הודעה לא נכונה לבית משפט - מצג שווא רשלני

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצוי על הודעה לא נכונה לבית משפט: 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רומנוב) מיום 18/6/08, אשר לפיו נדחתה תביעתה של המערערת נגד המשיבה לפיצוים בגין הודעה לא נכונה ששלחה המשיבה לבית המשפט, בעקבות צו עיקול זמני שהופנה אליה. רקע עובדתי 2. בשנת 94' הגישה המערערת לבית-משפט השלום ברמלה תביעה כספית ע"ס 831,737 ש"ח נגד חברה בשם "טלעד שירותי נהיגה טלפוניים בע"מ" (להלן - "טלעד"). במסגרת אותה תביעה ניתן לבקשת המערערת צו עיקול זמני המופנה אל המשיבה, אשר לפי הנטען, החזיקה באותה העת בכספים המגיעים לטלעד. במכתב תשובה מיום 6/11/95 הודיעה המשיבה לבית-משפט השלום ברמלה, כי רשמה לפניה את צו העיקול הזמני וכי "עיקול ע"ס 831,737 ש"ח הנמצאים אצלנו יבוצע להבטחת תביעה אזרחית על סך 831,737 ש"ח". 3. ביום 24/2/98 קיבל בית-משפט השלום ברמלה את תביעתה של המערערת נגד טלעד ואישר את העיקול הזמני שהופנה לעבר המשיבה, כמחזיקה. ביום 2/3/98 דרשה המערערת מהמשיבה להעביר אליה את כספי העיקול. דא עקא, בתשובתה מיום 30/3/98 דחתה המשיבה את הבקשה בציינה, בין היתר, כי המשיבה "לא הודיעה כי נמצאים בידיה כספים של חברת טלעד בסכום 831,737 ש"ח וכמובן שבידי החברה לא היה סכום כזה... בפועל, השווי נכון להיום של הסכום שעוקל ע"י החברה הנו 81,584 ש"ח. בהתאם לצו בית המשפט סך זה מעוקל ולא הועבר לטלעד". הואיל והמשיבה עמדה בסירובה, הגישה נגדה המערערת תביעה לבית-משפט קמא, ובה תבעה ממנה פיצויים בגובה סכום העיקול. פסק-דינו של בית-משפט קמא 4. בית-משפט קמא קבע, כי בידי המערערת עלה להוכיח, שהודעתה של המשיבה מיום 6/11/95 לבית המשפט לא הייתה הודעת אמת, שכן לא דווח בה על החשד שכבר היה קיים באותה העת אצל המשיבה - והתאמת בדיעבד - שלפיו המשיבה נפלה קרבן למעשה מרמה מתוחכם של טלעד, ולכן אין היא חייבת לטלעד את סכום הכסף שעוקל אלא רק סכום של כ-80,000 ש"ח. לשיטתו של בית-משפט קמא, במשלוח הודעה חלקית זו, שלא שיקפה את המציאות, הפרה המשיבה כלפי המערערת חובת זהירות. 5. מכאן נפנה בית-משפט קמא לבחון, האם בשל מצג השווא הרשלני של המשיבה נגרם למערערת נזק. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי על המערערת מוטל הנטל לשכנע, שאילו הייתה המשיבה מוסרת בתשובתה לצו העיקול הזמני שהופנה אליה את העובדות כהווייתן, במלואן, היה באפשרותה של המערערת לנקוט בדרכי פעולה חילופיות, אשר היו מאפשרות לה לקבל את הסכום שננקב בצו העיקול. דא עקא, המערערת לא הביאה כל ראיות בעניין זה, וממילא שלא הוכיחה שלו הייתה בוחרת בדרך פעולה אלטרנטיבית, היה סיכוי ממשי לכך שדרך זו תביא לתוצאות ממשיות. כך, למשל, המערערת לא הוכיחה "שבאותה עת היו לטלעד נכסים נוספים אותם הייתה התובעת [המערערת] יכולה לעקל ורק משום ההודעה שמסרה הנתבעת [המשיבה] שקטה התובעת על שמריה ולא עשתה דבר" (סעיף 20 לפסק הדין). מאחר שבידי המערערת לא עלה, אפוא, לשכנע כי אלמלא התרשלות המשיבה היה מהלך הדברים אחר מכפי שהתרחש בפועל, החליט בית-משפט קמא לדחות את תביעתה. כביטוי למורת רוחו מהתנהלותה הרשלנית של המשיבה לא עשה בית משפט קמא צו להוצאות. הטענות בערעור 6. טענתה המרכזית של המערערת היא, כי במקרה דנן הנזק שנגרם לה אינו טעון הוכחה כלשהי, שהרי הוא מגולם בסכומו של העיקול הזמני שהוטל אצל המשיבה ולא נפרע, על אף שאושר בפסק הדין הסופי. לשיטתה של המערערת, משקבע בית-משפט קמא כי הודעתה של המשיבה לא הייתה אמת, לא נדרשת המערערת להביא ראיות כלשהן בשאלה "מה היה קורה אילו", ובוודאי שלא היה מקום לדרוש שהמערערת דווקא תרים את נטל השכנוע לגבי שאלה זו. 7. המשיבה תמכה, מנגד, בפסק-דינה של הערכאה הראשונה. בה בעת ביקשה המשיבה להצדיק את דחיית תביעתה של המערערת בנימוקים נוספים: לטענתה, טעה בית-משפט קמא בקבעו, כי הודעתה של המשיבה לא הייתה נכונה. זאת ועוד: מאחר שלימים ניתן נגד חברת טלעד, לבקשתה של המערערת, צו פירוק, פקע צו העיקול והתביעה בכללותה משוללת עילה. המשיבה מוסיפה וטוענת, שאף הוכח כדבעי, כי המערערת קיבלה את מלוא סכום העיקול ואף למעלה מכך, במסגרת הליכי הפירוק. ולסיום נטען, כי אף אם מוטל עול השכנוע באשר לשאלה "מה היה קורה אילו" על כתפיה של המשיבה, הרי עלה בידיה להוכיח, שגם לו הייתה משיבה לצו העיקול הזמני שהופנה אליה תשובה נכונה, עדיין היה מהלך ההתרחשות זהה לחלוטין למה שהתרחש בפועל. דיון והכרעה 8. בפתח הדברים יצוין, כי מסקנתו של בית-משפט קמא, שלפיו הודעתה של המשיבה מיום 6/11/95 לא הייתה הודעת אמת והיוותה מצג שווא רשלני, מקובלת עלינו במלואה. קביעתו של בית-משפט קמא, שלפיה כבר בעת מתן ההודעה הייתה המשיבה ערה למעשי המרמה הנטענים של טלעד ולכך שחובה של המשיבה לטלעד קטן בהרבה ממה שדווח לבית המשפט, מעוגנת היטב בחומר הראיות ואין עילה להתערב בה. כ"מחזיק" - המשיב לצו עיקול זמני שהופנה אליו - יכלה המשיבה וצריכה הייתה לדעת, כי תשובתה הבלתי מסויגת בדבר הימצא מלוא סכום העיקול בידיה, עשויה לגרום למערערת להימנע מפעולות איתור נכסים וגבייה נוספות כלשהן כלפי טלעד. במצב דברים זה, היה על המשיבה למסור לבית המשפט את העובדות כהווייתן באופן מלא ומפורט. וודאי שהיה על המשיבה לעשות כן מיד לאחר שמעשי המרמה שבוצעו כלפיה, לטענתה, על ידי טלעד, התחוורו לה במלואם. המשיבה לא עשתה כן, ובכך הפרה כלפי המערערת חובת זהירות. 9. מנגד לכך יש להטעים, כי אין יסוד לפקפק בטענת המשיבה, כי בזמן מתן ההודעה לא הייתה חייבת לטלעד את סכום העיקול בסך 831,737 ש"ח, כי אם 81,584 ש"ח בלבד. בנושא זה שטחה המשיבה בפני בית-משפט קמא גרסה מפורטת וסדורה, שלא הובאה על-ידי המערערת כל ראיה לסתירתה. גם בעיקרי טיעונו המפורטים של ב"כ המערערת ובטיעונו לפנינו לא הועלתה טענה של ממש בעניין זה. הדעת נותנת, אפוא, שלו הייתה המשיבה מביאה בפני בית משפט השלום ברמלה את העובדות כהוויתן, או למצער פונה לבית המשפט האמור "בזמן אמת" ומבקשת לתקן את תשובתה מיום 6/11/95, היה בית המשפט נעתר לבקשתה. דא עקא, המשיבה לא ביקשה לתקן את הודעתה ועקב כך סברה המערערת, בכל הזמנים הרלבנטיים שעד למתן פסק הדין בתביעתה נגד טלעד, כי המשיבה מחזיקה בידיה את מלוא סכום העיקול והתביעה. על יסוד סברה זו נמנעה בכל אותה העת מלנקוט בהליכים אחרים כלשהם לאיתור נכסים של טלעד ועיקולם. כדברי בית-משפט קמא (בסעיף 12 לפסק-דינו): "בכך שהנתבעת לא מסרה בהודעתה את כל העובדות הרלוונטיות, נהגה הנתבעת שלא כראוי, שכן היא שללה מהתובעת את האפשרות לכלכל את מעשיה בהסתמך על מלוא המידע שהיה ידוע באותה העת לנתבעת". דברים אלו מקובלים עלינו במלואם. כפועל יוצא מכך, אף מקובל עלינו סיווגה של תובענת המערערת כתביעת נזיקין (כפי שנעשה על-ידי בית-משפט קמא בסעיף 8 לפסק-דינו), וממילא שיש להוסיף ולהידרש לשאלות הקשר הסיבתי והנזק. מן העבר האחר, יש לדחות את טענתה של המשיבה כי פקיעתו של צו העיקול עם פירוקה של טלעד בשנת 2000, מפקיע את עילת תביעתה של המערערת, שהרי צו העיקול פקע רק מספר שנים לאחר מתן פסק הדין שבו אושר צו העיקול, היינו, מדובר בעובדה שאינה רלוונטית כלל ועיקר באשר להתקיימותם של רכיבי עילת הרשלנות. 10. כאמור לעיל, בית-משפט קמא סבר כי נטל השכנוע באשר לשאלה מה היה מהלך ההתרחשות אלמלא התרשלותה של המשיבה ("מה היה קורה אילו"), מוטל על כתפיה של המערערת, ומשכשלה להרים נטל זה, נדחתה תביעתה. נקדים ונאמר, כי אין בידינו לקבל את עמדתו של בית-משפט קמא בסוגיה זו. 11. על-פי ההלכה הפסוקה, התרשלות הפוגעת ביכולתו של התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, כיוון שהיא עצמה מונעת את התממשות סדר הדברים הלא-רשלני, עשויה להביא להעברת הנטל לנתבע לשלול את קיומו של קשר סיבתי. דוקטרינה זו יושמה בעבר בתיקי רשלנות רפואית, אך לא מכבר הרחיב בית המשפט העליון את תחולתה לתחום דיני הנזיקין בדרך כלל. ראו: ע"א 1457/07, 1474/07, 1556/07 עירית הרצליה נ' ארי כץ (, פס"ד מיום 14/1/09). באותה פרשה התרשלו הנתבעים בכך שלא דאגו ליצור הבחנה הולמת בין חוף רחצה מוכרז לחוף בלתי מוכרז, ולא יידעו את ציבור הרוחצים על הסכנה הנשקפת להם משונית תת-מימית. כפועל יוצא מכך, החוף הבלתי מוכרז נחזה כחלק מהחוף המוכרז הסמוך. התובע נכנס לרחוץ הרחק מקו החוף ומסוכת המציל, במקום שבו נמצאים סלעים גלויים לעין בקרבת החוף, לאחר סיום עבודת שירותי ההצלה ולעת דמדומים, ולרוע מזלו נחבט ראשו בסלע והוא נפגע בצורה קשה. נפסק, כי מאחר שהתרשלות הנתבעים הותירה תחת עמימות את השאלה ההיפותטית: האם לולא ההתרשלות היה התובע פועל כפי שפעל, עבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים לשלול את הקשר הסיבתי בין התרשלותם לבין הנזק, וזאת לא עלה בידם לעשות. 12. בענייננו, חוסר הוודאות העובדתית באשר לשאלה: "מה היה קורה אילו", נובע מהתרשלותה של המשיבה. השאלה: מה הייתה המערערת עושה לו הייתה המשיבה מוסרת לבית המשפט שמלפניו יצא צו העיקול תשובה נכונה - האם הייתה פועלת לאיתור נכסים אחרים של טלעד ולעיקולם, והאם הייתה מצליחה לגבות את חובה באמצעים אחרים - נותרה תחת עמימות עובדתית אך ורק בשל מחדלה של המשיבה למלא את חובתה. והרי לו הייתה המשיבה מוסרת ביום 6/11/95 או בסמוך לאחר מכן תשובה נכונה לצו העיקול שהופנה אליה, היינו יודעים היום בבירור מה הייתה עושה המערערת ומה עלה בידיה לעשות. בנסיבות אלו שבהן נושאת המשיבה באחריות לחסר העובדתי נראה, כי נטל השכנוע מוטל על כתפיה לשלול את הקשר הסיבתי שבין התרשלותה לבין הנזק. 13. משבאנו לכאן, לא נותר אלא לבחון האם עלה בידי המשיבה לשלול קיומו של קשר סיבתי, היינו, האם הובאו על ידה ראיות שיש בכוחן לבסס ממצא, שלפיו היה מהלך ההתרחשות זהה למה שאירע בפועל גם אלמלא התרשלה.בהקשר זה הפנה ב"כ המשיבה לראיות שלהלן: א. החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 1/3/05 בתיק הפירוק של טלעד, אשר ניתנה בבקשתו של המפרק לחייב את בעלי מניותיה של טלעד להשיב לקופת הפירוק סכומים שנמשכו על ידם מהחברה (מוצג 10 של המשיבה). על פי ממצאיו של בית המשפט המחוזי באותו עניין, בשנת 1995 חדלה טלעד מפעילות, כאשר בעלי מניותיה המשיכו לפעול באמצעות חברות קשורות. באותה שנה משכו בעלי המניות מהחברה סכומי עתק של מיליוני שקלים חדשים ורוקנו את החברה כליל מנכסיה, וזאת בעת שידעו על חובותיה הצפויים של טלעד למערערת. יצוין, כי בהחלטתו חייב בית המשפט המחוזי את בעלי המניות להשיב למפרק את כל הסכומים הנדרשים לפירעון חובות קופת הפירוק. ב. הסכם פשרה מיום 1/9/05 שנערך בין המפרק לבין בעלי מניותיה של טלעד שבו הוסכם כי בעלי המניות ישלמו לקופת הפירוק סך של 1,400,000 ש"ח לסילוק חובם על פי ההחלטה הנ"ל (מוצג 11). יצוין, כי סכום זה קטן ממה שהיה נדרש לפרעון חובות הפירוק, והמפרק ראה להסתפק בו (בהסכמתה של המערערת) לאחר שבדק, בין היתר, את יכולתו לגבות את סכום החוב במלואו מבעלי המניות (ראו את הפסקה הרביעית למבוא להסכם). ג. הודעה מוסכמת מטעם המפרק של טלעד (מוצג 12) שבה הוא מציין, כי בקשת הפירוק הוגשה בשעתו על ידי המערערת; בתאריך 18/4/00 התמנה כמפרק זמני וב- 29/8/01 כמפרק קבוע; במסגרת תפקידו אישר המפרק, בהסכמת הכנ"ר, תביעת חוב של אגף המכס בסכום של 2,561,039 ש"ח, תביעת חוב נוספת של רשויות מס הכנסה על סך 9,433 ש"ח, ושתי תביעות חוב של המערערת: האחת, ע"ס 1,574,285 ש"ח (אין מחלוקת כי מדובר בסכום פסק הדין נגד טלעד, אשר במסגרתו ניתן העיקול הזמני), והשנייה ע"ס 2,309,627 ש"ח. המפרק הכניס לקופת הפירוק סכומים שונים שגבה מבנק הפועלים ומבנק הדואר, וכן 97,587 ש"ח שהעבירה לו המשיבה. המפרק מטעים בהודעה, כי סכומים אלו הועברו אליו לאחר שעוקלו קודם לכן בת.א 5843/94 של בית משפט השלום ברמלה. המדובר בתיק שבו תבעה בשעתו המערערת את טלעד. כמו כן קיבל המפרק את התשלום מבעלי מניותיה של טלעד על פי הסכם הפשרה הנ"ל. את תביעתו הנ"ל של אגף המכס הצליח המפרק לסלק בפשרה של 40,000 ש"ח. מתוך הסכומים שנותרו בקופת הפירוק שילם המפרק למערערת בתחילת 2006 סכום כולל של 1,560,000 ש"ח, וזאת בגין שתי תביעות החוב שאושרו על ידו. 14. מקובלת עלינו טענתו של ב"כ המשיבה, כי מראיות אלו עולה, שטלעד למעשה חדלה לפעול בד בבד עם מתן הודעתה הרשלנית של המשיבה לבית המשפט ברמלה ביום 6/11/95. לא זו אף זו: באותה העת כבר הייתה טלעד מרוקנת לחלוטין מנכסיה, זאת לאחר שבעלי מניותיה שלשלו לכיסם במהלך השנה שחלפה מיליוני שקלים חדשים כדיבידנדים וכמשכורות ועשו כמיטב יכולתם כדי למלט את נכסיה מנושיה ובראשם המערערת. במסגרת תביעתה של המערערת נגד טלעד הוטלו צוי עיקול זמניים לא רק אצל המשיבה אלא גם אצל בנק הפועלים ובנק הדואר, והסכומים שנמצאו שם הועברו בסופו של דבר לקופת הפירוק (כמפורט בהודעתו של המפרק). בנסיבות אלו אין סיבה להניח, כי בשלהי 1995 או בתחילת 1996 היו לטלעד נכסים או זכויות אחרים כלשהם. לאור כוחם המצטבר של נתונים אלו ניתן להוסיף ולקבוע, כי גם לו הייתה המשיבה מודיעה בסוף 1995 או בסמוך לכך, בתגובה לצו העיקול הזמני שהופנה אליה, כי הנה חייבת לטלעד 81,584 ש"ח בלבד (ולא 831,737 ש"ח כפי שהודיעה ברשלנות), עדיין לא היה עולה בידי המערערת לאתר נכסים אחרים כלשהם של טלעד ולעקלם או לגבות את חובה בדרך חוקית אחרת, זולת הגשת בקשה לפירוקה של טלעד, כפי שבסופו של דבר אכן נעשה על ידה. זאת ועוד: מרבית הסכומים שהצטברו בקופת הפירוק הועברו למערערת והדעת נותנת, כי הסך 40,000 ש"ח שהועבר לאגף הנכס מתייחס לחוב שהורתו בתקופה שבה היית טלעד פעילה, היינו, לתקופה שלפני סוף שנת 1995. העולה מכל המקובץ הוא, כי הוכח כדבעי שאין קשר סיבתי בין מצג השווא הרשלני שיצרה המשיבה בהודעתה מיום 6/11/95, לבין העובדה שהמערערת לא הצליחה לגבות מטלעד את מלוא סכום העיקול הזמני ופסק הדין שאישרו. 15. התוצאה היא, כי דין הערעור להידחות וכך אנו מורים. המערערת תישא בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח. הפיקדון יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה. מצג שווא רשלנימצג שווא