ביטול התמחרות כונס נכסים

התערבותו של בית המשפט בהסכם מכר שנקשר עם זוכה בהליך תקין והוגן ובתמורה סבירה והמרתו בזוכה אחר שהצעתו גבוהה יותר, הינה נדירה וחריגה ביותר ותיעשה בנסיבות מיוחדות בלבד. במסגרת התערבות זו, על בית המשפט לשקול זה כנגד זה את התועלת הצפויה לקופת פשיטת הרגל מול פגיעה אפשרית בצדדים שלישיים, וכן את הענין הקיים בבטחון ההליכים של פשיטת הרגל, ולאזן כראוי בין אינטרסים נוגדים מסוג זה העלולים להיווצר. כן עליו לשקול את המשמעות העלולה להתלוות לפגיעה בצד השלישי מבחינת ההשפעה ארוכת הטווח על הליכי מכירה, על נכונות מציעים להגיש הצעות וההשלכה של כל אלה על תקינות ויעילות הליכי כינוס הנכסים ומכירתם. על יסוד כל אלה ניתן לומר, כי צד שלישי המתקשר בהסכם עם הנאמן מודע, אמנם, לכך כי ההסכם עמו טעון עדיין אישור בית המשפט וכי תוקפו הסופי מותנה באישור כזה. אולם הוא רשאי לצפות לכך כי בחינת ההסכם לצורך אישור כאמור תיעשה במסגרת אמות המידה שפורטו לעיל, וכי בית המשפט יתן את דעתו בשיקוליו לכל הצדדים המעורבים במימוש הנכסים, וצדדים שלישיים בכלל זה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על ביטול התמחרות: מבוא 1. בפניי בקשת רשות ערעור, על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (כב' השופטת א. בוהדנה), מיום 29.10.08, אשר ניתנה במספר תיקי בש"א במאוחד, במסגרתו של תמ"ש 2310/00. 2. בהחלטתי מיום 21.11.08, קבעתי, כי הבקשה מצריכה תשובה. עוד קבעתי שם, כי ב"כ הצדדים מתבקשים להודיעני עמדתם באשר לאפשרות שבית המשפט יפעל בהתאם לסמכותו כקבוע בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 3. המשיב 1, הודיעני, כי מסכים הוא לכך, שבית המשפט ידון בבקשה, כאילו ניתנה רשות ערעור, אלא שסייג זאת באומרו, כי "אין לראות בהסכמה זו, אפילו לא שמץ של הסכמה לאי דחיית הבקשה על הסף, או לגופה עוד בטרם תידון בערעור ...". סייג זה ובכל הכבוד, אינו מקובל עליי, שכן, אין אני זקוק להסכמת בעל-דין לדחיית בקשה, או לאי דחייתה. ב"כ המשיב 2, כלל לא הגיב לבקשה, חרף חלוף הזמן ואילו ב"כ הצדדים האחרים לא הודיעוני עמדתם באשר להפעלת תקנה 410, אולם, מאחר וניתנה להם הזדמנות להביע עמדתם ושוכנעתי שלא תפגע זכותם כבעלי דין, החלטתי לדון בבקשה, כאילו נתקבלה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וזאת בהסתמך על הבקשה ועל התגובות המפורטות שהוגשו. רקע עובדתי 4. ברקע הבקשה עומדת כאמור, החלטתה של כב' השופטת קמא מיום 29.10.08. 5. בטרם אדרש להחלטה זו לגופה, אבקש לסקור את האירועים וההליכים שקדמו לבקשה זו וכדלהלן. 6. עניינו של תיק התמ"ש שבגדרו ניתנה ההחלטה האמורה, הינו, בסכסוך בין בני זוג שעניינו, בין השאר, פירוק שיתוף בזכויות בנכס מקרקעין - נחלה במושב אילניה (להלן: "הנחלה"). משכשלו מאמצי הצדדים לפתור את עניין פירוק השיתוף בנחלה, בינם לבין עצמם, מינה בית המשפט את המשיב 1 ככונס נכסים וזאת לאחר ששני בני הזוג (המשיבים 2 ו- 3) נתנו הסכמתם לפירוק השיתוף בנחלה, בדרך של מכירתה לצד שלישי (ראה פסק הדין של בית המשפט קמא, מיום 9.2.06, בעמ' 16 שורות 10 - 20). 7. עוד יוער לעניין זה, כי שמאי אשר מונה בהסכמת הצדדים, העריך את שווי הנחלה בסך 1,200,000 ₪, או, בהנחה מסוימת, בשווי של 1,032,000 ₪ ולעניין זה אדרש להלן. 8. ביום 2.6.08, ביצע המשיב 1, הליך של התמחרות אשר בו ההצעה הגבוהה ביותר הינה של המבקש בבר"ע שבפנינו. מבקש זה הציע סך של 830,000 ₪, והוכרז על ידי המשיב 1, כך "חן שירי זוכה ב - 830,000 ₪". עם זאת, בשולי פרוטוקול ההתמחרות והגם שהודע למבקש, כי הסכם המכר יחתם איתו ביום 12.6.08, בוטלה למחרת, הודעה זו, והודע למבקש, כי המשיב 1 "מקפיא כל ההליכים". המשיב 1 נימק הודעתו זו, "באופן התנהלות ההתמחרות ולאור המחיר הנמוך יחסית שהתקבל". 9. בהתאם להודעתו זו, פנה המשיב 1, לבית המשפט קמא (במסגרת בש"א 1444/08) בבקשה למתן הוראות, ובין השאר, ביקש "להורות על הקפאת תוצאות ההתמחרות מיום 2.6.06" וכן, להורות לכונס לערוך התמחרות מחודשת. 10. המשיב 1, לא כלל בבש"א האמורה (1444/08) את המבקש כאן כמשיב, הגם שלמעשה הסנקציה שהתבקשה הייתה מופנית כנגדו, והוא זה שאמור היה להפגע מההחלטה בבש"א זו. 11. מכל מקום, המבקש כאן, הגיש אף הוא בקשה לבית המשפט קמא (בש"א 1581/08) ובה ביקש להורות על אכיפת ההתמחרות מיום 2.6.06. בקשתו זו הועברה לתגובת הצדדים האחרים. 12. נקבע דיון בשתי הבקשות דלעיל, וכן בבקשתו של המשיב 1 לאשר מכירת הזכויות בנחלה, למציע חדש, מר ארזי מרדכי. 13. בדיון שהתקיים בנוכחות הצדדים ביום 1.9.08, טענו הצדדים זה בכה וזה בכה, ובסופו של יום ניתנה לצדדים, ובעיקר למבקש ולמשיב 1, שהות להגיע להסדר פשרה ביניהם. 14. ביום 10.9.08 הוגש לבית המשפט קמא, הסדר פשרה, עליו היו חתומים המבקש, המשיב 1 והמשיב 2, ולפיו, אכן ההתמחרות מיום 2.6.08 בטלה, והוסכם על מכירת הזכויות בנחלה למבקש כאן, בסכום של 940,000 ₪ (להלן: "הסדר הפשרה"). 15. מאחר והמשיבה 3 התנגדה להסדר הפשרה המוצע, הורה בית המשפט לבא כוחה לנמק התנגדותה של המשיבה להסדר זה. 16. בנימוקיה, טענה המשיבה 3, בבית המשפט קמא, כי ברצונה לממש את זכות הקדימה המוקנית לה, ולרכוש את הזכויות בנחלה, בהתאם להצעת המחיר של המבקש כאן. 17. בין כך ובין כך, ביום 15.9.08 הוגשה בקשה נוספת של המשיב 1, למתן הוראות (בש"א 1695/08) וזאת בהסתמך על הודעת המשיבה 3, על רצונה במימוש זכות הקדימה. בנוסף לאמור, ביום 24.9.08, פנה המשיב 1 בהודעה לבית המשפט ולפיה, "ממשיכות לזרום הצעות לרכישת הנכס" ומשכך, "יש מקום לענ"ד לפתוח המכירה מחדש". 18. בית המשפט קמא, נדרש איפוא להחליט בשתי הסוגיות, האחת זכות הקדימה של האשה (המשיבה 3 כאן), האם קיימת היא, אם בכלל. והשניה, האם יש לבטל את תוצאת ההתמחרות מיום 2.6.08 ואת הסכם הפשרה, אם משום פגם שנופל בהם ואם משום שהמשיב 1, קיבל הצעות גבוהות יותר. 19. בית המשפט קמא, קבע בהחלטתו הנ"ל, כי זכות הקדימה של האישה מוצתה זה מכבר, ומשזו לא נוצלה עד כה, הרי, שאיבדה המשיבה 3, זכות קדימה זו, והנחלה תועמד למכירה לצד שלישי. עוד קבעה השופטת קמא, כי יש לבטל את תוצאות ההתמחרות מיום 2.6.08 וכן לבטל את הסדר הפשרה. בנימוקים לעניין ביטול ההתמחרות והסדר הפשרה (שהם הרלוונטיים לענייננו, בבקשת רשות הערעור כאן) קבעה כב' השופטת קמא, כי מהטעם של מירמה, או ניסיון לקנוניה (עניין זה יובהר להלן), לא ניתן לבטל את ההתמחרות או, את הסדר הפשרה. הטעם שבעטיו, בחרה השופטת קמא, לבטל את הסכם הפשרה, ואת תוצאות ההתמחרות, היה בכך, שיש לשאוף ל"מקסם" את הרווח שיופק ממכירת הזכויות בנחלה, ומאחר שלמשיב 1, היו הצעות הגבוהות מהצעתו של המבקש, הרי, שיש להעדיף את "מיקסום" התמורה, על פני הסתמכותו של המבקש, על הסדר הפשרה, ותוצאות ההתמחרות. בתחרות שבין שני שיקולים אלו, הכריעה כאמור השופטת קמא, ל"טובת" עקרון מיקסום התמורה, והסתמכה לצורך כך בעיקר, על האמור בבר"ע (ת"א) 1598/07 יהלומי איטליה נ' עו"ד רונן , וכן על פסיקה נוספת. עוד קבעה השופטת קמא, כי מקום בו המחיר שהוצע נמוך ב- 260,000 ₪ מהשומה וב- 180,000 ₪ מההצעה הגבוהה ביותר שהוגשה, לאחר שנחתם הסכם הפשרה, הרי, שיש הצדקה עניינית לקיומה של התמחרות נוספת. טענות הצדדים 20. על החלטת כב' השופטת קמא, משיג המבקש. לטענתו, לאחר שנחתם הסכם הפשרה, על ידי כל הצדדים למעט, משיבה 3, הרי, שעל בית המשפט היה לאשרו, בשים לב לכך, שטענת המשיבה 3, בדבר זכות הקדימה נדחתה. 21. עוד טוען המבקש, כי משנחתם הסדר הפשרה, מנוע היה המשיב 1, מלקבל הצעות חדשות, או להביא בפני בית המשפט הצעות אלו, כנימוק לביטול הסדר הפשרה. 22. המבקש מוסיף וטוען, כי למעשה גם המשיב 2 וגם המשיבה 3, הסכימו למחיר שהוצע על ידו, ושביחס אליו נחתם הסדר הפשרה, אלא שכל שהמשיבה ביקשה, הוא לעמוד על זכות הקדימה שלה, ולרכוש הזכויות בנחלה במחיר הנ"ל. 23. ב"כ המבקש מוסיף וטוען, כי המחיר שהוצע על ידו בסופו של יום, זהה כמעט למחיר השומה, שכן, הגם שמחיר השומה היה 1,200,000 ₪, הרי שהשמאי עצמו העריך, כי במכירה בכינוס יש להפחית כ- 20%. לטענת ב"כ המבקש, גם המשיב 1 עצמו, הודה בדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא, ביום 1.9.08, כי המחיר שאפשר לקבל עבור הנחלה בהתאם לחוות דעת השמאי, מסתכם לסך של 960,000 ₪. 24. עוד טוען ב"כ המבקש, כי כבר ביום הדיון (1.9.08), היה מודע בית המשפט קמא, להצעות שהגיעו למשיב 1, ואף על פי כן, נתן לצדדים הזדמנות להגיע לכלל הסדר פשרה כולל. לטענת המערער, בהודעתו האחרונה של המשיב 1, לבית המשפט קמא, לא היה למעשה כל חידוש, לבד מההצעה אחת נוספת, אשר לא הוברר טיבה. 25. המשיב 1 בתגובתו, סוקר את כל ההליכים שקדמו להחלטת בית המשפט קמא, וטוען, כי זו בדין יסודה, ולטעמו, יש לדחות הבקשה על הסף. 26. המשיב 1, מסתמך בעיקר על טענת הקנוניה שלדעתו ערך המבקש עם מציעים אחרים במהלך ההתמחרות. קנוניה, שבעקבותיה הסתלקו כל המציעים האחרים, ונותר רק המבקש, לבדו, שזכה לכאורה במכרז, בסכום של 830,000 ₪. לעניין זה, טוען המשיב 1, ומחרה מחזיקה אחריו, גם המשיבה 3 (שלטענותיה אדרש להלן), כי מעוולה לא תצמח עילת תביעה. 27. עוד טוען המשיב 1, וגם בעניין זה תומכת המשיבה 3, כי כל עוד לא אושרה המכירה על ידי בית המשפט, לא שוכלל אינטרס ההסתמכות של המבקש, ומשכך, אין משמעות להסדר הפשרה לכשעצמו, מקום בו עדיין זה לא אושר על ידי בית המשפט, ולא נחתם כלל הסכם המכר. לטענתו של המשיב 1, מיקסום התמורה הוא האינטרס העליון שיש לקחת בחשבון ולפיכך, בדין קבעה השופטת קמא, את שקבעה. 28. כאמור המשיבה 3, תומכת יתדותיה בתגובת המשיב 1, תוך שהיא מוסיפה וטוענת, כי בכל מקרה קיימת לה זכות קדימה, ומימושה של זכות קדימה זו, אינו מוגבל בזמן. מטעם זה בלבד, סבורה המשיבה 3, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, על הסף. דיון ומסקנות 29. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולהחלטת בית המשפט קמא, סבורני, כי זו אינה יכולה להוסיף ולעמוד על כנה והכל מהנימוקים שיפורטו להלן. 30. ראשית, אדון בטענה האחרונה שהובאה לעיל, מפי המשיבה 3, ולפיה, זכות הקדימה שלה, לעולם עומדת. טענה זו נדחתה על ידי השופטת קמא, בפירוט רב, ובמלוא הכבוד, לעניין זה, מצטרף אני לעמדתה. על החלטה זו, לא הוגש ערעור, או בקשת רשות ערעור, והמועד לעשות כן, חלף עבר. לפיכך, לעניין זה, מדובר בהחלטה חלוטה, אשר קבעה, כי אין יותר למשיבה 3, זכות קדימה, וכי הנכס ימכר לצד שלישי כלשהו. 31. גם באשר לטענת הקנוניה, או המרמה, איני סבור שיש להכביר מילים, שכן, בצדק קבעה כבוד השופטת קמא, שאין, באפשרותה לקבוע, כי "המציע (המבקש כאן - א.ק.) נהג בתרמית בתיאום עם מציעים אחרים במגמה להקטין את שווי הנחלה". ממילא, גם בפני אין כל אפשרות לקבוע כך או, אחרת. גם בקשתו החלופית של המשיב 1, להחזיר הדיון לבית המשפט קמא, בשאלת התרמית, דינה להידחות. בעניין זה לא הוגש ערעור, או בקשת רשות ערעור, ומשום כך, אין לפתחו עתה שנית. מה גם, שעניין "התרמית" כביכול, תוקן, בהסכמת הצדדים לנהל מו"מ לפשרה, לאחר אותה "קנוניה" כביכול, הסכמה שבית המשפט היה ער לה, ונתן לצדדים שהות של 7 ימים להגיע לכלל הסדר פשרה. הצדדים ניצלו אכן שהות זו, והגיעו לכלל הסדר פשרה ולפיו, העלה המבקש 1 את שווי הצעתו לסך של 940,000 ₪. 32. השאלה המרכזית המתעוררת בבקשה זו שנידונה כערעור, הינה העקרונות הנוגדים שבין מיקסום התמורה מחד, ובין, אינטרס ההסתמכות של הזוכה. במאבק בין שני עקרונות אלה הכריעה כאמור השופטת קמא לטובת מיקסום התמורה תוך שהסתמכה על פסקי דין כפי שפורט בהחלטה וכפי שעוד יוער להלן. לדעתי, פסקי הדין עליהם הסתמכה השופטת קמא, אינם מחייבים ונראית בעיני הגישה של בית המשפט העליון ולפיה, על אינטרס ההסתמכות לגבור על מיקסום התמורה. 33. בטרם אדרש לעניין זה, אבקש להעיר כי בענייננו, גם אם אקבל את גישת מיקסום התמורה, הרי, שאין לה מקום בענייננו וזאת מאחר שעניין התמורה היה ידוע כבר בעת הדיון ביום 1.9.08, ואף על פי כן, בחר בית המשפט קמא להציע לצדדים להגיע להסדר פשרה כלשהו ביניהם, והצדדים ובמיוחד המשיב 1, הסכימו להצעה זו. המשיב 1, ניהל מו"מ עם המבקש והגיע לכלל הסדר פשרה אשר בו העלה המבקש 1 את הצעתו בסך של 120,000 ₪ והעמידה על סך של 940,000 ₪. משיב 1 אישר את הסכם הפשרה, הגם שהיה מודע להצעות גבוהות יותר, כך לטענתו, שהיו מונחות בפניו עוד קודם לחתימתו על הסדר הפשרה. חרף זאת, פנה המשיב 1 לבית המשפט בבקשה שלא לאשר את הסדר הפשרה (אחרי שזה הוגש על ידו והתבקש לאשרו) בנימוק שהגיעו לידיו הצעות גבוהות מהסכום שנקבע לסדר הפשרה. התנהגות זו אינה ברורה, שכן לעולם, יכול שלאחר שיחתם הסכם כזה או אחר, יבוא מציע כזה או אחר, ויציע הצעה גבוהה יותר מזו שסוכם עליה בהסדר הפשרה. ברור הוא, כי לולא שהיה מגיש המשיב 1 הודעה שלא לאשר את הסדר הפשרה, היה זה מאושר על ידי בית המשפט קמא. ברור גם, כי המשיב 2 הסכים להסדר הפשרה, הן בחתימת ידו על הסדר זה והן בכך, שלא הגיב כלל לבקשה דנן. זאת ועוד, ולמעשה גם המשיבה 3 מסכימה לסכום שננקב בהסדר הפשרה, וכל טענתה היא למימוש זכות הקדימה שלה. אך מאליו מובן, כי אין למשיבה 3 אינטרס ולפיו, הסכום הגבוה ביותר יועלה, שכן, אז גם היא וככל שעומדת היא על טענת זכות הקדימה שלה, תאלץ לשלם מחיר גבוה יותר. בנסיבות אלה, סבורני, כי כל התנגדותה של המשיבה 3, אינה נובעת מהמחיר הנמוך לטענתה, אלא אך ורק מרצונה לממש את זכות הקדימה, אלא שבעניין זה, כבר קבע בית המשפט קמא וכבר קבעתי לעיל, כי אין למשיבה 3 זכות קדימה. 34. כאמור לעיל, בפסיקה קיימים שני זרמים עיקריים בשאלת סופיות ההליכים של מכר זכויות על ידי מפרק, כונס נכסים וכיוצא באלה. זרם אחד הקורא למקסם את המחיר שניתן לקבל בגין הנכס העומד למכירה, גם אם הדבר כרוך בפגיעה בוודאות הליכי המכירה במקרים כאמור (רע"א 8305/01 הסתדרות מדיצינית "הדסה" נ. רואה חשבון דורון שורר, המפרק הזמני של בית החולים "משגב לדך", (2001) אשר עליו הסתמכה השופטת קמא בהחלטתה נשוא הערעור. מאידך, קיים זרם אחר, השם את הדגש על אינטרס ההסתמכות של הקונים, ומייחס משקל רב יותר לשיקולים התומכים בסופיות הליכי המכירה (ע"א 551/71 אמסטרדמר נ' מוסקוביץ, פ"ד כו(1) 793, עמוד 797 (1972); ר"ע 338/83 חפציבה חברה לבנין עבודות פיתוח בע"מ נ' המפרקים של ככר לוינסקי בע"מ - בפירוק, פ"ד מא(3) 449, עמוד 457 (1984)). 35. בע"א 509/00 אילן לוי נ. מ. ברכה עו"ד נאמן בפשיטת רגל, פ"ד נה(4) 410).(המאוזכרת דווקא בתגובת המשיב 1) קבעה כבוד השופטת פורקצ'יה, כי אינטרס ההסתמכות של זוכה במכרז גובר על מיקסום התמורה, ומשכך, לא אישר בית המשפט העליון קיומה של התמחרות נוספת. "התערבותו של בית המשפט בהסכם מכר שנקשר עם זוכה בהליך תקין והוגן ובתמורה סבירה והמרתו בזוכה אחר שהצעתו גבוהה יותר, הינה נדירה וחריגה ביותר ותיעשה בנסיבות מיוחדות בלבד. במסגרת התערבות זו, על בית המשפט לשקול זה כנגד זה את התועלת הצפויה לקופת פשיטת הרגל מול פגיעה אפשרית בצדדים שלישיים, וכן את הענין הקיים בבטחון ההליכים של פשיטת הרגל, ולאזן כראוי בין אינטרסים נוגדים מסוג זה העלולים להיווצר. כן עליו לשקול את המשמעות העלולה להתלוות לפגיעה בצד השלישי מבחינת ההשפעה ארוכת הטווח על הליכי מכירה, על נכונות מציעים להגיש הצעות וההשלכה של כל אלה על תקינות ויעילות הליכי כינוס הנכסים ומכירתם. על יסוד כל אלה ניתן לומר, כי צד שלישי המתקשר בהסכם עם הנאמן מודע, אמנם, לכך כי ההסכם עמו טעון עדיין אישור בית המשפט וכי תוקפו הסופי מותנה באישור כזה. אולם הוא רשאי לצפות לכך כי בחינת ההסכם לצורך אישור כאמור תיעשה במסגרת אמות המידה שפורטו לעיל, וכי בית המשפט יתן את דעתו בשיקוליו לכל הצדדים המעורבים במימוש הנכסים, וצדדים שלישיים בכלל זה... "... גם לו היה מדובר במכירה פומבית שבה מתחרים המציעים השונים באופן גלוי ובמעמד אחד, לא ניתן היה להעלות הצעות בדבר מחיר גבוה יותר אחרי שנסתיימו הליכי המכירה הפומבית. אין ללמוד מן הדברים המובאים לעיל כאילו יש לראות את מכירתו של הנכס על ידי המפרק לעולם בגדר סוף פסוק שאין אחריו ולא כלום. יש נסיבות בהן יהיה בית המשפט נכון להתערב כדי לפתוח את המכירה מחדש וכבר התייחסנו לשאלה זו... אולם כדי שבית המשפט יונע לעשות כן, חייבות להתקיים נסיבות מיוחדות. הרצון להשיג תמורה כספית גבוהה ככל האפשר עבור הנכס הנמכר על ידי המפרק אינו יכול, כשלעצמו, לשמש עילה מספקת לדחיקתם הצידה של כל הכללים המבטיחים ניהול הוגן של הליכי מכרז או של מכירה פומבית ורק טעמים מהותיים ורציניים של טובת הצדדים המעונינים בתוצאות הפירוק, יכולים להניע את בית המשפט להחזיר את הגלגל אחורה. מכל מקום, חייב להיות ברור שבית המשפט לא יוכל להחליט על קבלתה על אתר של הצעתו הגבוהה יותר של מציע המתייצב בשלב כה מאוחר, אלא עליו להחזיר את הענין לשם עריכתו של מכרז חדש בו יוכלו כל המעונינים בכך להתחרות בתנאים שווים". 36. פסיקה נוספת, אליה הופנתי על ידי המשיב 1, הינה רע"א 4891/04 - שמואל וינקלר נ' בנק הפועלים בע"מ ואח' . פ"ד נח(6), 721 ,עמ' 724-725. דא עקא, שאף פסיקה זו תומכת באינטרס ההסתמכות של הזוכה על פני מיקסום הרווח וכדלקמן: "לאחר שבחנתי את הטענות השונות ולאחר דיון שקיימתי במעמד הצדדים ביום 15.7.04, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. דעתי היא, כי בנסיבות העניין שלפניי אין כדי להצדיק עריכת התמחרות מחודשת, וכי ראוי הוא כי עסקת המכר שאושרה תעמוד על כנה. בבוא בית המשפט להכריע בבקשת חייב לבטל עסקת מכר אשר כבר אושרה, עליו לשוות לנגד עיניו את כל בעלי האינטרסים הנוגעים בדבר. במקרים מעין אלה, אין המדובר אך בעניינו של חייב ספציפי זה או אחר אשר רצונו הוא כי חובותיו ייפרעו במידה המירבית האפשרית. על בית המשפט להקפיד כי לא יקופח עניינם של נושי החייב. האינטרס של נושי החייב עולה במידת מה בקנה אחד עם עניין החייב; טובתם, כמו גם טובת החייב, משמעה מכירת נכסי החייב במחיר מירבי, כך שיגדל הסך הכולל המתחלק בין הנושים, ובהתאמה יגדל הסכום שיקבל כל נושה. כמו כן קיים אינטרס רחב יותר, של חייבים בכלל ושל נושיהם של חייבים, כי מציעים רבים יבקשו להשתתף במכירת נכסי חייבים בהוצאה לפועל, בפשיטת רגל ובהליכים דומים. כך תגדל התחרות, ועמה האפשרות לכריתת עסקאות מכר במחירים גבוהים. כתוצאה, ישתפרו סיכויי החייבים לעמוד בתשלום חובותיהם, אף אם לא במלואם. אף הנושים יפיקו תועלת רבה יותר. בנוסף, יש להתחשב באינטרס של אלה המשתתפים בהליכי מכר של נכס בהוצאה לפועל או בפשיטת רגל וכד'. אם יהא המציע הזוכה חשוף לאפשרות שזכייתו תבוטל מפאת טענות שונות הנוגעות למכר, אשר יוכל החייב להעלות חדשות לבקרים, יירתעו מציעים פוטנציאליים מלקחת חלק בהליכי מכר כאלה ולסכן את כספם (ראו למשל, ע"א 555/71 אמסטרדמר נ' מוסקוביץ, פ"ד כו(1) 793). לכך עשויה להיות השפעה מזיקה וארוכת טווח על הליכי מכירה מעין אלה (ראו, ע"א 509/00 לוי נ' עו"ד ברכה, נאמן בפשיטת רגל לנכסי יצחק בילו, פ"ד נה(4) 410, 428. הדברים אמנם נאמרו לעניין הליכי כינוס נכסים, אך יפים הם גם לענייננו). כך למשל, אם רק מספר מצומצם של מציעים יהינו לסכן את כספם בדרך זו של רכישת נכסים הנמכרים בהליכי מימוש, לא ניתן יהא למכור הנכסים בתמורה מקסימלית, כפי שיכולה היה להתקבל במסגרת מכירה פומבית או התמחרות רבת מתחרים. הדבר יסב נזק הן לציבור החייבים בכללו והן לנושי החייבים." 37. נכון הוא, כי בנדון שבפניי, בניגוד לאמור לעיל, טרם נחתם הסכם מכר, ואולם וכאמור לעיל, הסדר הפשרה נחתם גם נחתם (למעט על ידי המשיבה 3 ולעניין זה כבר נדרשתי לעיל), הסכם הפשרה הוגש לאישורו של בית המשפט, וזה היה נכון לאשרו, כך עלה בדיון מיום 1.9.08, הסיבה היחידה שלא אושר הסכם זה, היה אך ורק משום שהמשיב 1 בחר לחזור בו מהסכמתו. 38. בנסיבות המקרה דנן, תומך אני כאמור בגישה של כיבוד אינטרס ההסתמכות. זאת בשים לב גם לכך שבמקרה זה ניתנה לצדדים בדיון שהתקיים ביום 01.09.08 במעמד הצדדים שהות להגיע להסכם פשרה ואכן ביום 10.09.08 הוגש לבית המשפט, קמא, הסדר פשרה, עליו חתומים המבקש, המשיב 1 והמשיב 2, ולפיו אכן ההתמחרות מיום 02.06.08 בטלה. לפיכך, משהסכים המבקש לביטול ההתמכרות ומשפעל בהתאם להצעת בית המשפט והתפשר עם המשיב 1 והעלה את הצעתו לסכום של 940,000 ₪. הצעה אותה אישר המשיב 1 בחתימתו על הסכם הפשרה ובהגשתו לאישורו של בית המשפט, הרי שבשלב זה הודעת המשיב 1 מיום 24.09.08 ולפיה, למשרדו ממשיכות לזרום הצעות לרכישת הנחלה בכינוס נוגדת את טובת הציבור ופוגעת פגיעה לא מדתית במבקש, שכאמור לעיל, גם אם השתתף "בקנוניה" בהתמחרות הראשונה ולא כך קבעתי, הרי שהעניין תוקן בהסכמת הצדדים לנהל מו"מ לפשרה בחסות בית המשפט קמא ובהסכמתם לביטול ההתמחרות. כך שבשלב זה מושתק המשיב 1 מלהעלות כל טענה בדבר מיקסום הרווח. 39. לא זו אף זאת, צודק ב"כ המערער, בטענתו, שההפרש בין הצעת המבקש, לבין מחיר השומה, הינו זניח, שכן וכאמור, גם המשיב 1, עצמו הודה שהמחיר הריאלי הינו 960,000 ₪, והפרש של 20,000 ₪, בסך הכל, הינו זניח, ואינו מצדיק עריכת התמחרות נוספת. עוד נעיר לעניין זה, כי השמאי הוסיף וקבע בחוות דעתו, כי מתנהלת תביעת פיצוי נגד בעלי הזכויות בנחלה (המשיבים 2 ו- 3) וכי, אם יפסידו המשיבים 2 ו- 3 בתביעה זו, יופחת ערך הנחלה ויועמד על סך של 1,032,000 ₪. משכך, לאחר הפחתת 20% בגין מימוש מהיר, יועמד שווי הנחלה על סך של 825,000 ₪ בלבד! 40. לדידי , לאחר שהוגש הסדר פשרה חתום לבית משפט ובו הסכמה בדבר שווי הנחלה, שוב לא ניתן לפגוע באינטרס ההסתמכות של המבקש, שכן ביטול הסכם הפשרה ועריכת התמחרות מחודשת אכן, כטענת המבקש, תהווה פגיעה חמורה ביותר בביטחון של מציעים פוטנציאלים המבקשים לרכוש נכס מכונס נכסים וחמור מכך פגיעה בהסכמת מתדיינים לנסות ולהתפשר בהמלצת בית המשפט, פגיעה שאין לתת לה יד. 41. עוד אוסיף ואעיר, כי גם בפסק הדין בעניין יהלומי איטליה, עליו הסתמך, בעיקר בית המשפט קמא, עמדו לנגד עיני בית המשפט לבד מאינטרס הזוכה, גם האינטרסים של נושי החייב, והדאגה להעשיר את קופת הכינוס או, הפירוק בהתאמה. בענייננו, האינטרס שצריך היה לעמוד, הוא אינטרס המשיבים 2 ו- 3, אלא שהמשיב 2, גילה דעתו בעבר שהוא מסכים לסכום המוצע, ועתה לא הגיב כלל, והמשיבה 3, וכפי שפורט לעיל, כל עניינה הוא במימוש זכות הקדימה שלה. לא זו אף זאת, בעניין יהלומי איטליה, ובמסגרת הדיון, בעניין זה, בבית המשפט העליון (רע"א 473/08) התברר, כי המבקשת שם, היא זו שהגישה את ההצעה הגבוהה ביותר שזכתה בסופו של יום ולפיכך, קבע בית המשפט העליון שם כך, "אין בידי לקבל את הגרסה אשר מעלה המבקשת בבקשת רשות הערעור, לפיה "נאלצה להיגרר לתחרות פרועה של העלאת מחירים בלתי סבירים אותה כפתה המציעה החדשה". מבקשת רשות הערעור עולה כי המבקשת השקיעה משאבים בבדיקת הנכס והפוטנציאל הגלום בו. ברי, אם כן, כי הצעתה השנייה של המבקשת עלתה בקנה אחד עם הערכתה את שווי הנכס. לא זאת אף זאת, מבקשת רשות הערעור ותגובת המשיבים 1 ו-2 לה עולה כי בטרם קבלת ההחלטה בבקשת רשות הערעור הגיעו הצדדים להסדר דיוני, אשר אושר על ידי בית המשפט וראש ההוצאה לפועל, מכוחו אושר מכר הנכס למבקשת והמבקשת מצידה שילמה למשיב 1 את הסכום הנקוב בהצעתה הראשונה עוד טרם קבלת ההחלטה בבקשת רשות הערעור. לאחר קבלת ההחלטה הדוחה את הבקשה, הוסיפה המבקשת ושילמה למשיב 1 את התמורה הנוספת בסך 2,900,000 דולרים (המהווה את ההפרש שבין הצעתה הראשונה להצעתה השנייה). המבקשת היא זו שזכתה בשתי ההתמחרויות. לאור התנהלות המבקשת כמפורט לעיל, סבורני כי יש טעם לפגם בטענת המבקשת כי אין להתחשב בהצעתה השנייה אשר ניתנה במסגרת ההתמחרות הנוספת. בנסיבות העניין סובר אנוכי כי האיזון הראוי בין האינטרסים המתנגשים מחייב ליתן עדיפות להגנה על אינטרס המשיבה 3 ונושיה ולהותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה". משכך, אין כלל להביא כראיה לענייננו, מהאמור בעניין יהלומי איטליה. 42. לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להתקבל, במובן זה, שיש ליתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה, מיום 10.9.08 ולפיו, תמכרנה הזכויות בנחלה, לזוכה, מר חן שירי - הוא המבקש בענייננו, בסכום של 940,000 ₪. אין צו להוצאות בהליך זה. התמחרותכינוס נכסים