קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת ועדת השחרורים על שחרור על תנאי ממאסר: השופט ד"ר עודד מודריק ועדת השחרורים קיבלה את בקשת המשיב לשחרר אותו שחרור מוקדם ("ניכוי שליש") ממאסרו. המדינה עותרת לביטול החלטת הוועדה. מהו גדר ההתערבות של בית המשפט לעניינים מנהליים בשיקולי וועדת השחרורים. האם בעניין הקונקרטי ראוי שבית המשפט יתערב בהחלטת הוועדה. אלה הסוגיות המונחות לפתחו של בית המשפט בעתירה דנן. קיצור הנסיבות המשיב נושא עונש מאסר בפועל בן 40 חודשים בגין עבירות של סחר בסמים. ביום 29.6.09 החליטה ועדת השחרורים לקבל את בקשתו ולהורות על שחרורו המוקדם מן המאסר. המדינה הגישה עתירה כנגד ההחלטה ובית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים דותן, שיצר ושוחט) פסק לאחר דיון כי "החלטת הוועדה אינה מנומקת דיה ובעיקר אין התייחסות לעובדה כי מדובר במאסר רביעי. אשר על כן אנו מחזירים את הדיון לוועדה על מנת שתנמק את החלטתה מכל היבטיה" (עעא [ת"א] 2649/09). ועדת השחרורים התכנסה שוב ובחנה את עניינו של המשיב וביום 29.7.09 שבה ואישרה את החלטת השחרור. אלה עיקרי ההנמקה של הוועדה את החלטתה: הוועדה ערה לכך שהאסיר נושא עונש מאסר רביעי. אולם אין הוראה בדין ואין הנחיה העולה מן הפסיקה שאסיר הנושא מאסר שני, שלישי או רביעי מאבד זכות לשחרור מוקדם. יתר על כן סיבת המאסר הרביעי היא "פעילות יתר" של סוכן משטרתי. לנתון זה לא הייתה התייחסות של בא כח היועמ"ש. האסיר מתנהג כהלכה במאסר הנוכחי ואין כל מידע מודיעיני שלילי המתייחס אליו. התנגדות בא כח היועמ"ש לשחרור המוקדם מבוססת על עברו של האסיר ואילו הוועדה שוקלת ומעריכה את תפקודו בהווה מבלי להתעלם מן העבר. מוכרת תופעה של "עייפות" ממאסרים אצל עבריין במיוחד כזה שגילו 50 ומעלה. מכאן שצריך להתייחס באורח חיובי להבעת רצון של האסיר להשתקם ולתקן את דרכיו מכאן ואילך. התרשמות גורמי הטיפול בכלא היא ש"ניכרת אותנטיות" בדברי האסיר ותובנה למעשיו אך כיוון שהוא מתקשה לגייס כוחות בפועל הוא זקוק לתמיכה, הכוונה ולמסגרת מתאימה למניעת הישנות עבירות. הוועדה התרשמה מהתוכנית הטיפולית הפרטית שהציג המשיב כתוכנית מתקבלת על הדעת. הוועדה נוהגת לקיים דיוני מעקב והערכה לכל אסיר משוחרר ובכך מושם עליו מעין פיקוח שנועד להבטיח את מילוי מחויבותו כאסיר משוחרר על תנאי. כיוצא בזה עיני המשטרה המקומית פקוחות ועוקבות אחרי המשיב. אין הוא יכול לחמוק מן המעקב הזה לאורך זמן. למשיב יש הרבה מה להפסיד אם יפר את תנאי השחרור. המדינה לא השלימה עם ההחלטה של ועדת שחרורים ושבה והגישה עתירה כנגדה. זו העתירה דנן. טענות ומענות בא כח היועמ"ש לממשלה טוען שמכח הוראת החוק רשאית הוועדה לשחרר אסיר שחרור מוקדם רק אם סברתה היא שהשחרור המוקדם אינו מסכן את שלום הציבור. אכן, אפשר שהוועדה סברה שרמת הסיכון הנובעת משחרורו של המשיב אינה גבוהה, אך לדידו של בא כח היועמ"ש השקפה זו אינה סבירה. הטעם העיקרי הניצב מאחורי גישת העותר הוא שהסיכוי שאסיר שנשא ארבע פעמים עונשי מאסר בעבירות סמים לא פשוטות, לרבות החזקת סמים בכמות מסחרית וסחר בסמים בכמות גדולה, ישוב ויסכן את שלום הציבור במעשי עבירה ממין זה, הוא בגדר הסתברות גבוהה. הוועדה לא נתנה משקל ראוי לסיכון הזה. הא ראיה שהמשיב דנן כבר זכה פעמיים (בשני המאסרים הראשונים) לשחרור מוקדם והלכה למעשה בעט באמון שניתן בו בכך ששב וביצע עבירות נוספות. נסיבות אלה הניעו את ועדת השחרורים שדנה במאסר השלישי שלא להעניק לו שחרור מוקדם. הדעת נותנת שביצוע עבירה נוספת וכליאתו של המשיב בפעם הרביעית אינה מקטינה את הסיכון הנובע ממנו, אלא מגדילה אותו. וועדת השחרורים נסמכה על "תופעה מוכרת" של "עייפות ממאסר" בגיל מתקדם (יחסית לעבריין). ייתכן שניסיון החיים מגלה תופעה שכזאת, אולם אי אפשר להקיש מהנחה כוללנית שכזאת אל עניין קונקרטי שבו דפוס הפעילות של העבריין מגלה הסלמה של מעשי עבירה לאורך השנים. ההתנהגות המטפסת במעלה העברייני התלול מצביעה על תצפית שלילית דווקא ולא על תצפית עתידית חיובית. עוד טוען בא כח היועץ המשפטי כי הוועדה נדרשת לשקול בין היתר גם אם את העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר לרבות נסיבות הביצוע, החומרה, ההיקף והתוצאות (סעיף 9.1 לחוק שחרור על תנאי ממאסר). הוועדה העידה על עצמה שבתיתה את ההחלטה הראשונה לא שתה לבה לנסיבות חמורות המתוארות בגזר הדין שבו הושת על המשיב עונש המאסר הנוכחי. חרף זה לא מצאה הוועדה לנכון לשנות את מסקנותיה אחרי שהתבררו אותן נסיבות חמורות וגם לא נתנה לכך כל הסבר. עיקר התשובה של בא כח המשיב הוא שהוועדה כגוף מעין שיפוטי, היא הרשות מוסמכת להורות על שחרור מוקדם ממאסר. במקום שהחלטתה מתוחמת אל מסגרת תכליתו של חוק שחרור על תנאי ממעצר ומתגדרת בד' האמות של השיקולים הצריכים לעניין, אין לבית המשפט הדן בעתירה רשות לשים את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הוועדה. הוועדה שקלה את שיקוליה במסגרת סמכותה על פי הדין תוך שהיא נותנת דעתה למגוון השיקולים הצריכים לעניין. הוועדה שקלה את הסיכון שמגולם בשחרור המשיב. היא מצאה שהסיכון במקרה זה מופחת הן בשל הבעת רצון מצד המשיב לשנות את דרכו והן משום שיושם על המשיב פיקוח מתאים כך ש"לא ישתלם" לו להפר את תנאי השחרור. לו יצויר שבהתחשב באותם נתונים שהיו לפני הוועדה עשוי גורם אחר - יהא זה ב"כ היועמ"ש או אפילו בית המשפט, השומע את העתירה - להסיק מסקנה שונה מאותן נסיבות; גם אז אין מקום להתערב בהחלטה של הוועדה שכן לא עולה ממנה חוסר סבירות קיצוני. הוועדה נסמכה על התנהגותו התקינה של המשיב במהלך נשיאת העונש. היא נסמכה גם על התוכנית הטיפולית שהמשיב הציע וראתה בה עוגן הולם להבטחת סיכויי השיקום. גם אלה שיקולים ראויים ושייכים לעניין. אין לאיש ביטחון מוחלט שהמשיב אמנם יגשים את ציפיות הוועדה. אלא שגם איש איננו יכול להיות בטוח בכך שציפיות הוועדה לא יתגשמו. לכן משהניחה הוועדה את החלטתה על תשתית שיקולים מתקבלת על הדעת מן הראוי להשאיר את החלטתה על כנה. בא כח המשיב הוסיף גם טענה שקבלת העתירה עשויה לפגוע בעקרון השוויון, שכן מתברר שאחיו של המשיב נשא גם עונש מאסר (שלישי במספר) בעבירות סמים והוא דווקא זכה לשחרור מוקדם בלי שהיועץ המשפטי לממשלה מבקש להשיג על הוראת השחרור. אינו דין שבא כח היועמ"ש יפלה את עניינו של המשיב לעומת עניינו של אחיו. דיון מסגרת שיקולים כללית סעיף 3 לחוק השחרור על תנאי ממאסר מורה כי אסיר שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת רשאית וועדת השחרורים, לבקשתו, לשחרורו, על תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר. אלא שהחוק מנחה את וועדת השחרורים שלא לשחרר אסיר "אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". החוק מציב, אם כן, שתי אמות בסיס למתן החלטת שחרור. האחת היא שהאסיר "ראוי לשחרור" והשנייה היא האם השחרור אינו מסכן את שלום הציבור. אפשר להניח שאמת הבסיס של "ראוי לשחרור" מגלמת בחובה את התנהגות האסיר בכלא, נתונים אישיים לרבות גיל ומצב משפחתי וחוות דעת של גורמי שרות בתי הסוהר והמשטרה. סוגיית הסיכון לשלום הציבור הנובע מן השחרור עשויה להיות מושפעת ממכלול של שיקולים. בין השיקולים הללו העבירה שבשלה נושא האסיר עונש של מאסר מבחינת הסוג, החומרה, נסיבות הביצוע, ההיקף והתוצאות; הרשעות קודמות, תכיפות מעשי העבירה, תוכניות שיקום והערכות של מסוכנות הניתנות בידי גורמי ההערכה המופקדים על כך (לעניין השיקולים ראו למשל רע"ב 314/06 מ"י נ' פלוני, ). בבוא בית המשפט לבחון את החלטת ועדת השחרורים עליו לתת דעתו לכך שהוועדה כגוף מעין שיפוטי מקיימת בידה מרחב שיקול דעת רחב שההתערבות השיפוטית בו מצטמצמת למצבים שבהם התברר שהוועדה שקלה שיקולים שאינם ענייניים או כי החלטתה חרגה מאמות המידה של סבירות (למשל: עעא 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס פ"ד לז[2] 688). מן הכלל אל הפרט השקפתנו היא שוועדת השחרורים לא נתנה משקל הולם לנסיבות המקימות חשש ממשי לסיכון שלום הציבור העלול לנבוע מן השחרור המוקדם של המשיב. הנקודה המרכזית היא עברו המכביד של המשיב. עברו מתמקד בעבירות סמים שהלכו והעצימו משך השנים. המשיב נכלא 4 פעמים בגין מעשי עבירה כאלה ופעמיים שוחרר שחרור מוקדם ולאחר מכן שב לסורו, ואף ביתר חומרה. הוא החל בעבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית אך המאסר של 4 שנים שהוא מרצה עכשיו הינו בגין שורה של עבירות סחר בסמים. המערער מכר לסוכן משטרתי סמים ב-3 עסקאות שונות. בעסקה הראשונה מכר 90 גרם הירואין תמורת 11,500 ₪, בעסקה השניה מכר המערער כ-50 ג' קוקאין תמורת סך של 15,500 ₪. מכאן עולה שעסקינן בסוחר סמים שאיננו קטן. לנוכח נסיבות חמורות אלו, שהתרחשו בשנת 2007 - לא בעבר הרחוק - היה על המערער להניח לפני הוועדה תשתית חזקה מאוד המבטיחה שעם שחרורו או בחלוף תקופת השחרור על תנאי לא יחזור עוד לסורו ולא יסכן במעשי עבירה את שלום הציבור. הוא לא עשה כן. "ההיסטוריה" של כליאת המשיב לאורך שנות מאסר בבתי סוהר מוכיחה שעונש מאסר לא הרתיע אותו וגילויי התחשבות שביטויים בשחרורו המוקדם ממאסר לא הניעו אותו לתקן את דרכיו. החשש הטבעי מפניו הוא אם כן גדול מאוד. העובדה שבכלא גילה המשיב דפוס התנהגות תקין איננה חסרת משקל (היא אפילו תנאי לשחרור המוקדם) אך אין בה די ואין לה השלכה ממשית על שאלת הסיכון. ניתן להסכים עם הוועדה שיש סיכוי לא מבוטל שבשל אמצעי הפיקוח על התנהגות המשיב כל עוד הוא משוחרר על תנאי, יימנע המשיב מביצוע עבירות. ייתכן שהוא לא ירצה להסתכן ואמצעי הפיקוח ירתיעו אותו. נראה שכך גם נהג בפעמים הקודמות שבהן שוחרר מן המאסר שחרור מוקדם. אולם שאלת "הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור ... [ו] סיכויי שיקומו" (סעיף 9 לחוק) אינה מתייחסת רק לתקופת השחרור על תנאי. במקום שעברו של האסיר ודפוסי התנהגותו עד הנה מצביעים על הסתברות גבוהה שהוא לא ייזנח את דרך הפשע וישוב אל מעשי העבירה שאפיינו את דרכו - אין לומר שסר הסיכון הצפוי משחרורו ואין להעניק לו את זכות היתר (פריבילגיה) של שחרור מוקדם. ניתן להסכים עם הוועדה שיש סיכוי לא מובטל שבשל אמצעי הפיקוח על התנהגות המשיב כל עוד הוא משוחרר על תנאי, יימנע המשיב מביצוע עבירות. הסיכון בהקשר זה גדול מידי והדבר עלול להרתיעו. נראה שכך גם נהג בפעמים הקודמות שבהן שוחרר מן המאסר שחרור מוקדם. אולם מי לידינו יתקע שלאחר שתחלוף שנת התנאי והפיקוח יוסר מן המשיב לא ינהג זה כפי שנהג עד כה וישוב אל מעשי העבירה שאפיינו את דרכו. האמון המופלג שהוועדה נתנה במשיב מבוסס על הנחות כלליות ואין לו עוגנים של ממש. אי אפשר להניח להחלטה הנשענת על בלימה להישאר על כנה. לעניין טענת ההפליה בין האחים נשמעה תשובת ב"כ היועמ"ש והוא הניח את דעתנו שאין מדובר בהכרח בנסיבות שוות. האחים נשאו איש בחטאו; אין זהות בין החוטאים ואין זהות בין החטאים (פשעים). על כן הטענה לפגיעה בעקרון השיוויון אינה רלוונטית. בנסיבות אלה אנו מקבלים את העתירה ומורים על ביטול החלטת ועדת השחרורים וכפועל יוצא על ביטול הוראת השחרור המוקדם. דר' עודד מודריק, שופט השופט ד"ר עמירם בניימיני אני מסכים למסקנות חברי השופט ד"ר עודד מודריק ומצטרף להנמקתו. דר' עמירם בניימיני, שופט השופט י.זפט - ס"נ עיינתי בחוות דעתו של עמיתי השופט מודריק ודעתי שונה מדעתו. אכן, איש לידינו לא יתקע באשר להתנהגותו של האסיר בעתיד, אולם חברי מסכים עם הוועדה כי יש סיכוי לא מבוטל שכל עוד האסיר במעמד של אסיר משוחרר יימנע מביצוע עבירות. אם אלו הם פני הדברים שחרורו המוקדם של האסיר לא חושף את הציבור לסיכון בלתי סביר. מקובל על הכל כי שיקול דעתה של הוועדה רחב ביותר. כך נקבע גם בפסק הדין אליו הפנתה המדינה בעתירתה. הדברים שם נאמרו כהנמקה לדחיית ערעורו של אסיר על החלטת ועדה שדחתה את בקשתו לשחרור מוקדם, אולם הדברים פועלים בשני הכוונים. בענייננו נהגה ועדת השחרורים כמנהג בית הלל,שהלכה כמותו, והיתה זו סמכותה.יתכן שיותר קל היה להגן על החלטת הוועדה אילו דחתה את בקשת האסיר, אולם דעתי היא שהחלטת הוועדה לא חרגה ממתחם הסבירות ואילו נשמעה דעתי היתה העתירה נדחית. השופט יהודה זפט - ס"נ הוחלט כאמור בחוות דעת השופט ד"ר עודד מודריק.שחרור מוקדם מהכלאשחרור על תנאימאסר