קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפירוק חברה על ידי המנכ''ל: המבקש עתר לפירוקה של המשיבה ("החברה"), שהיא חברה ציבורית אשר כנגד שלוש חברות הבנות שלה, ובהן פרי הגליל בע"מ, מתנהלים הליכי כינוס נכסים בתיק פר"ק 8678-01-09 בבית משפט זה. לטענתו הוא הועסק על ידי החברה כמנהלה הכללי, על פי הסכם עבודה שנעשה בינו לבין החברה ביום 7.7.2004 (נספח ב' לבקשה) והוא פוטר מעבודתו בחברה בהודעה שניתנה לו ביום 11.1.09 (נספח ז'1 לבקשה). לטענת המבקש, עם סיום יחסי העבודה הוא זכאי לתשלום סכום של כמיליון ₪, אשר החברה אינה משלמת לו. עוד הוא טוען כי החברה היא חדלת פירעון וכי למסקנה זו צריך להגיע מכוח הוראת סעיף 258 (3) לפקודת החברות [נוסח חדש] התשמ"ג- 1983 ("הפקודה"). לטענתו, סעיף 258(3) לפקודה נותן בידי בית המשפט את שיקול הדעת להסיק מראיות ונתונים שיובאו בפניו את דבר קיומה של חדלות הפירעון שהיא אחת העילות שבסעיף 257 לפקודה שמכוחן ניתן להחליט על פירוק חברה. עוד טוען המבקש כי בנוסף לחדלות הפירעון שאותה יש להסיק מן הראיות שאותן צירף לבקשה, קיימת גם עילה מכוח סעיף 257(5) לפקודה, היינו עילת פירוק מטעמי צדק ויושר. החברה טוענת כי המבקש לא הוכיח, ואף לא לכאורה, קיומה של עילת פירוק. בין השאר היא טוענת כי היא כופרת בחבות כלשהי כלפי המבקש, ולטענתה המבקש היה מועסק על ידי החברות הבנות של החברה, המצויות בהליכי כינוס נכסים בתיק פר"ק 8678-01-09 המתנהל בבית משפט זה. משום כך טוענת החברה כי המבקש איננו נושה ואין בידיו זכות לבקש את פירוקה. אף שאני סבור שחלק ניכר מטענותיו של המבקש איננו רלוונטי, הגעתי למסקנה כי המבקש הראה במידה הדרושה כי הוא זכאי לתשלום מן החברה וכי היא איננה משלמת לו, ולכן מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 258(1) לפקודה, המקים את עילת הפירוק של חדלות פירעון הקבועה בסעיף 257(4) לפקודה. טענות החברה נראות לי כחסרות יסוד. הסכם העבודה של המבקש היה הסכם בינו לבין החברה, ובהסכם זה נקבעו גם תנאי העסקתו. ביום 5.1.09 שלחו באי כוח החברה מכתב למבקש, בשמה של החברה, והודיעו לו כי דירקטוריון החברה קיבל החלטה לשקול את האפשרות לסיים את יחסי העבודה אתו. בהמשך למכתב זה שלחה החברה, ביום 11.1.09, מכתב למבקש (נספח ז'1 לבקשה) שבו נאמר כי מועד סיום יחסי החברה בין החברה לבין המבקש הוא ביום המכתב, וכן, וזה העיקר, בסעיף 3 של המכתב נאמר כי "במשכורתך האחרונה ישולמו לך כל הסכומים המגיעים לך עקב סיום עבודתך לרבות דמי הודעה מוקדמת בהתאם לגמר חשבון שייערך על ידינו על פי הדין...". החברה גם נתנה בידי המבקש אישור מעסיק על תקופת העסקה ועל השכר הנדרש על ידי המוסד לבטוח לאומי לצורך תשלום דמי אבטלה (נספח ח' לבקשה), כשבאישור זה צוין במפורש כי החברה היא המעסיק וכי תקופת עבודתו של המבקש הייתה מיום 18.7.04 עד יום 11.1.09. בנסיבות אלה, ניתן להגיע על נקלה למסקנה שכפירתה בעובדת היותה המעסיק של המבקש ובהיותה חייבת לו סכומי כסף בקשר לכך היא עמדה הננקטת שלא בתום לב, וככזו היא אינה יכולה לשמש לה מענה מספיק לבקשת פירוק המיוסדת על העילה של חדלות פירעון. בע"א 55/62 שטיינבאום ואח' נ' צבע תעשיה מזרחית לצבעים פ"ד טז 574 קבע בית המשפט ש"כאשר חבות החברה אינה מוכחשת בתום לב, אין הנושה חייב להצטייד בפסק דין כדי להשיג צו פירוק בהתאם לסעיף 148(ה) הנ"ל [לפקודת החברות 1936, א'ק], אבל כאשר מחלוקת כזו קיימת, אין בית המשפט נוהג לקבל על עצמו את התפקיד של בירור החבות אגב דונו בבקשת פירוק" בעמ' 578 (וראו גם ע"א 175/68 בנק קרדיט לישראל בע"מ נ' שמאי קטן בע"מ פ"ד כב(2) 442 (בעמ' 444)). בע"א 312/07 ערבות פיתוח הנגב והשפלה (1995) בע"מ נ' מנור (טרם פורסם, , 2.2.09) אזכר בית המשפט בהסכמה את פסק הדין בע"א 55/62 הנ"ל וקיבל את ערעור החברה באותו עניין כשהגיע למסקנה שמדובר בחוב השנוי במחלוקת כנה. בענייננו קשה להגיע למסקנה שמדובר במחלוקת כנה שכן, כפי שציינתי, במסמכים שיצאו תחת ידה של החברה נאמר שהמערער הוא המנהל הכללי של החברה וכי דירקטוריון החברה החליט על הפסקת העסקתו. נסיבות כאלה יוצרות, מכוח הדין, זכאות לתשלום סכומים מסוימים, ועובדה זו גם צוינה במכתב החברה שהופנה למבקש בעת הפסקת העסקתו. והינה, על אף כל זאת לא שילמה החברה למבקש כל סכום שהוא, ובתשובתה לבקשת הפירוק היא אף כפרה בחבות כלשהי כלפי המבקש. טענתה, שהועלתה בדיון היום, כי המבקש לא נענה להצעותיה לסילוק תביעותיו, אינה יכולה להישמע, שכן החברה יכלה לשלם למבקש את מה שלדעתה מגיע ממנה ולטעון - בגדר הליך זה - כי יתרת הסכום היא חוב השנוי במחלוקת כנה, וכי לכן אין זה חוב שניתן לתת צו פירוק בגינו. החברה טענה גם כי הבקשה נגועה בחוסר תום לב, שכן המבקש מנצל את הליך הפירוק כאמצעי להפעלת לחץ על החברה לשלם לו סכומים שהוא אינו זכאי להם. ייתכן שהמבקש אינו זכאי לתשלום מלוא הסכום שצוין בבקשתו כחוב החברה כלפיו, אלא ששאלה זו איננה עומדת לדיון בגדר הליך הפירוק. כשניתן להסיק כי קיים חוב כלפיו, וחוב זה מוכחש ללא בסיס מספיק, ניתן לקבוע כי גם עמדתה של החברה נגועה במידה מסוימת של חוסר תום לב, ובסופו של דבר, מכוח הוראת ס' 257(4) של הפקודה, יש להורות על פירוק החברה. בשולי דברים אלה יוסף, שלאחר שהתקיים הדיון היום הגישה החברה בשעות אחר הצהריים הודעה שלפיה "היא הפקידה היום בידיו הנאמנות של [בא כוחה] סך של 100,000 ₪ כנגד טענותיו של המבקש ביחס לחובות החברה הציבורית כלפיו...". אם בהודעה זו התכוונה החברה לסלק את החוב שאינו שנוי במחלוקת למבקש, כי אז ברור שאין ולא כלום בהודעה זו, שהרי כל מה שנאמר בה הוא שהחברה הפקידה בידי בא כוחה סכום מסוים, שנועד כביכול לתשלום למבקש. הפקדת הסכום בידי באי כוח החברה אינה שוות ערך לתשלום למבקש, והסכום שצוין בהודעה הוא סכום סתמי אשר ייתכן ויש בו כדי לסלק את החבות שאינה שנויה במחלוקת למבקש, וייתכן שלא, ומשנמנעה החברה מלפרט כיצד חושב סכום זה, לא ניתן להתייחס אליו כאל סכום שיש בו כדי להסיר את עילת הבקשה לפירוק. לא מצאתי צורך להידרש לשאר טענותיו של המבקש ביחס למצבה הכספי של החברה, שנטענו בהרחבה יתר על המידה, וייתכן שכפי שטוענת החברה, בטענות אלה לא היה די כדי ליצור תשתית למסקנה שהחברה היא במצב של חדלות פירעון. מאותו טעם ממש אין צורך להידרש לתשובותיה של החברה בעניין זה. עניין נוסף שהועלה על ידי בא כוח החברה הוא העובדה שהחברה היא חברה ציבורית, וכי יש לשקול עובדה זו בגדר השיקולים אם לתת צו לפירוקה של החברה, אם לאו. טענה זו לא אוכל לקבל, וודאי שכך באופן שבו היא נטענה. ראשית, מפני שהוראות הפקודה הנוגעות למתן צו פירוק אינן מבחינות בין חברה פרטית לחברה ציבורית, ושנית, וזה העיקר, דווקא בשל היות החברה חברה ציבורית מצופה מן הדירקטוריון שלה שינהג במשנה זהירות וביתר הקפדה במקום שמוגשת בקשה לפירוקה על יסוד הטענה שלא שולם למבקש מה שמגיע ממנה. הכחשה גורפת, הסותרת חזיתית מסמכים שנחתמו על ידי החברה או על פי הוראותיה, אינה עולה בקנה אחד עם הזהירות המתבקשת, וממילא יש לדחות גם טענה זו של החברה. התוצאה היא שאני מורה על פירוק החברה ויטה - פרי הגליל בע"מ ח.צ. 520034547. כונס הנכסים הרשמי ישמש כמפרקה הזמני של החברה. פירוק חברה