האם ניתן להגיש כתב אישום נגד אדם לאחר סגירת התיק נגדו ? בית המשפט ציין בפסיקתו כי, ככל רשות מינהלית, רשאית לשקול פעם נוספת האם להגיש כתב אישום אם לאו. ההחלטה לסגור תיק, לרבות ההודעה לחשוד כי התיק אכן נסגר, אינה הופכת לזכות קנויה השמורה לחשוד אשר תמנע את פתיחתו של התיק מחדש. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת כתב אישום לאחר סגירת תיק: השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד: 1. ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ד' בארי) בת"פ 1900/07, , אשר קבע בשלב הראשון כי המערערים עברו את העבירות המיוחסות להם: תקיפה ושימוש לרעה בכוח המשרה, ובשלב השני ביטל את ההרשעה, חייב את המערערים בשירות לתועלת הציבור וכן העמידם במבחן. ע"פ 70106/08 הוא ערעורו של שוורץ (להלן: שוורץ). ע"פ 70149/08 הוא ערעורו של מינסטר (להלן: מינסטר). הדיון בשני הערעורים אוחד. האישום 2. המערערים הם שוטרים אשר שרתו בחודש יוני 2007 במחלק סיור במרחב דן. כתב האישום שהוגש נגדם מתעד עימות בינם לבין המתלוננת, (להלן: שירה או המתלוננת) על רקע רצונם לרשום לה דו"ח תנועה. על-פי הנטען, עצרו המערערים את המתלוננת בעת שנהגה ברכבה בגבעתיים, בשל עבירת תנועה שעברה. המתלוננת המתינה במקום זמן רב לרישום הדו"ח, ומשלא נסתיים הרישום - ביקשה מהמערערים כי יזדרזו, או ישלחו לה את הדו"ח בדואר. בהמשך נכנסה המתלוננת לניידת ללא שנתבקשה, יצאה משנדרשה לצאת ועם צאתה נעלו המערערים את דלתות וחלונות הניידת. המתלוננת הקישה על חלונות הניידת, ובתגובה יצאו המערערים מן הניידת, הפילו אותה לרצפה, הכו אותה, הן בעודה עומדת והן כאשר היתה כבר על הרצפה. לאחר מכן אזקו את ידיה בצורה מכאיבה ומשביקשה לרפות את האזיקים, סרב לכך מינסטר באומרו "שיכאב לך". למתלוננת נגרמו שריטות, חבלות יבשות וסימני שפשוף. הגשת כתב האישום 3. השתלשלות הדברים שקדמה להגשת כתב האישום בתיק זה לא היתה שיגרתית. בדיעבד, מייחסים שני המערערים (במיוחד מינסטר), חשיבות רבה לגלגולי הפרשה שהסתיימו בהגשת כתב האישום. חלק הארי בהודעת הערעור של מינסטר הוקדש לנושא זה. כיוון שיש אכן משמעות להתפתחויות שקדמו להגשת כתב האישום, הן יפורטו כדלקמן: האירוע נושא כתב האישום ארע בתאריך 01/06/02. בעקבות התקרית הגישה המתלוננת תלונה למח"ש (ס/4). התלונה הוגשה בתאריך 03/06/02. בתאריך 15/12/02 הודיע מנהל המחלקה לחקירות שוטרים דאז, עו"ד ערן שנדר, לשני המערערים כי "החקירה בתיק שבנדון ... הסתיימה. החלטתי לסגור את התיק מחוסר ראיות מספיקות". בתאריך 06/01/03 הגישה המתלוננת ערר על החלטה זו. ביום 10/08/03 הודיעה עוזרת לפרקליטת המדינה - תחום עררים, למתלוננת, כי "המשנה לפרקליטת המדינה ... בחנה את פנייתך, עיינה בחומר המצוי בחומר החקירה ... אך לא מצאה לנכון לשנות מההחלטה לסגור את התיק" (ראה נספח ו' לסיכומי מינסטר בבית משפט קמא בסוגיית "הגנה מן הצדק"). על דרך הנמקת ההחלטה, מצויין בהודעת פרקליטות המדינה, כי: "העיון בחומר ... העלה כי אין בחומר הראיות די על מנת לבסס את האשמה ... התמונה שעולה מחומר הראיות היא כי הנילונים פעלו כתגובה לפרובוקציות שונות שמידת חומרתן גברה ככל שהתפתח האירוע ... לא ניתן הסבר מניח את הדעת ... לממצאים הפיזיים בענין זה" (הכוונה לממצאים הפיזיים המצביעים על פציעת המערערים - ד' ב'). הארכתי בציטוט בשל החשיבות שיש להנמקה דלעיל והדברים יובהרו בהמשך. סמוך לאחר מכן, בתאריך 10/12/03 הוגש כתב אישום נגד המתלוננת לבית משפט השלום בתל-אביב. למתלוננת יוחסו עבירות של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו וכן תקיפת שוטר. לאחר שמיעת ראיות זוכתה המתלוננת. כחלק משמיעת הראיות נשמעה, מטבע הדברים, גם גירסתם של המערערים שבפנינו שהיו עדי התביעה המרכזיים כנגד המתלוננת. בתאריך 16/07/06, דהיינו, למעלה מ-4 שנים לאחר האירוע וכשלוש שנים לאחר שעררה של המתלוננת על החלטת הסגירה נדחה בפרקליטות המדינה, הוגש כתב האישום נשוא התיק הנוכחי. סניגורו של מינסטר טען בבית משפט קמא (על דעתו של שוורץ), כי פירוט הנסיבות דלעיל מקים למערערים הגנה מן הצדק. בהחלטה מיום 28/03/07 דחה בית משפט קמא את הטענה. לאחר שנדחתה הטענה נשמעו הראיות, שהביאו, כאמור, בסופו של יום, לקביעה כי המערערים ביצעו את העבירות המיוחסות להם. הכרעת הדין 4. רובה המכריע של הכרעת הדין מוקדש לסקירת העדויות שנשמעו בבית משפט, הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה, בהבדל מבחינת הראיות, הערכתן וקביעת ממצאים. הממצאים - מרוכזים כולם בסיפא של הכרעת הדין, בפיסקה שכותרתה "הערכת העדויות וסיכומים". מדובר בפיסקה קצרה ולאקונית ובה קביעות נחרצות שאינן נשענות על דיון קודם. אליבא דבית משפט קמא: "המתלוננת עשתה עלי רושם אמין ... המתלוננת הפריזה בחלק מפניותיה בכתב לענין עוצמת האלימות שהופעלה נגדה. הפרזה זו נובעת מהטראומה שחוותה וכן מתחושת העוול שהיא חשה". לעומת זאת, המערערים עשו רושם בלתי אמין, לא מסרו אמת כשטענו שהמתלוננת קיללה אותם וכשטענו שבעטה בניידת או דפקה דפיקות חזקות עם טבעותיה על החלון. בגדר ממצאי עובדה נוספים קבע בית המשפט, כי המתלוננת לא השתמשה באלימות כלפי המערערים ורק התנגדה לניסיון לכבול אותה באזיקים (עמ' 16 פיסקה 29 להכרעת הדין-). סתם בית משפט קמא ולא פירש, כיצד הגיע למסקנותיו, הן באשר למהימנות המעורבים והן לממצאי העובדה שפורטו לעיל. המסקנות אינן בוחנות את טענות המערערים באשר לסתירות בגירסתה של המתלוננת, חוסר עקביותה, ונתונים שעלו מחומר הראיות שאינם מתיישבים עם גירסתה. האמור לעיל נכון גם באשר להתייחסותו של בית משפט קמא לגירסתם של המערערים. גם כאן הדיון הוא מינימלי וללא הנמקה. כך למשל, על דרך המחשה בלבד, קבע בית משפט קמא כי הפגיעות הפיזיות שנגרמו למערערים היו במהלך ניסיון השתלטותם על המתלוננת. לא נבחנה השאלה אם הפגיעות (המשתקפות בתמונות שהוגשו) הולמות אפשרות זו. במבט על, ממצאיו של בית משפט קמא אינם כוללים התייחסות לקריטריונים "הקלסיים" להערכת מהימנות, הן אלה המנויים בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשכ"א-1961, והן אלה שגובשו בפסיקה ומשמשים את בתי המשפט מאז ומעולם בדרך לקביעת ממצאי עובדה, לרבות ממצאי מהימנות. הדיון בנושא זה יורחב בהמשך. הערעורים 5. שני ראשים לערעורים: הראש הראשון (שמוצא ביטויו בעיקר בערעורו של מינסטר), עניינו דחיית הטענה בדבר הגנה מן הצדק. כפי שצויין לעיל, המערערים טענו כי השתלשלות הדברים עד להגשת כתב האישום, כמו גם התנהלותה של התביעה לאחר מכן, מקימים הגנה מן הצדק. בית משפט קמא דחה טענה זו ובכך לדעת הסניגורים - שגה. הראש השני, עליו הורחב הדיבור בשני הערעורים, עניינו קביעות המהימנות של בית משפט קמא, חוסר התייחסותו, כך לטענת הסניגורים, לכל התהיות שהועלו בפניו בנושא זה והתעלמות מראיות ברורות וחד משמעיות באשר לחוסר מהימנותה של המתלוננת. הדיון להלן יהלך בדרך שהותוותה על ידי הסניגורים, קרי: הפרק הראשון יוקדש לשאלת ההגנה מן הצדק. הפרק הנוסף יוקדש לממצאיו של בית משפט קמא והשגותיהם של הסניגורים ביחס אליהם. הגנה מן הצדק 6. כפי שצויין לעיל, כתב האישום הנוכחי הורתו ולידתו בשיקול המחודש שערכה התביעה בעקבות זיכויה של המתלוננת מן העבירות שיוחסו לה בכתב האישום שהוגש נגדה. בית משפט קמא קבע בענין זה, כי - "מתן החלטה שיפוטית שמעמידה בספק את ההחלטה הראשונית של הרשות שלא להעמיד חשוד לדין הינה בגדר שינוי נסיבות שבהחלט יכול להצדיק הגשת כתב אישום תוך שינוי החלטות קודמות שלא לעשות כן" (סעיף 18 להחלטה מיום 28/03/07). לטענת הסניגור הקביעה דלעיל -שגויה. התביעה אכן רשאית לפתוח מחדש תיק שנסגר, אולם זאת רק כאשר התגלו ראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות את התמונה. זיכויה של המתלוננת איננו בבחינת ראיות חדשות: "...הלכה מושרשת היא כי הקביעות העובדתיות של בית משפט שלום בענין המתלוננת לא מהוות ראיה ולא יכולות להוות תוספת ראייתית נגד המערער במשפטו" (סעיף י' לעמ' 2 לעיקרי הטיעון של מינסטר). שינוי הנסיבות עליו דיברה הפסיקה, לטענת הסניגור, איננו מושג ערטילאי. צריכה להיות כאמור תוספת בעלת פוטנציאל ראייתי. תוספת כזו - איין. באשר להתנהלות התביעה: הקצף יצא על עצם ההחלטה להגיש כתב אישום נגד המערערים לאחר שקודם לכן הוגש כתב אישום נגד המתלוננת. המדינה, כך לטענת הסניגור, אינה יכולה לדבר בשני קולות. אין ספק כי גירסת המתלוננת וגירסת המערערים סותרות זו את זו חזיתית. משבחרה המדינה מלכתחילה לתת אמון בגירסת המערערים ולדחות את גירסת המתלוננת באשר להשתלשלות הדברים באירוע הנטען, איננה יכולה להפוך את עורה ולאמץ עתה את גירסת המתלוננת כנגד המערערים. הסניגור מצטט את התבטאויותיה של התביעה במשפטה של המתלוננת שעה שהגדירה את דבריה כגירסה ש"אין לה אחיזה במציאות" או "גירסה הולכת ומשתפצת" בהבדל מהטענה בתיק הנוכחי כי גירסתה עקבית וראויה לאמון. בנוסף טען הסניגור, כי יש משום חוסר הגינות בכך שהמערערים, שניהם, העידו בתיקה של המתלוננת בסוברם כי התיק נגדם נסגר והם אינם חושפים עצמם לסכנת הפללה עצמית, תהא גירסתם אשר תהא. המערערים גם לא הוזהרו בבית משפט באשר למשמעות הפוטנציאלית של עדויותיהם. בדיעבד הגישה התביעה את הפרוטוקולים של עדויותיהם בתיק נגד המתלוננת כראיה בתיק הנוכחי ובכך פגעה בזכותם של המערערים לאי הפללה עצמית. התנהלות זו בטאה חוסר הגינות כלפי המערערים. מכל הטעמים הללו גם יחד, טוענת הסניגוריה בהודעת הערעור כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו מיום 28/03/07. הגנה מן הצדק - דיון 7. בשורה התחתונה, מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא כי לא היה מקום למחוק את כתב האישום בתיק זה מכוח סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קרי הגנה מן הצדק. אין בכך כדי לומר כי טענות הסניגוריה בנושא זה מופרכות מעיקרן כפי שיובהר בהמשך. בגדר מושכלות יסוד: דוקטרינת ההגנה מן הצדק נותנת בידי בית המשפט את הכוח להורות על ביטולו של כתב האישום, אם הוא משתכנע שהגשתו או בירורו פוגעים בעקרונות צדק והגינות המשפטית, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פד נט(6) 776 (2005), בעמ' 807-808 (להלן: פרשת בורוביץ) נקבע המבחן התלת שלבי לקיומה של הטענה: "בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. ... למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ... בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום. ...כן עשוי בית-המשפט לקבוע כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים". עיגונה של ההגנה מן הצדק בחקיקה, לא שינה את קווי המיתאר שלה, לפחות לא באופן מהותי. בע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 21.10.2007), נאמר בנושא זה: "לפיכך, ספק אם יש בכניסתו של התיקון לחוק משום מהפכה בהשוואה למצב הקיים מאז הלכת בורוביץ. הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד". 8. לענייננו, פתיחת התיק מחדש לאחר שנסגר באישורה של המשנה לפרקליטת המדינה דאז אינה מבססת מניה וביה, הגנה מן הצדק. התביעה, ככל רשות מינהלית, רשאית לשקול פעם נוספת האם להגיש כתב אישום אם לאו. ההחלטה לסגור תיק, לרבות ההודעה לחשוד כי התיק אכן נסגר, אינה הופכת לזכות קנויה השמורה לחשוד אשר תמנע את פתיחתו של התיק מחדש. בית משפט קמא הפנה לעניין זה לע"פ 844/86 דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד מא(3) 219, 222 (1987), שם נאמר: "סמכותו של התובע לגבי חומר החקירה, כסמכותה של כל רשות ציבורית בעלת סמכויות משפטיות, היא הסמכות להתייחס לחומר שלפניו באופן ענייני ולדון בו ולטפל בו על-פי חובתו המשפטית והציבורית, כפי שמתחייב ממהותו של החומר. אם התנהלה חקירה ולא נתגלו ראיות מספיקות והתיק נסגר, אין פירושו של דבר, שאין לפתוח בחקירה מחדש או להגיש כתב-אישום, אם, למשל, מתגלות ראיות חדשות." בית המשפט שם אמנם הזכיר קיומן של ראיות חדשות כנימוק שיש בו כדי להביא לפתיחת התיק מחדש, אולם הדברים נאמרו על דרך "למשל" ולא כהוראה מנדטורית, לפיה רק ואך ורק קיומן של ראיות חדשות מצדיקות את פתיחת התיק מחדש. את דברנו בנושא זה אמרנו בע"פ (מחוזי ת"א) 545/98 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין (טרם פורסם, , 30.6.1999; להלן: פרשת פינקלשטיין), כדלקמן: "אין גם ממש בקביעתו של בימ"ש קמא, לפיה "צריכות לקום נסיבות חדשות ומיוחדות כדי שהחלטת רשות תשונה מקצה אל קצה". אין כל דרישה בחוק לקיומן של נסיבות חדשות. ואף זאת מפי הנשיא שמגר בבג"צ דותן: "כפי שאין למי שחשוד בביצוע עבירה זכות מוקנית לכך שהתיק לא יפתח מחדש אם יתגלו עובדות חדשות, ... כך גם אין לו זכות מוקנית לכך שתיקו לא יבדק מחדש מבחינת האינטרס הציבורי." הדברים מדברים בעד עצמם ואינם טעונים פרשנות." וראה לאחרונה ע"פ (מחוזי ת"א) 70114/08 מדינת ישראל נ' גורה (טרם פורסם, , 26.11.2008). אכן, ואף זאת כפי שאמרנו בפרשת פינקלשטיין, פתיחת תיק מחדש לאחר שכבר הודע לחשוד כי התיק נגדו נסגר צריכה להעשות בזהירות הראוייה, והדעת נותנת כי רשויות התביעה יפעלו בדרך זו במקרים המתאימים בלבד. עדיין רשאית התביעה לנקוט בדרך זו. אין צורך בנסיבות מיוחדות ושיקול דעת מחודש ניתן להפעיל הן לעניין הערכת הראיות, והן לענין האינטרס הציבורי שבהגשת כתב האישום. 9. חרף האמור לעיל, הנסיבות בהן נפתח התיק מחדש במקרה הנוכחי מעוררות תחושה של "חוסר נחת," וזאת בלשון המעטה. לא הייתה למעשה מחלוקת על כך שהגורם לשיקול המחודש שהביא לפתיחת התיק הוא פסק הדין המזכה שניתן בעניינה של המתלוננת. ספק בעיני אם הזיכוי צריך היה להכתיב הגשת כתב אישום נגד המערערים. התביעה גיבשה את עמדתה על סמך חומר הראיות שהיה בפניה, חומר ראיות זה לא השתנה. על סמך אותו חומר ראיות סברה התביעה בזמנו כי המערערים "פעלו בתגובה לפרובוקציות מצידה של המערערת שחומרתן גברה ככל שהתפתח האירוע" (ראה פסקה 3 לעיל). התביעה סברה כי המתלוננת איננה אמינה דיה כדי להשתית עליה ממצאי עובדה, וכי קיימות בחומר הראיות תהיות שאינן מקבלות מענה הולם בגירסתה. על פני הדברים, סימני השאלה - נותרו בעינם. למרות זאת, בחרה התביעה להגיש כתב אישום נגד המערערים, שהוא היפוכו של כתב האישום שהוגש נגד המתלוננת. עצם העובדה שמדובר בכתב אישום "הפוך" - משקפת מדיניות בלתי ראויה ויש בה משום חוסר תקינות. הזדמן לנו כבר בעבר להעיר על כך שאין מקום להגשת כתבי אישום בגין אותו אירוע, המהווים תמונת ראי אחד של השני, כאשר בתיק אחד המתלונן הוא הנאשם ובתיק הנגדי התפקידים מתהפכים (וראה לעניין זה ע"פ (מחוזי ת"א) 71607/03 מוריס בן מרדכי מימון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 14/01/04), וכן ע"פ (מחוזי ת"א) 71510/05 מרדכי ירון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 19/11/07). כתב אישום אינו תסריט או מחזה שבו יכול המחבר לפעול כרצונו. הוא אמור לשקף את אמת עובדתית כפי שהיא עולה מחומר הראיות והאמת אינה אמורה "להחליף צדדים". 10. ממצאיו של בית המשפט שדן בעניינה של המתלוננת (כנאשמת) וקביעות המהימנות שלו הן באשר למתלוננת והן באשר למערערים אינם קבילים בתיק הנוכחי. ההלכה בנושא זה היא חלק ממושכלות היסוד בכל הנוגע לקביעות מהימנות ככלל: בע"פ 4392/91 חוואג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 45, המפנה לע"פ 2309/90 סבאח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 24.12.1991) אמר הנשיא שמגר: "אולם, העובדות והמסקנות בעניין אמינותם של עדים שנקבעו במשפט אחר אינן קבילות כלל במשפטו של המערער. יש גם הגיון בכלל האמור של דיני הראיות. ההתרשמות של השופט מאמינותו של עד צריכה לנבוע מנתונים שבפניו שעיקריהם מוצגים בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. אין זה מתקבל על הדעת ששופט יחייב או יזכה נאשם על יסוד התרשמותו וממצאי המהימנות שנקבעו על ידי שופט אחר במשפט אחר. הרי אין לדעת מה נאמר במשפט האחר ומהן נקודות המפתח אשר היתה להם חשיבות לצורך הסקת המסקנות במשפט האחר (ראה גם דברי חברי הנכבד השופט ש' לוין בע"פ 479/81, יצחק כהן נ' מדינת ישראל - לא פורסם). לכן עדיפה לצורך העניין שבפנינו התרשמותו של השופט בבית משפט קמא שראה את העד ושמע את דבריו". חוסר הנחת בעניננו, נובע בין היתר מכך שאותם ממצאים שלא יכלו לעבור את סִפו של בית המשפט בדלת הראשית, מצאו דרכם אליו בדרך עקיפה כאשר היוו בסיס לפתיחתו המחודשת של התיק. התמונה המצטיירת היא כאילו סברה התביעה שלזיכויה של המתלוננת חייב להיות "תג מחיר". תג המחיר התבטא בהגשת כתב האישום נגד המערערים שבפנינו. כפי שציינתי לעיל, ספק אם היה מקום לנקוט בדרך זו, בנסיבות הכוללות של מקרה זה. במיוחד כך בהתחשב בזמן הרב שחלף בעוד ההליכים נגד המתלוננת מתנהלים עד לזיכויה. כזכור, כתב האישום נגד המערערים הוגש קרוב לחמש שנים לאחר האירוע. 11. יחד עם זאת, חוסר הנחת אינו עולה לשיטתי לכלל "הגנה מן הצדק" המצדיקה את ביטולו של כתב האישום. הפגמים שנפלו בשיקוליה של התביעה אינם עומדים במבחן התלת שלבי שנקבע בפרשת בורוביץ כמצוטט לעיל. אין מדובר בפגיעה חריפה בתחושת הצדק, אלא כאמור, בחוסר נחת. עדיין מדובר בכתב אישום שהוגש אליבא דתביעה על בסיס ראיות שדי בהן לשיטתה כדי להביא להרשעת המערערים. כיוון שמדובר בטענה בדבר אלימות שנקטו שוטרים כנגד אזרח - מתקיים גם רכיב "העניין לציבור". גם הטיעונים הנוספים שהעלה הסניגור לעניין הגנה מן הצדק אין בהם כדי לשנות את המסקנה האמורה. אינני סבורה כי נגרם למערערים עיוות דין המתבטא בהגשת הפרוטוקולים של עדויותיהם, הגם שלא הוזהרו להימנע מהפללה עצמית בטרם העידו. בחוכמה שלאחר מעשה, תוך ידיעה כי הוגש נגדם כתב אישום, יתכן שהיה מקום להזהירם, אולם באותו שלב - הדעת נותנת כי איש לא חשב עדיין על אפשרות זו, ולא היתה סיבה להניח כי יפלילו עצמם. סיכום ביניים: 12. אין מקום לקבלת הערעור על בסיס הטענה בדבר "הגנה מן הצדק", הגם שספק בעיני אם היה מקום בתיק זה לנקוט במדיניות של "ייקוב הדין את ההר" ולהגיש כתב אישום בנסיבות שפורטו לעיל. ממצאי עובדה 13. נקודת המוצא שעליה לא היתה מחלוקת הינה, כי מדובר בסיטואציה של גירסה מול גירסה - גירסת המתלוננת מול גירסת המערערים. בגדר נתונים אובייקטיביים ניתן להצביע רק על הממצאים הפיזיים בגופה של המתלוננת, מחד גיסא, ובגופם של מי מהמערערים, מאידך גיסא. בית משפט קמא סיים את הכרעת הדין באומרו: "לאחר שנתתי דעתי כי רוב הממצאים מבוססים על עדותה היחידה של המתלוננת, הגעתי לידי מסקנה כי ניתן להשתית על פיה ממצאים מרשיעים ועל כן אני מרשיע את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום". לאחר עיון בחומר הראיות שהיה בפני בית משפט קמא, נראה לי כי מסקנתו זו של בית משפט קמא איננה משקללת את סימני השאלה שצצים מגירסתה של המתלוננת. בהיותה הגירסה היחידה, כאמור, בתיק זה, סימני שאלה אלה עולים כדי ספק סביר שממנו זכאים המערערים ליהנות. ארבעה נושאים מרכזיים ייבחנו להלן לענין התהיות בגירסתה של המתלוננת: נקודת המוצא לאירוע - האם ידעה המתלוננת על מה ולמה עוכבה; חלקה של המתלוננת באירוע; ההסלמה בגירסתה של המתלוננת; הממצאים הפיזיים כתומכים או סותרים את גירסתה. 14. באשר לנקודת המוצא: גירסתה של המתלוננת בבית המשפט היתה כי לא ידעה למעשה על מה ולמה נתבקשה על-ידי השוטרים לעצור את רכבה בצד הדרך. הן בחקירה הראשית והן בחקירה הנגדית טענה המתלוננת כי לא נאמר לה במה חטאה: "שאלתי מה עשיתי והוא אמר לי שאראה בדו"ח" (חקירה ראשית, עמ' 12 שורות 8-9); "לא אמרו לי מה עשיתי" (חקירה נגדית, עמ' 16 שורה 13). לעומת זאת, המערערים טענו כי למתלוננת נאמר מיד כי עברה עבירת תנועה, והובהר לה גם מה טיבה של העבירה. לא זו בלבד שנאמר לה, אלא שהמתלוננת התווכחה על עצם ביצוע העבירה וטענה שהמערערים נטפלים אליה. לצערי, מהפרק הקצר שעניינו הערכת העדויות והסיכומים, קשה להבין האם אימץ בית משפט קמא נקודתית את גירסת המתלוננת בענין זה, שכן גם פרק זה ברובו מהווה חזרה על העובדות ללא התייחסות ספציפית של בית המשפט למחלוקת בין הצדדים, בנקודה זו או אחרת, והכרעה במחלוקת זו. מכל מקום, לענייננו, נראה כי בית משפט קמא אימץ את גירסתה של המתלוננת כי לא נאמר לה מדוע עוכבה וכי תבין את מהות העבירה כשתקבל את הדוח (וראה לעניין זה הכרעת הדין, פסקה 25 וכן פסקה 34). אלא, שהמתלוננת עצמה אמרה דברים אחרים באימרותיה במשטרה. כך למשל, בס/1 (הודעתה של המתלוננת מיום האירוע) אומרת המתלוננת "...ואז השוטר אמר לי שכשעליתי במחלף ימינה עליתי על אי תנועה והמשאית שהיתה מאחורי נאלצה להאט ועל זה הוא נותן לי דו"ח". ההודעה הוגשה ללא התנגדות שעל כן אין סיבה שלא לתת לדברים את משקלם המלא. משעומתה המתלוננת עם אמירה זו בחקירתה הנגדית ענתה, כי "הייתי בטראומה ונסערת מהאלימות לשמה. אני זוכרת שהוא אמר שאראה בדו"ח". בית משפט קמא טרח לציין כי "העדה חוזרת על דבריה ולא משיבה לשאלה שנשאלה" (עמ' 16 שורות 17-18). לא בכדי ציין בית המשפט כי המתלוננת איננה משיבה לשאלה, שהרי התשובה שצוטטה לעיל אין בה משום התמודדות עם דבריה בהודעתה במשטרה באשר לכך שידעה בדיוק מהי העבירה בה היא חשודה, ועל מה ולמה עוכבה בצד הדרך. אם לא די בכך, הנה גם בהודעתה המאוחרת שנגבתה שלושה ימים לאחר האירוע, כאשר לכל הדעות הטראומה לא היתה בשיאה, חזרה המתלוננת על גירסה זו (וראה ס/2 שורות 7-8). במאמר מוסגר אני רואה להעיר כדלקמן: נראה כי המערערים אכן לא ידעו מהי הוראת החיקוק הספציפית שבה מדובר, ויתכן גם שחיפשו את ההוראה או התקשרו כדי לברר מהו מספר הסעיף בחיקוק הרלוונטי. אלא שלא היתה מוטלת על המערערים חובה להודיע למתלוננת באיזו הוראת חיקוק מדובר. סעיף 24 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשמ"ו-1986 מטיל על שוטר להבהיר למי שנעצר את סיבת המעצר, בהבדל מנקיבה בהוראת החוק הספציפית שבה מדובר (ראה לענין זה ספרו של כב' השופט י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון (תשס"ג-2003), עמ' 63, סעיף 3: "די בהקשר זה באמירה תמציתית המבטאת את אופיו הכללי של המעשה שבאחריות לביצועו נחשד העצור"). הוראה זו רלוונטית, מקל וחומר, גם כאשר מדובר בעיכוב, בהבדל ממעצר. מהכרעת הדין ניתן להבין כי בית המשפט קמא ראה פסול בכך שמינסטר לא ידע באיזו עבירת תנועה מדובר. כאמור, לא היתה חובה על המערערים לדעת מהי הוראת החיקוק שמדובר בה בהבדל מהבנה בסיסית כי מדובר בעבירת תנועה והסברת אופיה של העבירה - היינו: יסודותיה העובדתיים - למתלוננת. 15. יש חשיבות לנקודת ההתחלה בעימות שבין המתלוננת למערערים, שכן היא שופכת אור, במידה מסויימת לפחות, גם על ההשתלשלות בהמשך. בהינתן הדברים שצוטטו מפיה של המתלוננת בהודעותיה, לא היתה כל סיבה שלא לקבל את גירסת המערערים ולפיה ידעה המתלוננת לאורך כל הדרך במה מדובר. לא רצון לברר פרטים ביחס לעבירה הניעו אותה לדפוק על הניידת ולהיכנס לתוכה, אלא תסכול מובן על כך שנתפסה בעת ביצוע עבירת תנועה. ברור גם שעדותה של המתלוננת בסוגיה הזו, עומדת בסתירה מלאה וחזיתית למה שאמרה בשתי הודעותיה והתחמקותה מלהתמודד עם כך - פוגעים באמינותה ובמהימנותה. הואיל ובית המשפט קמא לא התייחס לסתירה זו ולא דן בה, ממילא הוא לא דן בהשפעתה על האמינות והמהימנות של המתלוננת. תסכול זה מתיישב עם התנהלות אגרסיבית מילולית ופיזית מצדה של המתלוננת בהמשך הדרך. בית משפט קמא קבע כממצא, כי "אני קובע כי השוטרים לא מסרו אמת כשטענו שהמתלוננת קיללה אותם וכשטענו שבעטה בניידת או דפקה דפיקות חזקות". לא ברור מהכרעת הדין הכיצד הגיע בית משפט קמא למסקנה זו. בדו"ח הפעולה מאותו יום ממש, נרשם מפי המתלוננת: "אני חולקת על הדו"ח (הפסקה) אתם שוטרים כולרות אתה אפילו לא שוטר תנועה אתה לא צריך לרשום דוחות (הפסקה) בגלל שאני אישה אתם מתנהגים ככה (הפסקה) למה מי אתם" (ס/11). על פניו - הדו"ח משדר אוטנטיות. לכאורה לפחות, נראה, כי כותב הדו"ח השתדל לשקף גם את האווירה במקום מעשה, לצד ציטוטים מדוייקים מפיה של המתלוננת. נראה שבשל כך טרח הכותב לתת ביטוי למה שנאמר ולמה שלא נאמר (הפסקה). קביעה כי האמור בדו"ח אינו משקף את האמת יכול להתיישב רק עם ממצא כי כבר בזמן מעשה טרחו המערערים או מי מהם לעוות את התמונה, לייחס למתלוננת דברים שלא אמרה, מתוך הבנה כי דברים אלה יכול וישרתו את מטרתם, אם וכאשר, יגיעו הדברים לכלל בירור משפטי. ספק בעיני אם ניתן לייחס למערערים מניפולטיביות מסוג זה ותושיה מהירה שהביאה לרישום דברים שלא נאמרו מפי המתלוננת עוד לפני סיומו של האירוע. המתלוננת מצדה הכחישה לחלוטין כל התבטאות שלילית כלפי המערערים: "לא היו התבטאויות נגדם" (עמ' 14 שורה 22). "לא צעקתי, לא קיללתי התנהגתי כפי שאזרחית מתנהגת" (עמ' 16). קבלת גירסתה מחייבת את המסקנה כי המערערים לִיבוּ ללא כל סיבה את היצרים והביאו להיווצרות הארוע, שאף זוהי קביעה שעל פניה אין בה הגיון, שהרי איזה עניין היה להם להסלים אירוע מינורי ושגרתי של רישום דו"ח תנועה, לאירוע אלים ומעצר. מכל מקום, האמור בס/11 חִייב ללא ספק דיון והתמודדות עם השאלה מדוע יש להעדיף את גירסתה של המתלוננת על הגירסה שנרשמה בזמן אמת בדו"ח העיכוב. מס/11 עולה עוד, כי המתלוננת סרבה לחתום על דו"ח העיכוב. המתלוננת לא טענה כי סרבה לחתום משום שהכתוב בו לא הניח את דעתה, כי היא ביקשה לשנות את הכתוב בו וכיוצא בכך. הסרוב משתלב אף הוא עם התנהגות מתריסה בהבדל מהתנהגות "קורבנית" וחוסר אונים. 16. ושוב במאמר מוסגר, אני רואה להעיר את ההערה הבאה: המתלוננת הטיחה כאמור, במערערים: "אתה לא שוטר תנועה אתה לא צריך לרשום לי דו"ח". אמירה זו, לצד העובדה שהיא תומכת בגירסת המערערים באשר לדרך התנהלותה הכוללת של המתלוננת, משקפת נורמה פסולה שיש מקום כי בית המשפט יאמר את דברו ביחס אליה. אכן, המערערים אינם שוטרי תנועה אלא שוטרי סיור. אולם - שוטר הוא שוטר לכל אורך שעות היממה ובכל מקום שבו הוא נמצא. סעיף 15 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע: "שוטר, כשהוא בישראל, רואים אותו, לכל ענין שבפקודה זו, כנמצא תמיד בתפקיד, ומותר בכל עת להעסיקו בכל מקום בישראל". הנורמה הראויה והמתבקשת אותה צריך בית המשפט לעודד, הינה כי שוטר ישמש כשוטר ויפקח את עיניו ואת אוזניו למתרחש סביבו, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. אדרבא, במסגרת הרצון להתמודד בנגע תאונות הדרכים וההשתוללות בכבישים - ולוואי וכל שוטרי ישראל ישמשו גם כשוטרי תנועה מזדמנים, גם אם נושא זה איננו במסגרת תפקידם המיידי והמוגדר. וכך גם לגבי כל אירוע או עבירה אחרת ששוטר עד להם, גם אם אינם בתחום הגדרת תפקידו הצר. קל יותר לשוטר להתעלם מעבירות תנועה שהוא עד להן תוך אמירה 'וכי מה לי הצרה הזאת', שהרי ברור כי רישום דו"ח יחייב פעילות נוספת מצדו, מתן עדות בבית משפט וכיוצא בכך, בנוסף לעימות ולוויכוח הצפויים עם האזרחים, שרבים מהם, לצערנו, תוקפניים ואגרסיביים. כאמור, הנורמה אותה צריך לעודד הינה גילוי איכפתיות ומעורבות של שוטר, באשר הוא שוטר. 17. בדיעבד לא הייתה מחלוקת על כך כי המתלוננת נכנסה בשלב מסויים לניידת והתיישבה ליד שוורץ שרשם את הדו"ח. לטענת המערערים כניסתה של המתלוננת לניידת ושהייתה בה, לוותה בקללות ובצעקות תוך שהיא דורשת את מסמכיה בחזרה מאחר והיא רוצה ללכת. על פני הדברים, לא הייתה כל סיבה לכניסתה של המתלוננת לניידת. מינסטר היה באותו שלב בחוץ, והמתלוננת יכלה לפנות אליו בדברים אם רצתה בכך. כיוון שהמתלוננת ידעה באותו שלב מדוע עוכבה והייתה מודעת לכך שהשוטר המצוי בתוך הניידת עסוק ברישום הדוח, לא הייתה, לכאורה, כל סיבה לפנות אל מי מהשוטרים, ודאי לא לכניסה לניידת, שהרי ניידת אינה מקום ציבורי שלכל אדם זכות לילך או לשהות בו. הכניסה לניידת מתיישבת עם כעס, חיפוש פורקן לתיסכול וכיוצא בכך. הכניסה גם מהווה צעד מתריס שיש בו משום חוצפה ומתיישב עם גירסתם של המערערים כי המתלוננת נהגה לכל אורך הדרך בהפגנתיות, ניסתה להסב את תשומת לבם של עוברי דרך, ולא השלימה עם רישום הדוח. המתלוננת לא הזכירה את העובדה שנכנסה לניידת ללא רשות בשתי הודעותיה במשטרה (ס/1 ו-ס/2), שמא משום שסברה כי אקט זה של כניסה לניידת עומד בניגוד לנימה השלטת של גרסתה, לפיה לכל אורך הדרך היא הייתה קורבן להתנהגותם של המערערים ולא היה לה כל חלק וכל תרומה לאלימות שהתפתחה. נראה לי כי בנסיבות תיק זה, כשמדובר בגירסה מול גרסה - היה מקום לבדוק את משמעות העובדה שהמתלוננת הפגינה אגרסיביות בתחילת הארוע על מנת להיכנס לניידת כאורחת לא מוזמנת, ובדיעבד להעלים עובדה זו במהלך הדיווח שמסרה על ההתרחשויות. לא הייתה מחלוקת על כך שבהמשך נאלצו השוטרים לסגור את הדלתות והחלונות. העובדה כי נאלצו לעשות זאת מתיישב עם טענתם כי המתלוננת לא נתנה להם לבצע את מלאכתם, עד כדי כך שנאלצו להגיף את החלונות ולסגור את הדלתות. עובדה זו מתיישבת גם עם טענתם של המערערים בדבר התנהלותה של המתלוננת בהמשך, כאשר דפקה על החלונות בכוח ולא נתנה להם, כאמור, להמשיך בעבודתם. על ידיה של המתלוננת אכן לא היו טבעות כפי שניתן לראות בתמונות שצולמו במשטרה באותו יום. אין בכך כדי לסתור את טענתם של המערערים כי המתלוננת דפקה על החלונות בכוח. למעשה, נתון זה אינו שנוי במחלוקת של ממש, לפחות הגרעין הבסיסי שלו, שהרי גם המתלוננת מאשרת שהיא דפקה על החלונות, אם כי לטענתה מדובר ב"נקישות עדינות". ממצאים פיזיים 18. לא היתה מחלוקת שבין המתלוננת למערערים היה עימות פיזי. המתלוננת טענה כי לאחר ש"נקשה קלות על הזגוגית" נפתחו דלתות הניידת בו זמנית, שוורץ זינק עליה, תפס אותה בגרונה, חנק אותה, כופף אותה והטיח ראשה באדמה. כעבור מספר שניות הגיע מינסטר, שהתיישב על פלג גופה התחתון. המערערים טענו, כי לאחר שהמתלוננת המשיכה להפריע להם תוך כדי דפיקה על חלונות הניידת, יצאו מתוך הניידת, הודיעו לה כי היא מעוכבת ודרשו ממנה לעלות לניידת ולשבת בתוכה. בתגובה התחילה המערערת לרוץ מסביב לניידת, תוך ניסיון להמשיך ולפגוע בניידת. הם מצדם, ניסו לתפוס אותה בידיים שלא תברח. בהמשך תפסו אותה, וניסו לאזוק אותה. המתלוננת המשיכה להשתולל, שרטה את שני השוטרים ונשכה את שוורץ. בתגובה לכך, כופף אותה שוורץ לכיוון האדמה כשהמצח שלה כלפי הרצפה. המערערים אחזו בשתי ידיה עד אשר הצליחו לכבול את ידיה מאחורי גבה. החבלות שנגרמו לה הם כתוצאה מאותו מאבק. החבלה במצח היא מהמגע בין ראשה לבין הרצפה. כפי שניתן להתרשם - לא רק עצם קיומו של עימות פיזי מוסכם על הכל, אלא גם חלק מפרטי המאבק (למשל העובדה שראשה של המתלוננת נחבט בריצפה, בין אם מדובר בהטחת הראש בריצפה - כגירסתה, ובין אם כיפוף הראש לרצפה - בניסיון לאזוק את המתלוננת, כגירסתם). 19. ביחס לחבלות שנגרמו למתלוננת הוגשה תעודה רפואית ת/5. הממצאים באותה תעודה הולמים בקווים כלליים את שלבי המאבק המוסכמים, שפשופים במצח, אודם במרפק יד ימין באזור כתף שמאל. ככלל, תעודה רפואית היא ראייה אובייקטיבית שיכולה לשמש לשון מאזניים בין גרסאות נוגדות. אלא שבמקרה הנוכחי ספק אם ניתן לעשות שימוש בתעודה לצורך זה. משמוסכם על הכל כי ראשה של המתלוננת פגע בריצפה, וכי המערערים תפסו בידה בנסיון לאזוק אותה - אין בתעודה הרפואית רבותא, והיא אינה יכולה לשמש תנא דמסייע למי מהצדדים. 20. גם בגופם של שני המערערים נמצאו ממצאים פיזיים שתועדו אף הם, בתמונות ס/6. התמונות משקפות סימנים בכף ידו של מינסטר וכן סימנים בזרועו של שוורץ. בכיתוב המילולי לצד התמונות נכתב "סימני נשיכה ביד שמאל". התמונות התקבלו בהסכמה (עמ' 22) ללא הסתייגות מהכיתוב המילולי דלעיל. על פני הדברים התמונות מתיישבות עם גירסתם של המערערים. בית משפט קמא קבע באופן נחרץ - "אני קובע באופן חד משמעי כי המתלוננת בשום שלב לא השתמשה באלימות כלפי השוטרים, רק התנגדה לנסיון לכבול אותה באזיקים", ועל כורחך אתה שואל - והסימנים בגופם של השוטרים - ובעיקר סימן הנשיכה - מניין? משהופנתה השאלה למתלוננת אמרה: "הם שניהם פצעו אחד את השני. אני לא נשכתי ולא שרטתי" (ס/1 עמ' 3). בעדותה בבית המשפט הבהירה כי לא ראתה כי המערערים פוגעים זה בזה ומדובר בהשערה בלבד: "הידיים של שוורץ היו פה והידיים של פבל היו פה ושניהם מנסים לתפוס את ידי ותוך השאיפה העיוורת שלהם לתפוס את הידיים שלי הם הגיעו אחד לידיים של השני, אני לא ראיתי את השוטרים שורטים אחד את השני זאת השערה" (עמ' 19 ישיבת יום 5.6.07). המעט שניתן לומר הוא כי אין בהשערה ממש, אין בה התמודדות עם גירסת המערערים, ואין בה תשובה לנתון הפיזי המוצק, קרי: עצם קיומן של החבלות בגופם של המערערים. לאורך כל הדרך הדגישה המתלוננת את חולשתה ומימדיה הזעירים בהשוואה לשני השוטרים הגברתנים שהתנפלו עליה. וכי מדוע צריכים השוטרים להאבק עד כדי פציעה הדדית (שהרי שניהם נפגעו) כדי לתפוס את ידיה? האם ניתן לקבל כי במהלך ביצוע משימת האיזוק, שהיתה קלה ביותר עבור המערערים (אליבא דמתלוננת) שרטו המערערים זה את זה? ומה פשר סימן הנשיכה? האם מינסטר נשך את שוורץ? כל אלו שאלות שצריכות היו למצוא תשובות לפחות ברמה מסוימת, בהכרעת הדין. אין די באמירה כללית וגורפת ללא דיון כי המתלוננת לא השתמשה באלימות, כאשר קיימים ממצאים פיזיים העומדים בסתירה לקביעה זו. ההסלמה בגירסת המתלוננת 21. לצד הקביעה כי המתלוננת עשתה עליו רושם אמין, אמר בית משפט קמא בפתיח לפיסקה שהוקדשה להערכת העדויות וסיכומים כי המתלוננת הפריזה בחלק מפניותיה בכתב לענין עוצמת האלימות שהופעלה נגדה, וכי הפרזה זו נובעת מהטראומה שחוותה. עד שאני מגיעה לשאלת המניע להפרזה ולכך שגם בנושא זה סתם בית משפט קמא ולא פירש הכיצד הגיע למסקנה שזו הסיבה להפרזה (ושמא מדובר בתסכול, כעס, נקמנות וכיו"ב?), יש להתייחס ולבחון את אופיה של ההפרזה, וליתר דיוק ההסלמה בתלונה, שינוי אופיה, הקונוטציות שנשזרו בה בשלב מסוים, שמא כל אלה גם יחד מעידים על כך שאין מדובר רק "בהפרזה" אלא בתיאור שהתנתק מהמציאות ולבש פנים אחרות. התיאור הראשוני של העימות (מפיה של המתלוננת) מצוי בת/1, הודעתה שנגבתה באזהרה כאשר היא חשודה בתקיפה. על-פי תיאור זה מדובר באירוע תלת שלבי: הדרישה לעצירת הרכב בצד, שכללה הבהרה באשר למהות עבירת התעבורה המיוחסת לה; עימות מילולי שהתנהל ליד הניידת (כאשר עובדת כניסתה לניידת ללא רשות, במהלך עימות זה, צצה רק במהלך השאלות שהופנו אליה ולא מיוזמתה); תקיפתה של המתלוננת על-ידי המערערים, תוך הטחת ראשה בכביש, כבילתה וגרימת חבלות. 22. בפניה בכתב למשטרה (ס/3), יום לאחר מכן (בתאריך 2.6.02), כבר מוגדר האירוע כ"ביצוע מעשה לינץ' בבחורה חסרת אונים בגובה 160 ס"מ ומשקל 50 ק"ג על-ידי שני שוטרים גברתנים". בתיאור המעשה הושמט לחלוטין תיאור העימות המילולי וכל מה שקדם לכבילתה של המתלוננת. המעיין בס/3 רואה לנגד עיניו סרט אִילם ואָלים, שבו, כאמור, שני שוטרים מתנפלים על אזרחית חסרת ישע, בה נתקלו באקראי, ומפעילים עליה אלימות ברוטאלית ללא הסבר וללא סיבה. השוטרים (כך על-פי ס/3), "פרצו באופן מתואם מתוך רכבם וזינקו עלי". לאחר מכן השאירו אותה במשך כשעה בצד הכביש כשהיא כפותה ומזיעה. בשלב הבא הותירו אותה כ-3 שעות כבולה בתחנת המעצר, ורק כאשר נלקחה לחקירה לאחר כל אותו זמן, הוסרו ממנה האזיקים. ניסיון לעמת את הגירסה הנ"ל עם "נתונים קשיחים", יצביעו על כך שאפילו בהיבט הבסיסי והטריוויאלי של לוח זמנים - הגירסה אינה יכולה לעמוד. המתלוננת מדברת על כ-4 שעות (שעה בכביש ועוד 3 שעות בתחנה). דא עקא, האירוע התרחש בשעה 12:00, כפי שאומרת המתלוננת עצמה (או בשעה 12:30 לפי הרשום בדו"חות הפעולה ס/9, ס/10), ובשעה 14:00 כבר החלה גביית הודעתה. ו-4 שעות מניין? בפני עצמו, לוח הזמנים אינו נתון קרדינלי, וניתן אפילו להניח לטובת המתלוננת כי בשעת מעשה - כל דקה נראתה לה כנצח. אלא, שפניותיה למשטרה (ס/3 שהוזכר לעיל, וס/4, פנייתה למחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים) נכתבו יום ויומיים לאחר האירוע. ס/3 ביום 2.6.02 ו-ס/4 ביום 3.6.02. מדובר במכתבים הכתובים בכתב ידה של המתלוננת, בצורה מסודרת ורהוטה, לאחר שהלהט הראשוני שקע, לאחר מחשבה ותוך הפעלת שיקול דעת, שעל כן ניתן לצפות לנתוני אמת. מכל מקום, הכפלת הזמן צריכה לשמש תמרור אזהרה בדרך לבדיקת הגירסה. 23. הביטוי המובהק להסלמה מצוי בגירסת התלונה (הודעתה מיום 4.6.02, שבה לא נחקרה כחשודה, תחת אזהרה, אלא כמתלוננת, לאחר פנייתה למח"ש). בהתייחס לכבילתה על-ידי המערערים אומרת המתלוננת, בין היתר: "לא היה איבר בגופי שהם לא נגעו בו עד שהם כבלו אותי ... הם התלהמו ביניהם מי יתפוס יותר בשר מבשרי". אלו אמירות בעלות קונוטציה מינית מובהקת, גם אם המתלוננת, כשנתבקשה להסביר למה התכוונה - יחסה זאת "ליצר הסדיזם" הטבוע במערערים (ראה עמ' 2 להודעה). קונוטציה מינית זו נעדרת הן מהודעתה כחשודה ואפילו ממכתבי התלונה המתלהמים ("מעשה לינץ'") שנשלחו, כאמור, יום ויומיים לאחר האירוע. השאלה המתבקשת היא - מתי נולדה התוספת המינית? ומה שחשוב מכך - האם ניתן להסתפק - באמירה הכללית והמינורית של בית משפט קמא, כי המתלוננת "הפריזה", מבלי להתייחס למשמעות שיש להקניית הגוון המיני לעימות האלים. לצד תוספת "יחודית" זו קיימים הבדלים רבים נוספים שאיני רואה למנותם, בין גירסאותיה של המתלוננת במועדים השונים בהן ניתנו, שעל כן לא נראה לי כי ניתן להסתפק בגירסתה כתשתית לקביעות עובדתיות ברמה הנדרשת. סוף דבר 24. האיפוק בו נוהגת ערכאת הערעור בהתערבות בממצאי עובדה ככלל ומהימנות בפרט, הוא אחד מאדני היסוד של השיטה המשפטית הישראלית, כאשר הנימוקים לכך נמנו באין ספור פסקי דין, וראה לאחרונה ע"פ 6916/06 ארמון אטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 29.10.07; פסקה 5). האיפוק מותנה בכך שהערכאה הדיונית תמלא את חובתה ותנמק את ממצאי העובדה, לרבות קביעות המהימנות באופן שיאפשר לערכאת הערעור לעקוב אחרי הדרך בה התגבשו ממצאים אלה. קביעות שרירותיות שאינן נשענות על דיון, אינן בוחנות את הגיון הדברים, את גירסאות הצדדים ואת הממצאים (למשל הפגיעות במערערים), אינן יכולות לחסות תחת כנפיה של מושכלת היסוד דלעיל באשר לאיפוק. קביעות המהימנות אינן אינטואיטיביות, הן ענין לתהליך מושכל, רציונלי ושיטתי שנשען על הגיון לצד ההתרשמות וכן על מכלול הראיות. תהליך זה צריך למצוא ביטוי בהכרעת הדין: "הערכת עדות אינה מלאכת ניחוש והימור ואינה רק סיכום התרשמותו הכללית של המסתכל והמאזין, אלא גם בניה הגיונית ומתודית של שיקולים, מדידתן של התיזות העובדתיות זו מול זו, והערכת המשקל העודף של תיזה זו או אחרת שאינה מותירה ספק סביר. ככל הערכה של בן אנוש אין היא יכולה להיות מושלמת ואינה נטולת טעויות, אולם הגישה הבסיסית מן הנכון שתהיה מתודית ומנומקת, כדי לנסות ולצמצם סברות הבנויות על טביעת עין כללית בלבד" (דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621, 625; וכן ע"פ 6916/06 הנ"ל; ע"פ 3071/01 פלונית נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (לא פורסם, , 16.11.05); ע"פ (חיפה) 2320/07 מדינת ישראל נ' נאסר (לא פורסם, , 7.12.07); וכן מאמרו של מ' קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ה-תשמ"ד) 407-437. כאמור, במקרה הנוכחי - לא הלך בית משפט קמא בדרך זו וקביעות המהימנות לא עוגנו ולא נשענו על בחינה שיטתית של העובדות תוך התיחסות למדדים המקובלים. אציע לחבריי לקבוע כי העובדות שהוכחו מותירות מקום לפחות לסימן שאלה באשר לדרך התנהלותה של המתלוננת וכפועל יוצא מכך, גם לאי היכולת להגיע לממצא ודאי כי המערערים ניצלו לרעה את משרתם ומעמדם ותקפו את המתלוננת. לפיכך, אם תתקבל דעתי, יזוכו המערערים מחמת הספק, לאחר שבית משפט קמא כבר ביטל את הרשעתם והעמידם כזכור במבחן. דבורה ברלינר, סג"נאב"ד השופט ז' המר, סג"נ: אני מסכים, בכפוף לשתי הערות: בסעיף 9 לחוות דעתה, מבקרת עמיתתי, כב' השופטת ברלינר, את התביעה, בשל שינוי עמדתה והגשת כתב אישום "הפוך", ומשווה מקרה זה למקרים שנדונו בשני פסקי הדין המאוזכרים שם. אני שותף מלא להערותינו בנדון באותם שני פסקי דין, אלא שהמקרה דכאן שונה. הביקורת מופנית, בצדק, כלפי מקרים בהם מגישה התביעה במקביל ובו זמנית, או כמעט במקביל, שני כתבי אישום הפוכים, תמונת ראי זה של זה. בתיק אחד מופיע תובע הטוען למהימנותו של המתלונן ולאי אמינותו של הנאשם, ובתיק השני, מופיע תובע אחר, ולעתים אותו תובע, וטוען היפוכו של דבר. בענייננו המצב שונה. מלכתחילה פעלה התביעה לפי הגישה עליה הצבענו בפסקי הדין הנ"ל, היינו: התביעה הכריעה על-פי חומר הראיות לכאורה שבתיק החקירה והגישה כתב אישו נגד המתלוננת, בסוברה כי חומר הראיות מצביע על אשמתה. התביעה לא הגישה שני כתבי אישום מקבילים והפוכים. רק לאחר שזוכתה המתלוננת - הוגש כתב האישום שלפנינו, יש להניח בעקבות ועל פי קביעת בית המשפט בהכרעת הדין המזכה. יחד עם זאת, אני מסכים לדעתה של השופטת ברלינר, כי למרות זיכויה של המתלוננת, לא היה מקום להגשתו של כתב אישום זה. זאת, הן בשל הזמן הרב מאוד שחלף מאז האירוע והן משום שבדיקה יסודית של חומר הראיות, היתה מגלה (על אף הזיכוי שלה) את הבעייתיות בגירסתה של המתלוננת ואת חוסר ההגיון בהתרחשות האירוע על פי גירסתה, כפי שהדבר פורט היטב וביסודיות בחוות דעתה של השופטת ברלינר; הערה שניה מתייחסת לסוג הזיכוי. לדעתי ממצאיה ומסקנותיה של השופטת ברלינר, מצדיקים זיכוי מלא, ולא מחמת הספק וכך אני מציע. זאב המר, סג"נשופט השופטת ב' אופיר-תום, סג"נ: אני מסכימה לאמור בחוות דעתה של חברתי, כב' השופטת ברלינר, בכפוף להערותיו של כב' השופט ז' המר. ברכה אופיר-תום, סג"נשופטת לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד - לקבל את הערעורים ולזכות את המערערים מחמת הספק. משפט פליליכתב אישוםסגירת תיק פלילי