קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בניה לא חוקית בקיבוץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט י' אקסלרד) מיום 18.6.2008 בתיק עמק 505/05. המערער הורשע, על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות של ביצוע עבודה או שימוש במקרקעין, בסטייה וללא היתר, כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר, עבירה לפי סעיפים 145 (א) ו-204 (א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") וכן עבירה של עיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי, עבירה לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.   כתב האישום הוגש כנגד המערער ונאשם נוסף, מר עדי שקלאר, מרכז משק בקיבוץ אשר היה אחראי לביצוע העבודות המפורטות בכתב האישום.   בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 18 ביוני 2008, הוסכם כי הנאשם 2 ימחק מכתב האישום.   על פי עובדות כתב האישום המתוקן הנאשמים היו הבעלים ו/או החוכרים לדורות ו/או בני רשות ו/או המחזיקים ו/או המשתמשים בפועל במקרקעין, הנמצאים בגוש 844, חלקה מספר 2 בקיבוץ עלומים (להלן: "המקרקעין"), ומחזיקים ומשתמשים במקרקעין בשימוש חורג בניגוד לתוכניות החלות על המקרקעין.   במהלך שנת 2004 ובסמוך לה, הקימו הנאשמים מבנה ללא היתר ובשימוש חורג במקרקעין. שטח המבנה הינו כ-550 מ"ר ומשמש לעסק של מוסך.   בנוסף, הנאשמים ביצעו עבודות שיפוץ למבנה קיים שייעודו הוא חקלאי ומשתמשים בו שימוש חורג, בניגוד לחוק וללא היתר. שטח המבנה הינו כ-345 מ"ר והוא משמש כעסק של צביעת מכוניות (להלן: "המבנים").   בדיון שנערך בבית משפט קמא ביום 18.6.08, הוסכם לתקן את שטח מבנה המוסך, כך ששטחו יהא 313.92 מ"ר במקום 345 מ"ר.   על המקרקעין חלה תוכנית מפורטת ולפיה לא ניתן לקבל היתר לשימושים האמורים, ללא ששונה יעודה החקלאי של הקרקע ומבלי שהנאשמים קיבלו היתר לשימוש החורג במבנים.   העסקים האמורים, עסק של מוסך ועסק לצביעת מכוניות, טעונים רישוי על פי חוק רישוי עסקים. לנאשמים אין רישיון עסק לעסקים האמורים.   מחישוב שנערך, כפל אגרת הבנייה עבור המבנים הינו 40,525.60 ₪.   נוסף על האמור, הנאשמים לא הקימו ממ"ד כנדרש על פי חוק והשימוש שנעשה במבנים ללא ממ"ד עלול לסכן את בטחון המשתמשים בו, במקרה של פעולות איבה, הואיל והמבנים מצויים באזור הסובל מירי טילי קאסם.   כבוד בית משפט קמא התייחס לצורך בהחמרת הענישה למיגור תופעת עבריינות הבניה אשר הוגדרה כמכת מדינה, בייחוד לאור העובדה שהעבירות בוצעו מתוך מניעים כלכליים לאורך תקופה ארוכה.   מנגד שקל בית משפט קמא את המצב הביטחוני הקשה השורר באזור בו בוצעו העבירות וציין כי יתייחס אל נתון זה בבואו לקבוע את גובה הקנס.   לאחר שבית משפט קמא שקל את השיקולים לחומרא ולקולא, דן את המערער לעונשים הבאים:   א.     קנס על סך 200,000 ₪, אשר ישולם ב-20 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מחודש אוגוסט 2008.   חתימה על התחייבות להימנע מעבירה לפי הוראות סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק, למעט עבירת שימוש ללא היתר, עד למועד תחילת תוקפו של צו ההריסה.ההתחייבות תהא למשך שנתיים ובסכום של 100,000 ₪.   ג.      צו להפסיק את השימוש החורג וכן להפסיק את השימוש ללא רישוי עסק במבנים נשוא כתב האישום. על מנת לאפשר את השלמת ההליכים לקבלת ההיתר לשימוש חורג ורישיון עסק, נקבע כי הצו ייכנס לתוקף ביום 18.6.09 בשעה 08:00 בבוקר.   ד.     המערער הוזהר כי אם עד ליום 18.6.08 לא יהא בידו היתר כדין למבנים וכן במידה ולא תינתן לו ארכה נוספת להשגת ההיתר, אזי אם לא יבוצע הצו, הוא עלול להיות מואשם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי ,כי ההתחייבות עליה נדרש לחתום כוללת עבירה זו וכי העונש שעלול להיות מוטל עליו יהא בנוסף לעונשים שהוטלו עליו במסגרת גזר הדין. טענות המערער:   הערעור מופנה נגד גזר הדין ועונש הקנס שהוטל על המערער. נטען כי בית משפט קמא שגה שעה שהטיל על המערער עונש כבד תוך שהתעלם מן המצב הכלכלי והביטחוני הקשה באזור עוטף עזה. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא כאשר התעלם מן העובדה כי האחראית לעבירות נשוא כתב האישום הינה הוועדה לתכנון ובנייה בשל אי כינוס מוסדות התכנון לדיון בתוכניות שהוגשו על ידי המערער.   נטען כי שגה בית משפט קמא כאשר ביטל את כתב האישום נגד נאשם 2 ולא זיכה אותו כליל חרף העובדה שכתב האישום נגדו בוטל לאחר קיום דיון ההקראה.   המערער טוען כי במסגרת "שדרוג" המוסך ביקש הוא להוסיף למוסך פונקציה של צביעת כלי רכב, שהיא חלק מתיקון כלי רכב. לצורך כך, הקים המערער מבנה חדש למוסך והכניס מכונות צבע למבנה המוסך הישן. במבנה הישן לא נעשתה בנייה חדשה.   המערער לא סבר כי הוא נדרש לאישור לצורך הקמת מבנים משום שהמבנים הם בתחום המיועד למבני משק ולא בשטח חקלאי. בנוסף צוין כי למבנה הישן היה היתר בניה כדין משנת 1988.   עת נודע למערער כי יש צורך בהיתר בנייה, פנה בבקשה לאישור שימוש חורג, ובחודש מאי 2008 אישר מינהל מקרקעי ישראל את הבקשה לשימוש חורג, כך שהמיוחס למערער בכתב האישום אינו אלא התקופה בין הגשת הבקשה לאישור השימוש החורג לבין מועד קבלתו.   המערער טען כי אין המדובר בעבירה נמשכת היות ומועדי ביצוע העבירות לא צוינו בכתב האישום ואין כל ראיה כי העבירה נמשכה באופן יום יומי.   המערער ביקש להורות על ביטול כתב האישום נגד המערער ולחילופין על ביטול עונש הקנס כליל או הטלת עונש בשיעור סמלי בלבד. טענות המשיבה   ב"כ המשיבה טען כי בהסדר הטיעון הוסכם על מחיקתו של נאשם 2 ולא על זיכויו וככל שהנאשם 2 מעוניין לחזור בו מהסדר הטיעון, אזי יש לנהל דיון הוכחות בעניינו.   נטען כי המערער הודה בבנייה ללא היתר ובשימוש חורג במקרקעין של אחד מן המבנים ובאשר למבנה השני הודה רק בשימוש חורג, על כן המדובר בשתי עבירות נמשכות אשר הקנס בגינן הינו 1,600 ₪ ליום כך שחישוב מתמטי מעלה כי הקנס בגין עבירות אלה עולה אף על שני מיליון ₪ לגבי כל אחת מן העבירות.   נטען כי אם תתקבל הטענה שאדם הממתין זמן רב לקבלת היתר לשימוש חורג, יכול להשתמש במבנה עד לקבלת האישור, אזי מי שפעל על פי חוק יצא כשידו על התחתונה. עוד נטען כי בערכאת הערעור לא ניתן להעלות טענות שלא הועלו בערכאה הראשונה, כך לגבי טענת המערער כי המוסכים שימשו אך לצרכים עצמיים בעוד שבבית משפט קמא הודה המערער מפורשות כי המבנים משמשים לעסק הפועל ללא רישיון עסק.   כך גם לגבי הטענה כי המערער לא ידע שיש צורך בהיתר בנייה למבנים והטלת האשמה על מוסדות התכנון והבניה בעיכוב ההיתר. טענות אלה לא נטענו בבית משפט קמא, כל שנטען הוא שההליכים נמשכו למעלה מ-4 שנים ולא נטען כי הדבר היה באשמת הרשויות.   לאור האמור ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערעור.     דיון   לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות שהונחו בפני, מצאתי כי דין הערעור להידחות. עבירות הבניה הבלתי חוקית הינן בגדר תופעה שהפכה מכת מדינה. בתי משפט הדגישו, פעם אחר פעם , כי יש להטיל עונשים אשר יהיה בהם כדי לשקף את חומרת העבירות , עונשים שישמשו גורם הרתעתי, הן לעבריינים בפועל והן לעבריינים בכח.   בית משפט קמא כתב בגזר דינו של המערער כדלקמן:   "... אין ספק כי הנאשם נהנה, ועל פי עובדות כתב האישום, המדובר הוא בתקופה ארוכה, מפרי חטאו. דהיינו, המדובר הוא בעבירה שבוצעה מתוך מניעים כלכליים תוך שבתקופה שמיום הקמת המבנה האחד והשימוש בו וכן בשימוש במבנה האחר, נהנה הנאשם 1 מרווחים כלכליים, כך יש להניח. קנס המוטל במקרים כאלה, ראוי שיהיה מרתיע ויתן ביטוי למורת רוחו של בית המשפט, מכך שנאשם נהנה מפרי עבירתו, וזאת במשך תקופה ארוכה". כבוד בית משפט קמא התייחס בפסק דינו לשיקול ההרתעה וכן לכך שהמדובר בעבירות פיסקליות. כאשר העבירות הינן עבירות פיסקליות, הצורך בענישה מחמירה תקף ביתר שאת. המטרה מאחורי ענישה מחמירה הינה להפוך את ביצוען של עבירות מעין אלו לעבירות לא כדאיות מבחינה כלכלית. וכך נאמר ברע"פ 10636/06 סלימאן אבולקיען נ' מדינת ישראל : "אין להקל ראש בעבירת הבנייה בה הורשע המבקש, והעונש שנפסק בגינה הולם, כך לדידי, את חומרתה. על העונש שנגזר בגין עבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה עבור ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות מן הסוג האמור לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו (ראו למשל רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) , והאסמכתאות שם)".   וכן ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי נגד מוסא נימר אבו נימר ואח', פד"י מא (4) 29, 31: "רבות שקלנו בדבר ועיינו היטב בנימוקים השונים שהעלו באי-כוח בעלי הדין, הן באלה המשותפים לכולם והן באלה המיוחדים לכל אחד ואחד. ולאחר העיון והשיקול נראה לנו, כי אכן מקום יש אתנו להתערב בגזר-דינם של המשיבים, שקל הוא במידה מופלגת מן המקובל בידינו. לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט. ערים אנו ומבינים אנו לנימוקיהם של המשיבים, ועל הגורמים המוסמכים לעיין במה ניתן לסייע להם; אך אין בהם, בנימוקים אלה, כדי לאפשר למשיבים לעשות דין לעצמם ולפגוע פגיעה כה חמורה ומכוונת בשלטון החוק. אשר-על-כן, מצווה בית המשפט לנקוט אמצעי ענישה חמורים ומשמעתיים, כגון השתת מאסר בפועל, כדי לעמוד בפרץ. ויפים לענייננו דברים, שנאמרו מפי הנשיא שמגר, בע"פ 305/78 [1], לעניין טיבן של העבירות דנן (הדברים מובאים בע"פ 578/78 [1], בעמ' 724-725): " “האמצעים שננקטו עד כה כדי לרסן את ההתעלמות מהוראותיו של החוק (חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965- מ' ש'), מההגבלות אותן הוא קובע ומדרכי הרישוי אותן הוא מחייב, לא נשאו פרי... האמצעים המשפטיים שהיו מקובלים עד כה בתחום זה לא השיגו את מטרתם: הקנסות שהוטלו לא היו שקולים בהשפעתם העונשית כנגד התועלת הצומחת מן הבניה תוך התעלמות ממגבלותיו של החוק וצווי הריסה אינם מקויימים... לאור המצב אליו הגענו יש לראות בהטלת עונשי מאסר בפועל על עבירות תכנון ובניה אמצעי הולם ויעיל, כדי לבלום את התפשטותה הנוספת של הפרת החוק המתוארת ולהחדיר יסוד מרתיע מוחשי לתוך מערכת הענישה הנוהגת בתחום עליו מדובר".   טענת ב"כ המערער לפיה האחראית האמיתית לעבירות נשוא כתב האישום הינה הועדה המקומית לתכנון ובנייה, תמוהה, שהרי בדיון מיום 12.2.08 וכן בדיון מיום 18.6.08 בבית משפט קמא הנכבד, הודה המערער בעבירות המיוחסות לו בבית משפט קמא ועל כן דין טענה זאת להידחות מכל וכל. טענה זו, כמו טענות נוספות, הנשמעות בערכאה זו לראשונה, כאשר אלה לא הועלו בבית משפט קמא, לא תשמענה ולא תיבדקנה על ידי.   המערער טען בהודעת הערעור כי שגה בית משפט קמא עת הטיל על המערער עונש כבד תוך שהתעלם מן המצב הכלכלי והביטחוני הקשה באזור עוטף עזה. ואולם כבוד בית משפט קמא קבע בגזר דינו של המערער ברחל בתך הקטנה כהאי לישנא: "מנגד, לא ניתן להתעלם מנסיבות ביצוע העבירות במקרה שבפניי, ובמיוחד הדברים מכוונים לעובדה שמדובר הוא בישוב הנתון תחת הפגזות קאסם. אשקול לקולא ואתן משקל מתאים לנתון זה, בבואי לקבוע את גובה הקנס". כלל הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שהוטל על ידי בית משפט קמא אלא אם יש בו משום חריגה קיצונית מן הענישה המקובלת. ברי הוא כי חריגה מן הענישה המקובלת לא היתה במקרה זה, לא כל שכן חריגה קיצונית ולפיכך הננו דוחה ערעורו של המערער על גזר הדין.   ב"כ המערער טען כי שגה בית משפט קמא עת הורה על מחיקתו של הנאשם 2 מכתב האישום ולא זיכה אותו כליל למרות העובדה שכתב האישום נגדו בוטל לאחר קיום דיון ההקראה. סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע את תוצאות החזרה מכתב האישום על פי השלב בו חזרה התביעה מן האישום. ככל שהחזרה מהאישום היתה עובר לתשובת הנאשם לאישום או אז כתב האישום יבוטל. ואילו לאחר מתן תשובתו של הנאשם לכתב האישום, יזוכה הנאשם מן האישום. מכאן שכאשר המדובר בשלב שלאחר תשובת הנאשם לאישום, אזי יש לזכותו, וזאת בשונה ותוך שימת דגש כי המדובר בשלב שלאחר המענה ולא בשלב שלאחר ההקראה, כפי שנטען.   בענייננו, בדיון שהתקיים ביום 21.6.06 בפני בית משפט קמא, התקיים שלב ההקראה ולאחר מכן נאמר ע"י ב"כ הנאשמים כי לגבי הנאשם 2 "אנו בשלב זה כופרים בעובדות כתב האישום". בתגובה הסכים ב"כ המאשימה לדחיית מועד ההקראה לנאשם 2 וכן הכרעת הדין לנאשמת 1 על מנת לבדוק מספר דברים. בית משפט קמא הנכבד, כתב בהחלטה באותו יום כי בדיון הבא יתקיים מענה לנאשם 2 וכן תינתן הכרעת הדין לנאשמת מספר 1 ויתקיים דיון לטיעונים לעונש.   בדיון שהתקיים ביום 24.5.07 בפני בית משפט קמא הסכימו הצדדים כדלקמן:   "היות ובאנו בדברים עם ב"כ המאשימה למחיקת הנאשם 2, אנו מבקשים לדחות את מועד מתן הכרעת הדין" (ההדגשה אינה במקור - מ.ב.).   בדיון שהתקיים ביום 12.2.08 בפני בית משפט קמא נאמר ע"י ב"כ הנאשמים כדלקמן: "לגבי הנאשם 2, הסכימו למחיקה בכפוף לכך שהנאשם 1 יודה". בהמשך, בדיון שהתקיים ביום 18.6.08 בפני בית משפט קמא הנכבד הצהירו ב"כ הצדדים לפרוטוקול שוב: "כמו כן הנאשם 2 ימחק מכתב האישום". כך ביום 18.6.08 בית משפט קמא הנכבד גזר את דינו של הנאשם 1 תוך שהתייחס לנאשם 2 כדלקמן:   "פתח הדברים אני מורה על מחיקתו של הנאשם 2 מכתב האישום בהתאם להסכמת הצדדים".   לאור הסכמת הצדדים ולאור העובדה כי לא התקיים דיון מענה בעניינו של הנאשם 2 לאחר חזרת התביעה מן האישום, אין מקום להורות על זיכויו של הנאשם 2, ובדין קבע בית משפט קמא הנכבד כי יש למחוק את הנאשם 2 מכתב האישום.   אשר על כן, הנני מורה על דחיית הערעור.  בניהבניה לא חוקיתקיבוץ