הלכה היא שקביעת קיומה של גמירות הדעת, הנה עניין אובייקטיבי. חתימה על הסכם, וכל עוד לא הוכחה תרמית מצד כלשהו, מהווה הוכחה לגמירות הדעת. הבעיה נוצרת כאשר מתקיים משא ומתן מפורט המבשיל לכדי קביעת עקרונות מוסכמים והכנת מסמכים הנוגעים להסכם הסופי, אך מי מהצדדים אינו חותם על הסכם סופי. במצב זה, יש לחפש עדות לגמירות הדעת במקורות חיצוניים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גמירות דעת חתימה על הסכם: הערעור 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י. צור, סגן נשיא) בתיק א' 2034/05 , מיום 10.12.07. פסק הדין דחה את תביעת המערער לאכיפת הסכם ופיצויים בסך 130,000 ₪, כפי ערכם ביום הגשת התביעה. פסק הדין 2. על פי פסק הדין, המערער הנו עו"ד במקצועו, והמשיבים הנם זוג מבוגרים ובעלי זכות דיירות מוגנת בדירה שברחוב הצפירה 19 בירושלים, הידועה כגוש 30010, חלקה 1/32 (להלן: הדירה). 3. אין מחלוקת כי "עמידר" העניקה למשיבים זכות לרכוש את מלוא הזכויות בדירה, לרבות כל הצמדה ולרבות זכויות בנייה על גג הדירה. 4. באשר לקשר שבין הצדדים, צוין בפסק הדין, כי המשיבים פנו למערער במהלך חודש יולי 2004 והציעו לו לרכוש מהם את זכויות הבנייה הצמודות לדירה. בתמורה לכך, הציעו, ישא המערער בעלות רכישת הבעלות מ"עמידר" ויבצע עבורם שיפוץ יסודי בדירתם. סוכם בין הצדדים שהמערער ישלם למשיבים סכום בגובה 857,618 ₪. ביום 5.1.05 חתמו הצדדים על התשריט ועל המפרט (נספחים א' ו- ב' לכתב התביעה). אמנם נערך הסכם המסדיר את מכירת זכויות הבנייה הצמודות לדירה (נספח ג' לכתב התביעה) אך זה לא נחתם על ידי הצדדים. כן לא נחתם הסכם נוסף אשר אמור להסדיר את התחייבות המערער לביצוע השיפוץ היסודי בדירה (נספח ד' לכתב התביעה) (להלן: הסכם המכר והסכם השיפוצים בהתאמה). 5. משניתקו המשיבים קשר עם המערער הגיש תביעתו לבית משפט קמא על מנת לאכוף את שני ההסכמים שבין הצדדים, ולחילופין, פיצויים בשל אי קיום ההסכמים, כפי שנקבע בהסכם המכר, בסך 30,000 דולר שערכם בשקלים הנו 130,000 ₪. 6. הטענה העיקרית של המשיבים, בבית משפט קמא, היא שחתימה על התשריט ועל המפרט הייתה על תנאי. בתשריט המוסכם צוין, כי: "בכפוף לחתימה על הסכם סופי. אין בחתימה הנ"ל משום התחייבות לחתום על הסכם סופי", ובמפרט הטכני צוין: "בכפוף לחתימה על הסכם סופי". הצדדים נפרדו מבלי שיחתמו על הסכם סופי. בנוסף לאמור, נטען כי טענת המערער לקבל פיצויים הנה בבחינת דבר תיאורטי, היות ועד להגשת התביעה טרם הוענקו למשיבים זכויות כלשהן בדירה, והדירה טרם נרכשה על ידם מ"עמידר". 7. בית משפט קמא התרכז בשאלה הבאה, שעל בסיס התשובה לה ניתן להכריע בתביעה: האם שני ההסכמים (המכר והשיפוצים) מהווים כל אחד חוזה מחייב נוכח העובדה שאינם חתומים. על מנת להשיב על השאלה דנן, סקר בית המשפט את הכללים שיש בהם כדי לסייע בידו למתן תשובה. מדובר בסוגיה שאיננה קלה, כך שאין די בעובדה שהטיוטות אינן חתומות כדי להכריע בשאלה. כללים אלה נקבעו בפסק דין בעניין בוטקובסקי (ע"א 692/86 + 693/86 בוטקובסקי נגד גת, גת נגד בוטקובסקי פד"י מד(1), 57). סיכומם של כללים אלה הוא: צדדים העורכים הסכם מוקדם ומסכימים לחתום על חוזה, מוחזקים כמי שלא ראו בהסכם המקדמי בסיס להתקשרות מחייבת, וזו חזקה הניתנת לסתירה; כוונת הצדדים תיבחן מלשון ההסכם המקדמי ואם הוא מכיל את כל התנאים ההכרחיים להתקשרות מן הסוג הנידון בו ומהתנהגותם תוך כדי המעשה ולאחריו; גמירת הדעת תיבחן לפי אמת מידה אובייקטיבית, קרי הביטויים החיצוניים הגלויים של גמירת הדעת; חתימת צד על חוזה מהווה ראיה חזקה לגמירת דעתו. באשר למי שלא חתם- על בית המשפט לבדוק בקפדנות את קיום גמירת הדעת מצדו; מסמך בכתב הנערך בכתב ידו של המתחייב שהנו מוסמך להתחייב בעסקת מקרקעין, בלא שסויגה ההתחייבות העולה מן המסמך, והמסמך נמסר לידי הצד הזוכה על פיו, מהווה חזקה לגמירת דעתו של המתחייב, אפילו הוא לא חתם עליו; אם הצדדים קיימו מו"מ ובעקבות כך נכתב מסמך שממנו נמסר עותק לצד שכנגד, והצדדים לחצו ידיים והסכימו להיפגש לאחר מכן לשם חתימה על חוזה, הדבר מלמד כי נערכה עסקה גמורה ושלמה. 8. על מנת שיוכל בית משפט קמא ליישם את הכללים האמורים על עובדות המקרה הנדון, קבע בית המשפט את העובדות הבאות: לאחר שעמידר העניקה למשיבים את מלוא הבעלות בדירה, לרבות כל הצמוד לה ולרבות זכויות הבנייה על גג הדירה, המשיבים היו מעוניינים להשיג מימון לא בנקאי לרכישת הבעלות ולמימוש זכויותיהם. לאחר שנוצר קשר בין הצדדים, נוהל משא ומתן ביניהם. כתוצאה מהמו"מ גובשו העקרונות הבאים: המערער ישלם למשיבים סך 857,618 ₪ בגין זכויות הבנייה ויבצע על חשבונו שיפוץ יסודי בדירה באמצעות קבלן; המערער הזמין מדידה של הדירה ושאר החלקה וכן בדיקה אדריכלית של אחוזי הבנייה הצמודים ואופן ניצולם, והציג למשיבים תשריט לדירה לאחר שיפוצה. המשיבים ביקשו לערוך שינויים בסקיצה; במקביל הוכנו טיוטות של הסכם מכר ושל הסכם שיפוצים. ביום 5.1.05 נקבעה פגישה בין המשיבים ובא כוחם ובין המערער לשם חתימה על ההסכמים. בפגישה הוגשה למערער טיוטה של ההסכמים והמשיבים עברו על כל פרטי המפרט הטכני. בסיום הפגישה ובטרם חתימה, חשה משיבה 2 שלא בטוב וביקשה לדחות את החתימה הפורמאלית. באשר להערה שעל שני הנספחים א' וב' לתביעה בהם נרשם בכתב ביד "בכפוף לחתימה על הסכם סופי.." קיימת מחלוקת: המערער טען כי הוא הוסיף את התרשומות האמורות בכתב ידו כדי "לדרבן את המשיבים להגיע לחתימה למחרת כפי שהתחייבו", ואילו בנם של המשיבים אמר שההערה הוספה לאור הצעת קבלן אליו הוא התקשר לפני החתימה על ההסכם הסופי. 9. באשר לנפקות המשפטית של התרשומות האמורות, ולא משנה מי יזם את הדבר, ברור כי הצדדים הסכימו לתוספת לפיה החתימה על המפרט הטכני תחייב בכפוף לחתימה על הסכם סופי. מכאן הגיע בית המשפט למסקנה: "משלא נחתם הסכם סופי הרי שאין כל נפקות לחתימה על התשריט והמפרט הטכני. במובן זה, לפי הלכת בוטקובסקי הנ"ל, הצדדים מוחזקים כמי שלא ראו בהסכם המוקדם בסיס להתקשרות מחייבת ולא נסתרה במקרה שלנו החזקה לפיה כוונת הצדדים כשחתמו על התשריט והמפרט הטכני, לא הייתה להתקשר באופן מחייב בלא לחתום על 'הסכם סופי'. התנהגות הצדדים עובר לחתימה על התשריט והמפרט הטכני ולאחריו מצביעה על כך שלא הייתה לשני הצדדים, או לפחות לנתבעים, גמירות דעת באשר להסכם הסופי שבסופו של דבר לא נחתם" (פסקה 11 לפסק הדין). 10. בית משפט קמא מצא חיזוקים נוספים למסקנתו שלא הייתה גמירות דעת של הצדדים. המערער, אשר הסתייע בעו"ד נוסף ידע כי המשיבים הנם כבני 70, כי אין להם היכולת הכספית לשלם את התמורה לעמידר, וכי הרכישה אמורה להתבצע לא יאוחר מיום 9.1.05. במצב כזה, ואם ראה כי העסקה בינו ובין המשיבים סגורה מדוע לא העביר כספים לעמידר, או ביקש מעמידר אורכה? הרי ידע כי האופציה הזו עומדת לפוג ביום 9.1.05. לאחר מועד זה וכל עוד לא התבקשה אורכה, עמידר יכולה להציע את הדירה למכירה בשוק החופשי. המערער הצהיר בסעיף 10 לתצהירו, כי המשיבים מתעניינים רק בשיפוצים ולא בהסכם הפורמאלי. דבריו אלו, לדעת בית המשפט, משליכים על השאלה הנוגעת לגמירות דעתם של המשיבים, קרי, מעידים שלא הייתה להם גמירות דעת באשר לחוזים שלא נחתמו. כמו כן, מתצהירו של בנם של המשיבים עולה, כי גם המשיבים לא היו שבעי רצון באשר להיבט הכספי ולהיבטים נוספים, אשר הובילו אותם שלא לחתום על ההסכמים הסופיים. בנוסף לכל האמור, ציין בית המשפט כי מדובר בעסקה במקרקעין החייבת להערך בכתב. טענות המערער 11. המערער טוען, כי בין הצדדים נכרת הסכם לפיו המערער יממן את רכישת זכויות הבעלות וזכויות הבנייה מחברת עמידר בדירה, וכן ישפץ את הדירה לפי דרישות המשיבים. בתמורה לכך, יקבל המערער את זכויות הבנייה הצמודות לדירה. לאחר שנכרת ההסכם ניתקו המשיבים מגע עם המערער, זאת בעקבות קבלת הצעה כספית טובה יותר מיזם אחר עמו חתמו על חוזה. לדידו של המערער, היה על בית המשפט להתחשב בעדות עורך דינם של המשיבים, אשר ניסח בעצמו את ההסכם בין הצדדים, לפיה העסקה הושלמה. בעקבות כך מימן המערער על חשבונו הזמנת אדריכל ומודד והשקיע מזמנו ומהונו במדידות, בבדיקות בעירייה, בהכנת תשריטים ותכנון השיפוץ. המערער טען כי קביעת בית המשפט שמדובר בהתקשרות הכוללת "מכר זכויות במקרקעין", ועל כן היא חייבת להערך בכתב- בטעות יסודה. הזכויות בדירה טרם הועברו לידי המשיבים, וכל עוד לא נחתם הסכם בין המשיבים לעמידר לרכישת הדירה והזכויות הנלוות לה, אין בידם של המשיבים זכות כלשהי. הדירה טרם נמכרה ועל כן אין ולא הייתה כל עסקה במקרקעין המחייבת מסמך בכתב. מה שהוסדר בהסכם היה מכר זכויות עתידיות, שאינן זכויות במקרקעין, ועל כן לא חלה עליהם הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין. לחילופין הוסיף המערער כי "זעקת ההגינות מצדיקה סטייה מעיקרון הכתב". כן טוען המערער כי במקרה זה נתמלאה דרישת הכתב. ההסכם נוסח על ידי בא כוחם של המשיבים, אליו צורפו שני מסמכים- תשריט ומפרט - אשר נחתמו על ידי הצדדים, כך שהקביעה שההסכם לא נערך בכתב איננה נכונה. 12. באשר לגמירות הדעת, טען המערער כי החתימה על שני המסמכים מוכיחה את גמירות הדעת של הצדדים. בשונה מפרשת בוטקובסקי, בה דובר על הסכם מוקדם המכיל פרטים בסיסיים ושלא נחתם על יד אף צד, ובה נדברו הצדדים להיפגש לצורך חתימה על הסכם אחר שעוד לא הוכן, במקרה דנן, לא זו בלבד שדובר בנוסח הסכם סופי ומפורט אשר נוסח על ידי בא כוח המשיבים, אלא שהחלק המהותי והמשמעותי נחתם על ידי המשיבים, כך שהחוזה לא נדרש לצדדים אלא כדי לשים חותם פורמאלי לעסקה הגמורה ביניהם. המערער הוסיף עוד, כי קיום יסוד המסוימות אינו מנותק מיסוד גמירות הדעת, והוא מעיד על גמירות דעת של הצדדים להתקשר בהסכם. 13. באשר לקביעה שלא הועברו כספים לידי המשיבים כשיקול לקביעה כי לא הייתה גמירות דעת מצד המערער, הרי קביעה זו הנה בניגוד לאמור בפרשת בוטקובסקי. בפרשה האמורה נקבע כי "מחדלי הרוכשים לנקוט לאלתר מהלכים לקיום החוזה מצדם (כהפקדת כספים לזכות המוכרת, הגשת בקשה לרישום הערת אזהרה וכד') אינם מעוררים ספק בדבר קיומה מלכתחילה של גמירת דעת מצדם להתקשר בחוזה עם המוכרת" (עמ' 73 לפסק הדין). בית המשפט התעלם מהעובדה שהמערער פעל על מנת למלא את חלקו בחוזה שנכרת בין הצדדים. הוא פנה לעמידר על מנת למלא אחר התחייבותו אך נתקל בסירוב בטענה שעו"ד חדש מטפל בעניינם של המשיבים. 14. המערער ממשיך וטוען, כי תוקפה של ההצעה הוארך מדי פעם ולא פקע ביום 5.1.05, כפי שנקבע. כן טען כי לא היה מקום לקבוע שבאי חתימת המשיבים על הסכם סופי משמעותה שלא הייתה להם גמירות דעת, הרי העובדה שלמשיבים לא היה עניין בהסכם הפורמאלי מוכיחה כי ברגע שחתמו על המפרט והתשריט הביעו דעתם כי מבחינתם נכרת החוזה. עמדת הפסיקה לעניין גמירות הדעת, כפי שהובעה בפרשת בוטקובסקי הנה כי: " גם כאשר נעדרת גמירת דעתו של המציע, אולם פנייתו מעידה על גמירת דעת, ולאו דווקא כאשר קיימת גמירת דעת בפועל. הצד האובייקטיבי חיצוני של התנאי גובר כאן על הצד הסובייקטיבי פנימי שלו" (שם, עמ' 67, כפי שצוטטו מספרה של המלומדת ג' שלו). ביישום האמור על מקרה זה עולה כי הצדדים הביעו דעתם באופן ברור כי החתימה הטכנית על החוזה תיערך למחרת בשל תשישותה של המשיבה 2. בא כוחם של המשיבים אף היה בדעה כי העסקה נגמרה וכי הצדדים הביעו את גמירות דעתם בעניין. לאחר החתימה הצדדים אף לחצו ידיים והחליפו חיבוקים ונשיקות - כפי שהעיד בא כוחם של המשיבים - ביטויים שיש בהם כדי ללמד על גמירות דעת. לאור האמור, מבקש המערער לקבוע כי נחתם הסכם מחייב בין הצדדים וכי הסכם זה הופר, והיה על בית המשפט לדון בדרכים לאכיפתו ולא להימנע מכך. עדויותיהם של משיב 1 ובנו אלי בן דוד (להלן: הבן) מעידות הן על חוסר תום לב והן על כך שאין כל מניעה להעניק למערער את סעד האכיפה. הבן העיד על חתימת הסכם עם יזם אחר, ואילו אביו טען שלא נחתם הסכם כזה אלא רק ניתן לו ייפוי כוח על מנת שיפעל מול עמידר לדחיית האולטימטום של הצעתם. במצב דברים זה היה על בית המשפט לדון בפיצויים המוסכמים בגין הפרת ההסכם בסך 30,000 דולר, וכן פיצוי עבור נזקיו, המסתכמים בסך 130,000 ₪, כפי שביקש בתביעתו. לחילופין, ציין המערער, כי טעה בית המשפט בכך שלא דן בתביעתו לסעד מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, בגין חוסר תום לב של המשיבים במשא ומתן, אף שביקש זאת בתביעתו ובסיכומיו. אין מחלוקת כי היו למערער הוצאות כספיות ניכרות במהלך המשא ומתן עם המשיבים וכי השקיע מאמצים רבים וזמן רב בקידום העסקה. 16. בישיבה מיום 11.9.08 ביקשה באת כוח המערער להשלים טיעוניה בכתב, בהסכמת בא כוח המשיבים שציין כי אין ברצונו להשיב לטענות המשלימות של חברתו בכתב. טענות המשיבים 17. בא כוח המשיבים תומך בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של פסק הדין הניתן לטובת מרשיו. לדידו, על פי הראיות אשר הובאו בפני בית המשפט לא הייתה גמירות דעת מצד המשיבים. עוד מוסיף בא כוח המשיבים, כי חלקו הארי של הערעור מופנה כנגד קביעות עובדתיות של בית משפט קמא. הוא מפנה להלכה לפיה ערכאת הערעור איננה מתערבת בממצאים כגון דא ולא בהערכת מהימנותם של העדים הבאים בפניה, אלא במקרים נדירים. לדידו של בא כוח המשיבים, כל מה שביקש המערער היה לקבל את מלוא הפיצוי המוסכם ולא תבע כל פיצוי אחר. נכון שנטען בתביעה כי היו לו נזקים במאות אלפי שקלים, אך המערער לא טרח לתקן את כתב התביעה ולא ביקש לכמת את הסעדים שהוא מבקש. מכאן, טוען בא כוח המשיבים, אין טעם בהעלאת שלל טענותיו של המערער, כפי שבאו לידי ביטוי בדבר פיצויים מכוח הסתמכות או מכוח סעיף 12 לחוק החוזים. השלמת טיעונים מטעם המערער 18. בא כוח המערער מבקש ללמוד מטענותיו של בא כוח המשיבים (בדיון אשר התקיים ביום 8.4.08) כי המשיבים אינם חולקים שנהגו בחוסר תום לב, שנקשרו בחוזה עם יזם אחר, והם אף אינם מכחישים את זכאותו של המערער לפיצויים. בעניין זה הוא מפנה לדברי בא כוח המשיבים לפיהם הוא אמר: "אני סבור שלא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות להגיע להבנות בנוגע לפיצוי למערער" (עמ' 3 לפרוט' הדיון מיום 8.4.08). הוא גם מפנה לסעיף 15(א) לכתב התביעה בו ציין כי במידה ולא יהיה ניתן לאכוף את ההסכמים הוא תובע פיצויים בגין הוצאותיו והפסדיו ובגין הרווחים שנמנעו ממנו. העובדה שלא ציין את סעיף 12 לחוק החוזים כדי לגרוע מהסעד המבוקש אין בה ממש, שהרי לפי תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי אין בעל דין מנוע מלהסתמך על הוראת דין מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו. המערער תבע סך של 130,000 ₪ כסעד נוסף לסעד האכיפה. דיון 19. א. סעד האכיפה על מנת לדון בסוגיה זו יש לבחון אם הייתה גמירות דעת אצל המשיבים. הלכה היא שקביעת קיומה של גמירות הדעת, הנה עניין אובייקטיבי. חתימה על הסכם, וכל עוד לא הוכחה תרמית מצד כלשהו, מהווה הוכחה לגמירות הדעת. הבעיה נוצרת כאשר מתקיים משא ומתן מפורט המבשיל לכדי קביעת עקרונות מוסכמים והכנת מסמכים הנוגעים להסכם הסופי, אך מי מהצדדים אינו חותם על הסכם סופי. במצב זה, יש לחפש עדות לגמירות הדעת במקורות חיצוניים. המערער תולה יהבו בעובדה שהמשיבים חתמו על שני מסמכים - התשריט והמפרט הטכני, ובעקבות החתימה עליהם לחצו הצדדים ידיים והתנשקו. על פי השתלשלות העניינים, לאחר שהתקיים משא ומתן בין המערער והמשיבים, והצדדים הגיעו לסיכום הפרטים הנוגעים בדבר, הכין המערער תשריט ומפרט טכני עליו חתמו הצדדים. לאחר חתימת הצדדים על שני המסמכים האמורים ולפי עדות המערער, הוא ביקש, לאחר שהמשיבה חשה ברע, לציין על גבי שני המסמכים האמורים תנאי לפיו שני המסמכים - התשריט והמפרט הטכני - אינם מחייבים כל עוד לא נחתם הסכם סופי. המערער ציין כי הוא עשה זאת על מנת לדרבן את המשיבים למהר ולחתום על ההסכם הסופי. במעשיו אלה היה המערער מודע היטב לכך שהוא בעצמו מתלה את קיום ונפקות שני המסמכים בחתימה על הסכם סופי. במצב זה נתן המערער למשיבים את האופציה לחזור בהם מכל ההסכמות אליהן הגיעו טרם חתמו על שני המסמכים האמורים, ואין לו להלין אלא על עצמו. לאור האמור, המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא לעניין חוסר הנפקות של חתימת המשיבים על שני המסמכים - בדין יסודה. שוב נדגיש כי הסכמת המערער לתנאי האמור וחתימתו עליה, כשלעצמה, משחררת את המשיבים מכל התחייבות לחתימה על הסכם סופי מחייב. בית משפט קמא ציין בצדק כי: "הצדדים מוחזקים כמי שלא ראו בהסכם המוקדם בסיס להתקשרות מחייבת ולא נסתרה במקרה שלנו החזקה לפיה כוונת הצדדים כשחתמו על התשריט והמפרט הטכני, לא הייתה להתקשר באופן מחייב בלא לחתום על 'הסכם סופי'". 20. בעדות בנם של המשיבים, על פיה העלו באמצעותו השגות והסתייגויות בעניין ההסכם, יש כדי להמנע מהמסקנה, שהמערער מבקש להוכיח, שהייתה גמירות דעת מצד המשיבים. קיומן של השגות שלא באו על פתרונן לבטח מביא למסקנה שטרם השתכללה גמירות הדעת מצד המשיבים. הבן הצהיר כי תוכנו של ההסכם המוצע לא היה מקובל על המשיבים (סעיף 14 לתצהירו וכן עמ' 29, ש' 21-24). בהמשך (בסעיף 17 לתצהירו) מפרט הבן את העניינים שלא היו מקובלים על המשיבים בהסכם, וליתר דיוק החסרים בהם לקה ההסכם (המיסוי, זכות הביטול החד צדדית של המערער, חובת המשיבים לקבל הסכמת השכנים, אי הבטחת קיומו של מחסן ועוד). הבן מוסיף כי רשם את הערותיו על טיוטת ההסכם שהועברה לעיונו (מסמך ב' לתצהירו). למחרת היום הגיע הבן למשרדו של המערער על מנת לוודא שההסתייגויות באו על פתרונן. הבן מדגיש כי הפסקת המגעים עם המערער באה לאחר שלא הייתה כל נכונות מצדו לבצע את התיקונים שביקש (החנייה והמסים) (שם, עמ' 31, ש' 3-4). משראה הבן שאין בכוונת המערער לשנות את המצב התקשר עם אביו והודיע לו כי הוא "עם האנשים האלה לא מתעסק" (עמ' 30 לפרוט', ש' 2). הבן גם מוסיף ואומר, ביותר ממקום אחד, שהמערער התעקש ולחץ עליו ועל הוריו לסיים את העסקה. מבחינת חקירתו של הבן עולה, כי המערער לא מצא לנכון לחקור אותו לעניין קיומה של הצעה מפתה אחרת, אשר לטענתו הביאה את המשיבים שלא לחתום על ההסכמים. הבן לא נשאל אף לא שאלה אחת בכיוון האמור. עיון בתצהיר עדותו הראשית של המערער מעלה, כי עובדה זו לא צוינה בצורה מפורשת. בסעיף 15 לתצהירו ציין המערער כי הוא לא הבין מדוע המשיבים מתחמקים מפניותיו ונמנעים מלבוא ולחתום על ההסכמים. הוא אמר שרק "עם הזמן החל לקנן בלבי חשש שמא צד שלישי כלשהו יצר עמם קשר והציע להם את אותה עסקה או עסקה דומה במהותה, בתמורה גבוהה יותר ...". במצב זה אין נפקות לכך שהמערער מעלה את טענתו זו בערעורו. כשהחלה באת כוח המערער לחקור את הבן בנושא הסתייגויותיו והוא החל להשיב ברוח הדברים עליהם הצהיר, ביקשה באת כוח המערער להתעלם מדבריו (עמ' 26 לפרוט' הדיון מיום 10.9.07, ש' 17-24). הבן נחקר בנגדית בנושא זה, והוא השיב כי אילו הבעיות וההסתייגויות עליהן הצביע היו נפתרות, היה החוזה נחתם (ראו עדותו בעמ' 26-27 לפרוט' הדיון מיום 10.9.07). מקריאת החקירה הנגדית עולה כי טענותיו של הבן לא הופרכו. 21. המסקנה מכל האמור לעיל הינה כי קביעת בית המשפט לעניין אי גמירת הדעת, לפחות של המשיבים, בעינה עומדת. משכך, אף אנו סבורים כי אין במקרה זה חוזה מחייב שיש להעניק בגינו את סעד האכיפה. 22. ב. הסעדים המבוקשים המערער מלין על כך שבית המשפט לא בחן את הסעדים החלופיים שביקש בכתב תביעתו, וטוען כי היה עליו לעשות כן. בתביעתו ביקש המערער את הפיצוי המוסכם, והוסיף: "אם מסיבה כלשהי לא ניתן יהיה לאכוף את ההסכמים, הרי מגיעים לתובע פיצויים על מלוא הנזקים שייגרמו לו בשל אי אכיפת ההסכמים, לרבות פיצוי בגין הוצאותיו, הפסדיו ופיצוי על אובדן הרווחים שנמנע ממנו עקב אי ביצוע ההסכם" (סעיף 15א לכתב התביעה). בסעיף 16 לכתב התביעה אמר המערער כי הוא מאמין שבית המשפט יתן צו לאכיפת ההסכמים, ועל כן הוא מעמיד את תביעתו לפיצויים על הפיצוי המוסכם, כפי שהוא קבוע בהסכם, קרי 30,000 דולר ששווים הנו 130,000 ₪. אם לא די בכל האמור, הרי בסעיף האופרטיבי (סעיף 18 לכתב התביעה) מבקש המערער "להזמין את הנתבעים לדין ולחייבם ... לקיים את ההסכמים ... ולשלם לתובע פיצויים בסך של 130,000 ₪ ...". 23. הנה כי כן, המערער לא נקט בכל אמצעי שהוא על מנת לכמת את הנזקים להם הוא טוען וסכומיהם נותרו בגדר נעלם שלא ידוע ערכו. אין די בהעלאת הטענה כאשר מדובר בנזקים. הדבר דומה להצהרת כוונות ללא כל פירוט. לכל הפחות, היה על המערער, בין היתר, להגיש חוות דעת מומחה לעניין הרווחים שהיה צפוי לקבל אילו היו ההסכמים יוצאים אל הפועל, או קבלות על הסכומים אשר לטענתו שילם לבעלי מקצוע. במצב זה על המערער היה לפרט את נזקיו ולתמוך אותם במסמכים. יתרה מזו, הרי הדבר משפיע גם על תשלום האגרה שעל המערער לשלם בגין הסכומים שהוא תובע. ברגע שהסתפק המערער בתביעת הפיצויים המוסכמים בגין הפרת ההסכמים, אין לו להלין אלא על עצמו, ואין לו לדרוש בשלב של הערעור יותר משביקש בבית משפט קמא (ראו ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פסקאות 15, 16, ). 24. ג. טענת הודאה בחוב מטעם המשיבים פסק הדין לא קבע כל ממצא, בין עובדתי ובין משפטי בעניין האמור. המערער טוען בהשלמה לטיעוניו לערעור כי המשיבים, באמצעות בא כוחם, הודו בפני ערכאת הערעור כי נהגו בחוסר תום לב ואישרו זכאותו של המערער לפיצויים. הוא מסתמך על דברי בא כוח המשיבים לפיהם: "אני סבור שלא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות להגיע להבנות בנוגע לפיצוי למערער" (עמ' 3 לפרוט' הדיון מיום 8.4.08). איננו שותפים לדעתו של המערער כי יש בדברים אלו משום הודאה בחוסר תום הלב של המשיבים עצמם, או הודאה בזכות המערער לפיצויים, וכי יש לחייב את המשיבים בגין אמרה זו. אמרה זו באה כתגובה לניסיונו של בית המשפט (בהרכב המקורי) להביא את הצדדים להגיע לפשרה - הא ותו לא, ואין לנתק את הדברים מהקשרם. 25. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור. המערער ישא בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.חוזהמסמכיםגמירות דעת