קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור הסדר נושים בכפוף להסכמה של המשקיע לא לדלל מניות: 1. הסוגיה אשר אני נדרשת להכריע בה, אינה מן הפשוטות. זאת, באשר היא כרוכה לכאורה בהתנגשות כמעט חזיתית בין שיקולי מפתח בדיני הסדר נושים ואישור ההסדר בבית המשפט; דומה, כי בזו הפעם, עניין לנו אכן במתח קשה שהתעורר בין: א. עקרון האיפוק השיפוטי והנטיה שלא להתערב בשיקולי הכדאיות שעורכים הנושים באספת הנושים. לבין ב. חשש מ"מלכודת האין-ברירה", קרי, נסיון של בעלי המניות או גורמים אחרים לקדם הסדר נושים בעייתי ופגום מכמה מובנים (שלא לומר, בעל אחוזי דיבידנד נמוכים למדי) על חשבון הנושים. זאת מתוך שהם מסתמכים על הציפיה כי הנושים יאלצו לקבל את אותו מעט מזעיר, נוכח החשש כי חלופת הפירוק תמצא ירודה עוד יותר. אין צורך להכביר מילים כי מצב זה הינו מצב בעייתי מאד מבחינת המדיניות השיפוטית והכוונת התנהגות Ex-Ante. דברים אמורים, בעיקר במצבים בהם בעלי העניין שהביאו את החברה לקריסה שומרים על שליטה במישרין או בעקיפין בחברה. מצטרפת לכך, בנסיבות המקרה דנן, גם סוגיה נוספת, בעייתית וקשה אף יותר: התעקשותם של בעלי המניות, וחשוב מכך - של המציע - כי הסדר הנושים של החברה ילווה בהפטר של בעלי המניות מחובותיהם האישיים (קרי, מעין "הלחמה" בין סעיף 350 לחוק החברות, להסדר לפי סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל). לא זאת, אלא אף זאת; הפטר, או הסדר אישי זה, מוצע בתנאים וסוג תרומה אישית אשר על-פניו נראים ירודים למדי, וכרוכים בין היתר במהלך כספי "מפותל" של נטילת משכנתא חדשה מצד בעלי המניות, שמטרתה שמירת דירת הפאר שברשותם - עניין, אשר עשוי להחשב כמעורר תמיהה. 2. לא זאת, אלא אף זאת; בעוד שהצעת ההסדר המקורית אמורה היתה לשמור כ- 27.5% ממניות החברה בידי בעלי המניות (נקודה תמוהה לכעצמה, נוכח גובהה הנמוך של התרומה האישית שהוצעה, ובמיוחד בבקשה הכולל הפטר מערבויות אישיות), הרי שהצעת ההסדר המתוקנת הראשונה בחרה "לתקן" את הפגם באורח תמוה - העברת אותן מניות, בלא כל תמורה נוספת,לידי המציע. קרי, בלא שזה יוסיף דבר לטובת הנושים על התשלום שהציע בזמנו, לרכישת יתר מניות החברה. יוער, כי סוגיה זו עומדת במרכז התנגדותם של מספר בעלי ערבויות אישיות להסדר ה"מתוקן" הראשון כפי שהוצע, וכן במרכז התנגדותו של כונס הנכסים הרשמי. מנגד, עולות טענות כי ההסדר המוצע הינו בבחינת "רע הכרחי", וכי למעשה, כפי שהתבטא אחד הנושים "הלימון כבר נסחט עד תום", ואין חלופה אחרת מלבד פירוק, שם תתקבל תמורה נמוכה בהרבה. 3. טרם אגש להכרעה לגופו של עניין; ראוי להתייחס תחילה לסוגיה שעלתה לא אחת במסגרת הקפאת הליכים זו, הקשורה לבעייתיות הכרוכה בסוג הקפאת ההליכים אשר ננקט בנסיבות המקרה. הכוונה היא למצב בו חברה פונה להקפאת הליכים כאשר היא מצויה בשלב מתקדם (אם לא קרוב ל"סופני") של חדלות פרעון וקריסת מערכות כללית, ואין לה כל יכולת לממן הפעלה - אף לא תחת 'מטריית המגן' של עיכוב ההליכים ולתקופה קצרה. אי לכך, וכחלק בלתי נפרד מהבקשה, מצורף לבית המשפט "משקיע מן המוכן", אשר לא רק שבעלי המניות באו עימו בדברים מבעוד מועד, אלא שהוא מוכן להעמיד מימון זמני להקפאה (במעמד של הוצאות הקפאה), וזאת מתוך כוונתו ללמוד את עסקי החברה ולרכוש אותה במסגרת הקפאת ההליכים. אין ספק, כי מצב דברים זה עשוי לעורר ויכוח לגבי יתרונות וחסרונות אפשריים לעומת מצבים אחרים, בהם נושה או צד ג' שאינו מעוניין להתמודד על הרכישה מציע מימון זמני בתנאים דומים. מחד גיסא, עולה חשש כי השתלבות מיידית של משקיע כזה הלומד את עסקי החברה, עשויה להרתיע מציעים אחרים ולקבע מחיר רכישה נמוך. זאת, במיוחד אם הדבר מלווה, כפי שקורה לא אחת, ב"מכר בזק" של החברה הקורסת או פעילותה. מאידך גיסא, עולות טענות כי התערבות כזו של משקיע עשויה במצבים מסויימים דווקא להועיל, היות והמימון שהוא מעביר לאלתר עשוי להפוך את החברה לאטרקטיבית יותר, ולצבוע אותה בצבעי תחילת החלמה. קרי, במקרה כזה תהא הצעתו הראשונית, לא מחיר סופי של "רכש במחיר מציאה", אלא דווקא מחיר מינימום, אשר מציעים חדשים יאלצו להציע מעליו כדי "להכנס לתמונה". זאת, כמובן, לצד השאלה, האם הצעה כזו, בנסיבות מסויימות, אינה מניה ביה בבחינת "הרע במיעוטו", באשר לא תמיד ולא בכל מקרה קיימות דרכי מימון חלופיות. לעניין זה, ראוי להבהיר, לענין זה, באורח חד-משמעי, ובניגוד למה שיתכן והשתמע מהחלטות קודמות בתיק זה: הצעה של משקיע פוטנציאלי "להכנס לתמונה" מראשית ההקפאה אינה פסולה לכשעצמה, כפי שאין פסול בכוונה מוצהרת מצד המשקיע לרכוש בסופו של יום את החברה. זאת, כאשר מתקיימים שלושה התנאים הבאים: א. החברה אינה מסוגלת לממן את ההפעלה בהקפאת הליכים, באורח סביר, ממקורותיה ה"פנימיים". ב. אין בהצעת המימון של המשקיע תנאים המקנים לו יתרון בלתי הוגן על מציעים אחרים במסגרת ההתמחרות העתידית, קל וחומר שלא תנאים הפוגעים בעצם קיומה והגינותה של התמחרות כזו. ג. אין בהצעה נסיון להפיק רווח על חשבון קופת החברה, החורג מהתנאי הסביר לכשעצמו של החזר ההשקעה (במידה ולא יזכה בהתמחרות) במעמד של הוצאות פירוק. כך, למשל, תדחה על פניה הצעת מימון מצד מציע פוטנציאלי, המלווה בתנאי לפיו, אם לא יזכה בהתמחרות, יוחזר לו המימון בתוספת "עמלה" שתצא מקופת החברה. זאת, מאחר ותנאי כזה פוגע הן בקופה ובדיבידנד הצפוי לנושים באורח ישיר, והן עשוי - ובצדק- להתריע מציעים אחרים ולהעניק למציע המממן, בעקיפין, יתרון בלתי הוגן בהתמחרות העתידית. לסיכום נקודה זו, אחזור ואדגיש: אין פסול בעצם עירובו של מציע פוטנציאלי כמממן של ההקפאה (וכבר היו ואושר דברים מעולם), כל עוד אין הצעת המימון אינה מקנה לו יתרון בלתי הוגן החורג מעצם המימון והמעורבות בענייני החברה בתקופת הביניים. 4. אלא מאי? הבעייתיות המתעוררת בחלק מאותם מצבים, עשויה לנבוע ממקור אחר, אשר אף כי אינו חלק אינהרנטי מעצם המימון, הרי שמציאות החיים מלמדת, כי הדברים עשויים להכרך יחדיו - לא אחת, בהצנע ושלא כדין, תוך ניצול מצבה הקשה של החברה וחששם של הנושים מאופציית הפירוק. כך למשל, יוצא לא אחת, כי הבקשה המערבת את המציע מכוונת, מתחילתה ועד סופה, להעמיד את בית המשפט ב"סד זמנים", ולהשתמש בו כמעט כ"חותמת גומי" לביצוע מכר-בזק, אשר לא יאפשר למציעים אחרים זמן להערך ולשקול האם להכנס למרוץ, אם לאו. זאת, תוך שימוש ב"כותרות זועקות" על מצבה המדרדר של החברה (נקודה שלא פעם היא נכונה לכשעצמה). כך בתוספת הפעלת לחץ בלתי מוסווה מצד המשקיע, המגביל את הצעתו בזמן קצר ביותר וכמעט מגיע לכדי "מתן אולטימטום" לבית המשפט. במצבים כאלו, עולה לא אחת התמיהה, האם בית המשפט והקפאת ההליכים עצמה אינם אלא "במה להעלאת מחזה" שעלילתו חוברה ונקבעה מראש, קרי - המשא ומתן האמיתי בין בעלי המניות והמשקיע (ולעיתים, בליווי עורכי-דין מתוכם עשוי לבוא הנאמן בהקפאה, או למצער 'באי-כוחו' או 'יועציו'), כבר נערך והוכרע. זאת, לא פעם כאשר ההסכמות כוללות 'תנאים לא רשמיים' ומיני הסכמות חשאיות בין בעלי המניות לבין המשקיע, אשר לא תמיד מתגלות בזמן לבית המשפט, וקשה עד מאד להתחקות אחריהן, במיוחד בהקפאת הליכים המתנהלת באורח דומה ל'מירוץ' - וזאת, אף אם הסיבה ללחץ הזמן הינה אמיתית. כך לדוגמא, אותו מקרה בו התקיימה הסכמה חשאית בין המשקיע ה"חיצוני" כביכול לבין בעלי המניות, לפיו מוקנית לאחרונים אופציה סודית (בכובע אחר שלהם, או באמצעות חברה אחרת בשליטתם) לרכוש בדיעבד את המניות בחזרה, בתמורה לעמלה מסויימת שתיוותר בכיסו של אותו "משקיע חיצוני". 5. עניין זה מתקשר לפן אחר של הבעיה, שהינו בעייתי ומטריד לא פחות - מצב, בו קיים קשר הדוק, בדרך-כלל נסתר במידה כזו או אחרת, בין המציע המעמיד פנים כ"צד ג' חיצוני" לבין בעלי המניות. זאת, בין אם באורח כמעט מוחלט, קרי - מצב בו המשקיע הינו כסות גרידא לבעלי המניות, הרוצים לשמר את שליטתם בחברה הקורסת, ובין אם באורח חלקי יותר, אשר עשוי להפוך את שיקולי המשקיע לשונים מאד מאלו של משקיע חיצוני אמיתי. עיקר הבעייתיות בעניין זה, הינה כי מדובר בעקיפה, ולו באורח חלקי, של עקרון הדחיית בעלי המניות בחדלות פרעון. במצב זה, עשויים בעלי השליטה - אותם אנשים אשר הביאו את החברה לכדי קריסה וגרמו את הנזק לנושים - לשמר בידם את הבעלות בחברה (בין אם באורח מלא או חלקי), קרי - לשמר את הערך שהשקיעו בחברה, ואף לשפר את מצבם נוכח העובדה כי ההסדר ממרק את החברה מחובותיה. כך, בעוד הנושים מסתפקים בדיבידנד חלקי, לא פעם נמוך מאד, ולעיתים אף אינם מודעים לכך, כי בעלי המניות נותרים בחברה, בין אם בעצמם או בכסות כזו או אחרת. בעייתיות זו מוקצנת אף יותר, כאשר מבקשים לשלב את הסדר הנושים של החברה עם הפטר אישי של בעלי המניות מחובותיהם. קרי, עסקינן בפועל במצב בו הופכים בעלי המניות ל"Free riders" על הרצון לאשר הסדר לחברה, ומנצלים זאת ל"מהלך בזק" הכופה על הנושים הסכמה להסדר בו הם נותנים אך נתח חלקי מאד מנכסיהם, ושומרים בידם נכסים וכוחות. זאת, בעוד הנושים בעלי הערבות האישית כמעט ואינם משפרים מצבם יחסית למה שהיו זוכים לקבל מהסדר נושים רגיל של החברה, שהיה מותיר בידם את היכולת לפעול כנגד בעלי המניות בהוצאה לפועל, או במסגרת הליכי פשיטת רגל. 6. הערתי, כבר, קודם לכן, בעוד שבאופן תאורטי ניתן היה לצפות כי הנאמן בהקפאת הליכים, הנחשב ל"ידו הארוכה של בית המשפט", יעמוד כחוצץ כנגד ניצול שכזה לרעה של הגנת הדין, הרי שמציאות החיים מלמדת, כי לא פעם התמונה בפועל הינה שונה. לא תמיד, בידי הנאמן רצון או יכולת לחשוף קשרים והסכמות כאלו. זאת, בין אם הובא 'בסוד העניינים' של המשא ומתן המקדים בין הצדדים (בעצמו, או בעקיפין, באמצעות עורכי הדין של החברה אשר ביקשו את מינויו כ'גורם בלתי תלוי'), ובין אם הוא עצמו תם-לב (ואני רוצה עד מאד להאמין, כי כאלו הם רוב המקרים), אך אין בידו השהות ללמוד לעומק ולחקור את ההסכמות והקשרים שנטוו טרם נכנס לתפקיד. ראוי אף לזכור, כי נאמן המחליט 'לפוצץ' קשר שכזה בין המציע (בעיקר אם הוא המציע היחיד, או המוביל) לבין בעלי המניות, מסתכן לא אחת בקריסתה המיידת של ההקפאה ואי-הגעה להסדר נושים, על כל המשתמע מכך לעניין האפשרות לזכות בשכר-טרחה משמעותי בגין פועלו ומאמציו. בלא צורך לקבוע, בנסיבות המקרה, מסמרות וממצאים סופיים כלשהם (קל וחומר, ואני מדגישה קל וחומר, שלא לגבי הנאמן), הרי שקשה עד מאד להשתחרר מתמיהה אודות טיב הקשר בין המציע לבין בעלי המניות - תמיהה, אשר אך התחזקה עם הגשת "ההצעה המתוקנת הראשונה" העומדת בפני כיום. במה אמורים דברים? אחת ההנמקות המרכזיות, אשר הביאו אותי לסרב לאשר את ההסדר במתכונתו הקודמת, היתה העובדה כי בעלי השליטה שומרים בידם, במסגרת ההסדר, 27.5% ממניות החברה. זאת, בעוד התרומה האישית היחידה שהם מציעים (וכך בהסדר המקנה להם הפטר מחובותיהם האישיים!) הינה נמוכה ביותר - 200,000 ₪ פרושים על פני תקופה ארוכה (וזאת כנגד סך של כ-5.6 מיליון ₪ חובות לנושים בעלי ערבות אישית). עתה, משהוגשה "הצעה מתוקנת הראשונה", הסתבר, כי ה"שיפור" בהצעה בעניין זה, אינו אלא העברה של אותן מניות למשקיע, זאת בלא שהמשקיע מוסיף ערך או תשלום כלשהו יחסית להצעתו המקורית, שניתנה בעד רכש של כ- 72.5% ממניות החברה בלבד. מצב דברים זה, לא רק שהוא מבחינת "לעג לרש" בכל הנוגע לזכויות הנושים בעלי הערבויות האישיות, אלא שהוא מגביר אף עוד יותר את התהיה, בדבר קשר נסתר כזה או אחר בין בעלי המניות (הזוג צאיג) לבין המשקיע, קשר החורג באורח ניכר מרצון גרידא כי הראשונים יוכלו להשקיע את מלוא מאמציהם בסיוע להפעלת החברה בעתיד. זאת מדוע? אם אכן צודקים בעלי המניות בטענתם, כי אין בידם נכסים מלבד המניות והדירה בתל-אביב - קרי, אין בידם להציע מאומה לנושים בעלי הערבות האישית, מלבד אותו סכום נמוך של 200,000 ₪, פרוש על-פני תקופה ממושכת, הכיצד הם עצמם נוקטים במהלך, המרע את מצבם עוד יותר? לשון אחר: אדם תם-לב בנעלי בעלי המניות, אשר אין לו קשר "מוצנע" או הסכמות כאלו ואחרות, בלתי מוצהרות, עם המשקיע, היה מנסה בוודאי, במצב שכזה, השתמש באותם 27.5% מהמניות ככלי להעלות בעזרתו את התמורה המוצעת לנושים בעלי הערבויות האישיות, ובכך לקנות את הסכמתם המתנגדים שביניהם להסדר. אלא מאי? לא כך נוהגים בעלי השליטה שבפני, כאשר הם אמנם מסכימים "להתפרק" מהנכס שנותר בידם, אך זאת באמצעות העברתו חינם אין-כסף למשקיע, באורח אשר אין זה קשה לחזות, כי יעורר התנגדות ותמיהה בקרב הנושים או מי מתוכם. אינני באה לקבוע ממצא עובדתי של ממש בשאלה, האם מצפים בעלי המניות לזכות במניות הללו בחזרה מן המשקיע בעתיד (או לחלופין, ל'שווה ערך' אחר, במסגרת מערכת היחסים העתידית) אם לאו. אולם אין ספק, כי הדבר אך ממחיש את החשש המהותי, כי הקשר בין הצדדים הינו אמיץ והדוק יותר מכפי שהם מצהירים, וספק אם ניתן לפוטרו כ"טוב לב" או "אלטרואיזם" גרידא מצד המשקיע, אשר מקווה אך ורק להנות מכשרונם הבלתי מבוטל של בני הזוג צאיג. 7. עניין זה, מתווסף לבעייתיות הרבה שקיימת בלאו-הכי לשאלת הפטור מערבויות אישיות (קרי, מעין הלחמה של סעיף 350 לחוק החברות עם סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל). אפשרות זו, הגם שהוכרה בעבר כאפשרית והולמת מצבים חריגים מסויימים (לעניין זה, ראה בין היתר פש"ר 1242/02 שבירו תעשיות זכוכית בע"מ) , הינה בלא ספק חריגה ויוצרת בעייתיות רבה. זאת, במיוחד במצבים בהם נראה, כי "התוספת הסגולית" מנכסי בעלי המניות, אין בה די כדי להביא את סך הדיבידנד לנושים בעלי הערבות האישית אל "רף המינימום" הדרוש לשם קבלת הסדר לפי סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל, לו הוגשה בקשה זו בנפרד מהסדר הנושים של החברה. אי לכך, אין לי אלא לחדד את מה שנקבע בפרשת שבירו; הכלל הרחב הינו להפריד בין ההסדרים, ולא לאפשר מצב החשוד כ"free riding" של בעלי המניות על הסדר הנושים של החברה. חריגה מכלל רחב זה תשקל, רק כאשר לא זו בלבד כי מוכח צורך אמיתי של הסדר הנושים של החברה בתוספת הפטור האישי, אלא מתקיימים גם שני התנאים הבאים: א. בעלי המניות מוסיפים תוספת משמעותית להסדר מנכסיהם האישיים; למצער, נדרש פירוט אמיתי, נכון ומעורר אמון מצידם אודות נכסיהם האישיים, הכולל אף הסכמה להחקר במתכונת הקבועה בדיני חדלות הפרעון, לשם אישוש גרסתם דנן. ב. קיים רוב מיוחס של שלושה רבעים לפחות (ולעיתים אף למעלה מכך) מקרב ערך הנשיה של קבוצת הנושים בעלי הערבויות האישיות, הנחשבים לצורך כך לקבוצה נפרדת. זאת, מאחר ועירוב (ולמעשה הפקעת) יכולת הפרעון הנוספת שלהם באמצעות ההסדר, הופכת את האינטרס שלהם לשונה מהותית מזה של הנושים הרגילים שאין בידם ערבות אישית. 8. ספק גדול, בנסיבות המקרה, האם התנאי הראשון מתקיים. בלא ספק, אין די ב-200,000 ₪ בפריסה על פני תקופה ממושכת, במצב של חובות מגובים בערבות אישית המגיעים לכ- 5.6 מיליון ש"ח. דברים אלו מודגשים עוד יותר נוכח אופיו החלקי והעמום למדי של גילוי הנכסים האישיים (או הטענות על העדרם) מצד בעלי השליטה, והעובדה כי בעלי השליטה, אשר מבקשים בידם האחת הפטר בעד תוספת כה צנועה, נוטלים בידם השניה משכנתא חדשה בכדי לשמר את החזקתם בדירת הפאר שלהם בתל-אביב. למעשה הם אינם נוטלים משכנתא חדשה אמיתית, אלא מחליפים משכנתא במשכנתא. קרי, הם ימשיכו לשלם את חוב המשכנתא אלא לבנק אחר. זאת, גם אם אביא בין שיקולי את העובדה כי לטענתם תפרע קודם הריבית. כל זאת, אגב עריכת תמרון כספי הנראה מורכב, שלא לומר תמוה, אשר עולה ספק הכיצד יוכלו לממן אותו (קל וחומר לאחר תום תקופת ה'גרייס' בה ישלמו אך ורק על חשבון הריבית, סכום חודשי שאף הוא אינו מבוטל), על רקע טענתם כי הם מחוסרים נכסים נוספים. את כל זאת הם עושים, לאחר שהם "מחליטים עבור הנושים" כי מימוש פשוט של דירת המגורים אינו כדאי, משיקולי מס שבח אליהם מתווספת זכותם לדיור חלוף. כך, כמו גם בהתנהלותם בעניין המניות, הופכים בעלי המניות שבפני את מצבם למורכב ובעייתי אף יותר מזה שעמד בפני בפרשת האחים שבירו - שאף שם, כזכור, לא התקבלה הצעת הפטור ב"סיבוב הראשון", אלא רק לאחר שיפורה, אשר גרם להסרת חלק ניכר מן ההתנגדויות. כל אלה, בתוספת התחייבות להחקר ולשתף פעולה באורח מלא בחקירה במתכונת של פקודת פשיטת הרגל. רק לאחר מכן, ולאחר שהוברר כי בעקבות השיפור, נותר רק מיעוט קטן של מתנגדים (הרבה מתחת ל- 25% מערך הנשיה של בעלי הערבויות), אשר סומך עמדותיו כמעט אך ורק על "שרירות בעל הקניין בקניינו", אושר ההסדר הכולל הפטר אישי, חרף אותן התנגדויות. 9. זאת ואף זאת; בנסיבות המקרה, עמידתו העיקשת של המשקיע על הפטרם של בעלי המניות, בתוספת אופי ההפטר ו"מורכבות" המהלכים הפיננסיים של בעלי השליטה, לא רק שמעלה תמיהות ומחזקת את השאלה בדבר קשרים או הסכמות בין הצדדים שלא נחשפו בפני הנושים. בסופו של דבר, נוצר מצב מוזר ובלתי רצוי, בו עיקר התסבוכת והמכשולים לאישור ההסדר נובעים לא מהצעת ההסדר לחברה עצמה (הגם שאף היא נמוכה למדי), אלא אך ורק בשל ההתעקשות 'להצמיד' אליו הפטר מיידי ומוחלט של בעלי המניות מן הערבויות האישיות. דומה כי מצב זה, שכמעט ואפשר להמשילו לאמרה כי "הזנב מכשכש בכלב", הגיע עד כדי סכנה ממשית לקריסת הסדר הנושים כולו, ולהיקלעות החברה לפירוק. עניין זה מקבל משנה תוקף, נוכח העובדה כי הונחו בפני התנגדויות להסדר (בין אם הן מנוסחות כהתנגדות נחרצת, ובין אם כדרישה או תנאי כי המשקיע ישפר את הצעתו באורח פרופורציונלי לתוספת המניות שנטל לידיו) מצד בעלי ערבויות אישיות שערך נשייתם המשותף מכלל קבוצת הנושים הרגילים בעלי ערבות אישית עולה בהרבה על 25%. כזכור, במצבים בהם התוספת מנכסיהם האישיים של בעלי השליטה היא זעומה, נדרשת למצער הסכמה של אחוז מכריע מבעלי הערבות האישית (באשר ההסדר מפקיע קניין אישי של כל אחד ואחד מהנושים, באורח שאינו מעוגן במפורש בסעיף 350 לחוק החברות); קל וחומר שאין כל יכולת לאשר הפטר כזה, כאשר לא זכה אף לרוב המיוחס המינימלי, של 75% מערך הנשיה של בעלי הערבויות האישיות. כך נראה כי אף לו היתה עמדת בית המשפט בנוגע להסדר חיובית בהרבה, הרי שנוכח שיעור התנגדות כזה של הנושים בעלי הערבויות האישיות, לא ניתן היה מניה וביה לאשר את ההצעה. אחזור ואדגיש: אין אני מתעלמת מהכלל, לפיו אין בית המשפט מחליף את שיקול דעת רוב הנושים בשיקול דעתו הוא. לא שיעור הדיבידנד הנמוך של ההסדר המוצע, הוא המביא אותו להמנע מאישורו, ואף לא הפריסה הבעייתית של ההסדר על פני חמש שנים (!), תוך תחושה כי המשקיע מביא אך מעט מאד "הון חיצוני" בתמורה לרכישת החברה. אילו רק שיקולים אלו היו עומדים אל מול עיני בית המשפט, יתכן מאד כי בנסיבות אלו היה מקום לאשר, גם בהסתייגות, את הסכמתם ורצונם של רוב-רובם של הנושים להסכים להתפשר על סכומים נמוכים שכאלו, ובפריסה כזו - שמא, נוכח העובדה כי גם חלופת הפירוק "אינה קוסמת" להם, וזאת בלשון המעטה. אלא, שבנסיבות המקרה דנן, קם ועומד "הגבנון" שהתעקשו המציע ובעלי השליטה להוסיף, בדרישת הפטר אישי, כמעט בלא תמורה נוספת, של בעלי השליטה מחובותיהם האישיים. התעקשות זו, לצד התמיהות והחשדות שהיא מעלה, עומדת בבסיס ההתנגדות החריפה של חלק משמעותי מהנושים בעלי הערבות האישית, וכן של כונס הנכסים הרשמי. בנסיבות אלו, ונוכח כל יתר השיקולים אשר פורטו בהחלטתי זו, לא אוכל ליתן ידי להסדר זה ולאשרו כפי שהוא. דומה, כי התוצאה שראוי להגיע אליה, בנסיבות המקרה, הינה כי אין מניעה מאישור הסדר הנושים של החברה, אך זאת אך ורק בלא ה"תוספת" הבעייתית של הפטר בעלי השליטה. בעניין זה, נראה כי ראוי יותר להותיר לבעלי השליטה את האפשרות לנסות ולגבש הסדר עם נושיהם האישיים בנפרד, לפי המתכונת של סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל. במסגרת זו, יוכלו אף לבקש עיכוב הליכים זמני, אשר יתן בידם שהות הן לתרום להבראת החברה, והן לגבש הסדר בעבור עצמם. מובן, כי החלטתי זו אינה מונעת מהם מלעבוד בחברה, תחת שליטת המציע ולפי המוסכם בין הצדדים. יוצא, כי בסופו של יום חוזר "הכדור" אל "מגרשו" של המציע - האם מוכן הוא לעמוד מאחורי הצעת ההסדר שהגיש, לרכישת 72% ממניות החברה בתנאים ובתשלומים הקבועים בהצעת ההסדר, למעט כמובן התשלום האישי מצד בעלי השליטה, אשר המקום לדון בו יהא הצעת ההסדר שיגישו, אם יגישו, לפי סעיף 19א. במידה ויסכים, אין כל מניעה מאישור ההסדר, חרף העובדה כי אין הוא מיטבי. אם לאו, דומה כי לא יהא מנוס מהסקת המסקנה המתבקשת לגבי גורלה של החברה, על כל הצער הכרוך בכך. לא אוכל להניח עטי, בלא הערה נוספת בהקשר זה, של חלופת הפירוק, וזאת אף על רקע האמירות (שלא לומר איומים), כי המציע ימשוך הצעתו אם לא יאשרה בית המשפט כפי שהיא. עניין לנו בחברת ביגוד אשר קרסה, והגיעה לכלל חדלות פרעון מוחלטת. זאת, לא רק על רקע טעויות גרידא בשיקול דעתם של המנהלים, אלא גם - ואולי בעיקר - על רקע תנאים כלליים השוררים בשוק הטקסטיל, אשר עיקרם: שוק רווי לעייפה במותגים מקומיים וזרים, תחרות קשה מול טקסטיל זול המיובא בכמויות גדולות ממזרח אסיה ומקומות אחרים, וכל זאת על רקע המשבר הכלכלי העולמי, אשר ללא ספק השפיע על השוק בכללותו, וסביר להניח כי בעקבותיו מצוי השוק כולו בסכנת "התכווצות", והכסף הפנוי בידי קהל הלקוחות הפוטנציאלים, להוציאו על מותגי הלבשה (קל וחומר כאלו שאינם מן הזולים), הצטמצם באורח משמעותי. אכן, בית משפט זה הינו האחרון אשר יקח בקלות ראש, או יגלה אדישות כלפי מפעל חיים כלכלי שנהרס - אף אם במצב בו המנהלים עצמם יכולים היו לפעול באורח מטבי יותר. אין אף ספק, כי כלל גדול וחשוב הוא, כי יש להעדיף, במידת האפשר, את השיקום על הפירוק. אולם כללים ורגישויות אלו, חשובים ככלו שיהיו, אינם חסרי גבולות; ובנסיבות המצב הכללי הנוכחי בכלל, וריבויין של חברות ביגוד קורסות, אשר עיקר שוויין מסתכם אך ורק בשווי המותג או פריסת החנויות שבבעלותן, הרי שיתכן - חרף כל הצער הכרוך בכך - כי לא ניתן להציל את כל אותן חברות ביגוד. קרי, העלמותם של כמה מאותם מותגים מן השוק הרווי והמצטמק בלאו הכי, הינו בבחינת גזרה שלא ניתן למנעה. אי לכך, נטייתי הייתה, מקריאת כתבי הטענות ותגובות הנושים, שלא לאשר את ההסדר המשולב, אלא אך ורק הסדר נושים לחברה עצמה. זאת, בכפוף כמובן לכך כי המשקיע יסכים לכך. 10. התנהלות זו, על התמיהות (שלא לומר החשד) שיצרה, במידה רבה מאחורי התנגדותם של חלק ניכר מבעלי הערבויות האישיות, וכן של כונס הנכסים הרשמי. בנסיבות אלו, הרי שנכון לערב הדיון, חשתי כי אין אני יכולה ליתן אישור להסדר כפי שהוצע, ולכל היותר ניתן לאשר את הסדר הנושים של החברה, זאת תוך הותרת עניינם האישי של בעלי המניות להצעת הסדר נפרדת, שתוגש, אם תוגש, לפי סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל (הליך, במסגרתו יכולים היו לבקש ולקבל אף עיכוב הליכים זמני, בכדי להקל על עצמם את גיבוש ההצעה, אגב סיוע למשקיע בהפעלת החברה). במצב דברים זה, היה "הכדור" עובר, מטבע הדברים, אל "מגרשו" של המשקיע. ירצה, יקבל את ההסדר של החברה; לא ירצה, יגזור הוא את דינה לפירוק - וזאת אגב שהוא מוכיח, פעם נוספת, את "הקשר הגורדי", בינו לבין עניינם האישי של בעלי המניות. אלא מאי? ערב הדיון, ובמהלכו, ארעו מספר התפתחויות מהותיות, שמעבר להשלכתן על תוצאת הבקשה, הן מאירות באור ברור אף יותר את התנהלותם של כמה מהצדדים. תחילה, הוגשה "הצעה משופרת" מצד המשקיע; זאת, במסגרת עדכון שמסר הנאמן פחות מ-24 שעות לפני הדיון. עניין לנו בהצעה מצד המשקיע להוסיף 350,000 ₪ לסכום המינימום השנתי; קרי, בתמורה לסך -27.5% הנותרים של המניות אשר הועברו אליו, הסכים להוסיף את הסכום דנן, באורח הבא: 100,000 ₪ יתווספו למינימום התשלום לשנה הרביעית. 250,000 ₪ יתווספו למינימום התשלום לשנה החמישית והאחרונה של ההסדר. 11. אעיר כבר עתה, כי צדקו אלו מן הנושים אשר העירו, כי ערכה של תוספת תמורה זו נמוך מאד, וזאת בלשון המעטה. אין מדובר אך ורק בעובדה, כי עסקינן בתוספת שהמשקיע יתחיל לשלמה אך בעוד ארבע שנים (ואף היא מתוך מחזורה הפנימי של החברה, ולא כסף חיצוני שהוסיף למערכת), אלא שעסקינן בתוספת ל"מחיר הרצפה", אשר ספק גדול אם תהיה לו משמעות כלשהי בפועל. זאת מדוע? נוכח העובדה, כי עסקינן בסוף תקופת ההסדר, שנראה כי אינה מגובה בבטוחה ממשית מצד המשקיע, הרי שאם החברה תקרוס וההסדר יכשל עד אז, הרי שאין להתחייבות זו כל משמעות; לעומת זאת, אם עסקי החברה יצליחו, הרי שסביר להניח כי התשלום שיבוצע בפועל לטובת הנושים, יעלה מניה וביה על התשלום המינימלי - ואי לכך, אף כאן ספק אם תוספת ל"מחיר הרצפה" תשפר באורח מהותי את התשלום בפועל. זאת ואף זאת; בניגוד לכלל המנחה בפרשת שבירו, הרי שאותו "תשלום" בגין נכס שניטל מבעלי המניות הערבים אישית לחובות החברה, יתחלק בדרך זאת בין כל הנושים, ולא ישמש כתשלום לקבוצת בעלי הערבויות האישיות דווקא. 12. במצב דברים זה, הרי שבראשיתו של הדיון - וזאת אף לפי דרך חישובו המקלה של הנאמן, דובר במצב בו כ-20% מערך הנשיה המובטחת בערבות אישית מתנגדת במפורש להסדר. נוכח חשיבותה של נקודה זו, מן הראוי לחזור ולהדגיש דברים שהעליתי גם בדיון עצמו: אותה "הלחמה" בין סעיף 350 לחוק החברות לסעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל, אינה מופיעה בחוק, אשר נותן סמכות להתגבר על התנגדות המיעוט אך ורק בעניין חובותיה של החברה. אותה אפשרות, לכפות הסדר המשלב הפטר גם על מיעוט מתנגד מקרב בעלי הערבויות האישיות, הינו יציר פסיקה, אשר נועד למקרים חריגים בלבד. כך למשל, בפרשת שבירו עצמה, ניתן אישור לכפיית ההסדר על המיעוט המתנגד, לא רק משום ששיעורו נפל בהרבה מ-20% מערך הנשיה המובטחת בערבות אישית, אלא גם ובעיקר משום שנוצר רושם חזק, כי בפי המתנגדים באותו עניין לא היה כל נימוק ענייני, מלבד הטענה של "שרירות הבעלים בקניינו", ורצון להכניס את בעלי המניות שם - האחים שבירו - לפשיטת רגל. לא כזה הוא, במלוא הכבוד הראוי, המקרה דנן, בו עוגנו ההתנגדויות בנימוקים מהותיים, ובו - בניגוד לפרשת שבירו - היתה נכונות בעלי המניות "להתפרק מנכסיהם" לטובת ההסדר חלקית בלבד, וזאת בלשון המעטה. 13. מכל האמור לעיל, נראה היה כי אין בהצעת "שיפור" זו מצד המשקיע בכדי להפוך את היוצרות. אלא מאי? במסגרת הדיון, הועלתה הצעה אחרת, אשר נראתה כרלוונטית בהרבה בכל הנוגע לשיפור מצבם של הנושים בעלי הערבות האישית. לא זאת, אלא אף זאת: חלק משמעותי מן המתנגדים, כולל בנק מזרחי וחברת פנינסולה, הצהירו בריש גלי כי במידה ותתקבל, יסירו את התנגדותם. עסקינן היה, למעשה, בשיפור בעל "שני ראשים", כדלקמן: הסכמה מצד בעלי המניות להוסיף לתרומתם האישית להסדר סך של 150,000 ₪ אשר ישולם תוך 90 יום, ובמזומן. זאת, מעבר ובלא לפגוע בסכום הנוסף של 200,000 ₪ אליו התחייבו קודם לכן, בפרישה על פני מספר שנים. המשקיע לא יטול לרשותו 27.5% מן המניות (ואי לכך, לא יחוייב באותו תוספת עמומה של 350,000 ₪). תחת זאת, בעלי המניות יעבירו את אותן מניות לנאמן, כך שמניותיהן ישועבדו לטובת פרעון מלוא החובות המובטחים בערבות אישית, ובמידת הצורך - ימכרו לשם פרעון חובות אלו לקראת סיומה של תקופת ההסדר. 14. נראה היה, בשלב זה, כי הדברים עשויים לבוא על מקומם בשלום, וכי ישנו סיכוי ממשי לאשר את ההסדר - חרף הבעייתיות שבו וחרף העובדה כי מקצת הנושים בעלי הערבות עמדו על התנגדותם. אלא מאי? דווקא כאן, החל המשקיע מעלה התנגדויות אשר כבר בשלב זה אעיר - כי לא זו בלבד, שנראו על-פניהן כנוגדות את הדין וההגיון וגובלות בהתחכמות גרידא, אלא שאין מנוס מלהסיק, כי בסופו של יום, אך חיזקו את החשד, כי קיים קשר הדוק - ובלתי מוצהר - בינו לבין בעלי המניות. תחילה, עלתה הטענה כי המשקיע "מסרב לוותר" על המניות - עניין תמוה, באשר הצעת ההסדר היחידה שאושרה בידי הנושים, לא העבירה אותן לרשותו כלל ועיקר, ואילו התיקון לפיו יטול לחזקתו 100% מן המניות לא היה אלא בגדר הצעה שמעולם לא אושרה באורח סופי. אלא שבהדרגה, ונוכח נסיון הדברות נוסף בין באת-כוחו של המשקיע לבין באת-כוח כונס הנכסים הרשמי, החל "המרצע יוצא מן השק", ועלו טענות אחרות, בעייתיות אף יותר, לפיו "שיקול עסקי עקרוני עליו הסתמך המשקיע, הינו שותפות עם הזוג צאיג, ולא עם הנאמן"; ובין השיטין עלתה התנגדות (או שמא, נפלט הדבר והתגלה כמעט באקראי), לפיה אין המשקיע מוכן להגיע למצב בו מחד גיסא אין הוא זוכה באותן מניות, ומאידך גיסא נושא בעלות מתן אופציות לזוג צאיג (כך!!) דומה, כי בכך, אכן, יצא המרצע מן השק, והוכח למעשה החשד, לפיה לא נועדה העברת המניות למשקיע מלכתחילה, אלא בכדי לשמר לזוג צאיג את אותו נתח מן החברה, באורח אשר יותיר אותו מחוץ להישג ידם של הנושים. זאת, כאשר בידם השניה, מבקשים בני הזוג צאיג הפטר, וטוענים כי אין בידם נכסים כלשהם, מלבד הדירה, וכי הם נכונים לותר על אותן מניות עצמן (!). 15. במלוא הכבוד הראוי, הרי שעצם שרבובן של הסכמות והתניות כאלו, הינו נסיון - ושמא, נסיון בוטה במיוחד - לעקוף את דיני חדלות הפרעון, ולהפוך הסדר נושים של חברה להסדר "שמיטת חובות" אישי של הזוג צאיג, באורח שנוטל את החריג המצומצם של הלכת שבירו, והופך אותו לכלל רחב. למעשה, אם ניקח את הדברים כפשוטם, עולה תמונה לפיה הופך משקיע, הטוען כי הוא צד ג' עסקי גרידא, את הצעת ההסדר לכלי לחץ (וזאת בעניין שלכאורה אינו נוגע למשקיע) שנועד לעקוף את התנאים והמגבלות על הצעת הסדר אישית של בעלי מניות, ולמעשה - כלי המשמש ל"עסקה סיבובית" שנועדה למלט את מניות המיעוט מידי הנושים. 16. זאת ועוד; אף בטענות על "חוסר נכונות לשותף עסקי לא צפוי" אין מאומה. לא רק, שנראה כי טענה זו נרקחה ברגע האחרון, ולא בא זכרה קודם לכן, אלא שבנסיבות המקרה, התנהלות זו של המשקיע גובלת - ואני זהירה בלשוני, בניגוד לתקנת הציבור. זאת, ממש כפי שנקבע, במקרה אחר, לדרישתה של רשות מקומית "לשריין" שליטה בחברה קורסת בידי בעל המניות שהביא לקריסה, ואם לאו - תשתמש בסמכותה לסלק את החברה ועסקיה מתחומה (פשר 1679/02 בש"א 23311/04 עו"ד רחל ברכה נגד אשלים- אגודה להתיישבות חקלאית) . אף כאן, משמעותה האמיתית של התעקשות המציע הינו דומה - נסיון "לשריין" חלק מן המניות לבעלי השליטה הקודמים, אותם הוא "מעדיף" כשותפים עסקיים, וזאת תוך שבידם השניה, מבקש ההסדר לפטור אותם מחובם לנושים בעלי ערבות אישית. להשלמת התמונה יוער, כי אף בסופו של הדיון, כאשר לכאורה היה המציע מוכן להסיר התנגדות תמוהה זו, עלה עד מהרה חשש, כי עמדתו נותרה "אותה הגברת בשינוי אדרת", באשר הוא סירב להתחייב לדרישת הנושים בעלי הערבות האישית, כי ימנע מדילולן של אותן מניות מיעוט בתקופת ההסדר - צעד, אשר אך ברור הוא כי הוא עשוי לשלול מהן כל ערך אמיתי עבור קונה מן החוץ. אם בכל אלה לא די, הרי שאני מוצאת לנכון להזכיר, גם למשקיע, כי סירובו זה שלא לדלל את המניות הנותרות, תמוה פי כמה נוכח העובדה כי בהצעתו הראשונה, ואף יותר מכך גם בעת ההתמחרות, שכתוצאה ממנה הומלץ על ידי הנאמן, לא היה כל רמז לכוונת דילול וזאת חרף העובדה כי הצעתו כללה השקעת ערך בחברה, בסכום ניכר. גם עובדה זו אומרת דרשני לנושא התנהלותו ושיקוליו של המשקיע. 17. סוף דבר; אין לי אלא להצר, על כשלונם למעשה של הנסיונות להביא את הצדדים לפשרה מוסכמת אשר, והן הכנ"ר, תאפשר את קבלת ההסדר. אחזור ואבהיר, כי הן חלק ניכר מבעלי הערבויות המתנגדים, והן בית המשפט, היו נכונים לאשר את ההסדר, כולל ההפטר לבעלי המניות (אף אם בלב ובלב), וזאת בכפוף לתנאים הבאים: בעלי המניות יסכימו מראש, במפורש ובלא סייגים, להחקר במתכונת של פקודת פשיטת הרגל - לכך הסכימו בעלי המניות. בעלי המניות יוסיפו "תרומה אישית" בסך ה-150,000 ₪ לו התחייבו במהלך הדיון, במזומן ותוך פרק זמן שלא יעלה על 90 יום מיום אישור ההסדר -גם לכך הסכימו בעלי המניות. סך 27.5% מן המניות לא יועבר לידי המשקיע (שיהא משוחרר עקב כך מן התחייבויות הנוספות שנטל על עצמו בגין כך, לרבות התוספת בסך 350,000 ₪, ערבות בנקאית), ותחת זאת תועברנה לידי הנאמן או ישועבדו לטובת החוב לטובת הנושים בעלי ערבות אישית. זאת, תוך התחייבות שלא לדלל אותן בתקופת ההסדר - צעד, אשר יש בו בכדי לשלול או לכרסם משמעותית בערכו של אותו נכס המוצע לנושים - גם לכך הסכימו בעלי המניות. אלא, שדומה כי המשך התעקשותו של המשקיע בנוגע לתנאי האחרון, אינו אלא דרך בה מכשיל המשקיע עצמו, הוא ולא אחר, בשתי ידיים, את אישור ההסדר. לעניין זה אעיר, כי אותם נושים מתנגדים בעלי ערבות אישית הבהירו, כי עמידה בתנאי זה, במלואו, הוא תנאי בלעדיו אין להסרת התנגדותם. קרי - בהעדרו, עומדת בתוקף התנגדות של כ-20% מערך הנשיה המובטחת בערבות אישית, מצב שיש בו, בהיקש מפרשת שבירו, די והותר בכדי ליצור מניעה מאישור ההסדר. זאת, במיוחד נוכח העובדה, כי אין עסקינן בהתנגדות שרירותית גרידא, נהפוך הוא; דווקא המשקיע, בהתנהגותו ובאורח בו ניסה להפעיל לחץ על הצדדים השונים, הוא זה אשר התנהלותו גובלת בשרירות. 18. לא אוכל להניח עטי, בלא הערה נוספת בעניין אפשרות אותה נעשו כל הניסיונות למנוע, של קריסת הצעת ההסדר והקלעות החברה לפירוק, אשר יביא לקץ דרכה כ"עסק חי". אכן, אין להקל ראש באף מקרה בו בא מפעל חיים אל סיומו בקריסה, תוך הותרת "אדמה עסקית חרוכה" בעקבותיו; ואין ספק, כי בכדי לנסות ולמעט ככל האפשר במקרים כאלו, בא לעולם הכלל הגדול והמנחה, של העדפת השיקום, במידת האפשר, על הפירוק. אלא, שאף כלל גדול זה, אינו נטול חריגים, ולא תמיד ניתן, למרבה הצער, להציל כל חברה קורסת. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר עסקינן בריבוי קריסות אשר לא נגרמות בהכרח בשל טעויות בשיקול דעתם העסקי של המנהלים, אלא גם ובעיקר על רקע מצב בעייתי של שוק רווי לעייפה בפירמות ומותגים, שהתחרות בו קשה בלאו הכי - קל וחומר על רקע תחרות קשה מארצות חוץ, משבר כלכלי מתמשך ושוק מתכווץ. 19. יוצא, כי התוצאה היא פשוטה; אני מאשרת את ההסדר וההפטר, אך ורק בכפוף לשלושת התנאים דנן, להם הסכימו בעלי המניות, במלואם. פעם נוספת, "עובר הכדור למגרשו של המשקיע": האם ליטול לידיו את החברה בתנאים דנן, או שמא לבחור לסגת מהצעתו, על כל המשתמע מכך לגבי גורלם של החברה ובעלי המניות שלה, באורח אשר יוכיח כי לא שיקולים עסקיים לגיטימיים עמדו לנגד עיניו, אלא השגת תכלית המנוגדת לדיני חדלות הפרעון, בדרך לא דרך. לשון אחר, נותרה אך סוגיה אחת שהיא עניינו של המשקיע והיא מסורה להכרעתו, באופן שיכריע גם את גורל החברה. בעלי המניות הסכימו לכל התנאים הנזכרים לעיל, ועתה צריך אף המשקיע להסכים שלא לדלל את המניות הנותרות בידי בעלי המניות, כשהן משועבדות בידי הנאמן, לטובת הנושים. זאת, כאמור לעיל, כשממילא לא עמד נושא הדילול על הפרק בגלגוליה הקודמים של ההצעה. כאמור, שני התנאים האחרים הנזכרים בסעיף 17 לעיל כלל אינם מעניינו של המשקיע ואין לו כל מעמד להתייחס לגופם, מה עוד שבעלי המניות, כאמור, הסכימו לתנאים הללו. אי לכך, הנני מורה לנאמן להבהיר, תוך 24 שעות, האם בחר המשקיע ליישם את ההצעה וההסדר, כאמור בהחלטתי זו. זאת, תוך דגש על הסכמתו לתנאי שלא לדלל את המניות, שתישארנה משועבדות לטובת הנושים, עד תום תקופת ההסדר, אם לאו. יוער, כי אין בהוראה זו לנאמן כדי ליתן היתר כלשהו, לשוב ולפתוח את ההצעה או לנסות ולהכניס בה שינויים נוספים. דיני חברותמניותהסדר נושיםנושה