קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשת נאשם לחזור מהודאה: ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט י' אקסלרד) בתיק עמק 579/05, מיום 7.1.2009. המערער הורשע, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבודה או שימוש במקרקעין, ללא היתר, כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר, עבירות לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965. על פי עובדות כתב האישום המתוקן בשנית, המערער היה ועודנו הבעלים ו/או החוכר לדורות ו/או בר רשות ו/או המחזיק ו/או המשתמש בפועל במקרקעין הידועים כמשק 126 נחלה מספר 68 במושב שוקדה. במהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר 2005 או בסמוך לכך, בנה המערער ללא היתר בנייה מבנה סככה גדול עשוי שלד מתכת הכולל יציקת קורת בטון בכל היקף המבנה, רצפת אספלט, ציפוי קירות וגג עשויים מפח, בשטח של כ-336 מ"ר (להלן: "הסככה"). בניית הסככה טעונה היתר בנייה על פי חוק התכנון והבנייה. על פי התוכנית החלה על הקרקע עליה בנויה הסככה, מצויה הסככה בחלקה על חלקה 68 של משק 68 לשעבר שייעודו חקלאי, בחלקה במגרשים 232 ו-233, המיועדים למגורים, ובחלקה על שטח ציבורי פתוח, במקום המיועד לכביש מעגלי בכיכר. בחודש יוני 2006 או בסמוך לו, בנה המערער ללא היתר, שני מבנים יבילים בשטח של כ-44.40 מ"ר כל אחד לצורך מגורי עובדים. המבנים היבילים מצויים בחלקה חקלאית של משק מספר 68 לשעבר. לא ניתן לקבל היתרי בנייה לסככה ולמבנים לפי התוכניות החלות על הקרקע עליה הם נבנו. נמסרה למערער הודעה בכתב על העבירה של בניית הסככה ביום 2.11.05, מאת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שמעונים. המערער הוזמן למסירת עדות בעניין הסככה ביום 13.11.05 אך לא הופיע עד ליום 27.6.06, אז מסר עדות לגבי הסככה והמבנים. עד ליום הגשת כתב האישום, המערער לא הרס את הסככה והמבנים והוא מחזיק ו/או משתמש בהם בפועל. כבוד בית משפט קמא התייחס לצורך בענישה מחמירה וכואבת כאשר מדובר במקרים חמורים של עבריינות בנייה כמו במקרה דנן. כבוד בית משפט קמא ציין לחומרה את שטחה הכולל הגדול של הבנייה הבלתי חוקית בהיקף של מאות מ"ר וכן את העובדה שהסככה הגדולה בשטח של 336 מ"ר נבנתה על שטח ציבורי פתוח במקום שמיועד לכביש מעגלי בכיכר במושב. מנגד, התייחס בית המשפט לעובדה שהמערער מתגורר במושב מוכה הפגזות מעזה זה שנים ונתון בחובות כבדים במסגרת ההסדרים לתשלום חובות במגזר החקלאי המושבי. לאחר שבית משפט קמא שקל את השיקולים לקולא ולחומרא, דן את המערער לעונשים הבאים: קנס על סך 100,000 ₪ או 250 ימי מאסר תמורתו, אשר ישולם ב-50 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 1.2.09. חתימה על התחייבות להימנע מעבירה לפי הוראות סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק, למעט עבירת שימוש ללא היתר, עד למועד תחילת תוקפו של צו ההריסה. ההתחייבות תהא למשך שנתיים ובסכום של 100,000 ₪. צו הריסה למבנה נשוא כתב האישום אשר ייכנס לתוקפו ביום 30.4.09. המערער הוזהר כי אם עד ליום 30.4.09 לא תבוצע ההריסה הוא עשוי להיות מואשם בעבירה נוספת של אי קיום צו שיפוטי וכי ההתחייבות עליה נדרש לחתום כוללת עבירה זו וכן העונש שעשוי להיות מוטל עליו בגין עבירה זו יבוא בנוסף לעונשים שהוטלו עליו במסגרת גזר הדין. טענות המערער המערער טען כי בא כוחו הקודם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן בשנית ואולם המערער עצמו לא נשאל באופן אישי. בתחילת הדיון שנועד לשמיעת הטיעונים לעונש, ביקש ב"כ הנוכחי של המערער לאפשר למערער לחזור מהודייתו הואיל ולטענתו המערער לא הבין את משמעות כתב האישום ואת תוכנו ואינו בטוח כי המידות כפי שצוינו בכתב האישום מצויות בחלקת המקרקעין שברשותו. כבוד בית משפט קמא דחה את בקשתו של המערער לחזור בו מהודאתו ולבטל את הכרעת הדין משום שהמערער היה מיוצג על ידי עורך דין כאשר נתן את תשובתו לכתב האישום ותשובתו של המערער לא היתה ספונטאנית. בערעור טוען ב"כ המערער כי על בית משפט קמא הנכבד היה לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו הואיל והמערער לא הבין את משמעות הודייתו ומתקיימות הנסיבות החריגות המאפשרות חזרה מהודיה. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא בהשיתו קנס רק על עבירת הבנייה,(כך במקור-הערה שלי - מ.ב.) כיוון שהמערער הבין שהוא מודה רק בעבירה אחת שהקנס המקסימלי בגינה הוא 67,300 ₪. נטען כי בית משפט רשאי לגזור עונשים גבוהים מן העונש הקבוע בחוק, בין היתר, כאשר נאשם ממשיך בביצוע עבירה מתמשכת לאחר שהורשע. ואולם בענייננו, המערער לא הבין כי הוא מודה בנסיבות האמורות. כך, המאשימה לא המציאה אישורי מסירה על עבירות נטענות לנאשם ולפיכך לא ניתן להשית קנס בגין עבירה מתמשכת. למרות כל האמור, הטיל כבוד בית משפט קמא על המערער קנס בסך 100,000 ₪ ומשחרג בית משפט קמא הנכבד מסמכותו, אזי פסק דינו בטל. עוד טען ב"כ המערער כי על אף שכתב האישום מייחס למערער הקמת מספר מבנים, הרי שהקמת המבנים נעשתה בשלבים ונועדה לשרת מטרה אחת והיא מבנים לעיסוק חקלאי במושב חקלאי והמדובר במושב בישוב המצוי בתחום עוטף עזה. עסקינן במושב חקלאי ומבנה הסככה לא מפריע לתוכניות קיימות ולא לתוכניות עתידיות, אלא עולה בקנה אחד עם מגמות תכנון.הוגשה בקשה ליתן לו היתר בנייה וזאת להבדיל מן עבירה שבאי קבלת רישיון במועד שלה חשיבות מרכזית בשיקולי הענישה. המערער ביקש להבחין בין בנייה בלתי חוקית המנוגדת לתוכנית קיימת או שיקולי תכנון עתידיים, בנייה בלתי חוקית שמטרתה להכשיל תכנון עתידי ובנייה העולה בקנה אחד עם שיקולי תכנון עתידיים כדוגמת המקרה דנן. לאור האמור, ביקש המערער לזכותו מן העבירות נשוא כתב האישום. טענות המשיבה: ב"כ המשיבה טען כי אין המדובר במערער שהופיע לבדו בבית המשפט אלא במערער שהיה מיוצג. בקשת השחרור של עורך דינו נבעה מחילוקי דעות בעניין שכר הטרחה ולא כתוצאה ממחלוקת בעניין ההודאה. באשר להיות העבירה עבירה מתמשכת, נטען כי מכתב האישום ברור מתי העבירה החלה ומתי היא נמשכת. עד ליום זה אין למערער היתר בנייה. דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות שהונחו בפניי, מצאתי כי דין הערעור להידחות. המסגרת הנורמטיבית לסוגיית החזרה מהודיה אותה מעלה המערער מצויה בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, וזו לשונו:   א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.   (ב) התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת הדין, יבטל בית המשפט את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות. סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כדלהלן: (א) לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום ; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו ; השיב הנאשם באחת הדרכים האמורות, רשאי בית המשפט לשאול אותו שאלות, ובלבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם ; תגובת הנאשם יכול שתיעשה על ידי סניגורו. על פי ההלכה הפסוקה ,יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט כאשר הודיה זו ניתנה שלא מרצונו החופשי, או בניגוד לאמונתו הכנה והאמיתית בחפותו, אך זאת, כפי שמורה סעיף החוק, רק בהתקיים נסיבות חריגות ומיוחדות, וכפי שנפסק בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 621 (2002) "בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה". עוד קודם לדיון שנועד לשמיעת הטיעונים לעונש, הוגשה בקשה דחופה לדחיית מועד הדיון שם טען הסנגור כי קיבל את יצוגו של המערער ביום 1.1.2009, שבעה ימים לפני מועד הדיון ו"יש צורך לצלם ולעיין בחומר החקירה הרבלנטי הן לצורך גיבוש קו הגנתו של המבקש והן לצורך הכנת הטיעונים לעונש". עוד טען הסנגור כי לא ברור אם במועד הדיון יסתיים המצב המיוחד השורר באזור בשל מבצע עופרת יצוקה אשר יאפשר הגעתו של המערער לדיון. דבר וחצי דבר לא נטען בנוגע להודאתו של המערער. ממקרא טענותיו של ב"כ המערער בבית משפט קמא עולה כי בפתח הדיון שנועד לשמיעת הטיעונים לעונש, לא טען הסנגור כי המערער מבקש לחזור בו מהודאתו. ב"כ המערער חזר על בקשתו לדחות את מועד הדיון ורק משעה שבקשתו נדחתה על ידי בית משפט קמא, העלה בא כוחו את בקשתו לחזור בו מן ההודיה. בית משפט קמא דחה, ובצדק לטעמי, את בקשתו של המערער לחזור בו מן ההודיה. ראשית- תשובתו של הנאשם לכתב האישום המתוקן בשנית ניתנה על ידי סנגורו דאז, ועל פי סעיף 152(א) סייפא לחוק סדר הדין הפלילי, אין בכך פגם. בבקשתו לחזור בו מהודייתו לא טען המערער כל טענה עניינית כפי שנקבע על ידי כבוד השופט אקסלרד, אלא נטענו טענות כלליות מבלי שהמערער פרטן , טענות שלו היו נטענות בפירוט היו מאפשרות לבית משפט קמא לבדוק אם כוונתו של המערער הינה כוונה אמיתית וכנה להוכיח את חפותו. נוכח האמור, כאמור, צדק בית משפט קמא משלא אפשר למערער לחזור בו מהודאתו. באשר לטענה כי בית משפט קמא חרג מן הקנס שרשאי הוא להשית על המערער, הרי המערער הודה בביצוען של מספר עבירות בניה ובעבירה נמשכת כעולה מניסוחו של כתב האישום. משכך, וכפי שפורט בגזר דינו של בית משפט קמא, הקנס המקסימלי אותו רשאי היה בית משפט קמא להשית על המערער הגיע לסך העולה על 500,000 ₪. עבירות הבנייה הבלתי חוקית הינן בגדר תופעה שהפכה מכת מדינה. בתי משפט שנו כי יש להטיל עונשים אשר יהיה בהם כדי לשקף את חומרת העבירות ואשר ישמשו גורם הרתעתי, הן לעבריינים בפועל והן לעבריינים בכח. בע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי נגד מוסא נימר אבו נימר ואח', פד"י מא (4) 29, 31, נאמר: "רבות שקלנו בדבר ועיינו היטב בנימוקים השונים שהעלו באי-כוח בעלי הדין, הן באלה המשותפים לכולם והן באלה המיוחדים לכל אחד ואחד. ולאחר העיון והשיקול נראה לנו, כי אכן מקום יש אתנו להתערב בגזר-דינם של המשיבים, שקל הוא במידה מופלגת מן המקובל בידינו. לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט. ערים אנו ומבינים אנו לנימוקיהם של המשיבים, ועל הגורמים המוסמכים לעיין במה ניתן לסייע להם; אך אין בהם, בנימוקים אלה, כדי לאפשר למשיבים לעשות דין לעצמם ולפגוע פגיעה כה חמורה ומכוונת בשלטון החוק. אשר-על-כן, מצווה בית המשפט לנקוט אמצעי ענישה חמורים ומשמעתיים, כגון השתת מאסר בפועל, כדי לעמוד בפרץ". זאת ועוד. הלכה היא כפי שנפסק ברע"פ 1810/08 חנניה דהן נ' מדינת ישראל כי: "הלכה היא, כי אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ; רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ). במקרה שלפנינו, העונש שהוטל על המבקש, בנסיבות העניין, אינו חמור כלל, ולא מצאתי מקום להתערב בו". סבורני כי העונש שהושת על המערער הינו שקול וסביר ועל כן אין כל מקום להתערב בגובה הקנס ובגובה סכום ההתחייבות כפי שהושתו על ידי בית משפט קמא הנכבד. אשר על כן, הנני מורה על דחיית הערעור.משפט פליליחזרה מהודאה