קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אכיפת הסכם מכר מקרקעין מיורשים: לפני תביעה למתן הצהרה כי לתובעים יש זכויות בחלקה הנמצאת בכפר סילוואן, אותה הם רכשו מיורשיה של בעלת הנכס. לחלופין מבקשים התובעים כי אפסוק פיצוי הולם בגין הפרת חוזה המכר. הרקע העובדתי 1. עסקינן בנכס מקרקעין הנמצא ברחוב מעלות בעיר דוד (סילוואן) שבמזרח ירושלים, המכיל דירה ששטחה כ-165 מ"ר, הממוקמת על חלקת אדמה בשטח שגודלו כ-750 מ' (להלן: "הנכס"). הנכס, השייך למשפחת כליל ציאם, אינו רשום בפנקסי המקרקעין. המחזיקה בנכס דאז, מרים כליל ציאם (להלן: "מרים"), הייתה, בחייה, בעלת הנכס. מרים נפטרה באוגוסט 1991, כשהיא משאירה אחריה את שמונת ילדיה, שהם יורשיה. הנתבעים 1 - 3 (להלן: "מחמוד", "מחמד" ו"סמיר" בהתאמה וביחד: "הנתבעים"), נתבעות 4 ו-5 ("פאטמה" ו"מונירה" בהתאמה, וביחד: "הנתבעות"), רווידה בת דאוד חסין כליל ציאם (להלן: "רווידה"), וכן בנות המשפחה תמאם וחדיג'ה, אשר הינן נפקדות על פי חוק נכסי נפקדים, תש"י- 1950. לאחר מות מרים, בשנת 1995, התקשר מחמוד בעסקה שמושאה הנכס, עם אחד מחמד עבד אלשקור סלהב (להלן: "סלהב"). האחרון הוסיף והתקשר עם אחד יונס צאדק עווידה (להלן: "עווידה") שרכש את הנכס בנאמנות לטובת התובעים (להלן: "עסקת המכר"). במעמד הרכישה הציג מחמוד מסמך (מאושר על ידי נוטריון) נושא תאריך 12.06.1983 מאת אמו, מרים, המתיימר להקנות את הקרקע לנתבעים 1 - 3 (להלן: "מסמך ויתור האם") (מוצג ת/1). כן הציג מחמוד ייפויי כח משני אחיו, שנחתם ב- 02.01.1995 (מוצג ת/4), וכן כתב ויתור חתום על ידי פאטמה ורווידה מיום 09.01.1995 (מוצג ת/2) (להלן: "מסמך ויתור האחיות"), בו הצהירו החתומות עליו כי הן מקנות את זכויותיהן בנכס לבנים. מסמכי הויתור עוררו מחלוקות רבות בבית משפט זה וכן בהליכים קודמים בין הצדדים. נתבעים 2 ו-3 אף חתמו על טפסים לשם קבלת פטור ממס שבח מקרקעין (ת/19, ת/20). 2. על רקע עסקת המכר, הגישה מונירה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לסעד הצהרתי, בה עתרה כי יקבע שמסמך ויתור האם בטל, וכי הנכס אינו שייך לנתבעים 1 - 3, אלא ליורשים בחלקים שווים. כב' נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים דאז ו' זיילר )להלן: "הנשיא זיילר") קבע, בה"פ 325/96 מונירה ג'מיל סיאם נ' מחמוד בן כליל דאוד סיאם (לא פורסם 18.05.97) (להלן: "פסק דינו של הנשיא זיילר" או "ה"פ 325/96"), כי אין המסמך עובר את הרף הראייתי הנדרש בדרך למסקנה כי מרים העניקה את הקרקע במתנה לנתבעים. במהלך ההליך הנוכחי, שבו נתבעה גם רווידה, הגיעו התובעים עם רווידה להסכם פשרה שאושר על ידי בית המשפט, לפיו תאשרר רווידה את הכתוב במסמך ויתור האחיות, וכן תצהיר בשנית שאין לה כל זכות בנכס, וכן תצהיר שבכל מקרה, זכויותיה יועברו לתובעים, וזאת בתמורה ל8,000$ (מוצג ת/14). טענות התובעים 3. ראשית, מבקשים התובעים לאכוף את עסקת המכר במלואה, ולקבוע שלפיה זכאים התובעים לבעלות מלאה בנכס. לחלופין, הם מבקשים כי אאכוף את עסקת המכר, לפי חלקיהם של הנתבעים, וכן לפי חלקיהם של הנתבעות, אשר העניקו במתנה, לפי כתב ויתור האחיות, את חלקיהם בקרקע לנתבעים. לחלופין, הם מבקשים להעניק להם בעלות על 1/8 מהקרקע, חלקה של רווידה, אתה הגיעו התובעים להסכם פשרה שאושר על ידי בית המשפט, והמקנה להם זכות ישירה לחלקה של רווידה בנכס. טענות הנתבעים 4. הנתבעים מכחישים מכל וכל את העסקה. נתבע מס' 1 מכחיש כל התקשרות מכל מין וסוג עם התובעים. כן טוענים הם כי אמם לא העבירה להם זכויות בחלקה לפני מותה. נתבעים 2 ו-3 טוענים כי מעולם לא התקשרו בעסקה, ולא ייפו את כוחו של איש להתקשר בעסקה לגבי הנכס. היות והנתבעים זכאים, לשיטתם, רק ל3/8 מהקרקע (במשותף), בכל מקרה היה עליהם לנסות ולמכור את הקרקע ליורשים האחרים, מכח דין קדימה בין יורשים, ומכאן שהעסקה עם התובעים משוללת תוקף אף אם אקבל את טענותיהם העובדתיות של התובעים. אלו הם, בקצרה, טענות הנתבעים. טענות הנתבעות 5. הנתבעות טוענות ראשית, כי אמם לא הייתה הבעלים של כל הנכס, אלא רק של בית המגורים עצמו. שארית הנכס שייכת, כך נטען, למונירה. מכאן קצרה הדרך לטעון כי עסקת המכר הינה בטלה לחלוטין, או למצער תחול רק על בית המגורים. טענה נוספת של הנתבעות נוגעת לסעיף 7(ד) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 הקובע כי לא ניתן להעביר חלק של יורש בנכס השייך לעיזבון, כל עוד לא חולק העיזבון. דיון 6. נדון ראשית במצבת הזכויות בנכס עד מותה של מרים. לאחר שנעבור משוכה זו נדון בקורות הזכויות בנכס בעקבות עסקת המכר. לשם כך יש לדון בשתי סוגיות שהועלו על ידי הצדדים. האחת, נפקות כתב הויתור של האם. השנייה, טענת מונירה לבעלות חלקית בנכס. תשובה לשתי השאלות הללו תוביל למסקנה בדבר מהות נכסי העיזבון שהועברו ליורשים. מסמך ויתור האם 7. התובעים המשיכו וטענו לגבי מסמך ויתור האם. אולם בעניין זה ניתן להם בעבר יומם בבית המשפט וקיים השתק פלוגתא המונע אותם מלטעון כי המסמך מקנה זכויות לבנים, תוך שלילת הזכויות מהנתבעות. בהתייחס למסמך זה נקבע בפסק דינו של הנשיא זילר כדלקמן: "... אינני סבור שיש ב"מסמך הויתור" [מסמך ויתור האם - י.ש.], הוא עצמו, די. ... העותרת זכאית איפוא שיוצהר על כך, שהבעלות או החזקה בנכס לא הועברו לבני המנוחה [הנתבעים -י.ש.], והצהרה כזאת ניתנת. פועל יוצא ממנה הוא שאין למי שבא מכח בני המנוחה זכות בנכס" (שם, בעמ' 10). המסקנה המתבקשת לאור האמור, הינה כי היות ותוקף מסמך הויתור היה נדבך עיקרי בהחלטת הנשיא זיילר, קיים השתק פלוגתא המונע את הצדדים מלטעון שהמסמך הינו מסמך מחייב שמכוחו בלבד ניתן להעביר בעלות במקרקעין. הטענה בדבר בעלותה המוקדמת של מרים 8. טוענות הנתבעות, כי למעשה מרים הייתה הבעלים של חלק קטן מהנכס, כאשר יתרת הקרקע הייתה שייכת למונירה. טענה זו יש לדחות. אפרט. בפן הדיוני, מונירה ניהלה הליך קודם לגבי הנכס, ומעולם לא טענה, אף לא בדרך אגב, כי היא הבעלים של חלק הימנו, אם מהטעם שאמה העבירה לה את הנכס ואם מטעמים אחרים. הנשיא זילר פתח את פסק דינו בזו הלשון: "אין חולק שהמנוחה מרים חליל... שנפטרה שב-1991, הייתה בעלת נכסים שונים ובכלל זה דירה בסילוואן, הידועה כגוש 30124, חלקה 13, תת חלקה 2..." (פסק דינו של הנשיא זיילר, 1). ברי שאם מונירה הייתה סבורה כי מרבית הנכס שייכת לה בדין, מפתיעה העובדה כי ניהלה הליך בבית המשפט בלא לחלוק על עובדה זו. בנוסף לכך, טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן הנתבעות הודו בכתב ההגנה כי הקרקע הייתה שייכת לאמם, ולא העלו, אף ברמיזה, את הטענה כי מונירה היא היא הבעלים של חלק מהנכס. אציין כי ב"כ התובעים "קפץ מכסאו" בכל פעם שנשמע שמץ מקו הגנה זה, בל יאמר כי הוא מסכים להרחבת החזית. בפן הדיוני, אם כן, אין לשמוע טענה זו. 9. אף בפן המהותי, אין לומר כי מונירה רכשה זכות בקרקע מאמה ללא מסמך בכתב, כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969. הזכיר זאת הנשיא זילר בפסק דינו, כאשר דן בשאלה האם מסמך ויתור האם מקנה זכויות לנתבעים אם לאו: "... במצב כזה [שלא נמצא ייפוי כח בלתי חוזר המסמיך את פלוני להעביר את הקרקע לאלמוני - י.ש.] יש תמיד אפשרות שמעוניינים למיניהם יטענו ביום מן הימים כנגד "מתן בסתר" בדמות "מסמך הויתור". קשה לכן להניח שהעברה אמיתית של זכויות בוצעה בדרך כל כך לא ברורה" (שם, 9) נכונים הדברים שבעתיים כאשר אין מסמך בכתב כלשהו המקנה למונירה חלק בקרקעות אמה. מהטעמים הללו, דין טענה זו להידחות. סיכום ביניים 10. משני מהלכים אלה בלבד, ניתן לקבוע כי בעת מותה של מרים, בשנת 1991, הייתה היא הבעלים של הנכס, ובהיעדר צוואה, הנכס עובר ליורשיה החוקיים, הריהם בניה ובנותיה. מכאן שמשנת 1991, שמונת היורשים היו בעלי זכויות בנכס, כל אחד בהיקף של 1/8, מעזבונה של מרים. (צו הירושה הוגש כראיה - מוצג ת/3). עסקת המכר 11. על פי חומר הראיות שלפני נראה, כי נתבעים 2 ו-3 עשו יד אחת עם נתבע מס' 1, בנסותם למכור את הנכס לצד שלישי. אפרט. בפני כמה ראיות התומכות במסקנה זו. הכחשתו הגורפת של נתבע מס' 1 כי התקשר עם התובעים לצורך עסקה במקרקעין, אי מתן עדות של נתבעים 1 ו-2 במשפט שלפנינו, ייפוי כח שהעניקו נתבעים 2 ו-3 לנתבע מס' 1 (להלן: "ייפויי הכח"), שעל פיהם התקשר הלה בחוזה מחייב לעשות עסקה במקרקעין, וכן הצהרה למס שבח מקרקעין לצורך פטור ממס, שניתנה בתום העסקה. המסמכים שבכתב 12. נתבעים 2 - 3 מכחישים כי ייפו את כוחו של נתבע מס' 1 לעשות עסקה בחלקיהם בנכס, וכי כל כוונתם הייתה לייפות את כוחו בכדי להעביר את חלקם במתנה לאחותם רווידה, או לחלופין לצורך יציאה לגמלאות של אחיהם. בעניין ההצהרה לפטור ממס שבח טוענים הנתבעים כי עשו זאת לשם פטור ממסי ארנונה לעיריה, שגם במקרה זה, הטעה אותם אחיהם, הנתבע מס' 1. לא אוכל לקבל טענות אלה של הנתבעים. בעניין ההצהרה למס שבח מקרקעין, לא הוכח כי הנתבעים לא ידעו על מה הם חותמים, וכי הנתבע 1 רימה אותם. אם מבקשים הנתבעים להתנער מהתחייבותם בטענות תרמית, מן הראוי היה כי יבססו את טענתם בראיות חזקות יותר מאמרה סתם. התרשמתי כי נתבע 3 הוא אדם משכיל, לדבריו הוא מנהל מספר עסקים בארצות הברית, כן שימש כמנהל בבנק, ואין זה סביר כי יחתום ללא ידיעה על מה הוא חותם. גם אם הנתבעים אינם יודעים עברית כהלכה, הרי חזקה היא, כי הקונסול עשה את תפקידו נאמנה והבהיר להם על מה הם חותמים. טענת הנתבעים כי הקונסול הישראלי בשיקגו היה חלק ממסכת התרמית אליה הם טוענים, קלושה בעיני, ומכל מקום לא הובאה ולו ראשית ראייה לכך. לפיכך אני דוחה טענה זו בשתי ידיים. 13. אשר לטענות הנתבעים כנגד ייפוי הכח שנתנו לאחיהם, מעשה שחרג מן ההסכמה בעל פה ששררה בין הצדדים, הרי שיש לדחות אף טענה זו. טוענים נתבעים 2 ו-3 כי נתנו ייפוי כח, שאין עוררין כי הוא מסמיך את נתבע 1 לעשות בשמם פעולות בנכס, לשם עשיית פעולות "צנועות" יותר. לטענתם התבקש נתבע 1 להשתמש בייפוי הכח רק לשם הקניית הקרקע לאחותם מונירה. ודוק, אין מדובר במסמך מזויף, טענת הנתבעים היא כי המסמך הוצא במרמה, כאשר הצדדים הסכימו כי המסמך ישמש לצורך הנחה בארנונה, ונתבע 1 חרג בעצם ממהות השליחות שעל פיה הונפק המסמך. כן אין עוררין כי המסמך עצמו מהווה יפוי כח גורף לכל עסקה בנכס. באם השתמש נתבע 1 בייפוי כח זה על מנת לעשות עסקה בחלקיהם של נתבעים 2 ו3, כיצד יוכלו אלה לבוא בטענות אל מי שהסתמך בתום לב על ייפוי כח זה? ודאי שמן הצדק כי יבואו בטענות אל אחיהם בלבד, שזה האחרון, הוא זה אשר רימה אותם, ולא אל התובעים, שאין אינדיקציה כי ידעו על כוונותיהם של נתבעים 2 ו-3 בקשר לייפוי הכוח. 14. טול מצב בו ראובן מתקשר עם שמעון בעסקה למכר מקרקעין. שמעון מתמהמה ברישום הערת אזהרה על הנכס אותו רכש. לוי מתקשר בעסקה מאוחרת עם ראובן לקניית אותו הנכס. הדין הוא, שזכותו של שמעון תיסוג מפני זכותו של לוי, במידה והלה ביצע העסקה בתום לב ובתמורה ובלבד שהשלים את הרישום (סעיף 9 לחוק המקרקעין). עם זאת, הלכה פסוקה היא, שבמקרה בו קיימת זכות לרוכש הראשון, אך בשל התרשלותו של זה, ניתן להעביר את הנכס בשנית, זכותו של הרוכש השני תהא עדיפה אף אם לא השלים רישום, ובלבד שרכש בתום לב ובתמורה. הלכה כזו נתנה מפי נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) א' ברק, בע"א 2643/97 - גנז נ' בריטיש קולוניאל, פ"ד נז(2), 385(להלן: "הלכת גנז") שקבע כך: "בהמנעותו מעשיית כל האפשר לרישומה של הערת האזהרה הניח בעל העסקה את התשתית ל"תאונה המשפטית" שבעסקאות הנוגדות. בידו היה למנוע זאת, והוא לא עשה כן. בכך, עקרונית, יש משום מחדל שלא בתום לב. עקרון תום הלב דורש כי בעל העסקה הראשונה יפעל בהגינות, תוך התחשבות בציפיה הסבירה של בעל העסקה השניה." (שם, 406-407). אם כך, הלכה היא כי הרוכש הראשון מושתק, בשל עיקרון תום הלב, מלטעון כי זכות לו בנכס. בבסיס ההלכה עומד הרציונל, כי הרוכש הראשון הוא הוא מונע הנזק היעיל. באמצעות פעולה פשוטה יוכל הוא למנוע תאונות עתידיות של רוכשים עתידיים. ודוק, עקב התרשלותו מאבד הרוכש הראשון אף את זכותו הקניינית, להבדיל מחבות בנזיקין לנזקיו של הרוכש המאוחר. בעניינינו, נתבעים 2 ו-3 הסמיכו את נתבע 1 הסמכה למהדרין לעשות כל פעולה בחלקם בנכס. ודאי שיכלו נתבעים 2 ו-3 להסמיך את נתבע 1 לעשות רק את הפעולות עליהם הסכימו הנתבעים, בינם לבין עצמם. מובן שככלל, כבכל פעולה, מוטלת עליהם החובה למנוע נזקיו של צד שלישי שבתום לבו יסתמך על ייפוי הכוח שנתנו, מכוח חובתם הכללית שלא לנהוג ברשלנות כלפי מי שצפוי שייפגע מפעולתם. לרשלנות שכזו, יש שני פתרונות אפשריים: האחד, יחובו, אם יחובו, נתבעים 2 ו-3 ברשלנות לנזקיו של צד שלישי שנפגע, בהסתמכו על ייפוי הכח. השני, יאבדו אלה האחרונים את זכותם בקרקע, מושא ייפוי הכוח. אני סבור, כי יש להקיש מהלכת גנז, כי לא די בפיצוי בנזיקין במקרה שכזה, אלא שיש לאכוף על נתבעים 2 ו-3 את עסקת המכר, גם במידה שסברו כי נתבע 1 לא יבצע עסקת מכר בחלקם, אך ברשלנותם אישרו לו לעשות כל פעולה שהיא בחלקם בקרקע. גם לגופו של עניין, לא השתכנעתי כי הנתבעים סברו כי ייפוי הכח ניתן לצרכים אחרים. 15. עומדת לחובתם של הנתבעים גם המנעותם ממתן עדות במשפט זה. נתבע 1, שיכל ללא ספק לשפוך אור על הפרשייה כולה, העדיף להישאר בביתו שבארצות הברית ולא להגיע ולתת עדות בישראל. אלא יותר מכך, הלה הסתפק בהכחשה גורפת של כל עסקת המכר, כאילו אינו חתום על הסכם מכר מקרקעין, וכאילו לא החתים את אחיו על טפסי ייפוי כח. בנסיבות שלפני, אני מעדיף את גרסת התובעים על גרסת הנתבעים. מה נפקותו של מסמך ויתור האחיות? 16. על מסמך הויתור חתמו האחיות פאטמה ורווידה, הראשונה בטביעת אצבע והשנייה בכתב. ככלל, חתימה על מסמך מקימה חזקה כי החותם מבין ומסכים לתוכן. עם זאת, במקרה שלפנינו, בו אין עוררין כי פאטמה לא ידעה קרוא וכתוב, לא ניתן להשתמש בחתימה באצבעה כראיה להסכמתה על תוכן המסמך שכן אין עוררין כי לא יכלה להבינו. חתימתה על המסמך מלמדת אך זו שהסכימה למה שהוסבר לה. אילו הייתה הוכחה בפני כי תוכן המסמך הוקרא לה טרם חתימתה, ניתן היה לבצע את החיבור הלוגי הנדרש בכדי להקים חזקה כי פאטמה אכן הבינה כי היא מוותרת על חלקה בנכס, אך ללא ראיה על כך לא ניתן לקבוע ממצא כי אכן הסכימה לתוכן המסמך. בהתאם לכך, אני קובע שהמסמך לא מחייב את פאטמה. סיכום ביניים 17. מהדיון עד כה עולות המסקנות הבאות: אין ספק כי הנתבע 1 הטעה את התובעים לחשוב כי הוא ואחיו הם בעליה של הקרקע כולה (הוא מצהיר על כך בחוזה המכר). כן קבעתי כי ייפויי הכח שהעניקו נתבעים 2 ו-3 הינם תקפים כלפי צד שלישי שהסתמך עליהם בתום לב, אף אם חרגו מההסכמה בין נתבע 1 לנתבעים 2 ו-3. בנוסף קבעתי כי המסמך המקנה לאחים את חלקה של פאטמה בנכס, אינו מהווה ראייה מספיקה בכדי לקבוע כי זו העניקה לאחיה את חלקה בנכס. זכות קדימה בין יורשים 18. טוענים הנתבעים, כי ממילא לא הייתה להם זכות להעביר את חלקיהם בנכס לתובעים שכן הם מחויבים מכוח זכות קדימה בין יורשים להציע את חלקם ליורשים האחרים, קודם להעברה לצד שלישי. זכות זו, כל נטען, מפורטת בסעיף 100 לחוק המקרקעין. נראה בעיני, כי טעות בידם. ראשית, יאמר כי גם אם זכות קדימה לטובת שאר היורשים אכן קיימת, הרי שזכות הקדימה היא טענה השמורה לבעלי הזכות ולא לנתבעים. הואיל והנתבעים הציגו לתובעים מצג כאילו הם בעליה של הקרקע, וזו נקייה מהתחייבויות, אין הם יכולים להסתמך על זכויות של צדדים שלישיים בכדי להשתחרר מהתחייבותם. שנית, זכות קדימה בין יורשים מגיעה, מכח חוק המקרקעין, ליורשיו של משק חקלאי, ולא בכזה עסקינן (ראה והשווה לדבריו המפורטים של הנשיא (בדימוס) מ' שמגר בע"א 1537/90, דגן נ' ריצ'רד, פ"ד מו(3), 816). הטענה אם כן, נדחית. תחולת סעיף 7(ד) לחוק הירושה 19. טוענות הנתבעות כי מסמך ויתור האחיות, וכן הסכם המכר, הינו בטל במובן זה, שלא ניתן להעביר חלק בנכס מנכסי העיזבון כל עוד לא חולק העיזבון. היות ואין עוררין כי עסקת המכר התרחשה בשנת 1995, וצו ירושה ניתן רק בשנת 2000, הרי שהנתבעים עשו עסקה בחלקם בנכס העיזבון, עסקה שנאסרה במפורש על ידי סעיף 7(ד) לחוק הירושה הקובע: "(ד) זכותו של יורש בנכס מסויים מנכסי העזבון אינה ניתנת להעברה, לשעבוד או לעיקול כל עוד לא חולק העזבון." יצויין, כי טענה זו לא נשמעה מפיהם של הנתבעים, והנתבעות אינן יכולות לשים טענה זו בפיהם. גם לגופו של עניין, אני סבור כי הכלל בדבר אי העברת נכסים טרם חלוקת העיזבון נסוג לטובת עיקרון תום הלב כפי שהוא מתבטא במקרה דנן. אפרט. תכלית הכלל 20. חוק הירושה בכלל, וסעיף 7(ד) שהוזכר לעיל בפרט, אוסרים על מסחר בחלקים מנכסי העיזבון. עם זאת, ככלל, מותר ליורש לשעבד את זכותו בירושה (סעיף 7(א) לחוק הירושה). הרציונל העומד מאחורי הכלל, הוסבר על ידי מ"מ נשיא בית המשפט העליון (כתוארו אז), כב' השופט מ' לנדוי בע"א 834/75 זיק נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1), 662, כך: "אין יורש יכול להסתלק ממה שאין לו, או ממה שעדיין אין לו, דהיינו מנכס מסויים או מחלק כלשהו בנכס מסויים. ואם ישאל השואל מדוע לא יורשה ליורש להסתלק מראש מנכס מסויים, או מחלק בו. אם אחרי חלוקת העזבון יגיע לידיו אותו נכס או חלק באותו נכס, נשיב לו, שתהיה זאת הסתלקות על-תנאי, שסעיף 6 (ד) אוסר עליה במפורש." (שם, 664) ומדוע לא יוכל יורש להסתלק על תנאי? מה הרציונל המונח בבסיסו של סעיף 6 (ד) לחוק הירושה? נראה בעיני, כי היות ויש לקזז מן העיזבון את חובותיו של המנוח, לא יוכל יורש לדעת בוודאות את חלקו בנכס עד אשר יחולק העיזבון. מתוך עקרונות של וודאות משפטית, מתריע המחוקק באופן חד משמעי, בל יעשו עסקה בחלק מנכסי העיזבון, שכן יתכן ואלו לא יהיו חלק ממסת נכסיו של היורש. האם ראוי ליישם הלכה זו בעניינינו? האם יוכלו הנתבעים להסתלק מחובתם לפי חוזה, עליה קיבלו תמורה, רק בשל כך שעשו עסקה בחלק מנכסי העיזבון? האם אין על עיקרון תום הלב להשתיקם מלטעון טענות פרוצדורליות אלה? 21. בשאלה דומה דן בית המשפט העליון בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1), 185 (להלן: "פרשת קלמר"), שם נזקק הוא להכריע בשאלה, האם חוסר תום לב יכול להוות השתק המונע צד לחוזה מלהתנער ממנו בטענות בעניין דרישת הכתב המנויה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, וכך פסק כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק: "בפרשה שלפנינו, מרכז הכובד מונח בהסתמכות הקונה. אכן, כאשר החוזה בוצע בחלקו, תוך הסתמכות אחד הצדדים עליו, יהא גם בניגוד לעיקרון תום הלב אם הצד השני, אשר קיבל את התמורה הנגדית (כולה או חלקה), יוכל להשתחרר מחובתו." (שם, 197). הנה כי כך, לא יוכל צד להשתחרר מביצוע חוזה בטענות פרוצדורליות כאשר הדבר נוגד את עיקרון תום הלב. ובעניינינו, הרי שהתובעים לא ידעו כי מדובר בנכס עיזבון: התובעים סברו כי מדובר בנכס הנתבעים וכי אין הוא שייך לעיזבונה של מרים, וזאת לפי מסמך ויתור האם. גם אם טעו התובעים בעניין זה, הרי שטעו בתום לב. בהיעדר רישום בעלות לא יכלו התובעים לוודא כי הקרקע אכן נרשמה על שמם של הנתבעים, בעקבות מסמך ויתור האם. נראה לי, כי התובעים נהגו לפי נורמות מסחר מקובלות בנסיבות העניין. אפילו בהשוואה לפרשת קלמר, הרי שבמקרה דשם יכלו המערערים דשם לנקוט אמצעי זהירות (דוגמת מסמך מפורט בכתב), ובמקרה שלפני, כך נדמה, עשו התובעים ככל שביכולתם בכדי להימנע מתאונה משפטית. יתרה מזאת, בהנחה שתכלית החוק האוסרת על עסקאות בחלקים מנכסי העיזבון טרם חלוקת ירושה, היא אכן בכדי שלא יתעורר מצב בו יורש התקשר בחוזה מכר של חלק בנכסי הירושה, וחלק זה לא הגיע אליו בסופו של דבר (למשל מכיוון שלעיזבון היו חובות שנפרעו מהנכס שנמכר) - הרי שאין זה המקרה שלפנינו. הזכויות בנכס מושא החוזה הגיעו בסופו של יום לנתבעים. מכל האמור לעיל אני קובע שעסקת המכר תקפה. רווידה חלקה של רווידה בנכס שבמחלוקת (1/8 מהנכס) יעבור לתובעים, וזאת בהסתמך על הסכם הפשרה בין הצדדים. תרופות בשל הפרת חוזה 22. הנה כי כן, בסופו של יום הפרו הנתבעים 1 - 3 את חוזה המכר עם התובעים. התובעים מבקשים כי אאכוף את הסכם המכר, לפחות בחלקו (דהיינו, על חלקם של הנתבעים), ואפסוק פיצויים בשל יתרת הנזק. אינני מוצא סיבה שלא לעשות כן. אף שרשאי בית המשפט שלא להעניק את תרופת האכיפה כאשר האכיפה "בלתי צודקת בנסיבות העניין" (כלשון ס' 3(ד) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970), הרי שאני סבור כי במקרה שלפני אין סיבה שלא לאכוף את חוזה המכר, בכל הנוגע לחלקם של הנתבעים. אכיפת החוזה תגרור אמנם חלוקת הנכס בין הנתבעות לתובעים, בעל כורחן של הנתבעות, אך ממילא לא הייתה להם זכות שלא להיות כן. הווה אומר, היות ואין זכות לנתבעות 4 ו-5 להתנות על מכר של חלקי שאר היורשים בנכס, לא תקום להן זכות לטעון כנגד אכיפת החוזה. לפיכך אני קובע כי יש לאכוף את החוזה עם הנתבעים, כך שזכויות הנתבעים בנכס, בהיקף של 3/8 יועברו לתובעים. פיצויים בשל נזק כספי 23. התובעים הוציאו סכום תמורת הנכס המבטא תמורה בעבור הקרקע כולה. עם זאת, העסקה תיאכף בחלקה, רק לגבי חלקם של הנתבעים (ושל רווידה) בקרקע. הנתבעים אם כן ישיבו חצי מהסכום ששילמו הנתבעים בהסתמך על עסקה זו. סכום זה כולל: חצי מהתמורה ששילמו התובעים בעבור הקרקע, וכן חצי מן ההוצאות שהוציאו הצדדים בכדי לממש את העסקה. בנוסף ישלמו הנתבעים בעבור ההליכים הנוספים שניהלו התובעים בכדי לאכוף את עסקת המכר. סיכום הנתבעים ישלמו אם כן את הסכומים הבאים: חצי מהתמורה ששולמה ביום עסקת המכר בסך 67,500$, לפי ערכו בש"ח על פי שערו הייציג מיום החוזה, ובתוספת ריבית ההצמדה מיום ההפרה ועד להשבתו בפועל. הוצאות ששולמו בהסתמכות על העסקה: 20,000$ למתווך סלהב, 5,000$ תשלום לעווידה, שכר טרחת עורך דין בהתקשרות לקניית הנכס בסך 4,534$, מס רכישה ששולם בסך 6,607$. היות והתובעים רכשו למעשה חצי מהקרקע, יש להשיב להם חצי מהסכום שהוציאו בהסתמכות על החוזה. הנתבעים ישלמו אם כן 18,070$ לפי ערכו בש"ח על פי שערו הייציג מיום החוזה, ובתוספת ריבית ההצמדה מיום ההפרה ועד להשבתו בפועל. כן ישלמו לתובעים 10,288$, בגין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בה"פ 325/96, לפי ערכו בש"ח ביום התשלום, וכפוף לריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין בהליך דשם ועד ליום מתן פסק הדין דכאן. הנתבעים יחובו עוד בסך של 8,000$, סכום ששולם לרווידה לשם אשרור מסמך ויתור האחיות. יצויין, כי הנתבעים יחובו בעבור סכום זה, היות ואם לא היו התובעים מגיעים להסכם הפשרה עם רווידה, על הללו היה להשיב לתובעים גם את התמורה עבור חלקה של רווידה בנכס (בסך 16,875$). מכאן, שהסכם הפשרה עם רווידה היה מהלך של הקטנת נזק מבחינת התובעים, ועל הנתבעים לשלם בעבורו, בחינת "הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו" כהגדרת סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). כן ישלמו הנתבעים את הוצאות המשפט של התובעים ואת שכר טרחת עורך דינם, בסך 36,000 ₪ בתוספת מע"מ. התובעים יחובו בעבור הוצאות המשפט של האפוטרופוס לנכסי נפקדים בסך 10,000 ₪ ללא מע"מ, בגין התנגדותם לשחרר את הלה מההליכים, אף על פי שהמסקנה המשפטית בדבר זכאותו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים לחלקו בקרקע הייתה ברורה לאור החלטת הנשיא זיילר בה"פ 325/96. היות וההסכם עם פאטמה אינו מהווה ראיה מספיקה לויתור על זכויותיה, וכן היות ואין שום הסכם המחייב מונירה, נתבעת 5, שוב אין עילה לתביעה נגדן. התביעה נגד נתבעות 4 ו-5 נדחית. הנתבעים ישאו בהוצאות המשפט שלהן ובשכר טרחת עורכי דינן בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים האמורים יעמדו לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו בהצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל. חוזהירושהמקרקעיןאכיפת חוזההסכם מכר