קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת המעיד לדאוג להדרכת עובד בנוגע להרמת משקל כבד בעבודה: כב' השופטת מוניץ: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופט יונתן אברהם), שניתן ביום 28/01/08 , בת.א. 1167/02, . בית המשפט קמא מצא את המערערות, המשיבות שכנגד (להלן:"המערערות") אחראיות לנזקי המשיב וחייבן לשלם למשיב, המערער שכנגד (להלן:"משיב") פיצוי בסך 297,372 ₪, בניכוי 10% בגין אשם תורם של המשיב, וכן קוזזו סכומים בגין תשלומי המל"ל, כך שבסופו של יום חוייבו המערערות לשלם למשיב סך של 145,950 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסך הנ"ל והוצאות משפט. רקע עובדתי: המשיב נפצע בתאונת עבודה ביום 19/07/98, בעבודתו כקצין בטחון במלון קלאב הוטל - אצל המערערת 1. המערערת 2, חברת מגדל לביטוח בע"מ בטחה את המערערת 1 בפוליסת חבות מעבידים בתקופה הרלוונטית. לטענת המשיב, במהלך העבודה היה עליו להרים מזוודות וארגזים, תוך כדי הרמתם חש נקישה עזה בגבו וכאבים עזים (להלן:"התאונה"). המערערות כפרו באירוע התאונה, באחריותן ובגובה הנזק הנטען. המשיב טען כי ביום האירוע שימש כ"בל בוי", עבודה שכללה הרמת מזוודות, אף שתפקידו כקב"ט לא כלל עבודות אלה. לאחר התאונה, אושפז בבית החולים, עבר סדרת בדיקות ושוחרר לביתו ל - 9 ימי מנוחה. בתקופה שלאחר התאונה סבל מכאבים עזים, נזקק לטיפולי פיזיוטרפיה ומעקב אורתופדי. מומחה מטעמו קבע כי נותרה למשיב נכות רפואית בשיעור 28% לצמיתות. לפיכך, טען לרשלנות בלעדית של המערערת, אשר במעשיה הפרה את חובת הזהירות, לכן אחראית לנזקו. המערערות טענו כי אין לייחס למערערת 1 אחריות לנזקי המשיב. המשיב לא עשה די להקטנת נזקיו, על כן יש להפחית הפיצוי בהתאם. פסק הדין של בית המשפט קמא: בית המשפט קמא בחר ליתן אמון בגרסת המשיב באשר לאירוע התאונה וקבע, כי הסתירות בעדויות ביחס לחפץ שהורם על ידי המשיב אינן פוגעות באמינותה. בית המשפט קמא קבע, כי קמה חובת זהירות מושגית מעצם קיום יחסי עובד מעביד , ודחה טענות המערערות. נקבע כי המערערת 1 לא עמדה בחובה הקונקרטית להדריך את העובדים באשר לנוהלי העבודה והבטיחות ביחס לסיכונים הצפויים במהלך העבודה, לרבות אופן ההתמודדות עמם, אף שראוי היה לעשות זאת, שכן נמצא כי לא אחת שימשו אנשי בטחון דוגמת המשיב כנושאי מזוודות. הואיל ועבודת המשיב ביום האירוע היתה כרוכה בהרמת מזוודות, ולא היה זה מאמץ חד פעמי שנדרש מהמשיב, ובהעדר הוכחה בדבר הנחיות שניתנו למשיב לגבי אופן הרמת המזוודות - אם לבד ואם יחד עם אחרים, בכך הפרה המערערת את חובת הזהירות והתרשלה, על כן היא חבה בגין הפגיעה בגבו של המשיב. יחד עם זאת, המשיב צריך היה לצפות את הסיכון שיש בנשיאת ארגז כבד ויכול היה לבקש עזרה מעובדים אחרים. משלא עשה כן, ייחס בית המשפט למשיב רשלנות תורמת בשיעור 10%. בית המשפט קמא אימץ את מסקנות המומחה פרופ' סודרי, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט ואשר קבע 15% נכות, מתוכה 5% נזקפו לחובת עברו הרפואי של המשיב, ללא קשר לתאונה, לכן הנזק בגין התאונה הינו בשיעור 10% נכות. לאחר התאונה חזר המשיב לעבוד במלון ולאחר שפוטר המשיך לעבוד במאפייה, נכותו התפקודית של המשיב נקבעה כשיעור הנכות הרפואית, היינו - 10%. עוד קבע בית משפט קמא, על דרך האומדנא, פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין כאב וסבל. המשיב חזר לעבודתו עד אשר פוטר, ובחודש מרץ 2002 החל לעבוד כמדריך טיולים בפראג. המשיב לא הציג תלושי שכר המלמדים על גובה שכרו בחו"ל. לפיכך, פסק בית המשפט קמא פיצוי גלובלי בגין אובדן שכר מיום התאונה ועד למועד פסק הדין, על בסיס שכרו האחרון בסך - 7,264 ₪, היינו על פי הפסד של 726.4 ₪ לחודש, בגין 10% נכות, ובסך הכל 99,372 ₪. באשר להפסד כושר השתכרות לעתיד נקבע כי הואיל והמשיב עובד כמדריך טיולים, נראה שהנכות הרפואית לא הותירה מגבלות של ממש בכושר עבודתו, יחד עם זאת ובהתחשב במגבלותיו, גילו הצעיר והעובדה שנותרו 34 שנים לעבודתו, ובהתחשב בכך שעבד עבודה פיסית לאחר התאונה במשך תקופה לא מבוטלת, קבע בית משפט פיצוי של 150,000 ₪ בגין ראש נזק זה. עבור עזרת צד ג' בעבר נפסק פיצוי בסך 4,000 ₪, ובגין הוצאות רפואיות לעתיד נפסק 4,000 ₪. סה"כ בגין הנזקים המפורטים לעיל נפסקו לטובת המשיב סך של 297,372 ₪, מסכם זה הופחתו 10% בגין אשם תורם. מיתרת הסכום לאחר הניכוי - 267,635 ₪, נוכו הסכומים ששולמו למשיב מהמל"ל בסך 107,830 ₪, ו- 74 ימי אבטלה בסך 13,855 ₪ (משוערכים ליום מתן פסק הדין), סך כל הניכויים 121,685 ₪. לפיכך נפסק כי יש לשלם למשיב סך 145,950 ₪. עיקר טענות הצדדים: טענות המערערות: [א] שגה בית המשפט קמא עת קבע כי המשיב נפגע בעת הרמת "מטען כלשהוא" במהלך עבודתו. המשיב לא הוכיח מה היה משקלו של אותו משא שהרים ומה היה טיבו, נתונים אלה רלוונטים להטלת האחריות. לא כל הרמת מטען מהווה עילה להטלת אחריות. המערערות הוכיחו כי סיפקו למשיב עגלה לנשיאת המזוודות וכי המשיב יכול היה להסתייע באחרים ולקבל עזרה. בהקשר זה הפנו המערערות לת"א (מחוזי י-ם) 70/94 אבו סבית נ' אברהם שוויקה ואח' (לא פורסם), שם נדחתה תביעתו של עובד שהרים לבדו מזגן, ונקבע מבחן הכולל שני מרכיבים עיקריים - הכורח המיידי ויכולתו של העובד להסתייע באחרים. בענין הנדון הפעולה לא היתה הכרחית באופן מיידי והמשיב יכול היה להסתייע באחרים. [ב] עדי התביעה סתרו את גרסת המשיב, כאשר טענו כי אין מדובר בארגז, אלא בתיק או מזוודה. כמו כן, לא היה זה מטען מהמשטח העליון של העגלה, אלא תיקים שהשאיר המשיב על רצפת המלון. [ג] פעולת ההרמה הינה שגרתית וסבירה הנעשית חדשות לבקרים ואינה דורשת מיומנות מיוחדת. מדובר בפעולה הכרוכה בסיכונים סבירים ורגילים , לגביהם נקבע כי אדם יכול וצריך להיזהר בעצמו גם אם לא הודרך. המערערות הוכיחו כי המזוודות היו במשקל סביר, וכי ניתנה למשיב עזרה וסופקו עגלות. המערערת 1 פעלה כי שצפוי ממעביד סביר שיפעל, על כן לא היה מקום להטיל עליה אחריות כלשהי. [ד] על פי פרסומי המכון לבטיחות ולגהות בישראל (הגם שאין מדובר בכללים מחייבים), נקבע כי גברים בגילאים 18-45 יכולים לשאת במסגרת פעולות הרמה החוזרות על עצמן כל 5 דקות, משקל של 30 ק"ג. [ה] שגה בית המשפט שעה שקבע למשיב אשם תורם בשיעור 10% בלבד. הרמת מזוודות היא מלאכה פשוטה אותה מבצע כל אדם בחיי השגרה. לא הוכח משקל החפץ וסופקה עגלה הרי שבנסיבות, היה על בית המשפט קמא להטיל על המשיב אשם תורם בשיעור מלא, ולחילופין בשיעור של 75% לפחות. [ו] לא היה מקום לקבוע נכות תפקודית בשיעור 10% באשר לא הוכח כי לנכות הנטענת השפעה תפקודית. המשיב עוסק כמדריך טיולים. הוכח כי המשיב המשיך בעבודתו אצל המערערת 1. גם לאחר פיטוריו המשיך המשיב לעבוד במאפייה, שלאחריה עבד כמדריך טיולים והעיד כי מרבית הטיולים הם טיולים רגליים. יתרה מכך, אי ידיעת מעביד על מצבו הרפואי של עובד, מקום שזה נמנע ממסירת מידע רפואי רלוונטי, צריך שתיזקף לחובתו של העובד. [ז] סכומי הפיצוי שנפסקו אינם עומדים ביחס סביר לנסיבות האירוע ולנזק הנטען. המשיב היה בחופשת מחלה רק 8 ימים, ולאחריה שב לעבודתו ללא כל הגבלה וזאת למשך שנה עד לפיטוריו, בלא קשר לאירוע הנדון. לכל היותר נגרם למשיב הפסד השתכרות בגין שמונה ימים. בית משפט קמא שגה בכך שפסק סך של 99,372 ₪ בגין הפסד השתכרות בעבר. המשיב נמנע מלהגיש תלושי שכר, זאת יש לזקוף לחובתו. לא היה מקום לפסוק לזכות המשיב סך של 150,000 ₪, כהפסד השתכרות לעתיד, הואיל ולא הוכחה פגיעה בהשתכרותו בפועל, ולא הוכחה פגיעה בכושר ההשתכרות. כן לא הופעלה תקנה 15 בועדות המל"ל ולא הוכחה רמת השתכרותו בעת הדיון. טענות המשיב: טענות המשיב (המערער שכנגד) בתשובה לערעור ובערעור שכנגד: [א] המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא לענין חבות המערערת 1, אולם טוען כי לא היה מקום לחייבו בגין רשלנות תורמת כלל. אין להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית אשר מבוססים על חומר הראיות ובפרט על גרסתו של המשיב שנמצאה מהימנה. הלכה היא כי אין מקום להתערב בקביעות ממין זה. בית משפט קמא קבע כי המשיב הרים ארגז כבד במיוחד, ולא מטען ערטילאי. [ב] רשלנותה של המערערת 1 נידונה בהרחבה בפסק הדין, שם נקבע כי המשיב לא הודרך לגבי האופן בו עליו להרים את המזוודות והתיקים. [ג] לאחר שבית משפט קמא קבע כי המערערת התרשלה בכך שלא הדריכה את המשיב בנוגע לאופן בו יש להרים את המזוודות, לא היה מקום לקבוע רשלנות תורמת, בשל כך שלא ביקש עזרה מאחרים. אין לומר כי המשיב נמנע מלהשתמש באמצעים שהעמידה לרשותו המערערת 1, היות ובפועל לא נמצאו אמצעים כאלו. מעביד אינו יכול לפטור עצמו מהדרכת עובדיו ומנקיטת אמצעי זהירות, מקום בו נדרשים עובדים לשאת משקל כבד, אלא עליו ליישם שיטת עבודה בטוחה, בין באמצעות מכשור הולם ובין באמצעות שיתוף פעולה של עובדים. בלהט העבודה יכול שעובד יטעה, אולם אין בכך כדי להצביע על רשלנות תורמת. המשיב קיבל הוראה לבצע את תפקיד ה"בל בוי", לא היסס ולא חשב על הנזק הגופני העלול להיגרם לו, אלא נרתם למלאכה בהתחשב בעומס העבודה ובמצוקת כוח האדם. האירוע התרחש שעה שהמשיב הסיע עגלה עם חפציה של אורחת אשר הזהירה את המשיב כי החפצים עומדים ליפול מן העגלה. בנסיבות אלה הטענה כי המשיב יכול היה לבקש עזרה מהאחרים בסביבתו, אינה מתיישבת עם ההיגיון. [ד] באשר לשיעור הנכות הרפואית, טוען המשיב כי מדובר במקרה של "גולגולת דקה", ולא היה מקום לזקוף לחובת עברו הרפואי 5% מהנכות. בחוו"ד המומחה מטעם בית המשפט צויין כי בעבר סבל המשיב מאירוע חד פעמי של כאבי גב עת היה בן 15 שנים, ובהמשך חוות הדעת סתר עצמו המומחה וקבע כי המום אינו מולד, אלא מום שהתפתח עם הזמן. בנסיבות אלו לא היה מקום לאמץ חוות הדעת ומסקנותיה, אלא להגיע למסקנה שונה. בית המשפט אינו כפוף לתקנות המל"ל ויש מקום לקבוע כי נכותו של המשיב היא 20% לפחות. הנכויות אינן ניתנות "להפרדה". מקום בו ממכלול חומר הראיות עולה מסקנה שונה מחוו"ד המומחה, רשאי בית המשפט שלא לקבל את מסקנת המומחה, ואף להגיע למסקנה שונה, כפי שהיה עליו לעשות במקרה דנא. [ה] סבלו הרב של המשיב בא לידי ביטוי בנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המל"ל. חוו"ד של פרופ' מירובסקי מטעם המשיב מלמדת על כאבים וקשיים רבים מהם סובל המשיב, לאלה לא ניתן משקל מספיק בעת קביעת הנכות התפקודית. המשיב בן 34, ללא כל השכלה ובהתחשב בנכותו היה מקום לקבוע נכות תפקודית בשיעור 50%. [ו] בגין כאב וסבל היה מקום לקבוע סכום גבוה פי 5-6 מאשר על פי הפלת"ד, ולכן היה מקום לפסוק למשיב כ- 100,000 - 120,000 ₪ בגין ראש נזק זה (יצוין כי בעיקרי הטיעון לערעור העיקרי טען המשיב כי יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 40,000 ₪ ) באשר להפסד השתכרות לעתיד טוען המשיב כי היה מקום לקבוע הפסד השתכרות של כ- 250,000 ₪. הפיצוי שנקבע נמוך בהרבה, ולא פרופורציונלי להפסדי השכר העתידיים שיגרמו למשיב. בנוסף, בית המשפט קמא התעלם מהוצאות נסיעה להן טען המשיב בתצהירו, על כן מבקש המשיב לפסוק לו סך של 10,000 ₪ כפיצוי גלובלי לנסיעות בעבר ובעתיד. דיון ומסקנות: הערעור והערעור שכנגד נשענים על מספר אדנים. האחד, נסיבות התאונה - מהו אותו מטען שהרים המשיב והאם יש בו כדי לגרום לנזק הנטען. השני, האם חבה המערערת 1 חובת זהירות קונקרטית למשיב . השלישי , מה שיעור הרשלנות התורמת של המשיב, הרביעי, - שיעור הנכות התפקודית והרפואית שנפסקה למשיב, החמישי - גובה הפיצוי שנפסק בגין ראשי הנזק השונים. לא נטענה כל טענה באשר לחובת הזהירות המושגית שחבה המערערת 1 כלפי המשיב. ברור כי קיימת חובת אחריות מושגית מעצם יחסי עובד - מעביד בין הצדדים. [א] נסיבות התאונה: המערערת טוענת כי מתוך פסק הדין לא ברורה מהות החפץ שהרים המשיב, האם מדובר בארגז או במזוודה. דין טענה זו להידחות. בית המשפט קמא היה ער לאי הבהירות בדברי העדים בכל הנוגע לטיבו ומהותו של המטען, כן היה ער לסתירות בין עדות המשיב לשאר העדויות. לאחר שהתרשם מאותן עדויות קבע כי סתירות אלו אינן יורדות לשורש העניין, הואיל והינן מינוריות ואין בהן כדי לפגוע במהימנות גרסתו של המשיב באשר לנסיבות התאונה. בית המשפט קמא מצא קשר סיבתי ישיר בין הרמת אותו מטען "בין אם הוא בדמותה של מזוודה ובין אם הוא בדמותו של ארגז ו/או כל משא כבד אחר" (עמ' 5 ש' 2-3 לפסק הדין), לבין הפגיעה הגופנית שארעה בגינו. בית המשפט ייחס את הסתירות לחלוף הזמן מיום האירוע. מסקנה זו אודות הקשר הסיבתי המובהק בין הרמת מטען במשקל כבד לבין האירוע, מבוססת על ממצאים עובדתיים והתרשמות ישירה של הערכאה הדיונית מהעדים שבאו בפניה, לא מצאנו מקום להתערב בממצאים ומסקנות אלה. הלכה היא שהביקורת של בית משפט של ערעור על ממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, הינה מצומצמת, ואף יותר מצומצמת לגבי אותם ממצאים עובדתיים שנקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. לצורך התערבותה של ערכאת ערעור בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת, עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632). על אף שלא נקבע כממצא עובדתי המשקל הספציפי של אותו מטען , או סוגו באופן מדויק, הרי שבית המשפט קמא קיבל את גרסת המשיב ולפיה משקלו של המטען היה "כבד במיוחד", וקבע כי יש קשר ברור בין הרמת אותו מטען לבין קרות הנזק. די בכך כדי לבסס הקשר הסיבתי. העובדה כי בית המשפט השתמש במונח "מטען כלשהוא" (עמ' 5 ש' 4 לפסק הדין), איננה יוצרת עמימות בקשר שבין הרמת המטען לקרות הנזק, לאחר שבית המשפט קבע שעדות המשיב מהימנה. [ב] חובת זהירות קונקרטית: על השאלה האם קמה חובת זהירות קונקרטית של המערערות כלפי המשיב נשיב בחיוב, ודין טענות המערערות בהקשר זה להידחות. חובת זהירות קונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות, הנחלק לשניים : הצפיות "הטכנית" - האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבות המקרה המיוחדות את התרחשות הנזק, וצפיות נורמטיבית - האם צריך היה אותו אדם סביר לצפות התרחשות הנזק, כאשר החובה מוטלת אך בשל סיכון בלתי סביר, קרי סיכון "אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 , 127). בית המשפט קמא קיבל גרסת המשיב כי לא עבר כל הדרכה באשר לאופן הרמת ארגזים או משאות אחרים וכן כי עבודה זו חרגה מתפקידו כקב"ט, על אף שלא היה זה אירוע חד פעמי. עוד קיבל בית המשפט את עדותו של מר חלפון, שעבד כ"בל בוי" אצל המערערת 1, אשר מסר בעדותו כי לא נערכה הדרכה להרמת מטענים - מזוודות וארגזים של אורחי המלון. מעדותו של הקב"ט הראשי נלמד כי לעובדים המועסקים כ"בל בויס" ניתן הסבר ביחס לסיכונים הכרוכים בהרמת מטען, והסבר לאופן בו ראוי להרים מזוודות, מכאן אנו למדים כי טענת המערערת 1 לפיה אין צורך במתן ההדרכה לשם הרמת מזוודות הופרכה. אלא שהמשיב לא שימש בתפקיד בל בוי, ועל כן המסקנה אליה הגיעה הערכאה הדיונית הינה כי המערערת 1, לא עמדה בחובה להדריך את העובדים אשר עבדו כקציני בטחון וסייע לבל בוייז בעת הצורך, באשר לנוהלי העבודה והבטיחות והסיכון הצפוי במהלך העבודה, למרות שצריכה היתה לעשות כן. על כן נקבע כי הפרה את חובת הזהירות והתרשלה. אף אנו סבורים כי המערערת 1 חבה חובה זהירות, וכי אין לקבל טענתה כי בנסיבות המיוחדות שבאירוע זה לא היה מקום ליתן הדרכה, אף שזו ניתנה. ראשית, מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט קמא כי לא הוכח שנערכה הדרכה. הדרכה מקצועית איננה בהכרח הדרכה ממושכת ואינטנסיבית, ויכולה היא להסתכם בהסבר ממצה ומקיף בכל הקשור לסיכונים הצפויים והחלת נוהלי העבודה. אין לקבל הטענה כי הואיל והרמת מזוודה או ארגז הינה פעולה פשוטה ויום יומית אין מקום להטיל אחריות. אמת הדבר, כולנו נדרשים לבצע מטלות ממטלות שונות בחיי היום יום, כאשר מטבע הדברים כרוכות הפעולות בסיכונים כאלו ואחרים. אלא שאין בכך כדי לקבוע שהמעביד פטור מלהדריך את העובד שעה שזה נדרש לבצע עבודות תוך כדי ביצוען של פעולות שהינן יום יומיות ופשוטות. הרמת מזוודות ומטענים הינה פעולה שכל אדם מכיר ויודע, אלא שכאשר היא נעשית במסגרת עבודה ובתדירות, צריכה היתה להתבצע הדרכה לאופן ביצוע ההרמה. אולם לא הוכח כי המשיב קיבל הדרכה, הסברים או הדגמות מיוחדים לגבי עבודה זו. "חובתו של מעביד היא להבטיח קיומה של שיטת עבודה בטוחה ולהדריך בה את העובדים גם כאשר מדובר בפעילות פשוטה לכאורה" (ת"א 1865/86 ונטורה נ' בולוטין ). פעולה מסוג זה שביצע המשיב, כמוה כפעולת סבלות, שעה שהיא מתבצעת אצל המעביד, באופן מסודר, על ידי קבוצת עובדים - ראוי לה שתבוא בצידה הדרכה, שיהיה בה כדי לסכם ולמצות את כל הנחיות הבטיחות הדרושות. מכוח חובת הזהירות המוטלת על המעביד, עליו לנקוט אמצעים סבירים על מנת להגן על בטיחות העובד. חובה זו עניינה גם בסכנות "רגילות", שאינן יוצאות דופן. שאז, על המעביד להזהיר את העובד מפני אותם סיכונים ולהדריכו כיצד להימנע מהם. ההבחנה בין סכנה "רגילה" לסכנה "בלתי רגילה" משתנה לפי נסיבותיו המיוחדות של המקרה (ע"א 663/88 שיריזאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225). המערערת 1 טוענת, כי פעולה של נשיאת מטען כבד הינה פעולה יומיומית פשוטה, הנעשית כדבר שבשגרה, ומעצם טיבה יש להיזהר בעת ביצועה. אולם נשיאת מטענים - מזוודות וארגזים , כאשר לא מדובר במאמץ חד פעמי, אלא בכל עת שמחלקת ה"בל בויס" נזקקת לעזרה ממחלקת הביטחון, בעיתות לחץ בעבודה, אין להתייחס אליה כאל פעולה פשוטה, ולכל הפחות, אינה ממין הפעולות הפשוטות אשר לא קמה בגינן חובת זהירות. נאמר את הברור מאליו, כל מקרה נדון לפי נסיבותיו ואין מקום להשוותו למקרים אחרים שנדונו בפסיקה אליה היפנה ב"כ המערערות. לאחר עיון בכל החומר שלפנינו, פסק הדין וחומר הראיות שהיה בפני הערכאה הדיונית באנו לכלל מסקנה כי המערערת 1 חבה חובת זהירות לקיום הדרכה לעובדיה בכל הנוגע להרמת מטענים, כפי שפעלה בנושאים אחרים וביחס לעובדי מחלקת ה"בל בויס". משנקבע כי לא הוכח שעשתה כן, ברור כי התרשלה והפרה את חובת הזהירות. [ג] רשלנות תורמת: סוגיה נוספת שהועלתה בפנינו היא שיעור הרשלנות התורמת שיש לייחס למשיב. בעוד שהמערערות טוענות כי האשם התורם של המשיב הוא בשיעור מלא, ולחילופין בשיעור 75%, המשיב טוען כי לא היה מקום לקבוע רשלנות תורמת בנסיבות. בית המשפט קמא קבע כי למשיב רשלנות תורמת על בסיס העובדה כי הפעולה לא היתה זרה למשיב, כאשר הוכח כי המשיב עזר בעבר בנשיאת מזוודות בהתאם לצורך. עוד סבר בית המשפט, כי המשיב לא צפה את הסיכון בנשיאת המטען ולא ביקש עזרה מאחרים שהיו בסביבתו . יש לדחות טענת המשיב לפיה העדר הדרכה, מאיין את חובת המשיב לצפות את הסיכון או לבקש עזרה. אחריותה של המערערת 1, להדריך את העובד אודות הסיכונים הקיימים בסוג זה של פעולה, אינה פוטרת את המשיב מחובתו להישמר מסיכון זה או אחר במהלך עבודתו, סיכונים אשר צריכים להיות ידועים לו, בהיות הפעולה פעולה פשוטה ויום יומית. לאחר עיון ובחינה של טענות הצדדים ופסק הדין בעניין זה, דעתנו היא כי שיעור הרשלנות התורמת איננו משקף נכונה את נסיבות העניין. אין בשיעור זה כדי לתת ביטוי נכון לאחריותו של המשיב בביצוע הפעולה כפי שנעשתה בנדון. בע"א 467/77 (ע"א 467/77 (המ' 1021/78) הורוביץ נ' רשות הנמלים בישראל, פ"ד לגמ' 261 נאמר מפי כב' השופט ברק (כתוארו אז): "אכן, מן הראוי היה לייחס לנתבעים אחריות רבה יותר מאשר לתובע, הן משום שרשלנותם של הנתבעים יצרה סיכון שהוא גדול יותר מזה שנוצר על-ידי התרשלותו של התובע, והן משום שאשמתם המוסרית עולה על זו של התובע. אשר למידת הרשלנות התורמת שיש לייחס לתובע, הרי ענין זה תלוי במידה רבה בשיקול הדעת ובהתרשמות השופט קמא. בית-משפט לערעורים ישתמש בסמכותו לשנות את קביעותיו של בית-המשפט דלמטה רק כשהוא רואה לנכון לשנותה שינוי עקרוני, אך לא כדי להגדיל קמעה את אחוז אחריותו של זה ולהקטין את אחוז אחריותו של זה...". דברים אלו יפים לענייננו, באשר אנו סבורים שיש מקום לייחס למשיב רשלנות תורמת גבוהה יותר מאשר ייחס לו בית משפט קמא. לא נעלמה מעינינו ההלכה כי מקום שמדובר בתאונת עבודה, במסגרתה נפגע עובד, יש להקפיד דווקא עם המעביד, ולהקל עם העובד בשעת ייחוס תרומתה של רשלנותו לאירוע. " במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה וענין, עפ"י נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להלקח בחשבון שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו יימצא אישור פסקי דין שניתנו במקרים המתאימים... כל ענין ראוי לו, איפוא, שיבחן עפ"י נסיבותיו תוך נתינת הדעת למגמות הנ"ל שבהלכה" (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו פ"ד לו (2) 592, 604). במקרה שלפנינו המשיב הרים בעבר מטענים דומים והיה עליו לדעת כי משקלו של המטען עלול להיות כבד, וחזקה עליו שהיה מודע לסיכון הכרוך בהרמתו, ובהתאמה, יכול היה לבקש עזרתם של עובדים נוספים שהיו במקום (ראה עדותו של חלפון גבריאל, עמ' 33 ש' 27-28, עמ' 34 ש' 4-5, עמ' 35 ש' 1-2 לפרוטוקול). המשיב כבר דעת וכמי שבעבר סייע בהרמת מטעמים, כך שפעולה זו לא היתה זרה לו ובהיותה פעולה פשוטה ויום יומית, ידע על הסיכונים הכרוכים בהרמת משקל כבד וצריך היה להסתייע באחרים. יחד עם זאת, ראוי לזכור כי על פי גרסתו של המשיב אשר נמצאה מהימנה, חש נקישה עזה בגבו שעה שהרים אחד הארגזים מטען כבד במיוחד (ראה גם עדותו של ירון עולמי בעמ' 30 ש' 4-8 לפרוטוקול), קרי, הפגיעה לא נגרמה מכך שהמשיב המשיך לאחוז באותו מטען לאחר שנוכח בכובד משקלו, לא מדובר בפעולה מתמשכת, אלא מיד עם הרמתו של המטען, ולמעשה - כתוצאה מעצם ההרמה (ע"א (י-ם) 6499/05 חליל גנים נ' אברהם רובינשטיין בע"מ, פורסם באתר נבו, ניתן ביום 15/10/2006). האשם התורם באי בקשת עזרה מצד המשיב, נעוץ בעיקר בכך שהמשיב תאר את המטען ככבד במיוחד, והעד עולמי תארו כתיק "די גדול" (ראה עדותו של עולמי לעיל). לכן בנסיבות אלה צריך היה המשיב לדעת מראש כי פעולה פשוטה של הרמת תיק גדול במיוחד או ארגז כבד, מחייבת בקשת עזרה מחד. מאידך, נזכיר כי העדר ההדרכה באשר לקיומו של הסיכון, הביאו להפחתה ניכרת בשיעור האשם התורם של המשיב, אולם לא ביטלו אותו כליל. כאמור, אנו סבורים שיש מקום להתערבותנו כדי שינוי בשיעור האשם התורם שנקבע. לו דעתי נתקבלה אציע לחברי להעמיד את שיעור הרשלנות התורמת במקרה זה על 30%. [ד] שיעור הנכות הרפואית: ראשית, ומן הפאן הפרוצדוראלי, יאמר כי בניגוד לאמור בתקנות 437 - 444 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, המשיב לא צרף את חוות דעת המומחה פרופ' סודרי וכל מסמך אחר עליו מושתתים טיעוניו. כל שעשה הוא להפנות למוצגי המערערת, אשר כוללים פרוטוקול דיונים, החלטת בית המשפט קמא ותצהירו של המשיב, וברור כי אין בהם כדי לבסס מכלול טענותיו, לרבות אלו המופנות כלפי חוות דעת המומחים. משכך, אין המשיב רשאי בטיעוניו להסתמך על מוצגים אלו, אלא ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים, רשות אותה לא ביקש. יחד עם זאת יאמר כי אף לגופו של עניין אין לקבל טענות המשיב בכל הנוגע לחוות דעת המומחה פרופ' סודרי, ושיעור הנכות הרפואית שנקבעה . לטענת המשיב, יש לקבוע כי בעניננו חל הכלל של "גולגולת דקה", על כן לא היה מקום לזקוף לחובת עברו הרפואי 5% מהנכות. עוד טוען המשיב, כי בחוות הדעת של מומחה בית המשפט נפלו טעויות מהותיות שהצדיקו סטייה מחוות הדעת וקביעת שיעור נכות רפואית גבוהה, בשיעור 20%. טענות אלו אין בידינו לקבל. הכלל הוא כי, ראוי שלא לסטות מממצאי חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת. כך לדוגמה, נאמר בע"א 3056/99 שטרן נ. המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." . כלל נוסף רלוונטי לענייננו, הוא כי בית המשפט של הערעור לא על נקלה יתערב בפסק דין שניתן על יסוד חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט בערכאה הדיונית. כפי שנאמר בע"א 4445/90 עמיגור ניהול נכסים בע"מ נ' מאיוסט (פורסם באתר נבו, ניתן ביום 17/04/94): "רתיעת בית המשפט לערעורים מפני התערבות בממצאים עובדתיים של בית משפט בערכאה ראשונה, גדולה במיוחד כאשר ממצאים אלה מתבססים על חוות דעת של מומחה, לא כל שכן מומחה שנתמנה על-ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים". המומחה פרופ' סודרי נחקר ארוכות על ידי ב"כ התובע בפני בית משפט קמא, חוות דעתו ועדותו של המומחה נמצאו מהימנות ואמינות, בית המשפט בחר לאמץ את מסקנות חוות הדעת שחזרו ונתחזקו בעדותו ואין כל מקום להתערב בקביעה זו. נציין כי כל טענות המשיב בפנינו הוצגו למומחה בעת חקירתו. המומחה השיב עליהן אחת לאחת ובית המשפט בחר לאמץ את חוות דעתו של המומחה לאחר החקירה. לדברי המומחה, נמצאו בקיעים בכל הרמות, אשר יש בהם כדי להסביר את האירוע שהתרחש בהיות המשיב כבן 15 שנים, ריבוי הבקיעים הביאו למסקנה כי חלקם היו קיימים, לפני התאונה, שכן אין זה מתיישב עם ההיגיון כי לאדם ישנם 4 בקיעים שנמצאו 3 חודשים לאחר האירוע, והוא אינו מתלונן בגינם. המומחה ציין כי האירוע בעברו של המשיב, אף שהוא חד פעמי, מסביר את הבקעים שנתגלו בבדיקה המאוחרת בגבו של המשיב (עמ' 17 ש' 12-29 לפרוטוקול). בהמשך חזר והסביר כי הבקעים היו קיימים בחלקם לפחות לפני התאונה (עמ' 18 לפרוטוקול), וכי אותו אירוע חד פעמי לא נבדק ולא טופל כנדרש (עמ' 19 ש' 26-27 לפרוטוקול). מכאן ברור כי צדק בית משפט קמא, שעה שמצא את חוות הדעת יסודית ובחר לאמץ מסקנותיה ולקבוע למשיב את הנכות רפואית בשיעור 15% לצמיתות, בהתחשב בתאונה, תוך שהוא מפריד ומייחס אך 5% לעברו הרפואי של המשיב ו- 10% לתאונה. מסקנה זו בדין יסודה, ואין מקום להתערב בה. לא מצאנו מקום להתערב גם בקביעת הנכות התפקודית. המערערות טוענות שלא הוכח כי לנכות הנטענת היבט תפקודי, בעיקר בשל עיסוקו של המשיב כמדריך טיולים המרבה ללכת ברגל. כן מדגישות המערערות את המשך עבודתו אצל המערערת 1 ובמאפייה. מנגד טוען המשיב כי בקביעת שיעור הנכות התפקודית לא הובאו בחשבון תצהירו, הנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המל"ל, וכן חוות דעת המומחה מטעמו. על פי כל אלה ובפרט נתוניו האישיים היה מקום לקבוע נכות תפקודית בשיעור 50%. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, בהעדר נתונים ספציפיים נוהגים בתי המשפט להעריך הפסד כושר השתכרות על פי נכות רפואית, שהיא בעלת השפעה תפקודית (ראה פסק דינו של כב' השופט אור (כתוארו אז) בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פד"י נב (3) 792 (1995)) בפני בית המשפט קמא עמדו כל הנתונים הרלוונטים, ובכלל זה נתוניו האישיים של המשיב, תצהירו, העובדה כי שב למקום עבודתו לאחר האירוע למשך כשנה, כאשר במקביל עבד במאפייה, שם נשאר לעבוד אף לאחר פיטוריו מהמלון של המערערת 1 . לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות פסק בית המשפט קמא נכות תפקודית בשיעור הנכות הרפואית , ולא מצאנו כל בסיס או תשתית להתערב בקביעה זו המבוססת על ממצאים ומסקנות עובדתיים. [ה] הנזק: באשר לטענות המשיב והמערערות בדבר גובה הנזק, ובהתאמה - הפיצוי שנפסק למשיב בגין ראשי הנזק, אנו סבורים כי אין מקום להתערב בקביעות אלו, באשר מדובר בפיצוי סביר ומקובל בנסיבות המקרה. "הלכה פסוקה היא, כי אין בית-משפט לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות" (ע"א 487/82 דוד נדלר נ' זורח שדה, פ"ד לח(4) 21 (1984)). בית המשפט קמא הביא בחשבון, את כל המרכיבים הרלוונטים לעניין גובה הפיצוי המגיע למשיב. אין מקום להתערב בגובה הפיצוי בגין כאב וסבל בסך 40,000 ₪, שפסק בית המשפט קמא על דרך האומדן. כך גם לעניין הפסד השתכרות בעבר, נקבע כי בהעדר אישורים המעידים על היעדרות בגין התאונה, וכן העדר ראיות חיצוניות ואובייקטיביות המלמדות על השתכרות המשיב לאחר התאונה, יש לפסוק אובדן שכר גלובלי לעבר בהתבסס על הנכות והמגבלה התפקודית עקב התאונה. קביעה זו, כמו גם קביעת גובה הפיצוי בכל הנוגע להפסד השתכרות עתידי, מושתתת באופן מובהק על נתונים עובדתיים שעמדו, בפני הערכאה הדיונית, אשר בחנה את מכלול הנתונים ומכלול הראיות ואיזנה בין כולם כראוי. מאותם שיקולים ממש לא מצאנו להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לעזרת צד ג' בעבר ובעתיד , וכן בפסיקת ההוצאות הרפואיות למשיב. נציין כי כל טענות המשיב בהקשר זה, כמו גם באשר לשאר ראשי הנזק , מופנות כלפי קביעות עובדתיות מובהקות של הערכאה הדיונית, על יסוד מכלול הראיות ועל יסוד התרשמותו הישירה מהעדים שבאו בפניו. הואיל ובקביעות אלו לא נפלה כל טעות מהותית , לא מצאנו להתערב בהן . סוף דבר: לפיכך, אציע לחבריי לקבל הערעור בשאלת גובה הרשלנות התורמת כך שתחת קביעת בית משפט קמא, תועמד הרשלנות התורמת על שיעור של 30%. כן אציע לחבריי לדחות הערעור שכנגד. יש לחייב המשיב בתשלום הוצאות הערעור למערערת בנסיבות אלה בסך של 5,000 ₪. נחמה מוניץ, שופטת כב' הנשיא מנחם בן דוד: מצטרף לתוצאה אליה הגיעה כב' השופטת מוניץ ולהנמקתה. מנחם בן דוד, נשיא - אב"ד כב' השופט אברהם אברהם: מצטרף לתוצאה אליה הגיעה כב' השופטת מוניץ ולהנמקתה. אברהם אברהם, שופט הוחלט על דעת כל חברי המותב כאמור בחוות דעתה של השופטת מוניץ.הרמת משקל