הליך בירור תביעת חוב, בדרך כלל, אינו כהליך המתנהל בבית המשפט, ואולם ייתכנו מקרים שיש צורך להביא עדים ולאפשר לצדדים לחקור אותם. (ראו דנ"א 2485/95 אפרופים נ' מדינת ישראל (1.7.95; ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פ"ד נז(6) 514, 523; א' ברק, פרשנות במשפט - כרך רביעי פרשנות החוזה (2009), 217, 218; גבריאלה שלו, דיני חוזים, החלק הכללי - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה), 423). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בירור תביעת חוב בבית משפט: לפני ערעור על הכרעת הנאמן בתביעת החוב אשר הוגשה על ידי בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "המערער") ואשר הוכרעה על ידי הנאמן עו"ד שמעון אורי (להלן: "הנאמן") ביום 21.4.09 בה דחה את תביעת החוב, וקבע כי הסדר פשרה שנחתם עם הערבים לחובם של החייבים, מפטיר אף את החייבים מן החוב, וקבע כי הסדר פשרה שנחתם עם הערבים לחובם של החייבים, מפטיר אף את החייבים מן החוב. רקע כללי 1. החייבים ניהלו מספר חשבונות בנק אצל המערער, כאשר בשלושה מהם נותרו יתרות חובה. ביום 25.1.98 הגיש המערער תביעה כספית בסדר דין מקוצר כנגד החייבים ושלושת הערבים על סך של 306,187,81 ש"ח בגין החוב. החייבים לא התגוננו, וניתן נגדם פסק דין מיום 20.3.98 שהינו חלוט. הערבים הגישו בקשה לרשות להתגונן ובמקביל ניהלו מו"מ עם הבנק. ביום 15.8.99 הגיעו הערבים והבנק להסכם בדבר הסדר החוב, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 29.8.99. במקביל המשיך המערער בהליכים נגד החייבים בתיק ההוצאה לפועל, במהלכם הם לא טענו כי החוב נפרע על ידי הערבים. ביום 25.10.07 ניתן צו כינוס כנגד חייב 1 וביום 18.9.07 ניתן צו כינוס כנגד החייבת. ביום 7.12.08 החייבים הוכרזו כפושטי רגל. המערער הגיש תביעת חוב אשר נדחתה, כאמור, על ידי הנאמן ביום 21.4.09. הכרעת הנאמן 2. בהכרעתו ציין הנאמן כי בהסכם הפשרה עם הערבים (להלן: "ההסכם"), אין התייחסות מפורשת וחד משמעית לשאלת חבותם של החייבים ליתרת החוב, תוך שהוא מנתח את הוראות ההסכם. הנאמן לא שוכנע מההתכתבות שהועברה לו על ידי המערער במטרה ללמד שהמערער לא ויתר על תביעתו כלפי החייבים. מפשוטו של הכתוב, טוען הנאמן, כי לאור האמור שם: "הנתבעים" ואזכור מספר תיק בית המשפט, ניסוח ההסכם על ידי המערער, וכן לאור סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג -1973, יש לקבוע כי בחתימת הסכם הפשרה שיחרר המערער גם את החייבים מחבותם על פי פסק הדין שניתן נגדם באותו תיק. טיעוני המערער 3. החלטת הנאמן התבססה על לשון ההסכם, על כך שסכום החוב כאמור במבוא להסכם הינו בגובה החוב המלא, היינו חובם של החייבים. החייבים לא טענו בהליך ההוצאה לפועל כי הם מופטרים מן החוב. הנאמן התייחס רק לסעיף לקוני של החייבים במסגרת הבקשה לפשיטת רגל שהחוב נפרע. לא התקיים דיון וחקירת עדים, ואילו היה נעשה הדבר, היה הנאמן משנה החלטתו. ההסכם הינו עם הערבים בלבד, שכן אחרת היה מצוינים בו שמות החייבים. אין בהסכם הוראה בדבר מחילה או פירעון החוב כלפי החייבים. אין הגיון עסקי כלכלי התומך בעובדה שההסכם בא לפטור את החייבים עצמם, או בכך שהבנק יסכים למחול לחייבים על חוב בסכום העולה על 400,000 ₪ כנגד תשלום בסך 62,000 בלבד. יש לבדוק את הנסיבות החיצוניות להסכם כדי ללמד על כוונתם האמיתית של הצדדים (פס"ד אפרופים, א' ברק - פרשנות במשפט - פרשנות החוזה). הפרשנות התכליתית של ההסכם על פי מהות העסקה ומטרותיה, היא כיום מקור פרשנות עיקרי יותר מלשון החוזה. טיעוני הנאמן 4. בדרך כלל נאמן בפשיטת רגל אינו מקיים חקירה ודיון במעמד שני הצדדים לצורך הכרעה בתביעת חוב, מה גם שהבנק לא ביקש זאת, ולא הגיש תצהיר. סעיפים 4, 8, להסכם הפשרה מדברים בעד עצמם והמסקנה הינה כי "החוב" יראה כמסולק אם הנתבעים 3-6 ישלמו הסכום שננקב במועד. החייבים הזניחו את ענייניהם ואף לא התגוננו בתביעה, והערבים לא היו ערים להשלכות ההסכם ולא היו מיוצגים. דיון 5. אכן, משקוראים את הסכם הפשרה עולה כי אין בו הגדרות ברורות של המונחים כגון "החוב בתיק זה" "תיק 2017/98", "הנתבעים" ועוד. כמו כן מקריאת סעיפים 4, 8 להסכם הפשרה ניתן להבין שהתשלום האמור שם יפטור גם את החייבים (נתבעים 1, 2). יחד עם זאת, הואיל והחייבים לא הוזכרו כלל, ניתן גם לפרש את ההסכם באופן שהוא אינו מתייחס אליהם. סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שכותרתו:"חיוב יחד ולחוד", קובע: "(א) שנים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו. (ב) בטל או בוטל חיובו של אחד החייבים, בטל גם חיובו של השני, זולת אם הביטול נובע מפגם בכשרותו או בייצוגו של החייב האחד. (ג) הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת." עולה אפוא, שהמערער היה אמור להיות ער לתוצאה שבסעיף 55(ג), ולהבהיר זאת בהסכם הפשרה. המערער טוען כי לא התאפשר לו להבהיר זאת באשר לא התקיים דיון בתביעת החוב אלא הועבר חומר בכתב והנאמן פסק לפיו מבלי להודיע למערער כי אין הוא קובע דיון לשם כך. אכן, הליך בירור תביעת חוב, בדרך כלל, אינו כהליך המתנהל בבית המשפט, ואולם ייתכנו מקרים שיש צורך להביא עדים ולאפשר לצדדים לחקור אותם. (ראו דנ"א 2485/95 אפרופים נ' מדינת ישראל (1.7.95; ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פ"ד נז(6) 514, 523; א' ברק, פרשנות במשפט - כרך רביעי פרשנות החוזה (2009), 217, 218; גבריאלה שלו, דיני חוזים, החלק הכללי - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה), 423). נראה בעיני, כי זה מקרה יוצא דופן שאכן יש לאפשר לשמוע את הצדדים הרלוונטיים לענין, ולפיכך אני מקבל הערעור במובן זה שהבירור בתביעת החוב יוחזר לנאמן לדון בשאלה למה התכוונו הצדדים בחתימתם על הסכם הפשרה, ולא מן הנמנע שניתן יהיה לזמן אף את החייבים עצמם למתן עדות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. תביעת חובחוב