בקשה לאכיפת שעבוד מינוי כונס נכסים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאכיפת שעבוד מינוי כונס נכסים: 1. הבקשה והליכים קודמים בין הצדדים הבקשה שבפני היא בקשתו של הבנק לאכוף שעבודים ולמנות כונס נכסים קבוע על רכוש החברה המשועבד. בבקשה נאמר, בין היתר, כי הבנק העמיד לחברה הלוואה (שנפרעה). כמו כן, קיבל הבנק אופציות (WARRANTS). לטענתו של הבנק מאחר שמימש את האופציות ותמורתן שולמה על ידו, הוא זכאי לתשלום החוב המפורט בבקשה. עוד טוען הבנק, כי במסגרת הסכם שנערך בין החברה לבין הבנק ביום 15.6.2006 (נספח ד' לבקשה למינוי כונס נכסים ) הובטח חוב זה בשעבודים צפים וקבועים. החברה דוחה את טענות הבנק: ראשית, בעקבות פסק דין שניתן על ידי כבוד השופטת רונן במסגרת ה.פ. 1461/06 (נספח ז'1 לבקשה למינוי כונס נכסים זמני) (להלן: "פסה"ד") במסגרתו הורתה כבוד השופטת על הסרת השעבודים, אין עוד שעבוד אשר מכוחו ניתן לתבוע את אכיפת האג"ח ומינוי כונס. שנית, לאופציות שניתנו לבנק ע"י החברה אין ערך כספי. שלישית, ערך זה לא הוכח. יש לבחון האם בנסיבות העניין מתקיימים התנאים לאכיפת אג"ח שהנם : קיומו של שעבוד תקף וקיומה של עילה לאכיפת השעבוד. 2. דיון והחלטה - קיום שעבוד תקף - על רקע קביעתה של כב' השופטת רונן בסעיף 72 לפסק הדין, כי יש מקום להסיר את השעבודים ולהורות על העברת יתרת התמורה שהתקבלה מעסקת EMC לידי החברה, חלוקים הצדדים ביחס לשאלה האם השעבודים תקפים, אם לאו. לטענת הבנק, פסה"ד קובע כי מאחר שההלוואה נפרעה, על הבנק לשחרר את השעבודים המבטיחים את פרעונה של ההלוואה. זאת מבלי לפגוע בזכויות הבנק במימוש האופציה, אשר לא נדונו בפסק הדין. החברה טוענת, מנגד, כי קביעת כב' השופטת רונן שיש להסיר את השעבודים - מתייחסת במישרין לטענות הבנק בדבר זכויות כספיות שיש לו מעבר להלוואה שהוחזרה לו ואופציות בכלל זה. למען השלמת התמונה, יש לציין כי בעקבות אי הסרתם של השיעבודים ע"י הבנק הגישה החברה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. הבנק הגיש ערעור על החלטת כבוד השופטת רונן (ע"פ 7382/08) וכן בקשה לעכב את ביצוע ההחלטה. ביצועה של ההחלטה בדבר בזיון ביהמ"ש עוכב בהחלטת בית המשפט העליון מיום 26.10.08. מעיון בפסה"ד, עולה כי יש לקבל את טענת הבנק כי שאלת הבטחתן של האופציות בשעבודים שנערכו לטובת הבנק במסגרת הסכם 2006, לא נדונה ולא הוכרעה במישרין במסגרת פסה"ד. אמנם, בית המשפט קובע בפסה"ד כי "המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלה האם מעבר להשבה זו, זכאי הבנק לכספים נוספים מכוח הסכם האשראי שבינו לבין החברה על כל חלקיו, וזאת לאור פרשנות ההסכמים, התנהגות הצדדים ויתר נסיבות העניין" (כאשר הסכם האשראי הוגדר על ידי בית המשפט כ"העסקה בשלמותה לרבות העמדת הלוואות, הביטחונות והאופציה"). בהתייחס לשאלת האופציות, דחה בית המשפט אמנם את טענת החברה כי האופציה שניתנה לבנק פקעה על יסוד תנאי ההסכמים שבין הצדדים. אולם, בית המשפט קבע כי עד למועד הדיון בבית המשפט לא מומשה האופציה. בהמשך לכך נקבע בסעיף 28 לפסה"ד, כי "בשלב זה, ולאור מצב הדברים כפי שהיה במועד הגשת התובענה, אני מקבלת את התובענה כמבוקש בה - ומצהירה כי החברה פרעה את חובותיה לבנק במלואם, וכי יש להסיר את השעבודים שנועדו להבטיח את החובות". בסעיף 71 לפסק הדין קבע בית המשפט כי ".. נכון למועד הגשת התובענה, הבנק לא הודיע על מימוש האופציה. הבנק איננו זכאי לתנאי השבת ההלוואה שהם טובים יותר מהתנאים עליהם הוסכם בין הצדדים בהסכם ההלוואה המקורי ביניהם, ולכן כל עוד לא מומשה האופציה, וההלוואה נפרעה במלואה - הבנק איננו זכאי לכל זכויות נוספות." בהמשך לכך קובעת כב' השופטת, כי אינה רואה לנכון להתייחס לשווי זכויות הבנק אם תמומש האופציה מעבר למה שנקבע בפסק הדין לאור טענות הצדדים (סעיף 72 לפסה"ד). לפיכך, לנוכח קביעת בית המשפט כי במועד מתן פסק הדין לא מומשה האופציה, לא נדרש בית המשפט לשאלת קיומה של זיקה בין השעבודים לבין האופציה - כלומר, לשאלה האם השעבודים מבטיחים גם את האופציה שניתנה לבנק. בנסיבות אלה, הקביעה כי יש להסיר את השעבודים מתייחסת לשעבודים ככל שהם מבטיחים את החזר ההלואה, להבדיל מן האופציות שניתנו לבנק. מסקנה זו מתיישבת גם עם קביעת בית המשפט במסגרת ההחלטה בענין בזיון בית המשפט, לפיה נושא מימוש האופציות על ידי הבנק והשלכותיו של מימוש זה הועלו בתשובות הבנק, אולם כי "נושא זה לא קבל ביטוי בחלק האופרטיבי של פסק הדין. לכן, וכל עוד אין הוראה אופרטיבית אחרת שניתנה בהקשר זה על ידי בית משפט מוסמך, על הבנק לבצע את האמור בפסק הדין כפי שנקבע בו באופן מפורש". מכל האמור עד כה, עולה כי בפסק הדין אין כדי להוות קביעה אופרטיבית בכל הנוגע לשעבודים, ככל שאלה נערכו בהקשר של האופציות שניתנו לבנק. - האם השעבודים מבטיחים את האופציות לנוכח קביעתי לעיל, יש להדרש לטענת הבנק כי השעבודים אשר נערכו לטובתו, נועדו אכן להבטיח גם את האופציה שניתנה לבנק- בסעיף 1 לאגרת החוב המקורית (אשר נערכה בשנת 2000) נקבע, בין היתר, כי - “This debenture is issued to secure the full and punctual payments of all amounts - whether in israel currency or in foreign currency - principal, interest…..comissions, bank charges and expanses of any kind whatsoever …, and/or on acoount of any liability of any kind whatsoever of the borrower to the bank… whethet now due or hereafter to become due, whether certain or contigent..” לשון זו של אגרת החוב, רחבה דיה כדי לכלול את האופציות. במסגרת תיקון פרטי השעבוד שנשלח לרשם החברות, נאמר כי החברה מבקשת לתקן את פרטי השעבוד, כך שיכתבו בסוף פירוט הנכסים המשועבדים הדברים הבאים: " השעבודים הנ"ל לא יחולו על הנכסים שנמכרו לחברת EMC CORPORATION ו/או EMC ISRAEL DEVELOPMENT CENTER LTd. (ביחד : EMC ) במסגרת ההסכם ("הסכם הנכסים") למכירת נכסים מיום 27 במאי 2006 בין החברה לבין EMC. נכסים אלה יכונו : "הנכסים הנמכרים"). מבלי לגרוע מזכויות בנק לאומי לישראל בע"מ, יחול גם שעבוד קבוע ראשון בדרגה ייחודי ובלעדי על כל הכספים והתמורות שהתקבלו מ - EMC בקשר עם הסכם הנכסים ו/או בגין / בקשר עם / במקום הנכסים הנמכרים, למעט מלוא הכספים אשר יוחזקו בנאמנות על ידי Wilmington trust company (I) בשיעור השווה ל - 18% (שמונה עשר אחוז) מסך כל הכספים והתמורות במסגרת הסכם הנכסים ו - (2) בסך של 756,000$ (שבע מאות חמישים ושישה אלף דולר ארה"ב) אך החריג הנ"ל ביחס לכספי נאמנות אלו לא יחול ביחס לכספים אשר ישוחררו מהנאמנות הנ"ל שלא עבור EMC. בכל מקרה יחול שעבוד קבוע ראשון בדרגה ייחודי ובלעדי גם על כל הכספים המצויים בחשבון החברה מס' 50900/75 בסניף 717 של בנק לאומי לישראל בע"מ. אין לשעבד או להעביר את הנכסים המשועבדים ללא הסכמת בעל השעבוד. כל יתר התנאים והמגבלות על -פי איגרת החוב ימשיכו לחול ללא שינוי." (ההדגשות שלי - ד.ק.). מכאן עולה, כי הכספים המופקדים כיום בבנק, נשוא הבקשה, הנובעים ממכירת נכסי החברה ל- E.M.C מבטיחים את כל ההתחייבויות המקוריות על פי אגרת החוב שהוצאה בשנת 2000. התיקון האמור נערך מכוח הסכם יוני 2006 (אשר צורף כנספח ד' לבקשת הכינוס) אשר במסגרתו נקבעו מנגנונים להסדרת החזקתם של הכספים אשר יועברו על ידי הרוכשת EMC עד לחלוקתם. מסעיף (a) להסכם 2006 זה עולה כי הסכומים אשר הוחרגו במסגרת התיקון לאג"ח מיוני 2000, כפי שהובא על ידי לעיל, הם סכומים אשר נועדו להבטיח את זכותה של EMC לשיפוי בלבד. בסעיף (f ) להסכם 2006, נקבע כי יוחזק סכום של כסף להבטחת ביצועם של תשלומים לגורמים שונים ובכלל זה להבטחת תשלומים אשר הבנק עשוי להיות זכאי להם. תשלומים אלה כוללים תשלומים אשר עשויים לנבוע מהאופציות . האם התגבש חוב כלפי הבנק המאפשר את אכיפת אגרת החוב. משקבעתי כי האופציות שניתנו לבנק הובטחו בשעבודים שנרשמו לטובתו, יש לעמוד על טיבן של אופציות אלה. לטענת הבנק, באופציה שניתנה לו כרוכה זכות כספית, כאשר, בנסיבות בהן ניתנה הודעת מימוש על ידי הבנק והחברה הגיעה אל סוף דרכה העסקית, משמעותה של אופציה זו הנה התממשות זכאותו של הבנק לתשלום סכום כסף מן החברה. זאת לטענת הבנק, מתוך הסכום ששועבד לבנק בהתאם לתיקון לאג"ח שנערך ב- 2006 ומופקדים בידי הבנק. לטענת הבנק, הוא זכאי לפחות לסכום של 6.3 מליון דולר. בסיכומיו פירט הבנק את החישוב בו הגיע אל הסכום האמור, על יסוד המניות להן זכאי הבנק על פי תנאי המימוש הקבועים בכתבי האופציות והזכות לקבלת דיבידנד. החברה דוחה את טענות הבנק : לטענתה, משמעותה של האופציה היא זכות לקבלת מניות בלבד ואין כרוכה בה זכות לקבלת כסף. כמו כן, החברה לא הכריזה על כוונתה לחלק דיבידנד ולכן אין מקום לטענתו של הבנק בדבר זכות לקבלת כספים בגין האופציה. כמו כן, טוענת החברה כי הודעת המימוש שניתנה על ידי הבנק הנה הודעה המותנית בתנאי, כאשר הבנק עצמו לא טען להתקיימות התנאי. עוד נטען על ידי החברה כי הבנק אינו יכול לשלם את התמורה בגין מימוש האופציה על דרך של קיזוז, כפי שהודיע במסגרת הודעת המימוש. לסיכום האמור לעיל, עולה כי הצדדים חלוקים ביניהם הן באשר למהותן של הזכויות הכרוכות באופציה (כלומר- האם כרוכות בכך זכויות כספיות אם לאו), והן בכל הנוגע לעצם גיבושו של חוב, ככל שאכן כרוכות באופציה זכויות כספיות. מעיון בהוראות כתב האופציה, עולה כי לא נאמר בו במפורש כי האופציות הן בעלות שווי כספי. מנספח A סעיף 10 לכתב האופציה עולה כי בעלי האופציה זכאים לכל הזכויות להן זכאי כל בעל נ"ע בחברה, ובכלל זה זכות לקבלת דיבידנד. אין בהוראות כתב האופציה ונספח A, כדי לייצור כשלעצמם זכות מגובשת לקבלת כספים, אשר מהווה תנאי לאכיפת אגרת החוב. לכן, נסיונו של הבנק ליצור זיקה ישירה בין האופציה שניתנה לו (והזכויות שמוענקות במסגרתה) לבין הכספים ששועבדו לטובתו - אינו יכול לעמוד במסגרת הליך זה. הטענה כי האופציה שניתנה לבנק משמעותה כי לבנק זכות שהתגבשה לקבלת כספים - הנה טענה הצריכה הוכחה. עצם העובדה כי הבנק, בסיכומיו, ערך נוסחאות שונות ומורכבות על יסוד הזכויות הנובעות לדבריו ממימוש האופציה, בהנחה שאכן מומשה בפועל בהתאם לתנאיה (שאלה שגם בה קיימת מחלוקת בין הצדדים) - המעידות, לטענתו, על שיעורו של החוב אשר החברה חבה לו - היא הנותנת כי אין הליך זה ההליך הראוי וכי יש לנקוט בהליכים לבירורו של החוב, ככל שקיים, וכן לעמוד על שיעורו. המחלוקת בדבר עצם קיומו של החוב עולה בבירור מסעיףf להסכם 2006 בו נאמר כי - The amounts to be deposited in the borrower's account …and in the escrow account as provided for above in the total amount of … 9,309,840 shall serve to….: (iii) be distributed among borrower’s securities holders and lenders according to their respective rights by law and by agreement and pursuant to the borrower’s articles of association, and to secure any amounts to which the bank may be entitled pursuant to its warrants (as defined in the credit agreement (as such term is defined below)) and/or pursuant to repayment terms of loans to other creditors/securities holders/debenture holders, if any, It is clarified that the borrower’s position is that the bank is not entitled to receive any amounts other than the basic debt (as defined below). (ההדגשות שלי - ד.ק.) חוסר יכולתו של הבנק להצביע על קיום חוב מוגדר ומגובש עולה גם מאופן ניסוח הסעדים בבקשה לאכיפת השעבוד שהוגשה על ידו. הבנק ביקש שלכונס הנכסים תוענק סמכות לבצע "בדיקת שווי זכויות הבנק, לרבות סכומי הכסף המגיעים לבנק במימוש האופציות". כך עולה גם מעדותה של גב' יפה שגיא מטעם הבנק אשר טענה כי "נהלנו מו"מ עם החברה לגבי שווי הזכויות שלנו, ובכל המו"מ לא הצלחנו להגיע להסכמה, זה היה אחרי ההסכם. נהלנו מו"מ על שווי הזכויות, על שווי הכספי של הזכויות". (עמ' 2 ש' 16-18). המסקנה לעיל בדבר הצורך לקיים הליך בדבר בירור החוב והעדר האפשרות לאכיפת השעבוד בשלב הנוכחי, נתמכת בפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגב והשפלה (1995) בע"מ נ' יוסף מנור (פורסם ביום 2.2.2009). השאלה שהתעוררה באותו עניין בפני בית המשפט העליון, היתה האם אכן ראוי לתת צו פירוק כנגד המערערת, או שמא צריך היה להפנות את מבקש הפירוק להגיש תובענה כספית כנגדה. בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט המחוזי בקבעו כי לא היה מקום ליתן צו פירוק. בין הצדדים נערכו הסכמים שונים, כאשר באחד מהם ניתנה למשיב אופציה מסוג PUT לכפות על המערערת לרכוש מניות אשר היו בבעלות המשיב בתמורה לסכום מסויים. בהסכם נקבעה התקופה אשר בגדרה יהיה המשיב רשאי לממש את האופציה. כמו כן, נקבע כי על המניות להיות, נקיות "מכל חוב, התחייבות, עיקול , שעבוד, או זכות צד ג' כל שהיא". המשיב הודיע על מימוש האופציה בתקופת האופציה. בעקבות בקשה שהוגשה על ידי בנק לאומי כנגד המשיב לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל, הודיעה המערערת כי מאחר שהמניות אינן נקיות מזכות צד ג' - היא רואה את האופציה כבטלה. לאחר מכן נמחקה בקשת פשיטת הרגל, אולם המערערת לא שילמה למשיב את התשלום הראשון אותו אמורה היתה לשלם עבור המניות. בית המשפט העליון קבע כי ביום בו היה על המערערת לשלם למשיב את הסכום הראשון, היתה תלויה ועומדת כנגדו בקשת פשיטת רגל, כאשר על פי ההסכם תנאי לתשלום במועד האמור היה שהמניות נקיות מכל זכות של צד ג'. לכן, ברור שבמועד זה לא ניתן היה לדעת כיצד יתגלגלו העניינים באשר לפשיטת הרגל. בית המשפט העליון קבע כי "די בכך שבמועד הקבוע - 1.4.06 - הייתה קיימת אי ודאות בכל הנוגע למניות, אי ודאות שמקורה בכך שמעל ראשו של המשיב צפה עננה בדמות בקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל. אילו היה מדובר באי ודאות זניחה אפשר שנכון היה להכריע בעניין וליתן צו פירוק. ברם, אי הודאות במקרה דנא הינה בעוצמה כזו עד שחובה לומר כי מדובר במחלוקת כנה. לא ניתן לומר, כי המצב המשפטי כה ברור עד שטענתה של המערערת הנה אלא בגדר נסיון להתחמק מתשלום חוב". עם זאת הבהיר בית המשפט כי "בהחלט ייתכן שאם תוגש תביעה כספית על ידי המשיב לתשלום התמורה יחליט בית המשפט, בסופו של יום, שאין ממש בטענתה של המערערת וכי חייבת היא לשלם את התמורה בגין המניות. אולם, אין די באפשרות זו, הגם שאינה מופרכת, על מנת שנאמר כי בנסיבות העניין לא קיימת מחלוקת כנה לגבי החבות. משמע, לא היתה הצדקה למתן צו פירוק." הלכה זו ישימה גם במקרה שבפניי. ייתכן בהחלט כי אם תוגש תביעה על ידי הבנק יקבע בית משפט כי קיים שווי כספי מגובש אותו חבה החברה לבנק בגין מימוש האופציה. אולם, אפשרות זו אין די בה בשלב זה כדי לאפשר את אכיפת השעבוד. 3. סיכום ומסקנות לאור כל האמור לעיל יש לדחות את בקשת הבנק למינוי כונס נכסים קבוע לחברה. עם זאת, אני מותירה על כנו את הסעד הזמני שניתן על ידי למשך 30 ימים נוספים, על מנת לאפשר לבנק לפנות לערכאה מתאימה בבקשות הרלבנטיות. הבנק יישא בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד ועליו מע"מ כדין. מינוי כונס נכסיםשעבודכינוס נכסים