קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גילוי מאוחר של גידול בראש: מהות התביעה 1. לפני תביעת נזיקין, שבה נתבע פיצוי בגין רשלנות רפואית. בתביעה נטען להתרשלות באיבחון גידול מסוג אקוסטיק נורינומה בראש התובע, וכן בשל הוצאתו שלא בשלמותו ובשל איחור באבחנת צמיחתו מחדש. התביעה מופנית הן כלפי קופת חולים (נתבעת 1), והן כלפי בית החולים "הדסה" (נתבעת 2) (להלן: הדסה), כאשר נטען כי בשני מוסדות אלו נמצא התובע בטיפול בתקופה שקדמה לניתוח ולאחריו, ובהדסה עבר התובע גם ניתוח להסרת הגידול (להלן: הניתוח הראשון). על-פי הנטען, הרופאים במוסדות אלו התרשלו באבחון וגרמו לכך שהגידול הוצא כשהוא גדול ותוך כדי גרימת נזק לתובע. כמו כן נטען, כי בשל רשלנות רופאי הדסה הגידול לא הוצא בשלמותו, דבר שגרם לכך שהוא חזר בשנית, ולאחר שמונה שנים היה צורך שוב לנתחו, דבר שנעשה בבית חולים "שיבא" תל השומר (להלן: הניתוח השני). לטענת התובע, בשל רשלנות הנתבעות נגרמה לו נכות נוירולוגית פסיכיאטרית בשיעור של 100% לצמיתות. רקע עובדתי 2. התובע נולד בשנת 1963 ונפגע בתאונת דרכים קשה ביום 21.5.66, בהיותו בן שלוש וחצי (להלן: התאונה). לאחר התאונה אושפז התובע בבית חולים "הדסה", נותח, והמשיך במעקב במרפאה הנוירו-כירורגית בהדסה. כשנה לאחר התאונה, החל התובע להתלונן על כאבי ראש וסחרחורות, שבגינן נשלח לבירור פסיכיאטרי. יצוין, כי על-פי טענות התובע, התלונות על כאבי ראש וסחרחורת הופיעו יותר מאוחר. ואולם התיעוד הרפואי הקיים בהדסה תומך בקביעה אחרת. התובע טופל בשנים שלאחר התאונה בהדסה (בין השאר בגיל עשר נכרת לו בהדסה גידול בלוע), ואולם, ניתן להתרשם מהתיעוד הרפואי כי החל במחצית השניה של שנות ה-70 התרכז עיקר הטיפול בתובע בקופת חולים, וחזר להדסה לאחר פסק זמן של כ-13 שנה. 3. לגרסת התובע, החל משנת 1981-1982 התלונן פעמים רבות בסניף קופת חולים, אצל רופאת המשפחה ד"ר מרקו, שהוא סובל מסחרחורות וכאבי ראש, ולאחר מכן גם מירידה בשמיעה בצד שמאל, שוני בדיבור, חולשה כללית, כאבי גב וחוסר תיפקוד. ד"ר מרקו הסתפקה תחילה באקמול, ולאחר מכן הפנתה אותו לרופא א.א.ג, באבחנה של סינוסיטיס. הסינוסיטיס נשלל הן על-ידי רופא קופת חולים והן על-ידי רופא הדסה, שאליו הופנה מקופת חולים. הנוירולוגית ד"ר פיינברג מקופת חולים הפנתה אותו לראשונה לביצוע CT בהדסה. בהדסה פרופ' קונסטנטיני איבחן "אקוסטיק עצום". התובע נותח בהדסה על-ידי פרופ' שליט ביום 22.6.88 (הניתוח הראשון). לאחר הניתוח, התובע נשאר עם שיתוק של עצב שביעי משמאל בפנים ופגיעה בשמיעה משמאל. 4. התובע המשיך במעקב בעיקר בבית חולים הדסה, ובמסגרת זו נעשו לו בדיקות CT, והגיע לטיפול גם בקופת חולים. הישנות הגידול אובחנה לראשונה ב-CT של המוח, שבוצע בינואר 1996. בדיקת MRI הראתה גידול בקוטר 3 X 3.5 X 4 ס"מ. ביולי 1996 נותח התובע בבית חולים "שיבא" בתל השומר, עקב הישנות הגידול (הניתוח השני). הבסיס הרפואי לטענות הרשלנות 5. בתביעה תמכה חוות דעת רפואית של הנוירוכירורג פרופ' גרושקביץ,אשר ציין בחוות דעתו, כי ניתן היה לאבחן את הגידול בשלב הרבה יותר מוקדם וניתן היה לבצע כריתה מלאה ללא פגיעה בעצבים שנפגעו בניתוח: "לפי אנמנזה סימנים נוירולוגים בולטים מאד הופיעו כשנתיים לפני הניתוח. בהתחשב בכך שהגידול גדל לאט במשך שנים ניתן היה לאבחנו בשלב הרבה יותר מוקדם בטרם הופיע גירעון נוירולוגי בולט (שיתוקים של עצבים אשר נמצאים זווית פונטו-צרבלרית שמאלית). בשלב זה ניתן היה לבצע כריתה מלאה של הגידול לאל [צ"ל: ללא] פגיעה בעצבים אשר ניזוקו בעקבות הגידול והנזק בהם החמיר בעקבות הניתוח. ... כמובן שעקב כך שנשארה שארית קטנה של הגידול מהניתוח הקודם, קרוב לוודאי בתוך תעלת שמע פנימית, נתאפשרה צמיחה מחודשת של הגידול ... תהליך הצמיחה של הגידול (8 שנים) בשנית מחזק את הטיעון שלי, שניתן היה לאבחן את הגידול אצל הנ"ל אילו היו עושים בדיקות מכוונות ... הניתוח להוצאת הגידול היה קשה בשל גודלו, גם נגרמו כבר נזקים לעצבים שונים כתוצאה מלחץ ממושך של הגידול. ניתן היה למנוע את כל הסיבוכים הקשים אשר תוארו לעיל אילו היתה נעשית אבחנה בזמן ...". 6. בעדותו אומר פרופ' גרושקביץ: "אני רק אומר שלו היה עושה ניתוח לפני 5 - 4 שנים כשהיה גידול בגודל לפי דעתי מקסימום לפחות חצי 2.5 - 2, אז לפי כל המאמרים שיש לי כאן אפשר היה להוציא את הגידול בלי לפגוע עצב הפנים ועצבים אחרים,... לו היה ניתוח כשהוא היה 2.5 - 2 ס"מ אז החולה היה יוצא בלי שום נזק נוירולוגי" (פרו' עמ' 229). פרופ' גרושקביץ גם עמד על חוסר ברישום אצל נתבעת 1. לדבריו, בכרטיס של קופת חולים קיים רישום על מחלה רק מחודש דצמבר 1986, כאשר היה התובע בגיל 23: "לא מתקבל על הדעת שמגיל הילדות עד גיל 23 לא קיים שום רישום על מחלה כלשהי ... בגיליון של קופת חולים לאומית לא מצאתי את הרישומים המקובלים ואף לא בדיקה אחת במשך 23 שנות חייו של הנ"ל עד הניתוח הנדון". אעיר כבר כאן כי הנתבעות הציגו לא מעט רישומים רפואיים - שככל הנראה חלק משמעותי מהם לא הובא בפני מומחי התובע - ואולם הכירו בכך שהרישום שהוצג אינו מלא ואינו מפורט. לטענת הנתבעת 1, התובע הגיש תביעתו לאחר סיום חובת תקופת שמירת המסמכים על ידי הנתבעת - חובה שהסתיימה בשנת 1995. גם נתבעת 1 לא הכחישה שהרישום הקיים אינו מפורט אך טענה "איכותה של הרשומה שלפני 30 שנה אינה כאיכות אותה רשומה של היום". מבדיקת הרשומות ומהחקירות שנוהלו לגביהן עולה כי עיקר החסר הוא באי ציון תלונות התובע. נתבעת 2 טענה שהחוסר ברישום קל ואינו משמעותי. אתייחס לנושאים אלו, במידת הצורך, בהמשך הדברים. 7. התובע נשען גם על חוות דעתו של ד"ר איב ביטון, מומחה לרפואה פנימית, שגם הוא הדגיש את הרישום החסר, וקשר בין הרישום החסר לבין העדר בירור הולם שהביא לאיחור באיבחון: "באופן מתמיה ביותר לאדם שעבר אירועים רבים כל כך במהלך החיים הרפואיים שלו היינו מצפים לכרטיס רפואי עמוס יותר בייחוד שעבר בהיותו ילד תאונה ניתוחים וכו'. להפתעתי הרישום עד לדצמבר 1986 איננו וכל אותם שנים בהם התלונן על כאבי ראש קשים שיכלו להוביל להפנייתו לברור נוירולוגי וכתוצאה מכך לאבחון מוקדם, כריתה מלאה של הגידול. כל הפניות האלו אינן. חוסר הרישום מעיד במקרה זה גם על התייחסות אותה מזכיר החולה שהייתה התייחסות למי שסובל מבעיה נפשית וטופל בתרופות הרגעה. בדיקה נוירולוגית מדוקדקת תוך מעקב אחרי הבדיקה והשינויים המופיעים במהלך הזמן היו מדליקים נורה אדומה ובייחוד אצל חולה כזה שעבר ניתוח מוחי בתאונה וידוע על פגיעה שמיעתית. חולה כזה היה חייב להיות במעקב נוירולוגי מדוקדק על-ידי רופא המשפחה / נוירולוג. שינויים קטנים במשך הזמן היו מעוררים את החשד שמדובר בתהליך תופס מקום שנים רבות לפני האבחון הסופי. לדוגמא: הופעת חסר נוירולוגי נוסף באחד מעצבי הפנים. קיימים צילומי רנטגן מרובים משנת 1972 ועד 1.1.1988 בחלקי גוף שונים מהם לפי דברי פרופ' ריכנטל 'ניתן ללמוד על תלונותיו'. מה שמוכיח שהחולה התלונן על סימפטומים מרובים בחלקי הגוף השונים כולל בכף רגל שמאל, עמוד שדרה מותני וגבי מרפק שמאל מערות פנים ואף על כאבי ראש. צילום הרנטגן הינו חלק מהברור המתבצע עקב תלונותיו של חולה. יתרת האינפורמציה כגון בדיקה גופנית (נוירולוגית) והערכה של הנתונים הנצברים היו אמורים להיות מפורטים בתיק ואף לתת הסבר לסיבת ההפנייה לצילום אך לצערי אינם. קשה להאמין שצילומים קיימים ותיעוד המתייחס לשאלה מדוע נשלח לא קיים. בהחלט מתעוררות שאלות האם יש חוסר ברישום שנעלם. לסיכום: חולה שעבר כריתת גידול שפיר במוחו באיחור בשל איחור באבחנת הגידול. ברקע עבר תאונת דרכים עם מספר ניתוחים לתיקון הבעיה. בשל הרקע הזה הייתה חובה על רופאיו לנהוג זהירות יתרה בתלונותיו הרבות ולערוך בדיקות כלליות ונוירולוגיות מדוקדקות. בדיקה כזו אכן גילתה את הגידול אך בשלב מאוחר יחסית וכריתתו הסבה נזקים לעצבים אחרים ואף בשל גודלו נשארה רקמה גידולית שגרמה לחזרת הגידול ולניתוח נוסף. חוסר התיעוד הינו מוזר לעומת התיעוד הרדיולוגי ומעורר תמיה. תיעוד נכון ומעקב קפדני היה בהחלט מביא לאבחון בזמן ולמניעת סיבוכי המחלה אצל חולה זה". 8. מנגד, פרופ' ריכנטל, מטעם נתבעת 1, נימק בחוות דעתו את מועד הגילוי בפועל בנכותו הנוירולוגית של התובע מאז תאונת הדרכים. לדבריו, מאז שהתובע זוכר את עצמו (מאז תאונת הדרכים) סבל מליקוי שמיעה משמאל ומכאבי ראש. כבר כשנה לאחר התאונה, בביקורת במרפאה, מסר התובע על כאבי ראש וכאבי עין שמאל, ובביקורים עוקבים המשיך להתלונן על כאבי ראש וסחרחורות. על-פי פרופ' ריכנטל, בשל הפגיעה המוקדמת באוזן השמאלית, בה התפתח הגידול, ניטל מהרופאים המטפלים אחד הסימנים המרכזיים לאיבחון מחלת התובע. מאחר שלא הופיע טנטון אצל התובע, לדברי פרופ' ריכנטל, ניטל מהרופאים גם הכלי הנוסף לאיבחון. שני סימנים אלו הם הסימנים המובילים בהעלאת חשד לגידול בעצב השמע: "מדובר בנוירומה של עצב השמע. גידול שמוצאו מהעטיפה העיצבית של עצב זה. קצב צמיחתו איטי ביותר בדרך כלל, ומוערך בכמילימטר אחד עד סנטימטר אחד לשנה... בבואנו לדון את התפתחות מחלתו של התובע, במקרה מורכב זה, יש לזכור כי התובע היה נכה נוירולוגית בצורה ניכרת, כקרבן תאונת דרכים, מאז היותו בן שלוש וחצי שנים. כתוצאה מתאונה זו נפגעה, בין היתר, השמיעה באזנו השמאלית. לרוע המזל, התפתח הגידול, דווקא באוזן זו. על כן אחד הסימנים הקרדינאליים באיבחון מחלתו, ירידה מתקדמת בכושר השמיעה, ניטל מרופאיו המטפלים. מוצא הגידול כזכור, הוא מעצב השמע. על כן, כבר בשלבים מוקדמים, מאבדים החולים את כושר השמיעה. עפי"ר, באופן הדרגתי, עד לחרשות מוחלטת. כלי איבחוני חשוב זה, לא היה מצוי ולא היה ניתן לעשות בו שימוש, בידי רופאיו, עקב ליקוי השמיעה באוזן זו מאז התאונה בילדותו. כיוון ולתובע לא היה חרשות מלאה, אלא ליקוי בכושר השמיעה, היה צפוי כי סימן מוביל אחר, הטינטון, אכן יופיע גם אצל התובע. אולם סימן זה, האופיני כל כך, באיבחונם של נוירומות של עצב השמע, אף הוא לא בא לידי ביטוי כלשהו, במקרה הנידון. צירוף מקרים נדיר זה, לא איפשר את האיבחון הקליני בשלביו המוקדמים של התפתחות הגידול. ... אליבא דד"ר גרושקביץ, קצב צמיחת הגידול שלפנינו הוא איטי ביותר (עמ' 5). הח"מ מסכים עם דעתו זו. אך תמוה כי ד"ר גרושקביץ לא איזכר את הקשיים האבחנתיים במקרה ספציפי זה בו היה קיים ליקוי שמיעה מילדותו של התובע בעקבות תאונת הדרכים. כמו-כן נעדר הטינטון. כאמור, שני סימנים אלה הם מהסימנים המובילים בהעלאת חשד לקיום גידול של עצב השמע. שניהם לא היו בנמצא אצל התובע. על כן, לא היה 'לנחש' את האבחנה כפי שאולי מצפה היה ד"ר גרושקביץ, בשם התובע, בחכמה שלאחר מעשה. ... התלונות המובילות לגילוי מוקדם של גידול מסוג זה בו אנו דנים - גידול של עצב השמע - הם אכן ליקוי בשמיעה מתקדם וכן טינטון. שני סימנים אלה לא עלו במרוצת השנים במקרה שלנו. על כן, גם בידיעה שלאחר מעשה, לא ניתן לבוא היום ולומר כי ניתן היה להעמיד את האבחנה של גידול בעצב השמע מיד, או בסמוך להופעתו, אצל התובע". פרופ' ריכנטל הדגיש, כי בשל העובדה שהאותות המבשרים הראשונים על הגידול החלו כשנה וחצי לפני האיבחון (כעולה מסיכום המחלה בהדסה עובר לניתוח הראשון המתאר אירוע של הרדמות פנים משמאל מלווה בדמעות וחולשה בתנועות הפנים והחמרת בעיית השמיעה כשנה וחצי לפני הניתוח). ר' להלן ס' 12, כאשר הגידול לא היה באופן משמעותי יותר קטן, ממילא לא ניתן לומר שהאיבחון המוקדם יותר עובר לאותה תקופה היה מניב תוצאה אחרת. פרופ' ריכנטל הוסיף שבשל תהליך השיפור בטכניקות הניתוח, לו נותח הגידול שנים רבות קודם לכן, היה הקושי הטכני לכריתתו גדול הרבה יותר והתוצאות היו גרועות יותר. לדבריו: " גם אם נניח לרגע כי האירוע המבשר הראשון על קיום הגידול יתכן והיה האירוע בסוף 1986 (שנה וחצי לפני הניתוח, כזכור אירוע זה לא הוזכר ע"י רופא המשפחה שהפנה את התובע לבירור נוירולוגי. באותו מכתב מדובר על סימנים שהחלו רק 6 חודשים קודם לכן). כי אז, גם לפי ד"ר גרושקביץ, קצב הצמיחה האיטי כל כך, של הגידול, לא שינה הרבה את גודלו של הגידול וממילא לא את הקושי הניתוחי. ... גם אם נקבל את התיזה, כי אותות מבשרים ראשונים, לנוכחות הגידול, הופיעו כשנה וחצי לפני שהתובע נשלח לנוירולוג (הגם שלפי מכתב רופאו המטפל, החלו הסימנים רק חצי שנה קודם לכן), ייאמר, כי צמיחת הגידול בתקופה זו היתה מזערית אם בכלל. הקושי הניתוחי, אם כן, עקב מימדיו של הגידול, לא היה שונה באמצע שנת 1986, עת נכרת הגידול לראשונה, מאשר בשנת 1984 או 1985 לו נעשתה האבחנה באותה תקופה. זאת ועוד, יתכן אפילו כי ניתוחו מוקדם יותר, כפי שטוען ד"ר גרושקביץ בשם התובע, כי היה צריך להיעשות, כאשר רופאיו המנתחים לא היו עדיין מצוידים בטכניקות נוירוכירורגיות מתקדמות, יתכן ותוצאות הניתוח היו מוקדם יותר, גרועות יותר. כפי שנאמר לעיל, נותח התובע בשנת 1986 בהדסה באמצעות טכניקות מתקדמות (קוויטרון - מכשיר על-שמע המפרק את הגידול לפירורים ושואב אותם אח"כ) המקלות בהרבה את כריתת הגידול. טכניקות אלה נכנסו לשימוש רק באותה תקופה, בה נותח התובע או בסמוך לה. לו נותח התובע, שנים רבות קודם לכן, ללא טכניקת הקוויטרון, היה הקושי הטכני לכריתת הגידול קשה בהרבה מאשר בשנת 1986. זאת בהעדר מכשיר עזר חשוב זה, להרחקת גידולי מח". 9. ד"ר שפיגלמן, נוירוכירורג מטעמה של נתבעת 2, תמך בגישת פרופ' ריכנטל לעניין הקושי לאבחן את קיומו של הגידול במועד מוקדם יותר, בשל הליקוי בשמיעה ממנו סבל התובע מילדותו, וגם הדגיש כי התובע נותח על-פי הסטנדרטים המקובלים בנוירוכירורגיה של אותה תקופה: "נוירינומה אקוסטית גדלה בדר"כ באופן איטי. ברוב המכריע של המקרים ההגדלה הממוצע משך שנה נמדדת במילימטרים ספורים. מאחר והתובע התלונן על חולשת פנים משמאל כשנה לפני הניתוח סביר להניח שכבר אז הנוירינומה בראשו הייתה גדולת ממדים. מר לוי נותר בהדסה ב-1988 על-ידי נוירוכירורג מנוסה ובגישה מקובלת. בשיפוט תוצאות הניתוח יש להביא בחשבון לא רק את הממדים החריגים של הגידול, אלא גם את התקופה בה הניתוח נעשה. ב-1988 השימוש ב- Facial nerve stimulator תוך כדי ניתוח לא היה עדיין בשימוש שגרתי ברוב המכריע של המרכזים הנוירוכירורגים בעולם. כ"כ כריתה ניתוחית מלאה ככל האפשר נחשבה כהדרך המקובלת היחידה לטיפול בגידולים אלה. לכן הפעולה הניתוחית ששמה לה כמטרה כריתה מלאה של הגידול בגישה סובאוקציפיטלית הייתה ה- standard of care המקובל. מקריאת דו"ח הניתוח עולה שנעשו הפעולות המקובלות על מנת לנסות לשמר את עצב הפנים מפגיעה. עם זאת יש לציין שאפילו בימינו, עם התקדמות משמעותית בשיטות מיקרוכירורגיות ותוך כדי שימוש בניטור אלקטרופיזיולוגי של עצב הפנים בזמן הניתוח, הסיכון לפגוע בעצב הפנים בגידול של 6 ס"מ הינו גדול... מכל האמור לעיל, ניתן לומר שהטענה שהפגיעה בעצב VII שקרתה בניתוח בבית חולים הדסה בשנת 1988 מקורה בחוסר נסיון מספיק או בניתוח רשלני חסרת כל ביסוס. ... מדובר ללא ספק במקרה מאוד מיוחד של גבר אשר בגיל צעיר מאוד (בהיותו בן 26) אובחן אצלו נוירינומה אקוסטית גדולה. האבחון נעשה רק כאשר הגידול הגיע לממדים גדולים ביותר וזאת בשל הליקוי בשמיעה ממנו סבל מילדותו. ירידה בשמיעה היא ההסתמנות הקרדינלית של נוירינומה אקוסטית ולבטח הסימן היחידי המאפשר גידול מוקדם של הגידול. כל הסימנים האחרים הקשורים לפגיעה בתפקוד עצב הפנים, או ללחץ תוך גולגולתי מוגבר (כאבי ראש) מופיעים כאשר הגידול חריג בממדיו. התובע נותח בהתאם לסטנדרטים המקובלים בנוירוכירורגיה של אותה התקופה. הפגיעה בעצב הפנים אשר הייתה קיימת לפני הניתוח והפכה למוחלטת לאחר הניתוח היא בגדר סיבוך סביר על-פי האמור לעיל (ראה דיון) ואין לטעון שהייתה כאן רשלנות רפואית או חוסר נסיון מצד המנתח". חשיבות התלונות הספציפיות לאיבחון המוקדם 10. בין המומחים אין, אפוא, מחלוקת, כי לגילוי המוקדם חשיבות בשל השלכתו על אופן הוצאת הגידול והקטנת הפגיעה במערכות סמוכות. מחוות הדעת הרפואיות עולה חשיבות התלונות הספציפיות שהעלה התובע לפני הרופאים, לגבי היכולת להגיע לאיבחון מוקדם ככל שניתן, בתקופה שלפני הניתוח הראשון. כאמור, מומחי הנתבעות טענו, כי בשל הפגיעה הקודמת בתובע, הוסתרה ההתפתחות הבעייתית מאחר שלא באו במועד תלונות מתאימות. ברם, המומחים מטעם התובע הדגישו, כי דווקא לאור הטראומה שעבר התובע בגיל צעיר, נדרשו בדיקות נוירולוגיות תקופתיות, ללא קשר לתלונות הספציפיות (ובוודאי עם הופעת כל מיחוש חדש או התגברות מיחוש קודם), כדי שהנזק הקודם לא יאפיל על התפתחות גורם נזק חדש. כפי שיוטעם להלן, חשיבות התלונות הספציפיות קטנה יותר באופן משמעותי גם לשיטת מומחי הנתבעות לאחר הניתוח הראשון. בתשובה לשאלות ב"כ התובע לעניין חשיבות רישום תלונות התובע שלל ד"ר שפיגלמן את הגישה שהובעה בשאלות ואמר: "אני חושב שאני צריך בתור נוירוכירורג שעוקב אחרי החולה אחרי ניתוח של אקוסטיקה נוירינומה, כן חשוב שאני אכתוב עשיתי בדיקות הדמיה, מה מצאתי. אני חושב שאני אכתוב מה התוצאות של בדיקות ההדמיות הרלוונטיות אם יש לו תלונות או אין לו תלונות. מה שרלבנטי זה אם עשו לו הדמיה או לא עשו לו הדמיה" (עמ' 778). אמשיך ואתיחס לשאלת חשיבות התלונות הספציפיות להלן בס' 12. גרסת התובע לגבי התלונות 11. לגרסת התובע, בסביבות שנות ה-81-82 החל להתלונן בקופת חולים, אצל רופאת המשפחה ד"ר מרקו: "בסביבות שנות ה-82-81 התלוננתי בקופת חולים לאומית אצל ד"ר מרקו... התלונות שלי היו ככה, סחרחורות, כאבי ראש, זה היה בהתחלה. אחרי זה הלך והחמיר זה היה סחרחורות, כאבי ראש, ירידה בשמיעה בצד שמאל, שוני בדיבור, חולשה כללית, כאבי גב, לא יכולתי לעמוד, לא יכולתי ממש לתפקד בשום דבר" (פר', עמ' 124). דברים אלו מלמדים על החמרה במצב בשלב מסוים, ואולם, לא מובהר בהם מתי חלה ההחמרה. לא הובהר אם מדובר במועד של שנתיים לפני הניתוח או שלוש, ארבע, חמש שנים. יש לציין, כי בין התלונות שמנה התובע בעדותו, לא הזכיר טינטון. לעובדה זו חשיבות, לאור דבריו של פרופ' ריכנטל שהובא לעיל. בעדותו יותר מאוחר, בחקירתו הנגדית, עלה מדברי התובע, לכאורה, כי לא היתה "קפיצת מדרגה" בתלונות לאחר 1981 אלא כבר ב-1981 חש אותן תחושות שלא היו לו קודם: "ת. ב 1981 הרגשתי סחרחורות כאבי ראש, ראיה כפולה, ירידה בשמיעה, הליכה משונה, כל מה שאמרתי הרגשתי. ש. ועד אז לא הרגשת את זה? ת. לא הרגשתי" (עמ' 165). מדברים אלה עולה כי "קפיצת מדרגה" בתלונות ארעה ב-1981, וקודם לכן לא הרגיש התובע אותם מיחושים. יש לציין, כי על-פי קצב הגידול של הגידול, ע"פ דעת המומחים אפשר שכבר אז החל הגידול את צמיחתו. על פי תיאור התובע, ד"ר מרקו נתנה לו תחילה אקמול ואחרי זה שלחה אותו לרופא אף אוזן גרון, באמרה שיש לו דלקת במערות האף, סינוסיטיס. התובע הוסיף, כי נבדק אז גם בהדסה, ורופא הדסה הוא שעשה לו צילום של מערות האף, והגיע למסקנה שאין סינוסיטיס. לדברי התובע, סמוך לניתוח הראשון לא הצליח לתפקד: "הראיה נהייתה כפולה, התחלתי לגמגם, שוני בדיבור, כאבי ראש, סחרחורות חזקות וחולשה כללית, עצבים" (פר' עמ' 128). תלונות אלו הן זהות לתלונות שתוארו על-ידי התובע לגבי שנת 1981 כאמור לעיל. על-פי גרסת התובע, הוא הרבה להתלונן גם לאחר הניתוח הראשון בשל כאבים חזקים, אך לא קיבל הסבר רפואי למיחושיו, עד אשר התברר כי הגידול צמח מחדש: "בין הניתוח הראשון לשני היו לי כאבים חזקים. הגעתי להדסה, כמעט רוב הרופאים מכירים אותי כבר. הם אמרו לי, תגיד מה משעמם לך, אין לך בית, אין לך לאן ללכת. אתה רק בא לכאן. אמרתי לו ד"ר תבין אני יש לי כאבים חזקים ... הם לא עלו על כאבים. בקיצור עשו לי את כל הבדיקות שצריך וזהו נמשך ככה. עד שבסוף נראה שזה ד"ר אשכנזי עשו לי עוד פעם את הבדיקות, אבל זה אחרי הרבה זמן ועלה על זה שכביכול יש עוד פעם גידול או שהם לא חתכו את הכל ... (עמ' 130-131). לדברי התובע, בתקופה זו שלאחר הניתוח הראשון, טופל בהדסה וגם בקופת חולים, אם כי "יותר עם הבית חולים מאשר עם קופת חולים" (עמ' 131). התובע הוסיף, כי גם חלק מהצילומים נעשו בקופת חולים (צילומי רנטגן של האף) (עמ' 132). דיון ומסקנות לגבי האיבחון בתקופה שלפני הניתוח הראשון 12. ברשום הדסה מיום 4.7.88 (רשומה 193 בתיק הרפואי), נרשם כי מיחושים מיוחדים אצל התובע החלו שנה וחצי טרם גילוי הגידול. ברשומה זו נכתב: "מאז שזוכר את עצמו ליקוי שמיעה באוזן השמאל. לפני כשנה וחצי מאורע הירדמות בפנים משמל מלווה בדמעת וחולשה קלה בתנועות הפנים. מאותו זמן החמירה הירידה בשמיעה באוזן השמאלית, ראיה כפולה, אטקסיה ושוני בדיבור". רשומה זו, מיולי 1988, מלמדת לכאורה שתלונות רלבנטיות על החמרה במצב החלו למעשה בתקופה שאינה רחוקה מהניתוח. אין מחלוקת, כי התובע סבל מגיל צעיר ביותר מכאבי ראש וסחרחורות בעקבות התאונה, ומהראיות עולה כי התובע סבל גם מליקוי שמיעה מאז התאונה, אלא שלטענת התובע, חל שינוי בעצמת תלונותיו במועד מסוים, אשר כאמור לא הובהר כאמור בעדותו. ב"כ התובע טוען, כי תלונות משמעותיות היו בתקופה שנמשכה מספר שנים קודם לניתוח, ואפילו משנת 1981. יש לציין, כי מדברי התובע עצמו עולה כי הרופאים שטיפלו בו, בין בקופת חולים ובין בהדסה, ניסו למצוא את סיבת מחושיו ולא זלזלו בהם. השאלה העומדת לדיון היא אם היה בידם לגלות את דבר קיום הגידול זמן משמעותי לפני שהדבר קרה בפועל, וכך להביא לניתוח שעה שהגידול קטן. זו היתה דעתו של מומחה התובע, פרופ' גרושקביץ. ברם, לשיטת מומחי הנתבעות עולה השאלה האם התלונות הספציפיות שהעלה התובע הצדיקו, בירור מסוג אחר מזה שנעשה, שהרי התלונות על כאבי ראש וסחרחורות ליוו את התובע מגיל צעיר, כדבר שנבע קודם כל מהתאונה. הדבר עולה בבירור מרשומות הדסה (תיק רפואי, עמ' 245-247). אשר לשמיעה - מאחר שעל פי דברי התובע עצמו (רשומה 193 כאמור לעיל), סבל מגיל צעיר מליקוי שמיעה באזנו השמאלית, בנוסף לכאבי הראש, עולה כי גם תלונה בעניין קושי שמיעה באוזן שמאל, לא היתה דבר חדש. גם ד"ר גרושקביץ אישר כי ליקוי השמיעה אצל התובע החל עוד מתאונת הדרכים בה היה מעורב התובע בגיל שלוש: "ש. ... אתה כותב בעמ' 3 מזה שנים רבות סבל מליקויי שמיעה באוזן שמאל, ממתי הוא סבל? ת. אחרי התאונה. ש. כלומר ליקויי השמיעה באוזן שמאל החלו עוד מתאונת הדרכים? ת. נכון" (פר', עמ' 207). אכן, התגברות אותם הכאבים או המיחושים - ולא רק התווספות של סימפטום חדש - היה בה כדי להצדיק בחינה מחדש של מצב התובע. ואולם, מחומר הראיות עולה לכאורה כי התעצמות זו ארעה לא יותר משנתיים לפני הניתוח (רשומה 193). יש לזכור, כי לשיטת פרופ' גרושקביץ עצמו, הקדמת הניתוח בשנה ואפילו בשנתיים לא היתה מגלה גידול קטן יותר באופן משמעותי, וזאת לנוכח הצמיחה האיטית של הגידול. ב"כ נתבעת 1 מדגיש, כי הקביעה שהתלונות הקשות יותר החלו לא יותר משנה וחצי טרם גילוי הגידול, עולה בקנה אחד עם העובדה שביום 22.3.87 כתבה ד"ר פיינברג: "לאחרונה, כחצי שנה, כאב בצד שמאל, לפעמים דמעות מעין שמאל" (מסמך 12 בתיק הרפואי). אציין בהקשר זה כי אפשר שהיתה התעצמות של הכאבים והתלונות למיניהן בסמוך לניתוח, אבל, כפי שאדגיש להלן, אין זה אומר שלא היה די בחומרת התלונות קודם לכן כדי להצדיק ברור מעמיק יותר של מצב התובע. 13. ב"כ התובע הדגיש בצדק, כי גם מי שסובל מגיל צעיר ממחושים נוירולוגיים שונים אינו מחוסן מגידולים, ולשיטתו, נכון היה לבדוק בכל מצב חשוד את התובע באמצעות בדיקות הדמיה, כגון CT ו-MRI. מקובל עלי כי דווקא מאחר שהתובע עבר טראומה בגיל צעיר (תאונת הדרכים), אשר גרמה לו כבר אז לבעיות, אשר היה בהן כדי להאפיל על סימני דרך באבחון צמיחתו של גידול, היה מקום להתייחס באופן זהיר במיוחד לתלונות התובע על מיחושים. פרופ' גרשקוביץ אמר בהקשר זה: "תראה, אחרי טראומה נמצא הילד... במעקב, ובדרך כלל לפחות בדיקות ראשונות מוכרחות להיות מאוד מדויקות, זאת אומרת צריך להיות כתוב על תלונות, כל התלונות שלו, היה צריך בדיקה נוירולוגית מפורטת, כל העצבי מוח, גפיים עליונות, גפיים תחתונות, תחושה, אחר כך בדיקות מכון, הפרעות בשיווי משקל, קורדינציה, זה צריך להיות כתוב, על-מנת שיהיה לנו שאפשר יהיה להשוות אחרי שנה אחרי שנתיים" (פר' עמ' 254). כך גם אם מדובר בתלונה על כאב ראש אשר מוכרת כבר מילדותו של התובע, יש חשיבות לבחינת האפשרות שכאב הראש התחזק. הוא הדין לגבי כל בעיה גופנית "ותיקה" אחרת, כגון הסחרחורות וליקוי השמיעה. לא הובאה ראיה כי בקופת החולים נעשה בירור לגבי התעצמות הכאב, אם התרחשה, והרישומים הקיימים אינם מתייחסים לעוצמתו היחסית של הכאב. בנסיבות בהן רשומי נתבעת 1 אינם מפרטים את התלונה (עוצמת הכאבים ביחס לכאבים קודמים, מועד הופעתם וכדומה), ובאופן הגורם נזק ראייתי לתובע, אני רואה מקום לקבוע כי תלונות התובע כבר בשנת 1981 הצדיקו בירור נוירולוגי מעמיק יותר מזה שנעשה לו. פרופ' גרושקוביץ לא אמר מפורשות בחוות דעתו, כי כבר ב-1981 או בסמוך לתאריך זה חייב הטיפול הרפואי הראוי, בדיקת הדמיה ללא קשר להופעת מיחוש חדש כזה או אחר, אם כי הוא הדגיש את חשיבות הבדיקה הנוירולוגית: "תשובה. לא, יש רק בעיה אחת שאין בדיקה. הם אומרים החולה זה, אבל בדיקה תעשו בדיקה אין בדיקה. שאלה: מי עושה בדיקה? תשובה: בבדיקה נוירולוגית ככה וככה. אין בדיקה נוירולוגית. תשובה: בכל 10 השנים" (פר' עמ' 218). גם ד"ר ביטון הדגיש בחוות דעתו את חשיבות המעקב הנוירולוגי המדוקדק: "בדיקה נוירולוגית מדוקדקת תוך מעקב אחרי הבדיקה והשינויים המופיעים במהלך הזמן היו מדליקים נורה אדומה בייחוד אצל חולה כזה שעבר ניתוח מוחי בתאונה וידוע על פגיעה שמיעתית. חולה כזה היה חייב להיות במעקב נוירולוגי מדוקדק על-ידי רופא המשפחה, נוירולוג. שינויים קטנים במשך הזמן היו מעוררים את החשד שמדובר בתהליך תופס מקום שנים רבות לפני האבחון הסופי". עמדת מומחי התובע מקובלת עלי. אין ספק כי ההיסטוריה הרפואית של התובע חייבה זהירות יתירה ומעקבים נוירולוגים תקופתיים. לא יתכן שהנתבעות יטענו כי לא עלה בידן לאבחן את הגידול במועד מאחר שהתובע היה כבר פגוע מתאונת הדרכים שעבר בילדותו. עובדה זו היתה ידועה לכל, וחובה היתה לנהוג על-פי ההנחה שחלק מהתלונות המתריעות על גידול לא יופיעו אצל התובע בשל אותה פגיעה, במצב דברים זה חובה היה לערוך לתבוע בדיקות הדמיה מתאימות. אציין כי גישה כזו נראתה כנכונה גם לפרופ' שפיגלמן בכל הנוגע לתקופה שלאחר הניתוח הראשון, כאמור להלן, ס' 17. הגיונה מתאים גם לתקופה שלפני הניתוח הראשון, מאחר שהתובע עבר טראומה כבר בגיל 3.5 שנים. נתבעת 1 לא חלקה על העובדה שבתקופה המתחילה ב- 1981 טופל התובע בקופת חולים. ברם, לשיטת נתבעת 2 התובע לא טופל בהדסה לאחר שנת 1975, במשך כ-13 שנים, כעולה מהשאלות שהופנו בחקירתו הנגדית של גרושקוביץ פר' עמ' 224-217. ברם, על-פי עדות התובע, טופל גם בהדסה לאחר שנת 1981 . לא הופניתי לראיה מטעם הדסה הסותרת עדות זו. גם אם הרישומים בהדסה בתקופה שלאחר 1981 עד לאיבחון חזרת הגידול מועטים, לנוכח ההכרה של הנתבעת 2 בחסרים ברישום, גם אם לשיטתה חסרים אלו "הינם קלים ומוסברים" (ס' 127 לסיכומים), אין בידי לקבוע כי הרישומים המצויים משקפים את כלל הטיפולים שקיבל בהדסה. לאור האמור, אני מקבלת את עדות התובע. הניתוח הראשון 11. כאמור, בשנת 1988 עבר התובע את הניתוח הראשון בהדסה. התובע אינו מעלה טענות כנגד הפרוצדורה הרפואית שננקטה בניתוח. פרופ' גרושקביץ ציין, כי: "אנחנו הנוירו כירורגים בדרך כלל ניתחנו, וכל הנוירו כירורגים הגדולים שאני הייתי אצלם ניתחו בדרך כלל מגישה אחורית כמו שניתח פרופ' שליט". מומחה התובע אינו טוען כי היתה התרשלות באי-הסרת הגידול בשלמותו באותה עת. יתר-על-כן, מעדותו עלה, כי רופאי הנתבעת לא יכלו להבחין בכך שנשאר חלק מזערי של הגידול, בשל העובדה ששארית הגידול נותרה בתעלת השמע. פרופ' גרושקוביץ אישר כי יש קושי למנתח לראות מה קורה בתעלת השמע: "ש. טוב אז אני אציע לך איזה פרופוזיציה תגיד לי אם אתה מסכים איתי שבעצם בגידול גדול קיימת סבירות גבוהה שעל אף הסרת הגידול והניסיון ... איזשהו חלק נותר בתעלת השמע, וכיוון שאין ראיה ישירה לתעלת השמע יכול להישאר איזשהו חלק מהגידול שם. ת. כן" (פר', עמ' 235-236). טענת הרשלנות שהעלה התובע, כעולה מחוות דעתו של פרופ' גרושקוביץ שעיקרה הובא לעיל, אוחזת בנימוק, שאם היה הניתוח מבוצע קודם לכן, הגידול היה קטן יותר וכריתתו היתה קלה יותר, וכך הנזקים היו נמנעים, חלקם או כולם. טענה זו אינה משליכה על טיב הניתוח שנעשה לו. 15. בכתב התביעה נטען, כי רופאי הנתבעת 2 "לא הודיעו לתובע על סכנה של חזרת הגידול ולא קיבלו מהתובע את הסכמתו מדעת לביצוע הניתוח כשלא גילו לו את חוסר מיומנותו וכישוריו של המנתח" (סעיף 26). בסיכומים נטען בהקשר זה באופן רחב שלא ניתנה הסכמה מדעת לניתוח. על-פי הסיכומים, לא נמסר לתובע מידע הולם לגבי הניתוח, ולכן מדובר בהסכמה שלא מדעת, זאת מהטעם שאחוז ההצלחה של הניתוחים בגרמניה, הן מבחינת נזקי הניתוח והן מבחינת הסיכוי להישנות, גבוה בהרבה מבישראל, בכך שרופאי הנתבעות לא יידעו על כך את התובע מנעו ממנו ניתוח ללא נזקים וללא סיכון להישנות. בנוסף, על-פי הנטען, גם בארץ היו שיטות ניתוחיות שונות, עם סיכויים וסיכונים שונים בהתאם, ורופאי הדסה מנעו ממנו מידע זה ואפשרות בחירה. בהסכמה בכתב של התובע לניתוח שבוצע בפועל, לא מצוי הסבר ופירוט סיכויי הניתוח. ברם, טענה זו לגבי אי מתן הסבר לגבי השיטות הניתוחיות השונות, ולגבי המידע על הצלחת הניתוחים בגרמניה, כלל לא הופיעה בכתב התביעה, ואין מקום לעסוק בה. מעבר לצורך אציין כי טענה זו לא הוכחה לגופה, וגם לא הוכח כי סוג זה של הסברים היה מקובל לתת, מה גם שהתובע טופל בידי מומחה מן המעלה הראשונה בישראל. טענת ההצלחה המובטחת בגרמניה, הועמדה על ידי פרופ' ריכנטל בספק רב: "ת. אומר כך, קופות החולים מחויבות לתת למבוטחים שלהם טיפול ראוי, טיפול טוב, הם לא מחויבים לתת לו טיפול מצוין, זה ככה נהוג בכל העולם, גם בשבדיה ובארצות הברית. יש באמת היום בהנובר אדם שקוראים לו סמי, למד במיינץ בגרמניה, והוא התמחה בסוג הזה של הניתוחים, הוא טוען שהוא ב-50% מהמקרים מצליח להציל את השמיעה. אני מוכרח להגיד שאני עוקב אחרי הרבה מאוד חולים שהוא ניתח, תמיד הם היו ה-50 הלא טוב, אני עוד לא ראיתי מישהו שהוא אכן מהמטופלים שהיו אליו, ה-50% זה תמיד אלה שב-50% הלא טובים. אז כך שאני לא יודע עד כמה ד"ר סמי מדייק בדיווחים שלו. הוא גם טוען שהוא מציל כמעט תמיד את עצב הפנים, גם פה אני מוכרח להגיד שהמקרים שאותם ראיתי הם היו באחוז לא מבוטל של המקרים מקרים שבהם עצב הפנים נפגע. יתרה מזאת, ראיתי מקרים שגידולים באזור הזה הוא לא הוציא בשלמותם, גם את זה ראיתי. כלומר גם בידיים הכי טובות היום, כשהוא דיווח לא מזמן על הניתוח מס' 2000 בתחום הזה, יש עדיין תקלות. מה היו הכישורים שלו לפני 20 שנה והאם כבר אז הוא היה בהנובר, אני כרגע קשה לי לומר לך. אני באותה תקופה הייתי בארצות הבית והמנהל שלי בארצות הבית היה שם דבר בתחום והוא בא לבקר אותו. ש. אני אשאל אחרת. האם בספרות הרפואית יש דיווחים שאחוזי ההצלחה בגרמניה זה ניתוחים כאלה? ת. היום כן" (פר', עמ' 592). ב"כ נתבעת 2 מוסיף, כי התובע גם לא הוכיח בפני בית המשפט כי גם אם היו ניתנים לו ההסברים כי סיכויי הצלחתו של ניתוח מסוג זה בגרמניה טובים יותר הוא היה מבצע את הניתוח בחו"ל. הוא מטעים, כי אם התובע היה בוחר לעשות את הניתוח בחו"ל, הניתוח לא היה ממומן על-ידי קופת החולים בה התובע היה מבוטח, ועל כן, היה עליו לממן את הניתוח בעצמו. לטענת נתבעת 2, במהלך הדיון בתביעה זו, כמו גם מהבקשות שהגיש התובע לתיק, ניתן היה להתרשם כי מצבו הכלכלי של התובע ומשפחתו הינו קשה, ועל כן, לא יכול התובע לטעון טענות בעלמא, ולהציג בפני בית המשפט תמונה לפיה אם היו ניתנים לו ההסברים המתאימים היה פונה לביצוע הניתוח בגרמניה. לאור האמור, דין הטענה להדחות משלא הוכחה לגופה. לאור בכירותו של פרופ' שליט בתחום הנוירולוגיה, נראה כי לא היה מקום שיציין לפני התובע כי בגרמניה או במקום אחר בארץ מצויים מנתחים טובים ממנו. אוסיף, כי לא הובהר בראיות כי אכן עמדו אז שיטות ניתוחיות שונות שראוי היה שהתובע יבחר ביניהן. נהפוך הוא, מדברי פרופ' שפיגלמן עולה כי הכריתה המלאה הייתה הדרך היחידה שהייתה מקובלת באותה תקופה (ר' סעיף 9 לעיל). אשר להודעה על סיכון חזרת הגידול, יש לציין, כי אין לפני טענה הנתמכת בחוות דעת רפואית הולמת, לפיה ניתן היה שלא לנתח את התובע. לכן, הדעת נותנת שהתובע היה בוחר בביצוע הניתוח גם אם היה קיים חשש שיחזור. הטענה היחידה הנוגעת לניתוח עצמו, ואשר יש בה כדי להטריד, עניינה הוא העובדה שנמסר לתובע כי הגידול הוצא בשלמותו, כאשר אין מחלוקת שאין הדבר כך. עובדה זו היה בה לכאורה כדי להכשיל את התובע בהתייחסותו למצבו לאחר הניתוח. אלא שהתובע לא שקט על שמריו, והרבה להתלונן ולחפש מזור גם לאחר הניתוח, כפי שיצויין בדיון לגבי התקופה משנת 1996 - 1988. התקופה שלאחר הניתוח הראשון עד לניתוח השני (1996 - 1988) 16. אין מחלוקת, כי הגידול חזר וצמח באותו מקום. תקופת צמיחת הגידול עד לניתוח השני היתה ממושכת. על-פי הנטען, למרות שרופאי הדסה ידעו, או אמורים היו לדעת, כי לא הוציאו את כל הגידול, הם כתבו בתעודת השחרור כי בוצעה כריתה מלאה, וכך גם אמרו לתובע, שסמך עליהם, בהאמינו שעם הזמן התופעות שהופיעו לאחר הניתוח יחלפו. על-פי הראיות נערכו לתובע בתקופה זו בדיקות CT, ובהן לא נתגלתה שארית כלשהי. מדובר אמנם בבדיקת הדמיה. ברם, על-פי הסבר מומחה התובע, "בסי.טי ... אני עוד פעם חוזר, נדמה לי שאמרתי לא רואים את הגידול בקוטר של 2-3 מ"מ. רואים 5 מ"מ טוב". גם ד"ר שפיגלמן, מטעם נתבעת 1, הסביר (בעמ' 67 לפר') כי ב-CT רגיל אי-אפשר לראות שארית גידול בשיעור גודל מעין זה שבתוך תעלת השמע. גם פרופ' ריכנטל הביע דעה דומה. ב"כ התובע מטעים, כי רופאי הדסה לא ביצעו מעקב בדיקות MRI, מייד לאחר הניתוח ומדי מספר חודשים, כדי לברר אם נשארה שארית מהגידול, זאת למרות שהתובע התלונן על כאבי ראש ואי-יציבות ועוד סימפטומים האופייניים לגידול חוזר. לשיטת ב"כ התובע, רופאי הנתבעות התרשלו בכך שלא חשדו בגידול חוזר ולא ביצעו בדיקות בסיסיות לגילויו, ובכללן בדיקה נוירולוגית בסיסית ובדיקת לחץ תוך גולגלתי, ניסטגמוס ועוד. ב"כ התובע כותב בסיכומיו, שרופאי א.א.ג סמכו על הנוירו-כירורגים ואלה על רופאי א.א.ג, והתובע נפל בין הכסאות כשרופאי קופת חולים משקיפים מהצד, וכולם התרשלו כשלא חשדו או לא ביררו גידול חוזר באמצעות MRI. ב"כ התובע מוסיף, כי התחוור כי הבדיקות החלקיות שבוצעו, כולל בדיקת CT, לא בוצעו כהלכה או לא פוענחו כהלכה, שכן אין מחלוקת שהיה גידול שלא התגלה. ב"כ התובע מדגיש, כי גם אם ה-CT היה תקין, היתה חובה לבצע MRI תקופתי. עוד טוען ב"כ התובע, כי לא בוצע מעקב אודיומטרי, בירור טנטון, ENG, ברה ועוד. רופאי הנתבעות התרשלו, לדברי ב"כ התובע, גם בכך שרשמו רק ממצאים "חיוביים", ומכל מקום, גם אם קיימת עמימות ראייתית, היא בעטיין של הנתבעות שלא פרטו כנדרש ברישומים, ולכן הן אחראיות לנזק, במובן זה שיש להניח את המערכת העובדתית המירבית לטובת התובע ולהסיק את המסקנות המשפטיות המירבית לטובתו. אי עריכת בדיקת MRI 17. מהראיות עולה, כי המעקב אחר האפשרות להישנות הגידול נעשה בהדסה על-ידי צוות המחלקה הנוירוכירורגית (כעולה מעדות ד"ר פרידמן, פר' עמ' 416-417). על-פי תצהיר שהוגש על-ידי הגב' ניצה אדרעי, אשר שימשה כמנהלת מכון הדמיות בבית חולים הדסה בזמנים הרלבנטיים לתביעה, התובע ביצע בדיקות CT ראש במועדים הבאים: 14.3.88, 27.6.88 15.7.88, 27.9.89, 19.7.90, 6.3.90, 19.1.93 ו-7.1.96. השאלה שנותר לדון בה היא האם ניתן היה לגלות את הישנותו של הגידול בשלב מוקדם יותר בדרך אחרת, השונה מבדיקות ה CT שנערכו. מדברי המומחים, עלה כי הדרך לגלות את ההישנות בשלב הזה לא היתה לפעול על-פי תלונות התובע. פרופ' גרושקביץ הסביר זאת בכך "שאת כל השיתוקים של העצבים היו אחרי ניתוח ראשון", ופרופ' שפיגלמן אמר בהקשר זה: "מכיוון שכל מה שיכול להיות פגוע כתוצאה מאקוסטיק נוירינומה חוזר היה כבר פגוע אצל מוטי. בגלל כך המעקב אצל מוטי רק יכול להיות, מעקב רפואי טוב רק יכול להיות על-ידי הדמיה. הוא לא התלונן על הפרעה בשמיעה יותר בחיים שלו. הוא לא התלונן על הפרעה בתפקוד המערכת הוסטיגולרית שלו. הוא לא התלונן על פגיעה בעצב הפנים, ואפילו יש לו הפרעה בתחושה, ועוד יותר, יש לו הפרעה בבליעה, אז אם אנחנו נחכה שיהיו לו תלונות שקשורות לגידול, אז כל הראש צריך להיות מלא בגידול כדי שמוטי יתלונן על משהו שקשור לגידול. כך שהמעקב אצל מוטי מבחינה נוירו כירורגית המעקב הרלוונטי זה הדמייתי, ולא התלונות שיופיעו" (פר', עמ' 771). לאור האמור, אין ביד הנתבעות להיאחז בטענה שתלונות התובע על כאבי ראש התחילו "לאחרונה", כפי שנכתב במסמכים הרפואיים של בית החולים תל השומר (גיליון סיכום), שבו נותח התובע בשנת 1996 (פר', עמ' 245). גם אין בידן להיאחז בטענה שטיב תלונות התובע במהלך התקופה (כגון: קשיי נשימה) לא הצביע על הישנות הגידול. 18. יש לציין, כי פרופ' גרושקביץ קבע כי ניתן היה לאבחן את הגידול אילו היו נערכות לתובע "בדיקות מכוונות". פרופ' גרושקביץ אישר בעדותו, כי לא היה לפניו התיק הרפואי של הדסה כשכתב את חוות דעתו. מהאמור עולה כי הוכח שבוצעו בשלב זה "בדיקות מכוונות" (בדיקות ה - CT). ויוטעם, על-פי כתב הטענות שעמו בא התובע לבית המשפט, לא עולה שהיה מקום לבצע בדיקה מכוונת אחרת. ואולם באמצעות מומחה הנתבעת 1 הובהר, כי היתה חובה לבצע בדיקת MRI דווקא ולא ניתן היה להסתפק בבדיקת CT. פרופ' שפיגלמן, המומחה מטעם הדסה, העיד שהיה צריך אחרי כריתת הגידול לבצע בדיקת MRI פעם בשנה: "הרפואה הטובה מנחה זה לעשות MRI פעם בשנה, בשנים האחרונות אחרי כריתה של גידול מהסוג הזה" (פר', עמ' 763). פרופ' שפיגלמן הוסיף: "בוא נגיד שנהוג שלפחות שנה אחרי הניתוח יהיה MRI מחדש. גם מה שנהוג בעניין הדמיה השתנה עם השנים מכיוון שהזמינות של בדיקות מסוימות היא לא היתה אותה זמינות בשנות ה-80 המאוחרות, גם בשנות ה-90 נהוג היה לעשות פעם בשנה MRI למטופל שעבר ניתוח מסוג שעבר מוטי" (פר', שם). פרופ' שפיגלמן אמר בגילוי לב ראוי להערכה, כי על רופאי הדסה היה לבצע בדיקת MRI (עמ' 772 ש' 10-18, עמ' 790 ש' 20). אציין כי הובהר בראיות כי גם CT רגיל מגלה גידולים בגודל 1 ס"מ ו-CT "מיוחד" מגלה גידולים מאוד מאוד קטנים, גם של 3-4 מ"מ כמו כלום, אז והיום" (עמ' 680 ש' 3-14). ואולם, לא הופניתי לראיה המלמדת כי בוצעו בדיקות מעין אלו לתובע. גם פרופ' ריכנטל ציין, כי בדיקת CT יכולה לאבחן גידול בשנות ה-80 מעל חצי מ"מ, ובאופן עקיף בין 3 ל-4 מ"מ. ברם, לפי פרופ' שפיגלמן - ה- MRI מגלה את הגידול בממצאים קטנים יותר שה-CT אינו מצליח. פרופ' שפיגלמן הבהיר כי אין ה-CT יכול להחליף את ה- MRI: "ש. אם CT שולל את העניין זה מחייב עוד בדיקה נוספת. ת. המעקב אחרי אקוסטיק נוירינומה היום הוא מעקב של MRI אלא אם כן יש סיבות שמונעות מהחולה לבצע MRI ויש סיבות רפואיות. ש. אני אגיד לך מאיפה שאלתי. שאלתי שמ-1990 בהדסה הם ביצעו CT אני יכול למנות לך את התקופות. ב-1993 יש כמה CT שהם עשו וה-CT ממה שאני יכולתי ללמוד הוא שלל כל התפתחות. ת. כן ש. אז ת. אז CT יכול לשלול נוכחות של גידול שחורג מתעלת השמע הוא לא יכול, להראות גידול בתוך תעלת השמע (פר', עמ' 800). 19. יש בהקשר זה גם להפנות לדברי המנתח פרופ' שליט בעניין ביצוע בדיקות ההדמיה לאחר הניתוח: "ש. האם אתה יכול להתייחס לבדיקות ההדמיה לאחר הניתוח. ת. ראשונה בסמוך אחרי הניתוח, ב-16.10.88, ואחר כך ב-27.9.89, ב-6.3.90 אחר כך התובע לא הופיע שנתיים למעקב, הופיע ב-12.92 וה-CT בוצע ב-19.1.93 שמראה שהגידול חזר בתעלת השמע, אך הוא לא הופיע שלוש שנים, הגיע ב-96'" (פר' מיום 31.8.04 עמ' 7). מדברים אלו עולה לכאורה, שגם בדיקת CT גילתה את צמיחת הגידול מחדש בראשית 1993, אך מאחר שהתובע לא בא לביקורת הדבר לא נאמר לו. עובדה זו מעוררת תמיהה ואולם ב"כ התובע לא עסק בה. אציין כי לא הובהר בראיות שלפני כיצד התגלה הגידול בבדיקת CT (ניתן להעריך, כי היה אז כבר מספיק גדול), ומכל מקום, אני רואה מקום להניח שאילו היתה מבוצעת בדיקת MRI היה הגילוי נעשה אף מוקדם יותר, כאשר הגידול היה קטן אף יותר. בנסיבות שצוינו, אקבע בדרך אמדן כי הגילוי יכול היה להיעשות כבר בסוף שנת 1990. ויוטעם, התובע שיתף פעולה וביצע בדיקת CT במרץ 1990, נראה, אפוא, כי אילו נערכה אז בדיקת MRI, ניתן היה לגלות את הגידול. 20. המעקב לאחר הניתוח נערך מטבע העניין בעיקר על-ידי הגוף שביצע את הניתוח, דהיינו, הדסה. הדסה הסתפקה בבדיקות CT שנערכו לתובע. לא היה די בכך, מאחר שלא היה באמצעות בדיקות אלו לגלות גידול בעצב השמע למן תחילת צמיחתו. היה על הדסה לאחר הניתוח לבצע בדיקת MRI אחת לשנה. בדיקה כזו היתה מביאה לגילוי הגידול, אף בתחילת דרכו. את מחדל אי-האיבחון האמור יש בוודאי לייחס להדסה. מטבע העניין, הפיקוח הנוירולוגי לאחר הניתוח נעשה בהדסה, מאחר שהתובע נותח בהדסה. ואולם, לגרסת התובע, באותה תקופה גם המשיך לקבל טיפול בקופת חולים, וביקר אצל רופא המשפחה, אצל נוירולוג ואצל רופא אף אוזן גרון (פר', עמ' 131). הגם שהתובע לא פירט בעדותו על מה התלונן בפני הרופאים בקופת חולים, יש מקום ללמוד מכלל עדותו כי התלונן על "כאבים חזקים", כפי שהתלונן בהדסה. בנסיבות אלו, יש לייחס גם לרופאי קופת חולים התרשלות באי-בירור סיבת הכאבים, לרבות באמצעות הפניה לבדיקת MRI. סיכום 21. מהאמור לעיל עולה, כי יש לייחס לנתבעות רשלנות בכל הנוגע לתקופה שקדמה לניתוח הראשון, ולמעקב אחר הניתוח הראשון, אך אין לייחס להדסה רשלנות בכל הנוגע לתוצאות הניתוח הראשון. בהתחשב בעובדה שביד שתי הנתבעות היה להורות על הבדיקות המתאימות, בשתי התקופות הרלוונטיות, אני קובעת כי שתיהן אחראיות לנזק באופן שווה. בשל העובדה שהגידול החוזר התגלה רק בשנת 1996, לא עומדות לנתבעות טענת התיישנות, מאחר שהנזק של חזרת הגידול בשל אי הוצאתו בשלמותו בשנת 1988, התגלה לתובע רק ב-24.1.96 והתביעה הוגשה ב-1999. אשר למחדל באבחון בתקופה שקדמה לניתוח הראשון, אציין כי אומנם עלה בבירור מעדות התובע, כי הוא ידע שהוצא מראשו גידול גדול במיוחד, ולכן כל מה שהיה צריך לדעת לגבי האיחור באיבחון כטענתו, היה ידוע לו בשנת 1988, אבל בשל אי הוצאת הגידול בשלמותו, וגילוי הגידול החוזר ב- 1996 יש לדחות טענת ההתיישנות, זאת מהטעם שע"פ 89(2) לפקודת הנזיקין כאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה והוא "לא נתגלה ביום שאירע" מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום "שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". האם נגרם בנתוח השני נזק נוסף 22. ע"פ גירסת התובע, פרופ' שליט אמר לו כמה ימים אחרי הניתוח הראשון, כי הגידול היה גדול במיוחד: "יום אחד, אחרי הניתוח בכמה ימים, ישבנו שם במחלקה עצמה ואמרתי לו: ד"ר איזה גודל הגידול שהיה לי שהוצאת לי מהראש? אמר לי בגודל שהיית אוכל אבטיח. גם בתעודת שחרור היה כתוב שזה היה 6 ס"מ. זה גם ישב על מיקום מסוכן, זה על גזע המוח" (עמ' 128-129). האם האיחור בביצוע הניתוח השני גרם לתובע תוספת נזק מעבר לזה שנגרם כתוצאה מהניתוח הראשון? 23. פרופ' שפיגלמן העיד, כי כתוצאה מהניתוח שבוצע לתובע בשנת 1996 לא נגרם לתובע נזק נוסף: "ש. ... לגבי הניתוח של 1988 ורסוס הניתוח של 1996 זה נכון לומר שבעצם מהניתוח של 1996 לא נגרם נזק שיעורי נוסף. ת. לא, לא נגרם נזק. ש. לא נגרם למעשה הנזק כפי שהוא משתקף פה ברשומות הרפואיות ובחוות הדעת של כולם הוא נגרם כולו או בעיקרו במסגרת הניתוח של 1988 כתוצאה מהניתוח של 1988. ת. כן" (פר', עמ' 799). גם פרופ' גרושקביץ אישר כי אחוזי הנכות של התובע נשארו בעינם לאחר ביצוע הניתוח בשנת 1996: " ... אני רוצה לשאול אותך ... בהנחה שהתובע היה מגיע אליך מיד לאחר הניתוח של 1988, מה היו אחוזי הנכות שהיית קובע לו לאחר הניתוח הראשון. ... ת. אותם האחוזים. ש. כמו היום? ת. כן" (פר', עמ' 253). מהאמור לעיל עולה, כי האיחור באיבחון שיבתו של הגידול לא גרם לתובע נכות שלא היתה לו קודם לכן. נכותו נגרמה כבר קודם לכן, בשל טיבו של הגידול ומיקומו באזור קריטי מבחינה נוירולוגית. יתר-על-כן, התובע, כאמור, נפגע בילדותו בתאונת דרכים, שגרמה לו כבר אז נזקים משמעותיים. ואולם, יש מקום להעריך, כי בשנים שבהן התאחרה האבחנה לאחר הניתוח הראשון ולא נמצא פתרון לסבלו של התובע, גרמה התרשלות הנתבעות לסבל רב לתובע. תקופה זו התאפיינה בתלונות חוזרות של התובע בשל מצוקותיו, אשר נגרמו, כך יש להניח, בין השאר על-ידי צמיחתו החוזרת של הגידול, שלא הופסקה במועד הנכון. שיעור הנזק 24. מהאמור לעיל עולה, כי הנתבעות התרשלו כלפי התובע, באיחור באבחון צמיחת הגידול, הן בתקופה שלפני הניתוח הראשון והן בתקופה שלאחריו. לא הייתה מחלוקת שהוצאת גידול גדול יותר פוגעת יותר ברקמות שמסביבו, ולכן האיחור בגילוי הגידול לפני הניתוח הראשון, גרם נזק רב. ואולם, מאחר שהתובע נפגע כבר בגיל צעיר בתאונת דרכים שגרמה לו לבעיות גופניות משמעותיות, מתעוררת שאלת חלק הנכות שיש ליחס לתאונה, ביחס לזה שיש לייחס להתרשלות המתוארת. פרופ' גרושקוביץ קבע לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 54.6% בגין שיתוק עצבים שונים בפנים. ד"ר ש' ליטמן, פסיכיאטר מטעם התובע ציין, כי לתובע שורת סימפטומים והגבלות, וביניהם: א. כאבי ראש מתמידים באזורים הקשורים לניתוח מאחורי האוזן השמאלית, כאבים במצב באופן קבוע ולוחץ. ב. צניחת העפעף בעין שמאל. ג. בעיות בהליכה בשל חולשה בפלג גוף שמאל. סובל מכאבים בכתף שמאל וגם מצד ימין, והרגליים נרדמות. ד. בעיות בקריאה בשל קושי להתרכז. ה. נדודי שינה. לעיתים אינו נרדם במשך רוב שעות הלילה, באי שקט ומתח נפשי, סובל מכאבי ראש. לעתים נרדם רק לפנות בוקר ומתעורר מאוחר למחרת. ו. תאבון - אין הפרעות בתיאבון, ואולם יש לו בעיות בבליעה. לעתים נוזלים נשפכים עקב השיתוק בשרירים מסביב לפה, דבר המקשה על היכולת לשתות ולאכול בין אנשים. ז. הפרעות בזיכרון ובריכוז. בפרק המתייחס לסטטוס הנפשי, ציין ד"ר ליטמן בעיות בצורתו החיצונית (עווית עקומה בפה, צלקת במצח, עפעף שמאל מכסה חלק מהעין, הליכה צולעת בצורה קלה) וכן ליקוי שמיעה. הוא הוסיף כי התובע מתמצא בזמן ובמקום וביחס לעצמו, אין לו הפרעות בחשיבה, ובשיפוט וציין גם כי האפקט מדוכא ומיואש. בסיכום ציין ד"ר ליטמן, כי התובע סובל מכאבים והגבלות פיזיות ונפשיות קשות, נדודי שינה, עצבנות, קשיים בריכוז, דימוי עצמי ירוד ונחות עם תחושה של חוסר ערך עצמי. ד"ר ליטמן קבע לתובע 50% נכות בתחום הנפשי לצמיתות, וציין כי הוא זקוק לטיפול נפשי. ד"ר נעה קרת, פסיכיאטרית מטעם נתבעת 2, קבעה כי בעקבות הניתוח להסרת הגידול שנערך ב-1988, לא נגרמה לתובע נכות פסיכיאטרית מעבר לזו הקיימת אצלו מילדות. על-פי תאורה, התובע מאובחן כסובל מהפרעת אישיות אורגנית. הפרעה זו, בנוסף לפגיעה המוחית, מתאפיינת בעיקר בדפוסי התנהגות (אי יציבות רגשית, רגזנות ונטייה להתפרצויות כעס ותוקפנות) בצרכים ובדחפים (מתן ביטוי מיידי לצרכים או דחפים ללא התחשבות בזולת, בתוצאות או בנורמה החברתית). לדברי ד"ר קרת, מאפייניה של ההפרעה באו לידי ביטוי אצל מוטי לוי לאחר פציעתו בתאונת הדרכים. ד"ר א. מיטרני, פסיכיאטרית מטעם נתבעת 1, ציינה בחוות דעתה, כי התובע: "סבל מפגיעת ראש קשה בגיל 3 שנים, בילדותו נצפו הפרעות התנהגות ולמידה. כפי הנראה למד במסגרת החינוך המיוחד... החל מגיל 25 חדל לעבוד. סובל מהפרעות נפשיות שונות כגון דיכאון, רגזנות, תוקפנות אלימה וחוסר תפקוד תעסוקתי. השיתוק בעצבי הפנים פוגע בדימוי החזותי. ההתנהגות האלימה מפחידה את אשתו... ומפחידה גם אותו עצמו בשל אובדן כל שליטה עצמית ובשל הסכנה שהינו מסב לסביבה. התמונה הקלינית תואמת הסתמנות קוגניטיבית והתנהגותית האופיינית לפגיעה אורגנית מוחית... ושינויים אפקטיביים ואישיותיים... הנני מעריכה את הנכות הנפשית הצמיתה ל-50%... נכות זו נובעת ברובה מפגיעת הראש עקב תאונה בגיל 3 ובחלקה מהגידול בעצב השמע בגיל 25. להערכתי, יש ליחס שני שליש (33.3%) מהנכות הנפשית הצמיתה לתאונה בילדותו, ושליש (16.6%) להשפעת הגידול במח אשר אובחן בשנת 1988. התובע זקוק למעקב פסיכיאטרי צמוד ולטיפול תרופתי (במסגרת השירותים הקהילתיים). כמו כן זקוק לתמיכה והדרכה בכל הקשור ביחסי משפחה. למרות ניסיונות שיקומיים בעבר שלא צלחו, מומלץ לנסות שוב ולהפעיל את התובע בתחום התעסוקה בעצה עם גורמי שיקום". 25. הגידול שהוצא ב - 1988 החל להתפתח אצל התובע, ככל הנראה, כבר בעת היותו קטין או על סף היותו בגיר. במועד הניתוח הראשון היה התובע כבן 25 (הוא החל להתלונן בקופת חולים משנת 1981 בהיותו כבן 18). לדברי התובע, עבד כחצי שנה לפני הניתוח הראשון בעיקר במוסך השייך לאביו (פרו' עמ' 128) ואחרי העבודה במוסך היה: "מנהל את הפקמן זה במרכז כלל... והייתי מסיים שם והיו לי ימים גם שהייתי עובד בקומה 10 נראה לי מלצר. זאת אומרת שלוש עבודות הייתי עובד כמעט ביום, שתיים לפחות" (פרו' עמ' 135). אשר לשכרו - התובע העיד כי קיבל תלוש משכורת מהמוסך, אבל זה לא הוגש כראיה. על-פי עדותו, קיבל במוסך "משהו בסביבות ה-800 לירות. בפקמן אולי 500 לירות. שם עוד איזה 300 לירות" (פר' עמ' 136). התובע למד, חשמלאות רכב וקיבל "פרס הנער העובד המצטיין" לשנת 79/80, מטעם ההסתדרות הכללית של הנוער העובד והלומר. התובע לא שב לעבוד לאחר הניתוח הראשון. ניסיון לשקמו באמצעות המוסד לביטוח לאומי, לא עלה יפה, והוחלט שהוא לא בר-שיקום. עבודות מסוימות שהוצעו לו בלשכת התעסוקה לא הצליח לבצע, בשל מחושיו, וגם מאחר שהיה עליו להתייצב לבדיקות רפואיות ולטיפולים (עמ' 152). עוד עלה מעודת התובע, כי שתי אחיותיו שגרות לא רחוק ממנו, מבשלות לו, ובני המשפחה מבצעים את הניקיון בעבורו (עמ' 133). 26. לגבי מצבו לאחר הניתוח השני, התובע העיד כי הוא סובל "מפגיעה נפשית, סחרחורות כאבי ראש, לא שומע באוזן שמאל, חצי גוף שלי רדום... השמאלי ראיה כפולה מצד שמאל. אפילו הלשון שלי רדומה בצד שמאל... בוא נגיד אם אני מרים אפילו בקבוק של קילו היד כואבת לי, הראש כל החזה אני לא יכול לנשום, אני לא יכול לזוז" (פר' עמ' 137). עם זאת, על-פי עדות התובע, יש לו רישיון נהיגה אך הוא נוהג מעט. עוד סיפר התובע, כי הוא נזקק לתרופות רבות: טגרטול, סרקוסט, נקסין ותרופות לעיניים. לדבריו, הוא מוציא על התרופות בערך 500 שקל לחודש (עמ' 140). לא הוגשה קבלה כלשהי. 27. מהאמור לעיל עולה, כי התובע עבד עד גיל 25, וזאת אף כי סבל כבר כמה שנים ממיחושים שניתן להסבירם, או למצער את חלקם, על-ידי צמיחת הגידול. באשר לפיצוי לעבר, יש להביא בחשבון גם את העובדה ששהה במאסר 7 חודשים בשל אלימות שהופעלה כלפי אשתו. אלא שאלימות זו נקשרת למצבו הנפשי המאופיין גם בכעסים למיניהם, כעולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית. מקובל עלי כי התובע איבד את כושר השתכרותו. השאלה היא מהו היקף הפגיעה ביכולת ההשתכרות שיש ליחס להתרשלות הרפואית הנדונה. 28. אני סבורה, כי יש להעמיד היקף זה על 40% מהיקף נכותו, זאת בעיקר על יסוד חוות דעתה של ד"ר מיטראני ועל יסוד העובדות הקשורות בתאונת הדרכים. אין ספק שכבר לאחר תאונת הדרכים שהתובע עבר בגיל 3.5, סבל התובע מכאבי ראש מטרידים, סחרחורות וליקוי שמיעה, וכן מבעיות הסטטיות. התובע שוחרר אז מבית החולים עם מפתח עין שמאלית נמוך וקטן מזו הימנית, חולשה של שרירי גלגל עינו השמאלית, עם צניחת עפעף עליון. כמו כן, כבר בגיל צעיר סבל התובע מהפרעות התנהגותיות קשות שבגינן נשלח לבירור פסיכיאטרי שבגדרו נמסר גם על קשיים בלימודים. בגיל 10 אושפז התובע בגין הפרעות נשימה שנמשכו חודשיים והיה צורך לכרות גידול בלוע, דבר שנעשה במסגרת מרפאת אף אוזן גרון בהדסה. כמו כן, יש להביא בחשבון שהגידול עצמו צמח מבלי שהנתבעות גרמו לכך ונראה כי גם אם היה מתגלה בזמן, היה על התובע להתמודד עימו על-ידי טיפול שאינו קל, ואפשר שהיה מותיר נזק קבוע כלשהו. 29. שאלה נוספת היא מהו השכר הרלבנטי לקביעת הפיצוי לתובע. האם השכר הממוצע במשק או שכר המינימום כטענת הנתבעות. בהתחשב בעובדה שהתובע קיבל פרס הצטיינות בסיום לימודיו בקורס, אני נוטה לדעה שהייתה לתובע היכולת לעבוד במקצוע של חשמלאות רכב ולהשתכר בסביבות השכר הממוצע אלמלא הפגיעה הרלשנית. ע"פ הראיות שלפני, אין בידי לקבוע כי בוגר הקורס אינו מסוגל לעבוד במקצוע ככל בעל מקצוע מתאים אחר. אני מביאה בחשבון גם את העובדה שהתובע עבד אצל אביו. אכן, אפשר שבתנאים אלו הועסק אף כי כישוריו לא היו גבוהים, אך אין סיבה לפקפק ביכולתו לאור התעודה שבסיום הקורס. בהתחשב בכלל השיקולים, אני מעמידה את היקף הפגיעה הכספית בתובע לצורך החישוב על סך של 3,000 ₪ לחודש. 30. לאור האמור אני פוסקת לתובע: א. כאב וסבל - בהתחשב בשנות הסבל של הכאבים המוגברים עד לגילוי הגידול, בתקופה שקדמה לניתוח הראשון, ובתקופה שלאחריו - 1,000,000 ₪ (כולל ריבית). ב. הפסד השתכרות לעבר - יחושב ע"י הצדדים מראשית דצמבר 1987 (בהתחשב במועד הפסקת עבודתו), עד למועד פסק הדין על-פי 3,000 ₪ לחודש, בצירוף ריבית, והפרשי הצמדה כדין (ממחצית התקופה). ג. הפסד השתכרות לעתיד - יחושב עד הגיע התובע לגיל 67 על-פי 3,000 ₪ לחודש. ד. עזרת הזולת בעבר - התובע הסתייע בבני משפחה, ואולם זכאי הוא לפיצוי, למצער, בגין כל עזרה חורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. הסכום יחושב החל מדצמבר 1987 עד למועד פסק הדין, על-פי סכום של 1,000 ₪ לחודש. ה. עזרת הזולת בעתיד - יחושב על-פי תוחלת חיי התובע, על-פי 1,500 ₪ לחודש. ו. הוצאות רפואיות - לא הובהר מדוע אין התובע מקבל את כלל הטיפולים ללא תשלום כחבר קופת חולים. התובע גם לא הציג כל קבלה על הוצאה כלשהי. בנסיבות אלו אני סומכת ידי על הצעת הנתבעות לפסוק סכום גלובלי של 30,000 ₪ (להיום) עבור הטיפולים אשר אינם נכללים בסל הבריאות. ז. הוצאות ניידות לעבר - בהעדר קבלה על הוצאות בגין מוניות, אך בהתחשב בקשייו הגופניים הכלליים של התובע (התובע לא נפגע ברגליו ואינו מוגבל בהליכה ישירות ואולם סובל מחולשת פלג הגוף השמאלי) ובראיות על הגעתו התכופה לבירור רפואי ולטיפולים, אני פוסקת לתובע סכום גלובאלי העומד על 6,000 ₪ (להיום). ח. הוצאות ניידות לעתיד - פוסקת לתובע, באופן גלובאלי, סך של 40,000 ₪. ט. מסכום הפיצוי האמור יופחת 40% מסך של 1,003,536 ₪ - היוון זכויותיו של התובע במל"ל, בהתאם לחוות הדעת של שי ספיר (ראו קציר, פיצויים בשל נזק גוף, כרך ב' עמ' 1504). לאור האמור אני מקבלת את התביעה, פוסקת לתובע את הסכומים שנפסקו לעיל וכן מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20% מהסכומים שנפסקו בצירוף מע"מ. הנתבעות ישלמו סכומים אלו בחלוקה שווה ביניהן.רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותרשלנות רפואית (סרטן)סרטןרשלנות רפואית (באבחון)