קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק בורר שלא ניתן בזמן: 1. מבוא א. זהו "גלגולו השני" של הסכסוך שבין הצדדים בפני בית משפט זה. ב. בין הצדדים נתגלע סכסוך שאותו הסכימו למסור להכרעתו של הבורר המהנדס מר דורון פיינגולד. ג. ביום 21.12.04 נתן הבורר את פסקו (להלן - "פסק הבורר הראשון"). ד. בעקבות כך הגישה המבקשת, עדירן פיורה נדל"ן ובינוי בע"מ (להלן - "המבקשת" או "החברה"), בקשה לבטל את פסקו הראשון של הבורר (ת.א. 281/05) ואילו המשיב מר עומר שרקיה (להלן - "המשיב" או "הקבלן") עתר בת.א. 234/05 לאישור הפסק הראשון. ה. ביום 8.11.06 נתתי פסק דין שדן בשתי הבקשות. בפסק הדין הוריתי על ביטול חלקים מפסק הבורר ועל החזרת העניין לבורר כדי לבחון מחדש אותם חלקים בפסק הבורר שבוטלו. הוריתי לבורר להכריע בעניין מחדש תוך מתן נימוקים מספיקים המבהירים על שום מה הגיע לכל אחת ממסקנותיו. ו. ביום 20.9.07 נתן הבורר את פסקו השני במסמך שכותרתו "הבהרות בנושא בוררות שרקיה עומר - עדירן פיורה בע"מ" (להלן - "פסק הבוררות השני"). ז. עתה לפני שתי בקשות: בתיק הפ"ב 8526-01-09 עתרה המבקשת - "(...) לביטול פסק הבוררות מיום 21.12.2004 של הבורר מר דורון פינגולד (...) וכן לביטול הפסק לאור הבהרות הבורר מיום 20.9.07. ובנוסף בקשה לביטול הסכם הבוררות והעברת הבורר מתפקידו והכל מכוחו של סעיף 24(10) לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968 (...)" (להלן - "החוק"). בתיק מספר 13718-11-08 עתר מר עומר שרקיה לאישור פסק הבוררות השני. 2. השתלשלות העניינים והעובדות הצריכות לעניין א. המבקשת הינה חברה יזמית וקבלנית בתחום הבניין. המשיב הינו קבלן לביצוע עבודות בניה (להלן - "המשיב" או "הקבלן"). ב. ביום 21.8.03 נערך הסכם בין הצדדים שבמסגרתו מסרה המבקשת למשיב עבודות לבניית שלד בניין מגורים ומסחר בן 5 קומות בנהריה. ג. לקראת עריכת החשבון הסופי בין הצדדים נתגלעו ביניהם מחלוקות כספיות ואחרות. המשיב טען כי ביצע עבודות נוספות שבעטיין הוא זכאי לתגמול נוסף וכי הוא זכאי לפיצוי בגין נזק שנגרם לו עקב הפסקת העבודה למשך כ- 4 חודשים ביוזמת המבקשת. המבקשת טענה לקיזוז בגין עבודה רשלנית של המשיב ו/או אי השלמת העבודה. למעשה, הצדדים היו חלוקים אז, ומסתבר אף עד היום, באשר לארבעה נושאים מרכזיים: "1) מחלוקת לגבי גובה התשלום בעבור ביצוע של קומה נוספת בבניין ועוד מטרים מעבר לחתום בחוזה המקורי. 2) מחלוקת כספית בנוגע לעבודות נוספות אותן ביצע הקבלן במהלך הבנייה. 3) טענת קבלן השלד לפיצוי בעבור 4 חודשים בהם לא עבד באתר עקב הפסקת עבודה לפי דרישת היזמים. 4) טענות החברה בגין ליקויים בעבודות השלד, אשר תיקונם גרם להם להוצאות כספיות, אי השלמת מסירת השלד בחלק מהקומות". (ציטוט מעמ' 1 - 2 לפסק הבוררות מיום 21.12.04; הפסק צורף כנספח ז' לבקשת ביטול פסק הבוררות בת.א. 281/05 שצורפה כנספח ג' לבקשה הנוכחית לביטול פסק בורר בת.א. 13718-11-08). ד. כאמור לעיל, הצדדים הסכימו למסור את ההכרעה במחלוקות שביניהם לבורר, וזאת על פי הסכם בוררות מיום 14.12.04 (להלן - "הסכם הבוררות"). ה. במסגרת הסכם הבוררות הסכימו הצדדים כי "הבורר לא יהיה קשור בהוראות סדרי הדין הנהוגים בבית המשפט, וכמו כן לא יהיה קשור בהוראות דיני הראיות אך כן יהיה קשור לפסוק עפ"י הדינים המהותיים במדינה" (סעיף 3 להסכם הבוררות). בסעיף 8 להסכם התנו הצדדים כי "הבורר ינהל פרוטוקולים", ובסעיף 9 קבעו כי "הבורר ינמק החלטתו". בסעיף 4 להסכם הוסיפו וקבעו כי "הבורר ייתן פסק הבוררות תוך שלושה חודשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, אולם רשאי הבורר להאריך את המועד הנ"ל לתקופה נוספת או לתקופות נוספות, לפי שקול דעתו". ו. כאמור לעיל, ביום 21.12.04 נתן הבורר את פסקו הראשון. קביעותיו, בתמצית, היו כדלקמן: (1) החברה תשלם לקבלן סך של 88,667 ₪ בעבור תוספת הבנייה. למסקנה זו הגיע הבורר לאחר שלמד מסעיף 17 להסכם כי במידה והחברה תדרוש תוספת בנייה יהיה הקבלן זכאי לתשלום נוסף בגינה, על פי נוסחת התשלום שצויינה באותו סעיף. (2) החברה תשלם לקבלן סך של 48,200 ₪ בעבור עבודות נוספות ושינויים שבוצעו על-ידי הקבלן. במסגרת קביעה זו התייחס הבורר לסעיף 17 להסכם ("עבודות נוספות") הדן בכך ששינויים שהינם עד 10% מהיקף העבודה ייספגו ע"י הקבלן ללא תוספת תשלום. בהקשר זה קבע הבורר כי העבודות שביצע הקבלן מהוות עבודות שבגינן מגיעה לו תוספת כספית. (3) החברה תשלם לקבלן סך של 61,600 ₪ בעבור עיכובים והפסקת עבודה על ידי החברה למשך 4 חודשים, וכן סך של 20,000 ₪ בונוס מובטח. הבורר קבע כי "אין ספק שקבלת האישור לקומה נוספת גרמה לכך שהואטה עבודת הקבלן כבר בשלבים הראשונים של השלד ביוזמת החברה ואחר כך נשלח הקבלן לביתו על מנת שיחכה להיתר המיוחל". הבורר המשיך וקבע כי החברה יצרה אצל הקבלן את הרושם כי "עניין ההיתר הוא של ימים או שבועות ספורים", ולכן הקבלן נשאר להמתין בביתו ולא חיפש עבודה אחרת כדי להתפרנס באותו זמן. את סכום הפיצוי שהגיע לקבלן למד הבורר תוך עריכת היקש מסעיף 9 להסכם בין הצדדים לפיו הקבלן יהיה חייב לחברה סך של 3,500$ בגין כל חודש פיגור בעבודה. הבורר קבע כי "אין ספק שסעיף זה שנכתב לטובת צד אחד בחוזה מהווה גם עקרון ובסיס לפיצוי בעבור הצד השני". על כן, כאמור, נקבע לקבלן פיצוי בעבור הפסקת העבודה בסך 61,600 ₪. בהמשך לכך, ומבלי לנמק, קבע הבורר שהבונוס המצוין בסעיף 18 להסכם בין הצדדים בסך 20,000 ₪ + מע"מ "מגיע לקבלן השלד". סתם ולא פרש. (4) מהסכום הכולל המגיע לקבלן יקוזז סך של 27,700 ₪ (לא כולל מע"מ) אשר מגיע לחברה מהקבלן בשל ליקויים בעבודת השלד שבוצעה על-ידי הקבלן וליקויים אחרים. לעניין זה קבע הבורר, לאחר שערך סיור במקום, כי השלד נבנה ברמה סבירה למרות סטיות שהתגלו פה ושם. הבורר קבע כי "אין בעיות מיוחדות". במסגרת זו פרט הבורר 13 סעיפים של פריטים שונים ולצידם סכומים שונים המגיעים לחברה או הביטוי "לא מאושר". לגבי הפריט שהופיע בסעיף (8), "אי מינוי מנהל עבודה", קבע הבורר כי תביעה זו של החברה לא מאושרת משום ש"חברת עדירן פיורה העסיקה בעבר את הקבלן, עומר שרקיה. החברה ולפחות נציגיה צפריר קל ומנהל העבודה איתן ראובן, ידעו שהקבלן אינו קבלן רשום ואינו מנהל עבודה מוסמך. לכן, אף לא נתבקש עומר שרקיה, למלא את טופס הדיווח למשרד העבודה בדבר מנהל עבודה מוסמך. החברה מינתה את איתן ראובני כמנהל עבודה כאשר את רוב העבודה בפועל, באתר זה, ביצע צפריר קל". ז. כאמור לעיל, החברה בקשה לבטל את פסקו הראשון של הבורר (ת.א. 281/05) ואילו הקבלן עתר בת.א. 234/05 לאשרו. החברה טענה כי מן הדין לבטל את פסק הבורר מכוח מספר עילות ביטול ("הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות" כאמור בסעיף 24(3) לחוק; "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" בהתאם לסעיף 24(4) לחוק; "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק הבורר והבורר לא עשה כן" בהתאם לסעיף 24(6) לחוק; "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן" כאמור בסעיף 24(7) לחוק). ביום 8.11.06 נתתי פסק דין שהתייחס לשתי הבקשות ובו הוריתי כדלקמן: (1) לעניין עילת הביטול לפי סעיף 24(3) לחוק דחיתי את טענת החברה וקבעתי כי הבורר לא חרג מסמכותו בעניינים השונים שהזכירה המבקשת (חיוב החברה בתשלום עבור עבודות נוספות; קביעת סכום פיצוי בגין הפסקת העבודה למשך 4 חודשים; עניין הבונוס; אי מינוי מנהל עבודה; בניית מחיצות לא אנכיות; אספקת משאבות; אספקת שירותי מחפר והשתתפות בביטוח). (2) לעניין עילת הביטול לפי סעיף 24(4) לחוק דחיתי את טענות החברה וקבעתי כי בעצם העובדה שבעת הביקור באתר לא נרשם פרוטוקול אין כדי להוות בסיס לטענת החברה כי לא ניתנה לה הזדמנות להביא ראיות ולטעון טענות. "הרי אין מחלוקת על כך שנושא השינויים ותוספת העבודה עמדו בלב ליבה של הבוררות. וכי מי מנע מן המבקשת לטעון בענין זה?". נקבע כי אף שנפל פגם באי עריכת הפרוטוקול לעניין הביקור במקום, "איני רואה שנגרם עיוות דין כלשהו למבקשת בגין כך". גם טענות החברה לקיומה של עילת הביטול לפי סעיף 24(4) לחוק לעניין הפסקת העבודה למשך 4 חודשים והבונוס, נדחתה. (3) לעניין עילת הביטול לפי סעיף 24(6) לחוק קיבלתי את טענות המבקשת וקבעתי כי באשר לחלקים מסוימים של הפסק "אכן נפל פגם בפסק הבורר המקים למבקשת עילת ביטול לפי סעיף 24(6) לחוק". קבעתי כי הפגם נפל הן בפסיקת הבורר בעניין הבונוס, שם הבורר לא נימק את קביעתו כי הקבלן זכאי לבונוס בסך 20,000 ₪, והן באשר לדחיית החיובים שהתבקשו על ידי החברה במסגרת הסעיפים 9, 11, 12, ו- 13 לנספח ד' לבקשה. גם בסעיפים אלה הסתפק הבורר בקביעה כי החיובים "לא מאושרים" מבלי לפרט ולנמק על שום מה הם לא מאושרים. (4) לעניין עילת הביטול לפי סעיף 24(7) לחוק קיבלתי את טענות המבקשת וקבעתי כי אכן באשר למספר עניינים פסק הבורר בניגוד מוחלט להסכם שבין הצדדים. קביעה זו התייחסה לכך שהבורר התעלם מהעובדה שסעיף 17 להסכם מבחין בין עבודות נוספות "סתם" בגובה עד 10% מהיקף העבודה, אשר בגינן לא יינתן תשלום נוסף לקבלן, לבין עבודות נוספות מסוג אחר לחלוטין. הוא הדין, כך קבעתי, לעניין קביעות הבורר באשר לשכרו של מנהל העבודה, אספקת משאבות, אספקת שירותי מחפר ועניין ההשתתפות בביטוח. באלה קבעתי כי הבורר התעלם לחלוטין מהוראות הסעיפים 12, 13, 36, 37, ו- 33 להסכם שבין הצדדים. בשל כך לא פסק הבורר בהתאם לדין המהותי ועל שום כך קמה הצדקה להתערב בפסקו. בכל העניינים שלעיל (הבונוס; הפריטים 9, 11, 12, ו-13 לנספח ד' לבקשה; החלק בפסק הבורר תחת הכותרת "עבודות נוספות ושינויים כפי שהוגש על ידי קבלן השלד"; דחיית בקשת המבקשת לקיזוז שכרו של מנהל העבודה; דחיית בקשת המבקשת לחייב את הקבלן בגין אספקת משאבות, אספקת שירותי מחפר ובגין השתתפות בביטוח) ביטלתי את פסק הבורר וקבעתי כי - "אני מחזיר את הפסק לבורר כדי לבחון מחדש את אותם חלקים בפסק הבורר שבוטלו על ידי. על הבורר להכריע בעניין מחדש תוך מתן נימוקים מספיקים המבהירים על שום מה הגיע לכל אחת ממסקנותיו". כן הבהרתי כי "למען הסר ספר אני רואה להבהיר כי אם תוך הכנת הפסק החדש יגיע הבורר למסקנה אחרת מכפי שהגיע בפסק הבורר המקורי, הוא רשאי לשנות את דעתו ולפסוק באופן שונה מכפי שפסק בפסק המקורי". כאן המקום לציין, למען הסר ספק, כי למרות שהדבר נשמט מפסק דיני מיום 8.11.06 הרי שמכוח סעיף 28 לחוק אותם חלקים בפסק הבורר שלא בוטלו על ידי באופן מפורש ולא הוחזרו אל הבורר לבחינה מחודשת - מאושרים. ממילא, על כן, אין בכוונתי לדון בסעיפים אלו שנית במסגרת הבקשה הנוכחית. ח. ביום 20.9.07 נתן הבורר את פסקו השני, ומכאן הבקשה שלפני. 3. המועד שבו הוגשה הבקשה לביטול פסק הבורר וטענות הצדדים בעניין זה א. פסקו השני של הבורר ניתן ביום 20.9.07. המשיב הגיש בקשה לאישור הפסק השני ביום 25.11.08. הבקשה לאישור הפסק השני התקבלה אצל המבקשת ביום 1.12.08. המבקשת הגישה את בקשתה לביטול פסק הבורר רק ביום 14.1.09. ב. המשיב טען כי יש לדחות את בקשת המבקשת על הסף משום שהוגשה באיחור רב מאוד. פסק הבורר השני ניתן בחודש 09/07 ואילו הבקשה לביטול הוגשה אך ביום 14.1.09 קרי - בחלוף כ- 450 ימים, בניגוד להוראת סעיף 27(א) לחוק הקובעת כי בקשה לביטול פסק בורר צריך שתוגש בתוך 45 ימים מיום שניתן פסק הבורר או מן היום שבו נמסר הפסק למבקש, אם הפסק ניתן שלא בפניו. המשיב הוסיף וטען כי הבקשה לאישור פסק הבורר הוגשה ביום 25.11.08 והתקבלה אצל המבקשת ביום 1.12.08. כך שהמבקשת הגישה את בקשתה לביטול הפסק בחלוף כ- 44 ימים, בניגוד לדרישת תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, תשכ"ט - 1968 (להלן - "התקנות") הקובעת כי בקשה לביטול פסק בורר יש להגיש בתוך 15 יום מיום שהומצאה לו ההודעה על דבר הגשת הבקשה לאישור פסק הבורר. ג. המבקשת טענה כי המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר, בהתאם לסעיף 27(א) לחוק, הוא 45 יום מיום שהומצא לה פסק הבורר. לטענתה, הוראת סעיף 27(א) לחוק גוברת על הוראות תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, תשכ"ט-1968 (להלן - "התקנות"), הקובעת כי משהוגשה בקשה לאישור פסק בורר הרי שהמועד להגשת הבקשה לביטול הפסק הוא בתוך 15 מיום המצאת ההודעה בדבר הבקשה לאישור הפסק. ד. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי הצדק עם המשיב וכי דין הבקשה לביטול פסק הבורר להדחות בשל כך שהוגשה לאחר שהמועד הקבוע בחוק להגשתה - חלף. בהקשר זה כתבה פרופ' סמדר אוטולנגי בעמ' 1135 בכרך ב' לספרה "בוררות - דין ונוהל", מהדורה רביעית מיוחדת, לאמור: "הוגשה בקשה לאישור הפסק - לפי תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות על בקשת הביטול להיות מוגשת תוך 15 יום מיום שמבקש הביטול קיבל הודעה על הבקשה לאישור. מכאן, שבקשת ביטול שתוגש לאחר שעברו 15, הגם שתוך 45 היום שנקבעו בחוק - אחרה את המועד. האם אין לומר, עקב זאת, שהתקנה הינה ultra vires לחוק ולכן היא בטלה? בית-המשפט העליון דחה את הטענה: החוק והתקנה אינם עוסקים באותה המטריה - החוק אינו מזכיר את המועד להגשת בקשה לביטול הפסק מקום שמוגשת בקשה לאישורו. לכן התקנה מסדירה כאן עניין מיוחד ובשום פנים אין לראותה ultra vires אלא כ- lex spcialis בלבד". (הדברים הסתמכו על פסקי הדין רע"א 9549/02 מפרם בע"מ נגד עגם, מפעלי מתכת בע"מ, דינים עליון סד' 1; ובר"ע 175/72 חאמד נגד אלמנייר, פד"י כו' (2) 655). לאור האמור לעיל אני קובע כי בקשתה של המבקשת הוגשה לאחר חלוף המועד ודינה להדחות כבר מטעם זה. עם זאת, למעלה מן הדרוש, אראה להלן כי דין הבקשה להדחות גם לגופה. 4. פסק הבוררות השני מיום 20.9.07 להלן אפרט את קביעותיו של הבורר בכל אחד מן העניינים שהוחזרו אליו ובצידן טענות המבקשת לביטול פסק הבורר ובעקבותיהן תגובות המשיב. א. בסופו של יום, מלבד בעניין אחד, הותיר הבורר את כל הכרעותיו וקביעותיו מהפסק הראשון על כנן גם במסגרת הפסק השני. בעניין השתתפות המשיב בפוליסת הביטוח הפחית הבורר מהסכום שנפסק לקבלן במסגרת פסק הבוררות הראשון סך של 1,932 ₪ בעבור השתתפות יחסית של המשיב. יתר קביעות הבורר נותרו כפי שהיו בפסק הבורר הראשון, בצירוף הנמקה שונה או רחבה יותר, כפי שיובא להלן. ב. בפתח פסק הבורר השני הקדים הבורר והבהיר כדלקמן - "ראשית עלי להתנצל ולהבהיר כי שני הצדדים פנו אלי לבוררות לא כי איש משפט אני אלא איש בניין, קבלן בניין בעברי ומנהל פרוייקטים בתחום הבנייה בהווה. ברצון רב הייתי מגיע לבית המשפט ומסביר כל שיקול בהחלטותי בנושא בוררות זו. גם אם עיסוקי אינו משפט אנסה בדרכי להבהיר ולנמק את החלטותי כפי שנתבקשתי על ידי בית המשפט". ג. קביעת הבורר כי הקבלן זכאי לבונוס הבורר הפנה לסעיף 18 בהסכם שנערך בין הצדדים לפיו "במידה והקבלן יעמוד בכל הוראות הסכם זה לרבות עמידה בלוח הזמנים וטיב העבודה יקבל תשלום נוסף של 20,000". לאחר מכן נימק הבורר והסביר - "באופן נחרץ אני פוסק שהקבלן עמד בלוחות הזמנים ולאחר הביקור בשטח שבו בחנתי את הליקויים אותם ניסתה עדירן פיורה להציג בפני, אני בהחלט חושב שהשלד נעשה בסטנדרט בנייה יפה ולכן מגיע לקבלן השלד את הבונוס שנכתב בסעיף 18". המבקשת טענה כי דין קביעת הבורר לעניין הבונוס להתבטל מכוח סעיף 24(6) לחוק שכן הבורר, בניגוד להסכמת הצדדים, לא נימק את מסקנותיו ואת קביעותיו, אלא אך קבע באופן גורף שהקבלן עמד בלוח הזמנים ללא פירוט. המבקשת הפנתה להוראת סעיף 18 להסכם לפיו רק במידה "והקבלן יעמוד בכל הוראות הסכם זה, לרבות עמידה בלוח הזמנים וטיב העבודה, יקבל תשלום נוסף של 20,000 ₪" אך, וכאן העיקר, בהמשך הסעיף נקבע כי "בכל מקרה של הפרת הוראות הסכם זה ו/או חלקם ע"י הקבלן יהיה עליו לשלם למזמין את כל הנזקים, ההוצאות וההפסדים שייגרמו לו כתוצאה מכך ותימנע ממנו הזכות לתשלום נוסף הרשום לעיל". המבקשת טענה כי הקבלן לא עמד בכל הוראות ההסכם, לפחות באשר לטיב העבודה, וזאת אף על פי קביעת הבורר בפסק דינו הראשון. (ס' 24- 34 לבקשה לביטול). המשיב טען בתגובתו כי הנמקת הבורר מהווה הנמקה מספקת ויש לדחות את טענות החברה לעניין הבונוס. לטענת המשיב הבורר התייחס לסעיף 18 להסכם שעניינו במתן בונוס לקבלן באם יעמוד בלוח הזמנים ובטיב העבודה הנדרש, המהווים את לב הפרויקט. המשיב טען כי אין ספק, וכך קבע הבורר ונימק, כי הקבלן עמד בלוח הזמנים והעיכוב היה עיכוב שנגרם ביוזמת החברה. הוא הדין, כך נטען, באשר לטיב העבודה. לאחר שביקר במקום מצא הבורר כי השלד נעשה בסטנדרט בנייה יפה ועל כן מגיע לקבלן הבונוס שנקבע בסעיף 18. לאחר שעיינתי בהכרעת הבורר ובטענות באי כח הצדדים - אני דוחה את טענות המבקשת בהקשר זה. הנמקת הבורר היתה עניינית ויש בה כדי להסביר לקורא באופן ברור ונהיר מדוע החליט כפי שהחליט. סבורני שהבורר עמד בחובת ההנמקה שנדרשה ממנו במקרה דנן. כאן המקום להזכיר את ההלכה לפיה חובת ההנמקה של הבורר מיושמת באורח גמיש בהרבה מהמקובל בהנמקה של בית המשפט במסגרת פסק דין (ראו: רע"א 6639/04 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' מיראלי בניה והשקעות בע"מ (ניתן ביום 3.1.06); רע"א 1129/00 שמואל כהן נ' Diamond Express Company (לא פורסם) ). על הבורר שהצדדים חייבוהו לכך, ליתן הסברים ונימוקים כיצד הגיע לכל אחת ממסקנותיו. ברם, הלכה היא כי אין הכרח כי הבורר יכתוב פסק ארוך, מפורט ומנומק לעייפה, ודי בכך שינמק באופן קצר וענייני (ראו: רע"א 1714/08 עזבון המנוח אריה נוי נגד יחיאל חיימוביץ' (ניתן ביום 1.5.08); ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, כרך ב' בעמ' 1061-1062 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)). לעניין זה יפים דברי כב' השופט גולדברג בע"א 1325/92 קולקר נגד דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ, פ"ד מז(3) 89, 96 (1993): "די בכך שהפסק ינומק כך שיהא בו להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מליבו טענות הצדדים, כי מצויה בו התייחסות עניינית לכל אלה וכן טעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאת הפסק". עיון בטענות המבקשת באשר לסעיף 18 להסכם מעלה כי לכל היותר יש בפי המבקשת טענה בדבר טעות של הבורר בפרשנות סעיף 18 ובהחלתו על נסיבות המקרה (ואינני קובע שאכן נפלה טעות). כידוע, טעות שכזו אינה מהווה עילה לביטול פסק הבוררות (ראו: רע"א 113/87 נתיבי איילון נגד יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה' (5) עמ' 511; ע"א 318/85 כוכבי נגד גזית קונסיליום השקעות ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 265, 279 (1998)). אשר על כן אני דוחה את טענות המבקשת בהקשר זה ואני מאשר את פסק הבורר לעניין הבונוס שעל המבקשת ליתן למשיב. ג. חיובים שביקשה החברה לחייב את הקבלן בגינם במסגרת סעיפים 9, 11, 12, ו- 13 לנספח ד' לבקשה באשר לסעיף 9 (בניית מחיצות לא אנכיות) - כתב הבורר לאמור: "לא מצאתי בשטח את הסטייה עליה דיבר הקבלן (כנראה שהכוונה היתה לכתוב "היזם". ע.ג.). להבהיר לבית המשפט אין מצב לטיח בעובי 7 ס"מ. נבדקה הסטייה ונמצאה כ - 1-16 ס"מ בלבד". באשר לסעיפים 11 ו- 12 (אספקת משאבות; אספקת שירותי מחפר) - קבע הבורר כי "נציג החברה לא היה מסוגל להמציא בפני תעודות משלוח ו/או אסמכתאות המעידים על הוצאות אלו למרות שנתבקש". באשר לסעיף 13 (השתתפות בביטוח) - הבורר הפנה לסעיף 12 להסכם בין הצדדים לפיו "על הקבלן לבטח עצמו נגד כל הסיכונים חבות מעבידים וצד שלישי בסכום היקף העבודה". הבורר קבע כי - "צד שלישי מחייבים בדרך כלל בסכומים בין 500,000$ ל 1,000,000$ לא קשור להיקף העבודה. חבות מעבידים הייתה לקבלן השלד בזמן העבודה לפועלים שלו ובכל מקרה היקף החוזה של הקבלן "היקף העבודה" הינו 500,000 ₪. גם לשיטת בית המשפט שיש לעמוד על סעיף החוזה ככתבו חלקו של הקבלן בביטוח 500,000 X 17,390 = 1,932" 4,500,000 המבקשת טענה לעניין זה כי הבורר נמנע מליתן נימוקים וזאת בניגוד להסכמת הצדדים לפיה הבורר ינמק את הפסק ובניגוד להוראות בית המשפט כאמור בפסק דינו. המבקשת טענה כי אין לראות בהבהרות משום נימוקים מספקים וכי הם "שטחיים ואינם מבוססים". המבקשת טענה כי בניגוד להלכה הנמקת הבורר איננה מאפשרת לצדדים לבחון את הפסק משום שאינה מפורטת. המשיב טען כי באשר לאספקת משאבות הבטון ושירותי המחפר הבהיר הבורר באופן חד משמעי כי נציג המבקשת לא היה מסוגל להציג בפניו תעודות משלוח ו/או אסמכתאות המעידים על ההוצאות הללו שהתבקשו. בכך, טען המשיב, פעל ופסק הבורר בהתאם לדין המהותי. בהקשר זה הפנה המשיב גם לסעיף 39 להסכם בין הצדדים לפיו "המזמין יספק את החומרים הדרושים לביצוע העבודה ...". באשר להשתתפות הקבלן בביטוח טען המשיב כי הבורר נימק את החלטתו וקבע, למעלה מן הצורך, כי חובת ההשתתפות של המשיב בפוליסה הינה בסך של כ- 1,932 ₪. המשיב טען כי על פי סעיף 12 להסכם בין הצדדים ההשתתפות בפרמיה מצד המשיב מותנית בכך שהמבקשת הוציאה פוליסת ביטוח. ברם, המבקשת לא הניחה את התשתית הראייתית הדרושה, לא הוכיחה ולא הציגה לבורר פוליסה שהוציאה. על כן, טען המשיב, כי יש לדחות את טענות המבקשת ולאשר את פסק הבורר גם באשר לעניינים אלה. לאחר עיון בהנמקת הבורר בפסק מיום 20.9.07 ובהלכה הפסוקה לעניין היקף וטיב ההנמקה, כאמור לעיל, אני דוחה את טענות המבקשת ומאשר את פסק הבורר באשר לסעיפים 9, 11, 12, ו -13 שלעיל, לרבות חיוב המשיב בסך 1,932 ₪ בעבור השתתפות בביטוח. סבורני כי בנסיבות העניין הבורר עמד בחובת ההנמקה הנדרשת ממנו ונראה לי כי למקרא פסקו ברור לקורא מה הביאו להגיע למסקנות שאליהן הגיע . ד. העבודות הנוספות שביצע הקבלן והתשלום הנוסף בעבורן הבורר הסב תשומת לב בית המשפט לסעיף 17 להסכם בין הצדדים לפיו "שמורה זכות למזמין ולמתכננים לדרוש עבודות נוספות שלא הובאו בתוכנית העבודה". בהקשר זה הסביר הבורר את קביעתו כדלקמן - "אני עדיין חושב שאין הכוונה ל 10% הנחה כללית על המחיר הפאושלי לבניין ובכל מקרה אין הכוונה וגם לא כתוב ששינויים שנעשים, כגון פרוק טפסנות שכבר בוצעה והרכבתה מחדש, כלולה בסעיף זה. בכל מקרה על סעיף 17 עבודות נוספות, כנראה ידעו כותבי חוזה זה שיהיו אי הבנות ולכן הם כתבו וחתמו "במקרה של אי הבנה בנושא הוא יובא לברור אצל הבורר ופסיקתו תהיה זו הקובעת". הקבלן הגיש חשבון עבודות נוספות על סה"כ 89,930 ₪. אין לי ספק שלא במקרה רק בסופו של סעיף 17, נכתב שבמקרה של אי הבנה יובא החשבון להכרעת בורר. סעיף זה מובדל מסעיף 38 שהוא סעיף בוררות כולל על כל ההסכם. אם בית המשפט מוצא לנכון לבטל את החלטתי בעניין זה קטונתי, אבל כך אני חושב ואינני יכול ביוזמתי לשנות החלטה זו". המבקשת טענה כי בהבהרותיו לא פסק הבורר בהתאם לדין המהותי כמתבקש על פי הסכמת הצדדים ועל פי הוראות בית המשפט ועל כן יש לבטל את הפסק בחלק זה על פי העילה שבסעיף 24(7) לחוק. המבקשת טענה כי הבורר התעלם מהאמור בסעיף 17 להסכם בין הצדדים שהתכוונו שאך ורק תוספת בניה שהינה תוספת קומה המצריכה את אישור הוועדה המקומית לתכנון ובניה מזכה בתשלום נוסף, אך לא שינויים פנימיים הנובעים מדרישות אדריכלים ומהנדסים בהיקף של עד 10%. המבקשת טענה כי בהבהרתו בפסק השני לא פסק הבורר בהתאם לדין המהותי והראייה לכך היא שהבורר בעצמו השאיר את ההכרעה בעניין זה לשקול דעת בית המשפט. המשיב טען כי הבורר היה מודע, הן בפסק הראשון והן במסגרת ההבהרות, לאבחנה שבין עבודות נוספות "סתם" לבין עבודות בניה הנובעות מהוספת אחוזי בניה או הוספת קומות למבנה המזכות בתשלום נוסף. המשיב הדגיש כי הבורר שלפנינו הינו "(...) בעל מקצוע, מומחה לדבר, העוסק השכם והערב בעבודות הזהות והדומות לאלה נשוא ההסכם בין הצדדים. אדם מנוסה בתחום, וכבורר ותיק, על כן, יש לו יתרון במישור המקצועי אשר יודע להבחין בסוגי עבודות לרבות מה הנהוג והמקובל בשוק העבודה ומהי הפרשנות שיש להעדיף לסוג זה של ניסוח". המשיב טען כי האבחנה שעשה הבורר, ואף הביא דוגמאות להסבירה, הינה מספקת, נכונה, ועולה ממנה בבירור כי הבורר התייחס להוראות ההסכם בין הצדדים, היינו לדין המהותי, הסביר ואיבחן בין העבודות השונות ועל-כן יש לאשר את פסיקתו. גם בעניין זה סבורני כי הבורר עמד בחובת ההנמקה הנדרשת ממנו. נראה כי הן מההסבר שנתן לפסיקתו והן מהדוגמא שהובאה על ידו, עולה כי הבורר פעל בהתאם לאבחנה הקבועה בסעיף 17 להסכם ולא התעלם ממנה כלל וכלל. אשר על כן אני דוחה את טענות המבקשת בהקשר זה ואני מאשר את פסק הבורר מיום 20.9.07 באשר לתשלום הנוסף המגיע למשיב בגין ביצוע עבודות נוספות. ה. דחיית בקשת החברה לקיזוז שכרו של מנהל העבודה מהכספים שקיבל הקבלן לעניין זה נימק והסביר הבורר כדלקמן : "אני מזכיר לבית המשפט שהפרוייקט הנ"ל הינו השני ברצף אותו ביצע קבלן השלד למזמין העבודה. הפרוייקט הראשון בו לא היו בעיות של עיכובים עקב שינוי בהיתר הבנייה ו/או בגלל שהבעלים של החברה לקח/קנה דירה בבניין הנבנה לא חייבו את קבלן השלד בעלות מנהל העבודה. ללא ספק לאחר שהצטיירה בפני תמונת המצב באתר איתן ראובני שנרשם כמנהל העבודה באתר לא ניהל את העבודה בפועל והיה רשום כמנהל עבודה רק פורמלית בידיעת כל הנוגעים בדבר". המבקשת טענה כי הבורר חזר למעשה בנימוקיו על קביעתו מפסק הבורר הראשון, תוך התעלמות מוחלטת מדרישות בית המשפט בפסק הדין ועל כן יש לבטלה על פי העילה שבסעיף 24(7) לחוק. המבקשת טענה כי הנימוק שנתן הבורר, לפיו, המבקשת שכרה את שירותי המשיב בעבר וידעה שאיננו מוסמך לשמש כמנהל עבודה, כמו גם הנימוק לגבי מנהל העבודה בפועל - אינם יכולים להוות נימוק לפטור מוחלט של הקבלן מהשתתפות בשכר מנהל העבודה אלא לפטור חלקי בלבד. המשיב טען כי יש לאשר את פסק הבורר לעניין זה וכי הבורר פעל ופסק בהתאם לדין המהותי. המשיב טען כי עצם העובדה שהמבקשת מינתה מנהל עבודה איננה מקנה לה זכות לקבלת פיצוי מהמשיב, על אחת כמה וכמה בסכום סתמי של 60,000 ₪ מבלי שהוכיחה שנגרם לה נזק או הפסד כלשהו מכך שהמשיב לא מינה מנהל עבודה. המשיב הפנה לפרו' הישיבה מיום 14.2.04 לפיו העיד מר צפריר קל, מנהל פרויקטים מטעם המבקשת, כי בפועל היה צמוד לאתר הבניה וליווה את מהלך עבודת הקבלן יום-יום. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהנמקת הבורר לעניין זה הגעתי למסקנה כי הבורר נימק את החלטתו כדבעי. סבורני כי הבורר הבהיר הבהר היטב מדוע יש, לדעתו, לפטור את המשיב באופן מוחלט מחובת השתתפות בשכר מנהל העבודה. כידוע, בדונו בבקשה לביטול פסק בורר אין בית המשפט יושב לדין כערכאת ערעור על פסק הבורר. משפסק הבורר את שפסק, ונימק את פסיקתו, אין מקום להתערב בה. אשר על כן אני דוחה את טענות המבקשת בהקשר זה ואני מאשר את פסק הבורר לעניין אי קיזוז שכר מנהל העבודה מכספי המשיב. 5. טענות נוספות של המבקשת לביטול פסקי הבורר והעברת הבורר מתפקידו א. בראשית דבריה טענה המבקשת כי דין פסק הבורר השני להתבטל שכן הוא ניתן באיחור. המבקשת טענה כי סעיף 25 לחוק קובע כי אם החליט בית המשפט להחזיר את הפסק לבורר כי אז על הבורר לפסוק בתוך 3 חודשים. המבקשת טענה כי במקרה דנן פסק דינו של בית משפט זה, ב"גלגול הראשון", ניתן ביום 8.11.06 ואילו הבורר נתן את פסק ההבהרות רק ביום 20.9.07 - קרי בחלוף כ- 10 חודשים. על כן דינו להתבטל. ב. המבקשת טענה כי בכפוף לסעיף 24(10) לחוק קיימות עילות רבות המצדיקות את ביטול פסק הבוררות הראשון מיום 21.12.04 ואת פסק הבוררות השני מיום 20.9.07 וכן שקיימת עילה להעביר את הבורר מתפקידו. ג. המבקשת טענה כי המקרה דנן עומד בתנאים שנקבעו במסגרת סעיף 11 לחוק העוסק בהעברת הבורר מתפקידו במקרה בו "נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים" (סעיף 11(1) לחוק), או אם "התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין" (סעיף 11(2) לחוק). ד. באשר לסעיף 11(1) לחוק, טענה המבקשת כי במקרה שלפנינו הבורר חדל והתרשל בכך שלא עמד בלוחות הזמנים הקבועים בחוק ובכך שנתן הבהרות שאינן תואמות את הסכמת הצדדים ואת הוראות בית המשפט בפסק דינו, אלא הבהרות שחזרו על דברי הבורר כפי שעלו במסגרת הפסק הראשון. באשר לסעיף 11(2) לחוק, טענה המבקשת כי האיחור הרב בהגשת ההבהרות וכן מתן נימוקים בלתי מספקים גרמו לכך שלא מתקיים במקרה דנן עקרון סופיות הדיון. על שום כך נגרם למבקשת עינוי דין המצדיק את העברת הבורר מתפקידו. על שום כל אלה, טענה המבקשת כי יש צורך בבורר חדש שיכריע בסכסוך שבין הצדדים, או שבית המשפט יכריע בסכסוך שבין הצדדים שלא במסגרת הליך של בוררות. על-כן, טענה המבקשת, יש לבטל לאלתר את שני פסקיו של הבורר. ה. לא זו אף זו, המבקשת טענה כי השיהוי בהגשת פסק ההבהרות של הבורר, אשר בעקבותיו הוגשה הבקשה לאישור הפסק כשנה מאוחר יותר, מהווה הלכה למעשה נטישת הליכי הבוררות על ידי המשיב המשמשים עילה לפקיעת הסכם הבוררות ולביטולו. ו. לחילופין, ומבלי לפגוע בנטען לעיל, חזרה המבקשת במסגרת בקשה זו גם על כל טענותיה כפי שטענה במסגרת בקשתה לביטול פסק הבורר הראשון. 6. תגובת המשיב לטענות הנוספות והבקשה לאישור פסק הבורר א. את בקשתו לאישור פסק הבורר הגיש המשיב ביום 25.11.08. ב. המשיב טען כי המבקשת מנועה מלטעון ולבקש את ביטול הפסק מיום 21.12.04 היות והוא אושר בחלקו על ידי בית המשפט בפסק דינו מיום 8.11.06. ג. המשיב טען כי במסגרת פסק הבורר השני מיום 20.9.07 פעל הבורר בהתאם לפסק דינו של בית המשפט, נימק, הסביר והבהיר את מסקנותיו מהפסק הראשון. המשיב טען כי עיון בבקשת המבקשת "מראה באופן ברור, כי המבקשת מעלה טיעונים שונים ומשונים, לא מבוססים, סתמיים ולא ענייניים, על מנת לנסות ולהתחמק ממילוי אחרי פסק הבוררות". ד. באשר לטענת המבקשת על כך שפסק הבוררות השני ניתן באיחור ועל כן ובהתאם להוראת סעיף 25 לחוק דינו להתבטל, טען המשיב כי המבקשת לא ציינה את המועד בו הומצא פסק הדין לבורר ומהו פרק הזמן שחלף מיום שהומצא פסק הדין לבורר עד ליום שבו נתן הבורר את ההבהרות. בנוסף, הפנה המשיב להוראת סעיף 26(ג) לחוק לפיה "לא תשמע טענה של בעל דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו, אלא אם שמר לעצמו, בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו". המשיב טען כי היות והמבקשת לא מילאה אחר התנאי שלעיל הרי שהיא מנועה מלטעון טענה זו היום. ה. באשר לטענות המבקשת לעניין העברת הבורר מתפקידו בהתאם להוראת סעיף 11 לחוק, טען המשיב כי ברי כי ניסיון זה של המבקשת לא יצלח שכן לא מתקיים אף אחד מהתנאים הקבועים בסעיף 11 לחוק. אין בעובדה שפסק דינו של הבורר אינו לרוחה של המבקשת כדי להביא לעינוי דין או לאי אמון של המבקשת בבורר, המצדיקים את העברת הבורר מתפקידו. לטענת המשיב, המבקשת העלתה טענות סתמיות, כלליות ובלתי מבוססות. ו. על שום כל אלה טען המשיב כי יש לדחות את בקשת המבקשת לביטול שני פסקי הבורר ולהעברת הבורר מתפקידו, לאשר את אותם חלקים בפסק הבורר שלא אושרו במסגרת פסק הדין מיום 8.11.06 ולחייב את המבקשת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 7. דיון א. המועד בו נתן הבורר את פסק הדין השני אכן, כטענת המבקשת, פסק הדין שהחזיר מספר עניינים לבורר על מנת להשלים את הנמקתו ניתן ביום 24.11.08 ואילו הבורר נתן את פסק ההבהרות אך ביום 20.9.07. לכאורה הבורר לא נתן את פסקו במועד שכן סעיף 25 לחוק קובע כי אם "החליט בית המשפט להחזיר לבורר פסק בוררות, יפסוק הבורר תוך תקופה של שלושה חדשים מיום ההחלטה, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת". לכאורה, הבורר פסק בתוך כ- 10 חודשים מיום פסק הדין ולא בתוך 3 חודשים כמצוות סעיף 25 לחוק. ברם, מקובלת עלי טענת המשיב, כי המבקשת לא הניחה את התשתית העובדתית והראייתית ולא הראתה כי אכן חלפה התקופה הנטענת. לא הוכח מתי קיבל הבורר את פסק הדין מיום 24.11.08. בהעדר נתון זה לא ניתן לקבוע שהבורר חרג מן המועד הקבוע בחוק. לא זו אף זו, מקובלת עלי טענת המשיב כי המבקשת לא שלחה לבורר כל הודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק על כך שהפסק מתעכב ולא ניתן במועד כנדרש על פי הוראת סעיף 26(ג) לחוק. על כן, מושתקת המבקשת מלהעלות טענה זו היום. על שום כל אלה אני דוחה את טענת המבקשת לפיה פסק הבורר לא ניתן במועד ועל כן יש לבטלו. ב. האם מתקיימים התנאים להעברת הבורר מתפקידו? ראוי להזכיר בהקשר זה כי טענה בדבר העברת בורר מתפקידו יכולה להיות מושמעת רק כל עוד הליך הבוררות תלוי ועומד: פרופ' אוטולנגי, שם, בעמ' 497. עם זאת, נימוקים היכולים לבסס העברת בורר מתפקידו יכולים להוות בסיס לקיומה של עילת ביטול לפי סעיף 24(10) לחוק: פרופ' אוטולנגי, שם, בעמ' 1104. כאמור לעיל, טענות המבקשת המצדיקות, לדעתה, את העברת הבורר מתפקידו, מבוססות על השיהוי והאיחור במתן פסק הבוררות השני. ברם, לאור המסקנה אליה הגעתי, כאמור לעיל, כי המבקשת לא הוכיחה את השיהוי והאיחור במתן הפסק, הרי שנשמט הבסיס גם לטענותיה בדבר העברת הבורר מתפקידו. ממילא גם לא מתקיימת עילה לפי סעיף 24(10) לחוק. אשר על כן אני דוחה את טענות המבקשת בהקשר זה. 8. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: א. אני דוחה את בקשת המבקשת שבתיק הפ"ב 8526-01-09 על כל חלקיה. ב. אני מאשר את החלקים בפסק הבורר מיום 21.12.04 אותם לא ביטלתי ולא החזרתי לבורר בפסק דיני מיום 8.11.06. ג. אני מקבל את הבקשה שבת"א 13718-11-08 ואני מאשר את פסק הבורר מיום 20.9.07 לרבות חיוב המשיב בתשלום סך 1,932 ₪ למבקשת בעבור השתתפות בביטוח. ד. אני מחייב את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. יישוב סכסוכיםבוררביטול פסק בוררות