, חל עליו סעיף 11.3 לצו הארנונה של הרצלייה. בהתאם לאמור בסעיף זה, יש לפטור את המחזיק בשטח זה מתשלום ארנונה. האם הוכח כי שטחי החנייה דנן עמדו לשימוש הציבור הרחב? 32. ב"כ העירייה טען כי טענת המערערת לפיה כל דיירי הבניין החליטו כי החניות יהיו פתוחות לציבור, הועלתה בעלמא ולא הוכחה. אינני מקבלת את הטענה. ראשית, ממכתב העירייה מיום 9.8.2004, נספח ג' לכתב הערעור שנזכר לעיל, עולה כי העירייה עצמה הכירה בכך שהחניון הוא "פתוח לציבור הרחב". יתרה מזאת, כעולה מנספח ג' לכתב הערר (שצורף כנספח ח' לעיקרי הטיעון של המשיב), צורף לערר מכתב של נציג ועד הבית של הבניין מיום 11.12.06, ממנו עולה כי מיום תחילת אכלוס הבניין - חניון הבניין פתוח בפני הציבור בכול ימות השבוע למעט בשבת, כאשר הכניסה אליו היא ללא תשלום ואינה מוגבלת בכול דרך שהיא. העירייה לא סתרה טענה זו, ולא הביאה כל ראייה לכך שגרסת המערערת בהקשר זה איננה נכונה. גם ועדת הערר לא שללה את הטענה מבחינה עובדתית, ולא קבעה כי היא איננה נכונה. 33. טענת המערערת מתחזקת נוכח העובדה שהמערערת עצמה מודה כי החל ביום 1.8.07 היא חדלה מלהעמיד את שטח החנייה בבניין לרשות הציבור ללא הגבלה, והוספו לחניות שלטים וסימונים (נספח י' לעיקרי הטיעון מטעם המשיב). גם מטעם זה אין סיבה שלא לתת אמון בגרסת המערערת לפיה עד יום 1.8.07 היא הותירה את החניון לשימוש הציבור הרחב, ללא תשלום וללא מגבלה. לכן, אני קובעת כי בתקופה הרלוונטית לערר, היה החניון בבניין פתוח לשימוש הציבור, ולכן חלה עליו הוראת סעיף 11.3 לצו הארנונה. 34. לאור מסקנה זו, אין מקום להתייחס לשאלת שטחו של כל מקום חנייה, שכן יהיה שטחו של כל מקום חנייה אשר יהיה, אין מקום לגבות ארנונה בגינו לפי ס' 11.3 לצו הארנונה. בשל קיומו של הפטור האמור, אין גם מקום להתייחס לטענת העירייה לפיה מקומות החנייה הם חלק בלתי נפרד מהמשרדים שהמערערת מחזיקה בהם, ולכן יש לסווגם כמשרדים. גם העירייה לא טענה כי יש לסווג את שטחי החנייה כמשרדים, אלא לטענתה היה מקום לסווגם לפי סעיף 11.4 לצו - כשטחים המשמשים לחנייה, ושאינם פתוחים לציבור הרחב. כאמור לעיל, טענה זו לא התקבלה, ונקבע לעיל כי הסיווג הנכון של שטח החנייה הוא לפי ס' 11.3 לצו הארנונה, שעל פיו פטורים השטחים מארנונה. 35. יוער בשולי הדברים כי המערערת טענה כי היא הוסיפה שלטים וחדלה מלאפשר שימוש הציבור בחנייה רק כתוצאה ממעשי המשיב - וכי היא זכאית לכן לפטור גם בתקופה בה החניון לא הועמד לרשות הציבור הרחב. אינני מקבלת את הטענה. מדובר בטענה שלא עלתה במסגרת הערר, וממילא לא היתה לוועדת הערר סמכות להכריע בה. על כל פנים, המערערת הודתה כי מיום 1.8.07 החניון לא היה עוד פתוח לכול, ולכן גם לגישתה היה עליה לשלם ארנונה בגין תקופה זו. לכן טענה זו נדחית. 26. סוף דבר, אני דוחה את הערר. מאחר שהערר נדחה רק עקב האיחור בהגשתו, ולא מטעמים לגופו של ענין, אינני עושה צו להוצאות. ארנונהערר