גניבת חולות

גניבת חולות בית המשפט ציין בפסיקתו כי עבודות כרייה וחציבה פיראטיות, בלתי-מבוקרות וללא היתר, גורמות לנזק סביבתי חמור ואף לנזקים כספיים ישירים ועקיפים לקופה הציבורית (ראה ע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 312). בעבירות סביבתיות הנפגע הוא הציבור כולו, והפגיעה היא פעמים רבות בלתי-הפיכה. לצערנו, עבירות אלו הפכו לנפוצות, כמעט לנוהג מקובל בתחום הבניה. לא בכדי מצא לנכון המחוקק לתקן את פקודת המכרות ולהחמיר את הענישה בגין עבירה זו מ- 3 חודשי מאסר ל- 5 שנות מאסר, ולקבוע כי הקנסות הקבועים בסעיפים 111, 111א ו-111ב ינועו בין כפל לפי ארבעה הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין. ראו בעניין זה את דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת המכרות (תיקון מספר 7), התש"ס - 2000: "הצעת החוק באה על רקע התגברות מקרים של כריית חול בלי היתר כדין וגניבת חומרי חציבה ... חומרתה של התופעה מתבטאת בעיקר בנזק אקולוגי וכלכלי ... כדי למגר תופעות עברייניות אלו, מוצע להחמיר את הענישה בעבירות של כרייה וחציבה שלא כדין ... באשר לקנס המוצע הוחלט להחמיר במיוחד, בשל הרווח הכלכלי הכרוך בעבירה של גניבת חול, וכן להוסיף אמצעי אכיפה יעילים". 14. בעבירות מסוג זה, נסוג האינטרס האישי של הנאשמים מפני האינטרס הציבורי לצורך השגת ענישה מרתיעה, אשר תבהיר את חוסר הכדאיות שבביצוען. בנסיבות אלה ראוי, כי העונש המוטל יכלול מרכיב מרתיע של מאסר בפועל ממש ומרכיב כספי שיפגע בכיסם של מבצעי העבירות (ראה ע"פ (מחוזי נצרת) 1410/05, 1408/05 פאיז אבו זאלח וחכמת אבו שאהין נגד מדינת ישראל (לא פורסם, , 4.7.06)). קביעת העונש, בסופו של יום, אינה אלא מציאת האיזון הנכון בין הגורמים השונים, עניין הנתון לשיקול דעתו של השופט היושב בדין. הפעלתו של שיקול הדעת מכוונת תמיד לעניין אינדבידואלי, אך השיקולים אותם שוקל השופט הינם רבים ומגוונים הנושאים אופי אישי - מחד, וכללי - מאידך. פעמים רבות שיקול אחד יבוא על חשבון האחר והעונש אינו אלא תוצאה משוקללת של השיקולים השונים הבאים במסגרת המדיניות העונשית הכללית (ראה דבריו של כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"פ 212/79 פלוני נגד מדינת ישראל, פ"ד לד(2), 421, 434). בע"פ (נצרת) 1410/05, 1408/05 הוטל על המערער 1 קנס בסך 300,000 ₪ ועל המערער 2 הוטל קנס בסך 200,000 ₪, לאחר שבית המשפט המחוזי הפחית הקנסות מ- 600,000 ₪ ו- 400,000 ₪ בהתאמה, ובית המשפט העליון אישר הקביעה ברע"פ 6438/06 (לא פורסם, , 9.8.06) ובבש"פ 7543/06 (לא פורסם, , 20.9.06), ואף קבע, כי "חומרתה של כרייה בלתי חוקית נעוצה בנזק בלתי-הפיך הנגרם כתוצאה ממנה, שכן משאבי הטבע מצומצמים הם, ואינם ניתנים להשבה. מבחינה זו, אין בעונש חומרה כלשהי". לא למיותר לצטט בעניין זה את הצעת חוק הגנת הסביבה (המזהם משלם) (דרכי ענישה) (תיקוני חקיקה), התשס"ז - 2007, שם נאמרו הדברים הבאים: "הצעת החוק המתפרסת בזה, נועדה לשנות את המצב הקיים כיום, שבו משתלם וכדאי לעבור על חוקי הגנת הסביבה בישראל. מוצע לתקן ולשפר בצורה מתואמת את אמצעי האכיפה ואת דרכי הענישה בחוקי הגנת הסביבה האלה: ... פקודת המכרות ... במצב הנוכחי, רווחי העבריינים הפוטנציאליים גבוהים במידה ניכרת מן הקנסות המוטלים על-ידי בתי המשפט. הדבר מביא לכך, שלמעשה אין הרתעה של ממש שתמנע את ביצוע העבירות ואת הזיהום כתוצאה מכך. נוצר מצב שבו, כאמור, משתלם וכדאי מבחינה כלכלית לבצע עבירות סביבתיות, ולשלם בשל כך קנסות יותר מאשר לעמוד בתקנים הקבועים על-פי חוק. הדרך היעילה להתמודד עם עבירות מעין אלה היא, להטיל קנסות כבדים על המזהמים, ועל-ידי כך להביא למצב שבו העונש המוטל שולל את הכדאיות הכלכלית של ביצוע העבירה (א' טל, "התועלת מאי-ציות לחוקים סביבתיים: המקום של ניתוח כלכלי בקביעת קנסות למזהמים", אקולוגיה וסביבה, 1:6 (אפריל 2000), עמ' 3-16) ... מטרת הצעת החוק היא, ליצור מערך ענישה מרתיע, המתחשב, בין היתר, ברווחים המופקים מביצוע העבירה ובנזק שנגרם לסביבה ולציבור כתוצאה ממנו". גניבה