המערערים טענו בכתב תביעתם כי אישור הפעלת המעלית ניתן שלא כדין היות והיו במעלית ליקויים רבים אשר חייבו פסילתה משימוש, וכי כתוצאה ממתן אישור זה, סירב יצרן המעלית לתקן את הליקויים הנטענים במעלית, מה שמנע מהם מלהפעיל את המעלית בבניין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצויים עקב אישור להפעלת מעלית ע''י מכון התקנים: השופט, ד"ר קובי ורדי בפנינו שני ערעורים שאוחדו על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל-אביב (כב' השופט מרדכי בן חיים) מיום 26.7.07 (ת.א. 24969/03), , אשר חייב את מכון התקנים הישראלי (להלן: "המשיב" או "מכון התקנים") לפצות את המערערים בע"א 3639/07 והמשיבים בע"א 3648/07 (להלן: "המערערים"), בגין התרשלותו כלפיהם. הרקע והמחלוקת בין הצדדים המערערים היו במועד הרלוונטי בעלי הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 300 בגוש 3655, עליו הקימו בניין מגורים בן 8 דירות (להלן: "הבניין"), בו התקינו מעלית על-ידי חברת "מעליות טל אלקטרה (ישראל) בע"מ" (להלן: "יצרן המעלית").ביום ה-13.11.01 הוציא מכון התקנים מסמך שכותרתו "תסקיר על בדיקת מעלית" החתום על-ידי אינג' גרונדשטיין (להלן: "גרונדשטיין") לפיו "אין התנגדות להפעלת המעלית." (נספח ו' לתצהירו של מר שאול להב, מוצג 3 למוצגי המשיב) (להלן: "האישור להפעלת המעלית"), ובכך אישר למעשה את הפעלתה של המעלית בבניין. המערערים טענו בכתב תביעתם כי אישור הפעלת המעלית הנ"ל, ניתן שלא כדין היות והיו במעלית ליקויים רבים אשר חייבו פסילתה משימוש, וכי כתוצאה ממתן אישור זה, סירב יצרן המעלית לתקן את הליקויים הנטענים במעלית, מה שמנע מהם מלהפעיל את המעלית בבניין. לטענת המערערים, בהתנהגותו הנ"ל של המשיב, הוא הפר כלפיהם את חובת הזהירות, הפר הוראות חוק חקוקות וגרם להפרת החוזה בין המערערים ליצרן המעלית, שכן יצרן המעלית סירב לתקן את המעלית בהסתמכו על האישור שקיבל מהמשיב, ובשל כך המערערים סירבו לשלם ליצרן המעלית את יתרת סכום הרכישה בסך של 8,000 ₪. כן טענו המערערים כי כתוצאה מאי הפעלתה של המעלית נגרם להם נזק כלכלי כבד, בדמות ירידת ערך הדירות בבניין, והפסדי תשואה על הסכומים שהיו צפויים להתקבל ממכירות הדירות בבניין, שמכירתן התעכבה בשל השבתת המעלית. מנגד, טען המשיב בכתב הגנתו כי אישור הפעלת המעלית, ניתן כדין לאחר שיצרן המעלית הודיע על תיקון הליקויים שנמצאו במעלית. כמו כן טען המשיב, כי לא התרשל כלפי המערערים היות והוא לא חב כלפיהם בחובת זהירות, ומאחר ואין קשר סיבתי בין הנזק הנטען למתן האישור הנ"ל, שכן יצרן המעלית הוא האחראי לתקינותה ותיקונה של המעלית, ומאחר ובפועל המערערים כלל לא הסתמכו על האישור להפעלת המעלית. לעניין הנזק טען המשיב כי המערערים נמנעו מלהקטין את נזקם, היות והם נמנעו מלהפעיל את המעלית, לתקנה או לפרקה ולסלקה מהבניין. פסק דינו של בית משפט קמא תחילה, בחן בית משפט קמא את נסיבות מתן האישור להפעלת המעלית ואת טיבו, וקבע כי על-סמך הראיות והעדויות שהיו לפניו הוכח כי בניגוד למצוין באישור הפעלת המעלית, לא בוצעה בדיקה נוספת על-בסיסה כביכול ניתן אישור זה. בנוסף, דחה בית משפט קמא את טענת המשיב לפיה לא היה צורך לבדוק פעם נוספת את המעלית, לאחר הבדיקה הראשונה והיסודית של המעלית שנערכה ביום ה-10.7.01 על-ידי גרונדשטיין (להלן: "הבדיקה הראשונה") (נספח ב' לתצהירו של מר שאול להב, מוצג 3 למוצגי המשיב), בקובעו כי הבדיקה הראשונה לא הייתה יסודית, שכן בבדיקה השנייה שבוצעה במעלית ביום 13.11.01 (להלן: "הבדיקה השנייה") על-ידי אינג' מיכאל סוויסה (להלן: "סוויסה"), התגלו ליקויים חדשים שלא תועדו בבדיקה הראשונה (נספח א' לתצהירו של סוויסה, מוצג 1 למוצגי המשיב). כמו כן, קבע בית משפט קמא כי בניגוד לחוק ותוך סטייה מהנהלים והתקנים, נמנע גרונדשטיין מלבדוק את מנגנון התפיסה של המעלית בעומס מלא, ומחק מנוסח הטופס הרשמי של המשיב את המשפט המורה על הזמנת בדיקה מחודשת של המעלית, ובמקומו ציין כי יש לדווח בכתב על תיקון הליקויים (נספח 1 לתצהירו של גרונדשטיין, מוצג 2 למוצגי המשיב). עוד קבע בית משפט קמא, כי לא היה די בדיווח יצרן המעלית על תיקון הליקויים שנמצאו במעלית, והיה צורך לאמת תיקונים אלה. הוסיף בית משפט קמא וקבע על-סמך הראיות והעדויות שנשמעו בפניו, כי המעלית לא הייתה ראויה לשימוש בכל נקודת זמן, שכן משלא תוקן התקן התפיסה של המעלית, אסור היה להפעיל את המעלית. כן קבע בית משפט קמא כי המרווח האופקי בין תא המעלית לבין הפיר היה בניגוד לתקן, וכי סטייה זו מהתקן חייבה אף היא השבתת המעלית והטלת איסור על הפעלתה. בית משפט קמא ביסס קביעותיו הנ"ל על חוות דעתו של אינג' דב יהלום, המומחה מטעם המערערים (מוצג 1 למוצגי המערערים), תוך דחיית חוות דעתו של אינג' יוסף רייפנברג, המומחה מטעם המשיב (נספח ח' לתצהירו של מר שאול להב, מוצג 3 למוצגי המשיב). לאחר הקביעות העובדתיות הנ"ל לפיהן המעלית לא הייתה תקינה וכי האישור להפעלת המעלית ניתן שלא כדין, בחן בית משפט קמא את התקיימות יסודות עוולת הרשלנות בנסיבות העניין, וקבע כי המשיב חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המערערים על-אף שהנזק הנטען הוא נזק כלכלי בלבד, וכי המשיב הפר חובתו זו, שכן היה עליו לצפות, לאור הסתמכותו של יצרן המעלית על האישור להפעלת המעלית, ולאור דרישותיהם החוזרות ונשנות של המערערים לחזור ולבחון את תקינות המעלית, את הנזק שנגרם בסופו של דבר למערערים. כן קבע בית משפט קמא כי אין ברשלנותו של יצרן המעלית בהימנעותו מתיקון הליקויים במעלית, ובחוסר הסתמכותם של המערערים על האישור להפעלת המעלית (שכן קיבלו חוות דעת עצמאית המאששת את תחושתם בדבר הסיכון שבהפעלת המעלית), כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות על-ידי המשיב לבין הנזק הנטען, ולפיכך קיבל בית משפט קמא את טענת המערערים וקבע כי עלה בידם להוכיח כי המשיב התרשל כלפיהם. באשר לטענת המערערים להפרת חובה חקוקה על-ידי המשיב, קבע בית משפט קמא כי דין טענה זו להידחות היות והחיקוקים עליהם ביקשו המערערים לבסס טענתם לא נועדו להגן מפני הנזק שנגרם למערערים- נזק כלכלי, כי אם מפני נזקים גופניים. כמו כן, דחה בית משפט קמא את טענתם של המערערים לגרם הפרת חוזה שלא כדין על-ידי המשיב, היות ולא הוכח כי נכרת חוזה מחייב בין המערערים לבין יצרן המעלית (החוזה נחתם בין יצרן המעלית לבין ילדיהם של המערערים). לאחר הקביעות הנ"ל, דן בית משפט קמא בטענת המשיב לפיה המערערים לא פעלו להקטנת נזקם. באשר לטענה לפיה המערערים מנעו מיצרן המעלית לתקן את הליקויים, קבע בית משפט קמא, כי אין בטענה זו ממש היות והיא לא נתמכה בראיות, ואף נסתרה על-ידי הראיות שהיו לפני בית משפט קמא. באשר לטענה לפיה, המערערים נמנעו מלשלם ליצרן המעלית את יתרת חובם, ובכך נמנע מהם לקבל את הבעלות במעלית, לפרקה ולסלקה מהבניין, קבע בית משפט קמא כי עד ליום ה-30.3.02, כ-45 יום לאחר קבלת חוות הדעת של המומחה מטעם המערערים לעניין הליקויים שבמעלית, לא היו המערערים צריכים לפעול להוצאת או החלפת המעלית, ולכן מיום קבלת האישור לאכלוס הבניין (27.3.01) ועד לתאריך הנ"ל, המשיב אחראי לנזקיהם של המערערים, וממועד זה ואילך, חלה על המערערים החובה לסלק את המעלית ולהתקין תחתיה חדשה. בנוסף, דחה בית משפט קמא את טענת המערערים לפיה פירוק המעלית היה עשוי לגרום להם לנזק ראייתי, מאחר והיו בידי המערערים חוות דעת וצילומים המתעדים את הליקויים במעלית. בהתאם לקביעתו הנ"ל, אמד בית משפט קמא את נזקיהם של המערערים וקבע על-פי חוות דעתו של השמאי מטעם המערערים, מר ארז אבירן (נספח יט לכתב התביעה), כי ערכן המצרפי של הדירות החדשות עמד על מיליון דולר. בהתאם לכך, המשיך וקבע בית משפט קמא כי ירידת הערך הגלום בהפחתת ערכה של דירה מושכרת לתקופה של שנה (מיום 27.3.01 עד 30.3.02) הוא בשיעור של 4%, ולפיכך על המשיב לפצות את המערערים בסך של 40,000$. באשר להפסדי הריבית בגין העיכוב במכירת הדירות, קבע בית משפט קמא כי המערערים אינם זכאים לפיצוי בגין ראש נזק זה, היות וחישוב הפסדי הריבית הנטענים בהתאם לתקנה 4 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג- 2003, מעלה כי נגרם להם נזק בסך של 20,000$ (לפי חישוב של 2% לשנה) בעוד דמי השכירות שהתקבלו בתקופה זו היו גבוהים יותר. לבסוף, דחה בית משפט קמא את תביעתם של המערערים לפיצוי בגין עוגמת נפש, מהטעם שלא הונחה תשתית עובדתית לטענה זו. עיקר טענות בעלי הדין בערעור המערערים מלינים כנגד קביעתו של בית משפט קמא לעניין הנזק. לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה אחריותו של המשיב לנזקיהם היא עד ליום 30.3.02 בלבד, שכן המועד הקובע הוא סוף חודש יולי 2005, המועד בו בפועל יכלו לפרק את המעלית ולהרכיב אחרת תחתיה. לטענת המערערים, לא ניתן היה לפרק את המעלית קודם לסוף יולי 2005, שכן פירוק המעלית טרם מועד זה היה גורם להם לנזק ראייתי כבד, ומונע מהם מלהוכיח את תביעתם. לטענתם, לא יכלו לפרק את המעלית קודם מועד זה, גם לאחר שהיתה בידם חוות דעת מומחה, שכן פירוק המעלית היה מונע מהמשיב לבדוק את המעלית, והייתה נפגעת זכותו להתגונן. עוד טוענים המערערים כי פעלו בסבירות, ועשו כל שניתן על מנת להקטין את נזקם, בין היתר, פניות חוזרות ונשנות ליצרן המעלית, למשיב ולמפקח העבודה הראשי. כמו כן, הקפידו שלא להפעיל את המעלית מחשש לחיי אדם ופעלו להשכרת הדירות בבניין, למרות שהמעלית לא פעלה, ובהזדמנות הראשונה שהתאפשר להם לסלק את המעלית, הם עשו כן ורכשו מעלית אחרת. מוסיפים המערערים וטוענים כי לאור אופיו החמור של הליקוי, שחייב החלפת המעלית, לא הייתה מוטלת עליהם חובה להקטין את הנזק. בהתאם לטענותיהם הנ"ל, ממשיכים המערערים וטוענים כי היה על בית משפט קמא לקבוע כי הם זכאים לפיצוי לפי ירידת ערך הדירות והפסדי ריבית לפי חישוב עד לסוף יולי 2005, היום בו הוחלפה המעלית בפועל, וכי היה על בית משפט קמא לחשב את הפסדי הריבית לפי שיעור של 11%, כאמור בחוות דעת החשבונאית מטעמם, שלא נסתרה (נספח כ' לכתב התביעה). כמו כן, טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא משדחה תביעתם לפיצוי בגין עוגמת נפש, שכן נזק זה הוכח בבית משפט קמא. לבסוף, טוענים המערערים כי הוצאות המשפט שנפסקו לטובתם על-ידי בית משפט קמא היו נמוכות מדי, בנסיבות העניין. בתגובה לטענות המשיב בערעור מטעמו, טוענים המערערים כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה המשיב התרשל כלפיהם במתן אישור להפעלת המעלית על-אף הליקויים שנמצאו בה, וכי קביעה זו הינה קביעה עובדתית המבוססת היטב בחומר הראיות, ובהתרשמותו הישירה של בית משפט קמא מעדויות העדים והמומחים שנשמעו לפניו, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה. בערעור שהגיש המשיב, טוען המשיב כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה הפר את חובת הזהירות כלפי המערערים. לטענת המשיב, אין הוא חב כלפי המערערים חובת זהירות מושגית הן על-פי מבחן הצפיות, הן על-פי מבחן השכל הישר והן על-פי מבחן הסיכון. לטענת המשיב, הנזק הנטען שנגרם למערערים אינו מסוג הנזקים שהיה עליו לצפות. עוד טוען המשיב כי שגה בית משפט בקביעתו לפיה הפר את חובת הזהירות הקונקרטית, שכן סטה בהליכי הבדיקה של המעלית מהוראות דין מחייבות. לטענת המשיב, מפרט הבדיקות (רשימת התיוג) של המעלית נקבעת על-ידי מינהלת תו תקן, על-פי סמכותה מכח סעיף 11 לחוק התקנים, התשי"ג- 1953 (להלן: "חוק התקנים"). לטענת המשיב המערערים לא הוכיחו כלל את קיומם של הליקויים להם טענו ובפרט, לא הוכיחו כי ליקויים אלה היו קיימים בעת בדיקת המשיב וכאילו היה עליו לגלותם. מוסיף המשיב וטוען כי הבודקים מטעמו פעלו בהתאם לנהלים, ואף אם אישרו את המעלית שלא לפי התקן, התנהגותם אינה עולה כדי רשלנות. כן טוען המשיב, כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא הוא היה רשאי לאפשר ליצרן לבדוק בעצמו את תקינות המעלית, לאחר שניתן לו היתר לסמן את מוצריו בתו תקן. עוד טוען המשיב, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה מתקיים בנסיבות העניין קשר סיבתי בין מתן האישור להפעלת המעלית לבין הנזק שנגרם למערערים, שכן המערערים כלל לא הסתמכו על האישור (ולכן בין אם היה ניתן אישור ובין אם לאו המערערים לא היו מפעילים את המעלית), המשיב לא היה צריך לצפות שהמערערים לא יסתמכו על האישור, ואף לא ניתן היה לצפות את הנזק שנגרם. כן טוען המשיב לעניין זה, כי לא הוכח שהיצרן נמנע מלתקן את המעלית בהסתמכו על האישור להפעלת המעלית, ואף אם כן, עובדה זו מנתקת את הקשר הסיבתי, שכן סירובו של יצרן המעלית לתקן את המעלית לא היה צריך להיות בגדר ציפייתו הסבירה של המשיב. עוד טוען המשיב, כי אף אם היה על המשיב לצפות שכתוצאה ממתן האישור יגרם למערערים נזק, הרי שסוגו וטיבו של הנזק שנגרם למערערים לא היה צפוי, וכי לכל היותר המערערים היו זכאים לפיצוי בגובה של עלות החלפת המעלית, מכוח עיקרון השבת המצב לקדמותו. לבסוף, טוען המשיב כי בית משפט קמא התעלם מראיות המערערות את מהימנות המומחים מטעם המערערים. בתגובה לערעור שהגישו המערערים טוען המשיב כי לא הייתה כל מניעה להחליף את המעלית בבניין אך המערערים נמנעו מלתקן את המעלית ולהקטין נזקם, וכי מאחר והשמאי המומחה מטעם המערערים, ביסס את חוות דעתו על ההנחה המוטעת לפיה לא ניתן היה להחליף את המעלית, אין להסתמך על חוות דעתו. לחילופין, טוען המשיב כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לעניין הנזק, המבוססת היטב בחומר הראיות שהיה לפניו. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעות הערעור, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים ובתיק בית משפט קמא, אנו סבורים כי דין הערעור של מכון התקנים להתקבל ודין הערעור של בני הזוג שעשוע להידחות, כאשר יש מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא מהעובדות שהיו בפניו וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. כללי אני סבור כי מדובר בתיק בו בחרו המערערים במודע לנהל הליך כנגד מכון התקנים ולא בחרו ב"דרך המלך" של ניהול הליך כנגד יצרן המעלית. לטעמי, יש להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא, שכן בסופו של יום, לא הוכחו יסודות עוולת הרשלנות וכך גם לא יסודות הנזק, כאשר בכל מקרה הנזק שנגרם, אם נגרם למערערים, היה שולי וניתן היה לתיקון בעלות נמוכה והכל כפי שיפורט. ראשית, וכדי לבחון את היסודות המשפטיים לקיומה של עוולת הרשלנות הנטענת, אבחן את הבדיקות שבוצעו במעלית והשלכתן על טענות הצדדים, ועל מסקנות בית משפט קמא. הבדיקות שבוצעו על-ידי מכון התקנים במעלית וממצאיהן במעלית בוצעו 3 בדיקות על-ידי מכון התקנים. הבדיקה הראשונה של המעלית בוצעה ביום 10.7.01, במהלכה מילא הבודק "דו"ח בדיקה חלקית למעלית חשמלית 1-24" (נספח א' לתצהיר סוויסה, ת/13, מוצג 6 למוצגי המשיב), וניתנה כנגדה תעודת בדיקה שמספרה 8113112418. על-פי המצוין בתעודה זו נמצאו במעלית שני ליקויים, בגינם שלח הבודק גרונדשטיין מכתב ליצרן המעלית, בו הוא קובע כי חל איסור על הפעלת המעלית, עד לאחר סילוק הליקויים ודיווח בכתב (נספח 1 לתצהירו של גרונדשטיין, מוצג 2 למוצגי המשיב). הליקוי הראשון שנמצא , התייחס לתא המעלית והמשקל הנגדי לפיו: "פתחי אוורור תחתונים בתא המעלית חסומים ע"י השיש שהורכב ברצפת התא." הליקוי השני שנמצא, התייחס למתקני החשמל במעלית לפיו: "אין אישור של בודק חשמל למתקן חשמל של המעלית". יש לציין, כי במהלך בדיקה זו נבדק התקן התפיסה של המעלית ונמצא תקין. הבדיקה השנייה של המעלית בוצעה ביום 13.11.01 על-ידי סוויסה, וניתנה כנגדה תעודת בדיקה שמספרה 8113118491 לפיה "על החברה חל איסור להפעיל את המעלית עד לסילוק הליקויים שמפורטים להלן", כאשר נמצאו שני ליקויים המתייחסים לתא והמשקל הנגדי של המעלית לפיהם: "דיסקות חיבור תא המעלית לשלד לא מתאימים לגודל פתחים בתא." ו- "קיימים סימני חלודה בשלד תא המעלית" (נספח ב' לתצהיר סוויסה, מוצג 1 למוצגי המשיב). כמו כן, במהלך הבדיקה השנייה, בדק סוויסה את מסגרת התא לאור תלונותיהם של המערערים (מכתב המערערים מיום 3.9.01 נספח כג1 למוצגי המערערים וכן תשובת המשיב מיום 20.9.01 נספח ה' למוצגי המערערים), ומצא כי המעלית תקינה ואינה עקומה (פרוטוקול מיום 22.3.03 עמודים 483-487). לאחר מתן תעודת הבדיקה השנייה, הודיע יצרן המעלית למכון התקנים בהודעת פקס מיום 14.11.01 על תיקון הליקויים הנ"ל (נספח ג' לתצהיר סוויסה, מוצג 1 למוצגי המשיב), ובגין כך הוציא מכון התקנים תעודת בדיקה רטרואקטיבית, שמספרה 8113118492 הנושאת את תאריך הבדיקה השנייה- 13.11.01 וכן תסקיר על בדיקת מעלית לפיהם לאחר סילוק הליקויים אין התנגדות להפעלת המעלית- להלן: "האישור להפעלת המעלית". (נספחים ד'-ה' לתצהיר סוויסה, מוצג 1 למוצגי המשיב). לאחר מתן האישור הנ"ל להפעלת המעלית, פנו המערערים למכון התקנים בתלונה לפיה הליקויים שנמצאו על-ידי המשיב לא תוקנו על-ידי יצרן המעלית. בעקבות כך זומנו המערערים ביום 6.12.01 לפגישה במכון התקנים בה סוכם כי תבוצע בדיקה נוספת של המעלית, שמטרתה לוודא כי הליקויים שנמצאו בבדיקה השנייה אכן הוסרו ותוקנו על-ידי יצרן המעלית, כפי שצוין בסעיף 1 למסמך סיכום הפגישה: "לאור הצהרת מר שעשוע יצחק כי במעלית לא הוחלפו הברגים המוזכרים בדו"ח הבדיקה- תיבדק המעלית ע"י אנשי המכון ויטופל בהתאם לממצאים." (נספח ו' לתצהיר סוויסה, מוצג 1 למוצגי המשיב), וכפי שהעיד מר סוויסה בבית משפט קמא: "ב-13.11 אני באתי לבדוק את המעלית לגבי ההערות שלהם. רשמתי שתי הערות, שאושר דו"ח לטל מעליות לסלק אותו ולדווח על זה בפקס. התובעים הגיעו וציינו שההערות האלה לא סולקו, וב-13.11 אני התבקשתי ע"י ראש האגף לבוא לוודא.. ב-13.12, סליחה. באתי לוודא שבאמת סולקו הליקויים האלה..." (עמוד 476 לפרוטוקול מיום 22.3.03 שורות 15-9). ואכן, בהתאם למוסכם בפגישה ביום 13.12.01, ביצע מר סוויסה בדיקה חוזרת במעלית בה מצא כי הדיסקיות אכן הוחלפו על-ידי יצרן המעלית, ומשכך סיכם סוויסה כי "...אני לא מוצא כל ממש בטענותיהם ואין כל בעיה בטיחותית במעלית." (נספח ז' לתצהיר סוויסה, מוצג 1 למוצגי המשיב). בדיקות נוספות שנעשו במעלית, ממצאיהן והמשקל שיש ליתן להן ביום 2.9.01, בין הבדיקה הראשונה והשנייה שביצע מכון התקנים במעלית, ובטרם ניתן האישור להפעלת המעלית, קיבלו המערערים חוות דעת פרטית מחברת אפיק, אליה פנו לקבלת חוות דעת לאחר שפניותיהם ליצרן המעלית בהם הם הצביעו על-כך שהמעלית עקומה וכי ריצוף המעלית עלול לחסום את פתחי האיוורור במעלית, לא נענו (מכתב המערערים אל מכון התקנים מיום 3.9.01, נספח כ"ג לתצהיר התובעים). בחוות הדעת של חברת אפיק נמצאו הליקויים הבאים: "יש לצבוע בצבע גמר דלתות ומשקופי הפיר. שלד התא מורכב עקום בסטייה של מעלה. התקן תפיסה משפשף בפסים ראשיים. בידוד מעטפת התא- אינו מותקן כראוי. נעלי התא התחתונות לחוצות לפסים- גורם לשחיקה מואצת של רפידות הנעל. הותקנו בבסיס המכונה גומיות מייסון בעלות שכבות בלבד במקום שלוש שכבות. נקודות חלודה על בסיס המכונה ושלד התא. תא המעלית מורכב בלחץ רב בתוך השלדה. גובה הסף אינו מאפשר התקנת שיש בעובי 28 מ"מ לחיפוי רצפת התא." (נספח ט' לתצהיר סוויסה, מוצג 1 למוצגי המשיב). אומנם, בדו"ח הראשון הנ"ל מיום 2.9.01 של חברת אפיק צויין בין היתר כי "התקן התפיסה משפשף בפסים ראשיים" אך, משהתברר כי חברת אפיק אינה מבצעת בדיקות בטיחות למעלית ונעשתה בדיקה ויזואלית בלבד, כאשר התקן התפיסה לא נבדק בזמן שהמעלית הייתה בנסיעה חשמלית ולא נבדקו סימני התפיסה, אין לייחס כל נפקות ומשקל לבדיקות של חברת אפיק. זאת על-פי תצהירו של מר פולישוק חגי, עובד בחברת אפיק, שהינו אדריכל פנים וחשמלאי, ואינו בודק מעליות מוסמך ולא מהנדס מכונות, ממנו עולה כי חברת אפיק אינה מבצעת בדיקות בטיחות למעליות, וכי הבדיקה שבוצעה במעלית הייתה ויזואלית בלבד כאשר המעלית אינה בנסיעה. כמו כן, העיד מר פולישוק בבית משפט קמא כי לא בדק האם המעלית עומדת בתנאי התקן, וכי ביצע בדיקה ויזואלית בלבד, ללא כרטיס הפיקוד (עמוד 86 לפרוטוקול מיום 18.12.05 שורות 13-5). ביום 23.11.01, לאחר הבדיקה השנייה של מכון התקנים, ולאחר תיקון הליקויים שנמצאו בה על-ידי היצרן, ערכה חברת אפיק, לבקשתם של המערערים חוות דעת נוספת לפיה נותר במעלית ליקוי אחד בלבד: "התא עדיין מורכב עקום עקב מכות וחיבורים עקומים בשלד התא.". דהיינו, גם לפי חוות דעת אפיק, במועד הנ"ל, לכאורה לא היה ליקוי בהתקן התפיסה ובמרווחים. בין התאריכים 17.1.02 ל- 15.2.02 ביצע המומחה מטעם המערערים אינג' דב יהלום (להלן: "המומחה יהלום") מספר בדיקות במעלית שהעלו, בין היתר, את הממצאים הבאים: "מסגרת התא אינה מלבן מדויק... בהרכבה הוברר שרצפת התא אינה אופקית, אינה מקבילה לריצוף בקומות ולא הוכן מרווח מובטח עבור הרכבת ריצוף שיש... הרכבת ריצוף השיש, בשלב מוקדם של העבודה ובתיאום עם הספק, גרם לסתימת חרירי האוורור בתחתית התא..." לגבי התקן התפיסה קבע המומחה יהלום כי בבדיקה התהדק רק התקן תפיסה מצד שמאל של התא וכי "הידוק התפיסה בצד אחד בלבד מסוכנת, בלתי תיקנית, בלתי הנדסית, עלולה לגרום לשבר המסגרת והתא..." עוד מצא המומחה יהלום "מרווחים תת תקניים בין התא וחלקים סטטיים- קבועים בפיר מסוכנים ואסורים." (חוות דעת 1, מוצג 1 למוצגי המערערים). ביום 7.11.02 בדק המומחה מטעם המשיב אינג' יוסף רייפנברג את המעלית ואיתר, בין היתר, את הליקויים הבאים: "התקן התפיסה: פעל רק על אחת משתי הכוונות. מרווחים: חלק מתמיכות הכוונות של המשקל הנגדי מגיע למרחק של 10-15 מ"מ בין פינת התמיכה לבין פינת התא...".(נספח י"א לתצהירו של סוויסה, מוצג 1 למוצגי המשיב). מהאמור לעיל, ובהתעלם מחוות הדעת של חברת אפיק שאין לה נפקות, עולה כי רק בפברואר 2002, עם מתן חוות דעת יהלום -המומחה מטעם המערערים, ולאחר יותר משישה חודשים מהבדיקה הראשונה של המשיב, התגלו לראשונה הליקויים בהתקן התפיסה ובמרווחים בין תא המעלית לפיר. יש לציין, שגם לפי חוות דעת זו של המומחה רייפנברג, משמעות הליקוי הינה ביצוע כוונון פשוט של מרווחי הלסתות על מנת שיפעלו כשורה על שתי הכוונות, כאשר, נאמר כי גם במצב הקיים יכול ההתקן למלא את תפקידו, בעוד לגבי המרווחים שיעור המרווח הקטן מהנדרש לא מהווה סיכון, והתיקון הנדרש פשוט ביותר - על-ידי חיתוך של קצות המשענות. מסקנתו הינה שהליקויים במעלית אינם יוצרים כל סיכון וניתנים לתיקון בקלות והוא קובע בוודאות שהמעלית במצב טוב, בנויה כהלכה ובטוחה לחלוטין לשימוש, והוא אף היה מוכן לאשר את הפעלת המעלית, כאשר, בניגוד לקביעת בית משפט קמא לגביו, גם לפי חוות דעתו היה צורך בתיקון קל וכיוונים כדי להכשיר את התקן התפיסה והמרווחים. מעבר לכך שמדובר לכאורה בליקויים קלים הניתנים לתיקון בנקל, כאשר עקב התנהגות המערערים נמנע למעשה תיקון ליקויים אלו, הרי לא הוכח כי הליקויים הללו עליהם הצביע בית משפט קמא, שבגינם סבר כי לא היה מקום ליתן אישור להפעלת המעלית, היו קיימים בעת הבדיקות מטעם מכון התקנים ומתן האישור על-ידו, והם ככל הנראה נוצרו בשלב מאוחר יותר. לכן, לא היה מקום שלא להסתמך על אישור מכון התקנים ושלא להפעיל את המעלית. כך, אישר מר גרונדשטיין בחקירתו הנגדית (עמוד 225 לפרוטוקול מיום 25.12.05 שורות 28-23) את האמור בסעיף 4 לתצהירו, כי "במהלך הבדיקה בדקתי את התקן התפיסה של המעלית והוא נמצא תקין." (מוצג 2 למוצגי המשיב). כמו כן העיד גרונדשטיין, שלו היה מגלה ליקוי בהתקן התפיסה או במרווחים - לא היה מאשר הפעלתה של המעלית (עמוד 224-222 לפרוטוקול מיום 25.12.05), מכאן שגרונדשטיין לא איתר ליקויים אלה בבדיקתו, שאם לא כן היה מציין זאת בדו"ח הבדיקה ופוסל בגין כך את הפעלת המעלית, ולא הוכח אחרת. כך גם מר סוויסה, שביצע את הבדיקה השנייה במעלית, העיד כי הואיל ובבדיקה הראשונה כלל לא אותרה בעיה בהתקן התפיסה - הוא לא נדרש לכך בבדיקתו, ובלשונו של מר סוויסה כאשר נשאל האם הוא השתכנע בעת הבדיקה כי הבעיות בהתקן התפיסה תוקנו: "... בבדיקה של הבודק שהיה ב-10.7 הכל עבד כשורה. לא היה שום צל צילו של ספק בהתקן הזה." (עמוד 500 לפרוטוקול מיום 22.3.03 שורות 17-12), ולא הוכח אחרת. כך גם לעניין המרווחים במעלית, ליקוי זה לא צויין על-ידי הבודקים מטעם מכון התקנים וצויין לראשונה, בחוות דעתו של המומחה יהלום מטעם המערערים. כאן המקום לציין כי אומנם עלה מחקירתו של מר גרונדשטיין שבניגוד לכאורה לאמור בתקן 24, בדיקת התקן התפיסה לא נעשתה בעומס מלא (עמוד 265 לפרוטוקול מיום 25.12.05 שורות 22-16). יחד עם זאת, ובלא להכריע האם יש סמכות למכון התקנים לסטות מהתקן ולעשות בדיקה בעומס מלא רק לאב טיפוס של מעלית ולא לכל מעלית ומעלית (עניין שעלה בבג"צ (בג"ץ 4520/06 אגודת מהנדסים- בודקים מוסמכים בישראל נ' שר התעשיה, המסחר והתעסוקה ואח' (לא פורסם, , 14.12.08)) ותלוי ועומד לדיון בתובענה ייצוגית (ת"א 1892/07 יערי ואח' נ' מכון התקנים הישראלי) - מקבל אני את הסברו של מר גרונדשטיין כי לצורך בדיקת התקן התפיסה ואיתור ליקויים, די בהורדת המעלית כאשר היא ריקה היוצרת אפקט כאילו המעלית בעומס מלא: "הכוח שפועל בצד המשקל הנגדי כאשר המעלית ריקה והמעלית נוסעת למטה, זה בדיוק כאילו שהמעלית עמוסה בעומס מלא והמעלית נוסעת למטה." (עמוד 264 לפרוטוקול מיום 25.12.05 שורות 14-12), ומשכך אין בנסיבות הספציפיות של תיק זה, בעובדה שהבדיקה נעשתה שלא בעומס מלא, וגם אם נעשתה בניגוד לתקן, כדי לפגוע בטיב הבדיקה ובתוצאותיה. חיזוק למסקנתי זו ניתן למצוא בחוות הדעת מטעם המשיב שנערכה על-ידי אינג' רייפנברג, שם התקן התפיסה נבדק כאשר תא המעלית היה ללא עומס ונמצא כי התקן התפיסה פעל רק על אחת משתי הכוונות (נספח י"ב לתצהיר סוויסה, מוצג 1 במוצגי המשיב). דהיינו, לצורך איתור הליקוי האמור, ניתן להסתפק בבדיקה ללא עומס, וניתן להניח שלו היה ליקוי בהתקן התפיסה במהלך הבדיקה הראשונה, ליקוי זה היה מתגלה אף בבדיקה ללא עומס. ההנחה לפיה, הליקויים שבהתקן התפיסה ובמרווחים של המעלית, נוצרו רק לאחר מתן האישור של מכון התקנים, מעוגנת בחומר הראיות, שכן כפי שציין מר סוויסה בסעיף 4.2 לתצהירו, וכפי שהעיד בבית משפט קמא, התיקונים שבוצעו במעלית יכולים להוציא את התקן התפיסה מכיוון ולגרום לליקוי המתואר: "...ודי שאני אגע בתא המעלית וארחיק את תא המעלית מתוך הפסים האלה שעליהם ההתקן צריך להיתפס, אז כל הכיוון הזה ייצא. כל המרווח הזה הוא 2 מ"מ." (עמוד 500-499 לפרוטוקול מיום 22.3.03). גם המומחה יהלום מטעם המערערים העיד כי כתוצאה מבדיקות חוזרות ונשנות של המעלית התקן התפיסה יכול לצאת מכיוון: "ש: האם תסכים איתי שבמקרה ואתה מבצע בדיקות חוזרות ונשנות של מעלית, יכול התקן תפיסה אחד, לצאת מהכיוון שלו? ת: נדיר."(פרוטוקול מיום 8.12.05 עמוד 98 שורות 19-16) ובהמשך בעמוד 121 שורה 21 לפרוטוקול: "אני אשיב. בבדיקה יכול משהו להיפגם". המומחה יהלום, מציין בעדותו כי מיד לאחר בדיקת המעלית מוציא הבודק תסקיר המאשר כי המעלית תקינה, אך אין בכך כדי לסתור את ההנחה לפיה בדיקות מצטברות של המעלית עלולות לפגוע בהתקן התפיסה. כמו כן, יש לזכור כי לאחר הבדיקה הראשונה של המשיב, ועד לבדיקתו של המומחה יהלום מטעם המערערים, בוצעו עוד שתי בדיקות על-ידי חברת אפיק (2.9.01, 23.11.01), ואף יצרן המעלית טיפל במעלית ותיקן את הליקויים שאותרו לאחר הבדיקה הראשונה והשנייה של מכון התקנים. לעניין חוות דעת יהלום יש להעיר שספק רב לטעמי אם ניתן ליתן לממצאיה משקל, בהתחשב בכך שהיא נעשתה ללא לוח הפיקוד האלקטרוני, וזאת מכיוון שלוח הפיקוד נותר בידי יצרן המעלית ולא הועבר למערערים מכיוון שלא שילמו לו את יתרת המחיר בסך 8,000 ₪. לסיכום, בחינת ממצאי הבדיקות שנעשו במעלית במהלך השנים מלמדת כי לא הוכח שהליקויים בהתקן התפיסה ובמרווחים בין תא המעלית לבין הפיר, בגינם קבע בית משפט קמא כי לא היה מקום ליתן את האישור להפעלת המעלית, ואשר עליהם הצביעו המערערים כליקויים בעלי המשקל המונעים את הפעלת המעלית, היו קיימים לפני מתן האישור להפעלת המעלית על-ידי המשיב. לכן, לא היה כל מקום למנוע את הפעלת המעלית בניגוד לאישור מכון התקנים. יתר על כן, מסתבר כי לא הייתה מניעה להפעלת המעלית החל מיום 13.11.01 לפחות עד מועד בדיקתו של בלום במחצית השנייה של חודש ינואר 2002. יש לציין, שגם לפי מכתבי ב"כ הקודם של המערערים- עו"ד מקליס (שהופנו ליצרן המעלית), כל שנתבקש היה אישור מכון התקנים לתיקוני יצרן המעלית, וזאת עוד בסמוך למתן האישור, שאכן התקבל בסופו של דבר לאחר תיקון הליקויים, ברם, המערערים לא הסתפקו בכך, וטענו טענות לגבי תקינות המעלית. ויובהר, כי אף אם נאמץ את קביעתו של בית משפט קמא לפיה בדיקתו הראשונה של הבודק גרונדשטיין לא הייתה יסודית ומקיפה, שכן סוויסה גילה בבדיקה השנייה ליקויים אחרים, עדיין אין בכך כדי לסתור את ממצאי הבדיקות לפיהן לא היו ליקויים במרווחים ובהתקן התפיסה, שכן גם בבדיקתו של סוויסה, שחשפה ליקויים נוספים שגרונדשטיין לא מצא - לא נחשפו הליקויים הנ"ל, בגינם קבע בית משפט קמא כי היה מקום לפסול את המעלית משימוש. דהיינו, הן גרונדשטיין והן סוויסה לא איתרו בבדיקתם את הליקויים הנ"ל. מכל מקום, כאמור, וגם אם היו קיימים ליקויים אלו בעת הבדיקה, בכל מקרה ניתן היה לתקן ליקויים אלו בנקל, והדבר לא נעשה עקב התנהגות המערערים. זאת ועוד, מפניותיהם של המערערים אל מכון התקנים ואל יצרן המעלית עולה כי אף המערערים לא היו מודעים לליקויים כלשהם בהתקן התפיסה או במרווחים במעלית, וכל טרונייתם הייתה בשל העקמומיות ממנה "סבלה" המעלית, טענות שנבדקו על-ידי מכון התקנים ונדחו, כפי שיפורט להלן. פניות המערערים ליצרן המעלית ולמכון התקנים מחומר הראיות שהיה מונח לפני בית משפט קמא עולה כי המערערים פנו חזור ופנה הן אל יצרן המעלית והן אל מכון התקנים בבקשה לתקן את המעלית, כאשר הליקוי עליו הם הצביעו במכתביהם הוא שהמעלית עקומה. מהתכתובת הענפה הנ"ל עולה כי הליקויים שבהתקן התפיסה ובמרווחים בין תא המעלית לפיר, כלל לא היו ידועים למערערים וכי ליקויים אלה התגלו, לאחר מתן האישור להפעלת המעלית על-ידי המשיב, ורק לאחר מתן חוות דעתו של המומחה יהלום, שזומן על-ידי המערערים ליתן חוות דעת לאור העקמומיות במעלית. כך, במכתב המערערים ליצרן המעלית עוד מחודש יוני 2001, בטרם בוצעה הבדיקה הראשונה על-ידי מכון התקנים, מתארים המערערים את הפגם האסתטי במעלית ומבקשים לסדר את העקמומיות במעלית (סעיף 3 למכתב המערערים מיום 22.6.01 נספח ב' למוצגי המערערים). כך גם, במכתבי המערערים ליצרן מיום 1.7.01, מיום 6.8.01, מיום 20.8.01, מיום 3.9.01 ועוד מכתבים בהם גם מתוארת בעיית האיוורור במעלית שסודרה ומסגרת המעלית, אך אין אזכור להתקן התפיסה ולמרווחים בין תא המעלית לפיר (נספח ב' למוצגי המערערים). ניתן לראות שמכתבי המערערים, באמצעות בא כוחם הקודם עו"ד מקליס, הופנו ליצרן המעלית. ניתן גם לראות שכל שנתבקש בהם היה אישור מכון התקנים לתיקון הליקויים על-ידי חברת המעלית, אישור שהתקבל בסופו של יום. זאת ועוד, גם לאחר מתן האישור להפעלת המעלית ומתן חוות הדעת של חברת אפיק, סברו המערערים כי לא היה מקום ליתן את האישור להפעלת המעלית מאחר ויצרן המעלית לא תיקן את הליקויים שנמצאו בבדיקה השנייה, והם לא טענו לליקויים בהתקן התפיסה ובמרווחים במעלית (מסמך סיכום הפגישה מיום 6.12.01 נספח ו' לתצהיר סוויסה, מוצג 1 למוצגי המשיב). יוצא מכך, כי בניגוד למסקנת בית משפט קמא שהמערערים שלחו מכתבי התראה על הסיכון שבשימוש שבמעלית, עולה כי במכתבים אלו לא טענו כלל לליקויים שבגינם טענו אחר כך שאסור להשתמש במעלית. סיכום ביניים: מהאמור לעיל עולה כי עד למתן חוות דעתו של המומחה מטעם המערערים, וזאת לאחר מתן האישור להפעלת המעלית, לא הוכח כי הייתה בעיה כלשהי בהתקן התפיסה של המעלית או במרווחים שבין תא המעלית לפיר. לכן, גם אם תישאר קביעת בית משפט קמא כי המשיב סטה מהנהלים ולא בדק על-פיהם את המעלית, ובלא להכריע בכך, אין בכך, בנסיבות העניין, כדי לפגום בטיב הבדיקה בכל הקשור להתקן התפיסה ולמרווחים במעלית, ולשלול ממצאיה, ואין בכך כדי להצדיק את התנהגות המערערים באי הפעלת המעלית ואת העובדה שלא הוכיחו את רשלנות המשיב במתן האישור להפעלת המעלית. ובמה דברים אמורים? העובדה שהמשיב לא ביצע את בדיקת מנגנון התפיסה של המעלית בעומס מלא בהתאם ללשון התקן, אינה פוגמת בטיב הבדיקה ובתוצאותיה, כפי שהעיד גרונדשטיין, כמפורט לעיל. (עמוד 264 לפרוטוקול מיום 25.12.05 שורות 14-12), כאשר לא הוכח שבדיקה בעומס מלא לא הייתה מגלה ליקוי שבאותו מועד אף לא נטען שהיה קיים. כמו כן, העובדה שהוכחה חוסר אחידות בגישותיהם של גרונדשטיין וסוויסה באשר למידת החומרה שיש לייחס לליקוי הנוגע לרווח המינימאלי הנדרש בין תא המעלית לפיר המעלית, אינה רלבנטית היות והבודקים כלל לא מצאו ליקוי זה בבדיקתם על-בסיסה ניתן האישור להפעלת המעלית. בנוסף, העובדה שגרונדשטיין מחק מנוסח הטופס הרשמי של מכון התקנים את המשפט המורה על הזמנת בדיקה מחודשת של המעלית לאחר סילוק הליקויים שנמצאו בבדיקה השנייה, גם היא אינה רלבנטית בנסיבות העניין, שכן הליקויים שאותרו בבדיקה השנייה, שתיקונם אושר בהודעת פקס בלבד, הם לא הליקויים בגינם הסתבר בדיעבד שלא היה מקום להתיר את הפעלת המעלית. לכן, בזמן הוצאת אישור מכון התקנים לא הייתה לכאורה כל מניעה להפעלת המעלית כאשר באותה עת לא היה קיים ולא נטען כלל לליקויים בגין התקן התפיסה והמרווח, ליקויים שבגינם נטען ונקבע בפסק הדין שלא היה מקום להפעלת המעלית. לאור האמור לעיל, לכאורה לא הפר מכון התקנים את חובת הזהירות ולא נהג ברשלנות וזאת גם אם הייתה סטייה מדרישות התקן לבדיקה בעומס מלא. בכל מקרה, לא מתקיים בנסיבות העניין קשר סיבתי עובדתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם - קבלת מעלית בלתי תקינה, שכן בכל מקרה גם אם מכון התקנים היה מבצע את הבדיקה על-פי התקן, הוא לא היה מאתר בעת מתן האישור להפעלת המעלית את הליקויים בגינם קבע בית משפט קמא כי היה מקום לפסול את המעלית, ליקויים שלא היו קיימים אותה העת. לפיכך, אין לחייב את מכון התקנים בנזק שנגרם למערערים, גם אם נגרם. לכן, יש מקום להתערב במקרה זה במסקנותיו של בית משפט קמא שהוסקו מהעובדות כפי שפורטו לעיל מתוך נקודת הנחה שהליקוי של התקן התפיסה היה קיים כל הזמן, ולכן המעלית לא הייתה ראויה לשימוש בכל זמן שהוא (על התערבותה של ערכאת הערעור במסקנה המוסקת מהעובדות ראו: רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נ(5) 779, 792 (2002). ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון פיאמנטה (לא פורסם, , 8.2.06)). טעם נוסף, התומך בקביעה לפיה לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין רשלנותו של המשיב לבין הנזק שנגרם למערערים, הוא שמלבד עדותו של מר שעשוע יצחק (פרוטוקול מיום 18.12.05 עמוד 130 שורות 22-19), לא הובאה כל ראיה התומכת בטענה לפיה יצרן המעליות הסתמך על אישור מכון התקנים, ובשל כך נמנע מלתקן את הליקויים במעלית, ודי בכך כדי לנתק את הקשר העובדתי. זאת ועוד, לכאורה, גם כשנתגלו הליקויים יותר מאוחר, מדובר בתיקון ליקויים מינוריים, וגם אם היו ליקויים מדובר בתיקונים של מספר שעות, הנעשים כדבר שבשגרה, כאשר אם המערערים היו משלמים ליצרן המעלית 8,000 ₪ - היו מקבלים את לוח הפיקוד והיו מתוקנים כל הליקויים שנתגלו, וזאת גם אם נתגלו יותר מאוחר. די באמור לעיל כדי להביא לקבלת הערעור של המשיב, ולקבוע כי לא מתקיימים בנסיבות העניין יסודות עוולת הרשלנות. התרשמתי כי המערערים בחרו במודע שלא לשלם את יתרת התשלום ליצרן המעלית ושלא להפעיל את המעלית, למרות שניתן היה לעשות כן, גם אם היה צורך בתיקונים קלים נוספים טרם ההפעלה, ובזה הביאו במו ידיהם למצב של קבלת צו הבטיחות האוסר על השימוש במעלית ולא איפשרו את הבדיקות הנוספות ו/או תיקונים של המעלית. כל זאת, בלא שהוכחה רשלנות של המשיב, ובהעדר קשר סיבתי בין הליקויים שבגינם נטען שמסוכן להשתמש במעלית לבין הליקויים שהיו קיימים והתגלו בזמן אמת בעת הוצאת אישור מכון התקנים. נראה כי המערערים הפכו את היוצרות ובחרו במודע, במקום לתבוע את יצרן המעלית שייצר לטענתם מעלית פגומה, לתבוע את מכון התקנים שאינו אחראי לתקינות המעלית אלא רק לבדיקת התאמת המעלית לתקן. גם אם סטה מכון התקנים מתקן 24, ולא בדק את המעלית בעומס מלא, ובלא להכריע בכך, לא הוכח עדיין שהיה רשלן בביצוע הבדיקה ובאישור שנתן. כך גם אין לכאורה פסול בהאצלת סמכויות ממכון התקנים ליצרן המעלית לבצע בדיקות בעצמו ולסמן את מוצריו בתו תקן תוך ביקורת של מכון התקנים שבדק גם הוא את המעלית, גם אם בדיקה לא מלאה. למעשה המערערים, על דעת עצמם, בחרו משיקוליהם, שלא להפעיל את המעלית על סמך אישור ההפעלה שניתן על-ידי המשיב, בטענה כי היא "עקומה", כאשר ניתן היה להפעיל את המעלית לאחר קבלת האישור, שכן כשניתן האישור לא היו קיימים הליקויים בגינם נטען שהמעלית לא מופעלת, וגם לאחר מכן ניתן היה להפעילה, לאחר תיקון הליקויים הקלים על-ידי יצרן המעלית, שהיה מוכן לעשות כן, והמשיב לא היה צריך לצפות התנהגות כזו של המערערים, שיימנעו מלהסתמך על האישור ולתקן את המעלית, ולא היה צריך לצפות את הנזק שנטען שנגרם למערערים. כאמור, ולמעלה מן הצורך, יש להדגיש כי המערערים בחרו שלא להקטין את נזקם, לא לשלם את יתרת התמורה בסך 8,000 ₪ ליצרן המעלית ולא להחליף את המעלית כולה (שלפי שיטתם לא ניתנת לתיקון) בעלות של כ-60,000 ₪. יש לדחות טענותיהם בעניין זה לעניין נזק ראייתי ואיסור הפירוק של המעלית (שהיה ניתן להיעשות לו היו משלמים את יתרת התשלום ליצרן המעלית). נראה כי המערערים נמנעו מתיקון הנזק במעלית ו/או החלפת המעלית כדי ליצור לעצמם עילת תביעה כנגד המשיב, וכדי להגדיל את נזקיהם, וזאת כאשר גם לפי חוות דעת המהנדס יהלום מטעמם, ניתן היה לתקן את הליקויים, וכך גם לפי עדות יצרן המעלית מר להב וחוות דעת המומחה קנדלר, כאשר מדובר לכאורה גם בליקויים קלים שלא מביאים לפסילת המעלית כולה. למעלה מן הצורך, בכל מקרה, וגם אם היו קיימים הליקויים בטרם ניתן האישור להפעלת המעלית, והיינו קובעים כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם, הרי שהתוצאה לא הייתה משתנה, שכן אני סבור כי בנסיבות העניין, אין לחייב את מכון התקנים גם בשל עקרונות הקטנת הנזק וריחוק הנזק, כפי שיפורט להלן. הקטנת הנזק וריחוק הנזק אינני סבור שהנזק שנגרם למערערים (גם אם הייתה מוכחת רשלנות של המשיב) יכול היה להתבסס על חוות דעת המומחים מטעם המערערים שהנחת המוצא שלהם הייתה שלא ניתן היה להתקין מעלית בבניין, שכן לו היו המערערים פועלים להקטנת נזקם והיו משלמים ליצרן המעלית את יתרת התמורה בסך של 8,000 ₪ - היו מקבלים את המעלית עם לוח הפיקוד והיו מתוקנים כל הליקויים המינוריים, אם היו, בעבודה של מספר שעות של יצרן המעלית. מעבר לצורך, גם מבחינת עיקרון ריחוק הנזק המעוגן בסעיף 76(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אני סבור כי הנזק השיניוני הנטען על-ידי המערערים לגבי ירידת ערך הדירות (כאשר הנזק הראשוני הוא לכאורה, קבלת מעלית בלתי תקינה) - הוא נזק בלתי צפוי ורחוק, שלא היה על המשיב לצפותו. יודגש, כי מבחן הצפיות לא מתקיים כאן, לא רק בגלל שמדובר בנזק כלכלי טהור ולא בנזק גוף, אלא גם בגלל שבנסיבות העניין, אני סבור כי מכון התקנים לא יכול היה לצפות ואף לא צריך היה לצפות שהמערערים יפעלו לקבלת חוות דעת פרטית שעל-בסיסה ימנעו מלהפעיל את המעלית, בניגוד לאישור המשיב, ושיימנעו מלשלם את יתרת התמורה ליצרן המעלית, שלא יתקן בגין כך את הליקויים הקלים הקיימים, אם קיימים, ושכתוצאה מכך ירד ערך הדירות בבניין. משכך, אני סבור כי אין לחייב את המשיב בכל מקרה, בגין נזק זה. לאור התוצאה אליה הגעתי, ברי כי מתייתר הצורך לדון בטענות המערערים לעניין גובה הנזק וגובה הוצאות המשפט שנפסקו לטובתם. סוף דבר התוצאה הינה כי אמליץ לחברי להרכב לקבל את הערעור של מכון התקנים ולדחות את הערעור של המערערים- בני הזוג שעשוע. פסק הדין של בית משפט קמא מבוטל. כל תשלום לרבות הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין ששולמו על-ידי המשיב למערערים, באם שולמו, יוחזרו למשיב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומם ועד להחזרתם. המערערים ישלמו למשיב הוצאות המשפט בשתי הערכאות וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. יודגש שוב, כי אין באמור בפסק הדין כדי להכריע בשאלה האם חובה על המשיב לבצע בדיקה בעומס מלא בכל מעלית או באב הטיפוס בלבד, וברי כי על המשיב לעשות ככל הנדרש כדי להבטיח את בטיחות המעליות ותקינותם של ההליכים הנעשים על ידו לאישור הפעלת המעליות. הפיקדון שהפקידו המערערים יועבר למשיב, באמצעות בא-כוח המשיב, על חשבון ההוצאות שנפסקו. הערבות הבנקאית שהפקיד המשיב, תוחזר אליו באמצעות בא-כוחו. ד"ר ק' ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים, ומצטרף לאמור בחוות דעתו ומסקנתו של חברי כב' השופט ד"ר ק. ורדי. לדידי, אף אם לא היינו מתערבים במסקנות בית משפט קמא לעניין הליקויים ומועד התגלותם, די היה בהימנעות המערערים להקטין את נזקם, להגיע לאותה תוצאה. הוכח כי על נקלה, ובהוצאה נמוכה יחסית, ניתן היה לתקן המעוות- לשיטת המערערים. בנסיבות אלה אין מקום להתנהלותם של המערערים ב"שב ואל תעשה" בה בשעה שהיו חייבים ב"קום עשה". משכך, ניתן היה למנוע על נקלה את אותם נזקים נטענים על-ידי המערערים, נזקים רחוקים, הכל כפי שציין חברי. יוסף, כי ה"תירוץ" הדחוק אודות שמירת ראיות כהגנה על אינטרס המשיב -המזיק, אין בו ממש. די היה בפניה למשיב על מנת להודיעו כי המעלית תתוקן או תוחלף על מנת שהמשיב ישקול צעדיו, בחינת בדיקת אשר יימצא לנכון, טרם ביצוע האמור. י' שנלר, שופט-אב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה ומצטרפת לחוות דעתו היסודית והמקיפה של חברי השופט ד"ר ק' ורדי, ומדגישה כי גם לטעמי די בהערתו של חברי השופט אב"ד י' שנלר, שדי בהימנעותם של המערערים מלהקטין את נזקיהם ולתקן את המעלית או להחליפה במועד מוקדם, כדי להגיע לאותה תוצאה, שכן העיקרון שמחייב ניזוק להקטין את נזקיו ולנהוג בתום לב הוא עקרון על בדיני הנזיקין. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון ב-ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל, מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד נט (6) 1, בעמ' 13: "...נראה כי אף מכוח עקרון תום-הלב היה על המערערים להקטין את נזקם על-ידי מכירה או העברה של הסחורה למקום סמוך, כמו גם שלא להגדיל את נזקם על-ידי רכישת סחורה חדשה בטרם מועד ההפקעה". ר' לבהר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.מעליתמכון התקניםתקן (מכון התקנים)