קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת כוונה לתת מתנה לפני פטירה: השופט משה דרורי: כללי 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט מנחם הכהן), מיום ו בשבט תשס"ז (25.1.07), בתמ"ש 7500/04 (להלן - "פסק הדין"), שבו נדחתה תביעת המערערת לחיוב המשיבה בסכום של 854,308 ₪, בגין כספים שנטלה המשיבה, לפי הנטען, שלא כדין, מחשבון אמן המנוחה של השתיים, וחיוב המערערת בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪ + מע"מ, כאשר בית המשפט לענייני משפחה הוסיף: "אך בית המשפט יראה בעין יפה אם הנתבעת תוותר על הוצאות אלה" (פיסקה 47 סיפא של פסק הדין). הצדדים 2. המערערת והמשיבה הן אחיות. שתיהן, כיום, בשנות ה-60 של חייהן (להלן - "הבנות" או "האחיות"). 3. אביהן של האחיות (להלן - "האב"), שימש שנים רבות בתפקיד שיפוטי ב... . 4. אימן המנוחה של האחיות נישאה לבעלה - אביהן של הבנות - כאשר היו אלה נישואיו השניים של האב. 5. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, נפטר האב, והפנסיה החודשית שלו ("פנסיית שארים") הוכנסה לחשבון הבנק של אשתו, האם. 6. האם, ילידת שנת 1909, נפטרה בשנת 2002, בהיותה כבת 93 שנים. 7. על-פי צו ירושה, שניתן בשנת 2002, חולק עזבונה של האם, לשתי הבנות בחלקים שווים ביניהן. חשבון הבנק 8. חשבון הבנק נשוא המחלוקת הוא חשבון מספר ... בבנק לאומי לישראל, סניף ... בתל אביב, שאליו צורפה המשיבה ביום 17.4.85 כשותפה (להלן - "החשבון" או "חשבון הבנק"). 9. בבית משפט קמא טענה המשיבה כי מדובר בחשבון שנפתח על ידי האם, וכי היא צורפה אליו מאוחר יותר, במועד הנ"ל. 10. בשלב הערעור, ביקשה המשיבה, ביום 21.8.07, לצרף מסמך שממנו עולה, לטענתה, כי החשבון נפתח במשותף על ידי השתיים. לכך, אתייחס בהמשך. 11. בשל סגירת סניף הבנק הנ"ל בתל אביב, עבר החשבון להתנהל בסניף ... בבני ברק, במספר ... . מסמכי החשבון לא נפתחו מחדש, ולא נעשה שינוי בתנאי ניהול החשבון. 12. המקור היחיד לכספים שנכנסו לחשבון הבנק נשוא המחלוקת הוא הפנסיה של בעלה של המנוחה, אביהן של הבנות. הסכום החודשי היה משמעותי: סך של 25,000 ₪, לטענת המערערת/התובעת (סעיף 2.12 לכתב התביעה; מוצג 1 למוצגי המשיבה); סך של 21,000 ₪, לטענת המשיבה/הנתבעת (סעיף 13 רישא לכתב ההגנה; מוצג א למוצגי המערערת); ובנוסף לכך, סך של 1,950 ₪ קיצבת מל"ל (הסיפא של סעיף 13 לכתב ההגנה); סך של 21,000 ₪, לפי תסקיר העו"ס (תסקיר מיום כ אב תשס"ב (29.7.02), עמ' 2; מוצג 11 למוצגי המשיבה). אין צורך להכריע מהו הסכום המדוייק, לצורך ערעור זה. על פי תסקיר העו"ס (שם), היתרה בחשבון הייתה בסך של 1,074,000 ₪. 13. במהלך השנים, עד לפטירת האם המנוחה, כעולה מסעיף 3.11 לכתב התביעה, הוצאו מחשבון הבנק על ידי הנתבעת (המשיבה), כספים מ-3 סוגים: שיקים; מזומן; וחסכון. בסך הכל, מדובר בסכום של כ-1.7 מיליון ₪ (נומינלי), החל משנת 1994 ועד שנת 2002. 14. הנתבעת (המשיבה) אינה מתכחשת לנתונים אלה, אך טוענת בסעיף 23 לכתב הגנתה, כי גם התובעת (המערערת) הוציאה מן החשבון סכומי כסף, המגיעים לסך של כ-235,000 ₪. כתבי התביעה וההגנה 15. ביום 24.3.04, הגישה המערערת תביעה כספית, כנגד המשיבה. במסגרתה, עתרה לחיוב המשיבה בסכום של 854,308 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בגין מחצית מהכספים, שלטענתה של המערערת, ניטלו על ידי המשיבה, שלא כדין, מחשבון הבנק האמור, החל משנת 1994 ועד סמוך ליום מותה של האם. 16. התובעת (המערערת) טענה כי נודע לה על המשיכות האמורות רק לאחר פטירת אמה, וזאת, רק לאחר שבית המשפט לענייני משפחה נתן צווים שאיפשרו לה לבדוק את התנועות, בחשבון הבנק האמור. 17. בכתב ההגנה, טענה המשיבה כי כספים אלו ניטלו כדין, וללא צורך בהסכמת האם, נוכח מעמדה של המשיבה כשותפה בחשבון הבנק (סעיפים 17 ו-22 לכתב ההגנה). כן טענה המשיבה, כאמור (ראה: פיסקה 14 לעיל), כי כספים מהחשבון הועברו גם למערערת. ההסדר הדיוני בבית המשפט לענייני משפחה 18. בהסכמה דיונית, שאליה הגיעו הצדדים ביום 16.11.05, הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה בבית משפט קמא, נקבע כדלקמן (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 16.11.05): "א. לאחר קבלת המסמכים מבנק לאומי סניף ... בני ברק, כפי שהורה בית המשפט בראשית הישיבה, יסכמו הצדדים בשתי נקודות משפטיות: האם הנתבעת הייתה שותפה עם המנוחה לחשבון הבנק שלה גם בסניף ... בבני ברק. בהנחה וכן, האם מצב זה התיר לה להוציא כספים מחשבון זה לצרכיה האישיים, מבלי לקבל את הסכמת האם. ב. היה ובפסק דין חלקי יקבע, כי הנתבעת לא הייתה רשאית לעשות כן, יחודש שלב הראיות, לגבי סך הכספים שהוצאו שלא כדין. ג. היה ובפסק [ה]דין החלקי יקבע, שהנתבעת הייתה שותפה בחשבון והכספים הוצאו כדין, יסתיים בכך המשפט. ד. חקירתה הנגדית של הנתבעת בשלב זה, לא תשתרע על סוגיית סך הכספים שהיא משכה. ה. במסגרת הסיכומים בשתי השאלות המופיעות בסעיף א 1 ו-2, יוכלו הצדדים לטעון גם בסוגיות משפטיות אחרות". תמצית פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה 19. בפסק הדין, קיבל בית משפט קמא את עמדת המשיבה. 20. מסקנתו המשפטית של בית משפט קמא הייתה זו (פיסקה 38, עמ' 10, שורות 18-17, לפסק הדין): "אקדים ואביע דעתי, כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח כי המנוחה אכן התכוונה להעניק לה מחצית יתרת הכספים בחשבון הבנק המשותף, כפי שאפרט להלן". 21. בית משפט קמא למד את כוונתה האמורה של המנוחה מעצם צירוף המשיבה לחשבון הבנק המשותף, להבדיל ממתן ייפוי כוח בלבד; מהוכחת העובדה כי האם נהגה לעקוב אחר יתרות החשבון במשך השנים, בין היתר, בפגישות עם פקיד הבנק; מאופייה של האם כאישה קפדנית וחשדנית, שנהגה בכספה, על פי פתגם הידוע מדברי חז"ל: "דין פרוטה כדין מאה". 22. וכך כתב כב' בית המשפט לענייני משפחה, בפסק דינו (פיסקה 40, עמ' 11, שורות 29-26, לפסק הדין): "בכל הנוגע לכספה - שקלה המנוחה את המהלכים לשיתוף הנתבעת בחשבונה בכובד ראש ועשתה זאת באופן מושכל כן יש בכך חיזוק למסקנה כי המנוחה עקבה אחר פעילות החשבון וידעה על מצב היתרה מידי חודש, ומכאן שברור שידעה על היקף הוצאת הכספים על ידי הנתבעת והסכימה לכך". 23. לאחר ניתוח משפטי ועובדתי, מסכם כב' השופט מנחם הכהן, את דבריו בסוגיה המשפטית האמורה, בזו הלשון (פיסקה 42, עמ' 12, שורות 25-21, לפסק הדין): "בצירוף כל האמור לעיל, יחד עם העובדה, כי למנוחה ובתה הצעירה - המנוחה [כנראה מילה אחרונה זו מיותרת - הערה שלי - מ' ד'], היו קשרים טובים, וכי האחרונה נהגה לטפל באמה במסירות משך השנים מאז שנפטר אביה, כל אלה מהווים בעיני, הוכחה מספיקה וברורה לגמירות דעתה של המנוחה להעניק את מחצית הזכויות והכספים שבחשבון המשותף כמתנה, ומכאן שממילא לא נדרשה הסכמת המנוחה לכל משיכת כספים שביצעה הנתבעת". 24. בית המשפט לענייני משפחה, הוסיף "למעלה מן הצורך ולשם הסר כל ספק", את הקביעה הבאה (פיסקה 43, עמ' 12, שורה 27 - עמ' 13, שורה 2, לפסק הדין): "למעלה מן הצורך, ולשם הסר כל ספק, הרי גם אם נניח כי עדיין נדרשה הסכמת המנוחה לכל פעולת משיכה שביצעה הנתבעת בחשבונה, הרי ממילא נראה כי ניתנה הסכמה מצד המנוחה ולו בדיעבד, לכל משיכה שביצעה הנתבעת, ולו מן הטעם שהוכח כי המנוחה הייתה עוקבת אחר מצב החשבון בעצמה". 25. ומכאן, המסקנה האופרטיבית של בית משפט קמא (פיסקה 44, עמ' 13, שורות 5-4 לפסק הדין): "לאור כל האמור אני קובע, כי הנתבעת אינה צריכה להשיב לתובעת את מחצית הכספים שמשכה כדין מן החשבון המשותף שלה ושל אמה המנוחה, לפני פטירתה". 26. עם זאת, נקבע בפסק הדין, כי ייתכן ובשנה האחרונה לחייה של האם, שאז, בשל מצב בריאותה, לא עקבה אחר פעילות חשבון הבנק בעצמה, נמשכה על ידי המשיבה יותר ממחצית יתרת הכספים שהיו מצויים בעת ההיא בחשבון, כי אז זכותה של המערערת לקבל מחצית מן ההפרש, אך זאת, רק כאשר יובאו ראיות מתאימות. 27. וכך נכתב, לקראת סיום פסק הדין (פיסקה 46, עמ' 13, שורות 18-11, לפסק הדין; ההדגשות במקור): "אם באמתחת התובעת ראיות לכך, כי במועד משיכה מסוים משך השנה האחרונה לחיי המנוחה (במהלכה כפי הנראה חדלה המנוחה לעקוב אחר פעילות החשבון), משכה הנתבעת מעבר למחצית סך הכספים שהיו באותה עת בחשבון, זכותה לקבל מחצית ההפרש. באשר לתקופה שקדמה לכך, הרי גם אם תטען התובעת כי באמתחתה ראיות לכך שהנתבעת משכה מעבר למחצית סך הכספים שהיו באותה עת בחשבון, הרי לאור מעקב המנוחה אחר פעילות החשבון, ולאור העובדה שלא מחתה על כך, אני קובע כי הדבר נעשה כדין". תמצית טענות המערערת בערעור 28. לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא בקביעתו על דבר כוונת האם המנוחה להעניק למשיבה מחצית מן הכספים בחשבון הבנק, הן מאחר שבכתב הגנתה טענה המשיבה לזכות בכספים מכוח מעמדה כשותפה לחשבון, כאשר טענת המתנה הועלתה רק מאוחר יותר, והרי זו הרחבת חזית אסורה; והן, מאחר שלגופו של עניין, לא הוּכחה כוונה שכזו. 29. לטענת המערערת, אין בפתיחת חשבון בנק או להוספתה של המשיבה בחשבון, כדי להצביע על כוונה להענקת מתנה, במחצית מייתרת הכספים המצויים בו. 30. טענה נוספת של המערערת היא, כי לא הוּכח כי האם ידעה על משיכות הכספים מן החשבון, או כי האם עקבה אחר הפעילות שבו. 31. לפי השקפתה של המערערת, הראיות שעליהן הסתמך בית משפט קמא, קרי: מסמכים, שלכאורה, נכתבו על ידי פקיד הבנק, וכן תסקיר פקידת הסעד, אינם מהווים ראיות קבילות לצורך העניין. 32. לשיטת המערערת, מכיוון שבין האם לבין המשיבה שררו יחסים של מטפל-מטופל, המקימים חשש ממשי להשפעה בלתי הוגנת, מן הראוי היה להקפיד הקפדה יתירה בבחינת הכוונה להעניק מתנה, ובודאי שלא הייתה הצדקה להקל בהוכחת נתינתה של המתנה, הנטענת. 33. עוד טענה המערערת כי בית משפט קמא פעל בניגוד להסכמה הדיונית, כאשר הוציא מתחת ידו פסק דין סופי, מבלי לעבור ל"שלב ב", שעל פי ההסכמה הדיונית, לכל הפחות, בנוגע לכספים שנמשכו מחשבון הבנק, בשנה האחרונה לחייה של האם המנוחה. תמצית טענות המשיבה בערעור 34. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, על יסוד הנימוקים שהובאו בו. 35. בנוסף, טוענת המשיבה כי עיקר הערעור, מופנה כלפי קביעות של עובדה ומהימנות, בניגוד להלכה הידועה על אודות ההיקף המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאים שכאלה. 36. לטענת המשיבה, נוכח סעיף ה להסכמה הדיונית (צוטט לעיל, בפיסקה 18), לא היה בטענת המתנה משום הרחבת חזית, שעה שהוסכם כי בסוגיות שבמחלוקת יוכלו הצדדים לטעון גם "טענות משפטיות אחרות" (כלשון הסיפא של סעיף ה הנ"ל). 37. לגופו של עניין, טענה המשיבה, כי מהראיות שנתגלו לאחר מתן פסק הדין (שבקשה לצירופן הוגשה, במקביל, להגשת עיקרי הטיעון מטעמה), עולה, כי החשבון נפתח במשותף על ידי האם והמשיבה, ומכאן שנטל השכנוע לאי קיומו של שיתוף בחשבון, מוטל על כתפי המערערת דווקא. 38. כן טוענת המשיבה, כי מאחר שהוּכח דבר קיומה של כוונה למתנה, מצידה של האם, לא עולה הסוגיה של השפעה בלתי הוגנת. 39. בהתייחס לטענות המערערת על זכאותה למחצית מן הכספים שנמשכו בשנה האחרונה לחייה של האם, טוענת המשיבה, כי המערערת קיבלה סך של 80,000 ₪, מעבר למגיע לה. 40. כן חזרה המשיבה על טענותיה בדבר התיישנות, ועל הצורך בקבלת רשות מטעם בית המשפט, בטרם הגשת תביעה בין יורשים, טענות שנדחו על ידי בית משפט קמא (ראה: פיסקאות 28-25, עמ' 7-6, לפסק הדין). 41. בטרם אעבור לדיון בערעור לגופו, אתייחס לבקשה לצירוף ראיה בערעור. הראיה הנוספת בערעור 42. בעיקרי הטיעון, טענה המשיבה, ואף הגישה בקשה לצירוף מסמכים, כי, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, נפתח החשבון נשוא הערעור במשותף על ידי האם והמשיבה. 43. תימוכין לטענה זו, מצאה המשיבה בדמות מסמך שנחזה להיות בקשה לפתיחת חשבון משותף מספר ... , מיום 20.5.84, החתום על ידי האם והמשיבה. 44. כן ביקשה המשיבה לצרף מסמך שכותרתו "הודעה של שינויים", ובו ביקשה האם, לכאורה, ביום 3.7.94, לשנות את רישום כתובתה בבנק, לכתובת זו: "ת.ד. ... , תל אביב מיקוד ... ". 45. בתצהיר שצורף לבקשה, נאמר על ידי המשיבה כי מסמכים אֵלו נמצאו על ידה במהלך הכנות לפגישה עם בא כוחה. 46. במסגרת הדיון שנערך בבית משפט זה, ביום 11.9.07, התנגדה המערערת לבקשה האמורה, שכן לטעמה, מתצהירה של המשיבה לא עולה כי הייתה מניעה להגיש את הראיות דלעיל, עוד בפני בית משפט קמא (עמוד 5, שורות 2-1, לפרוטוקול). 47. הכללים בדבר צירוף ראיה חדשה בערעור, נקבעו בתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר זה לשונה: "(א) בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות. (ב) התיר בית המשפט שלערעור הבאת ראיות נוספות, ירשום את הטעמים לכך ויפרש את העניינים שבהם יש לצמצם את הראיות". 48. על פי ההלכה הפסוקה, קיימים שני מבחנים עיקריים לבחינת בקשה מסוג זה (ראה גם: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (תל אביב, מהדורה תשיעית, תשס"ז-2007), עמ' 637-636): א. האחד, הוא מהותה של הראיה. במסגרת זו, על בית המשפט להשתכנע כי יש "בראיה זו רלבנטיות לעניין, סיוע לדיון וטעם המצדיק את צירופה לשאר הראיות, וכי היא תתרום להשלמת התמונה העובדתית, לגילוי האמת ולעשיית הצדק" (רע"א 10458/06 כמאל נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, , והאזכורים המצוינים שם). ב. המבחן השני, עניינו בהתנהגותו של בעל הדין, אשר מבקש להגיש את הראיה. במסגרת זו נקבע, כי ככל שמדובר בראיות על עובדות שקדמו למתן פסק הדין, ניתן להתיר את הגשתן, אם המבקש לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה, ובהנחה שנהג בתום לב (ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136, 141 (1992)). 49. יש לזכור, כי בכל מקרה, שיקול העל הוא החתירה לאמת, לצורך מתן פסק דין צודק ונכון, כפי שפרטתי, בהרחבה, בהחלטה שניתנה על ידי לא מכבר, לעניין הגשת ראיות נוספות מטעם תובע, לאחר סיום ראיות הנתבע, בשלב שלפני הגשת הסיכומים (ראה: בש"א 7577/09 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' ביטוח ישיר - חברה לביטוח בע"מ) . דברים אלה, כוחם יפה, בשינויים המחויבים, גם לענייננו. 50. עיון בתצהירה של המשיבה אינו מעלה כי הראיות שאת צירופן ביקשה היא, לא ניתן היה לגלות במועד, "בשקידה סבירה", כנדרש. 51. בהתייחס למסמך פתיחת החשבון, אף לא ניתן לומר כי יש בו רלוונטיות לעניין הנדון, או שביכולתו להשלים את המסכת העובדתית בעניין דנן, מכיוון שמדובר בבקשה הנוגעת, לכאורה, לחשבון אחר (... ולא ...). 52. יש להוסיף עוד, כי העובדה שהאם והמשיבה ביקשו לפתוח חשבון משותף, אין משמעה כי מדובר בחשבון "חדש", שכן קודם לכן, ומטבע הדברים, היה חשבונה של האם, חשבון "רגיל". 53. מכל מקום, בתצהירה של המשיבה, היא טענה באופן פוזיטיבי כי צורפה לחשבון הבנק הקיים של אמה (סעיף 2 לתצהיר, מוצג 6 מטעם המשיבה) - ואין כל סיבה שלא להאמין בכתוב בתצהירה של המשיבה - ובכך, יש כדי להביא למסקנה כי הבקשה לפתיחת חשבון משותף נעשתה בעת צירופה של המשיבה כשותפה, לחשבון הבנק של האם. 54. בהערת אגב, ולמעלה מן הדרוש, יצויין, כי אף אם החשבון נפתח במשותף על ידי האם והמשיבה, נוכח העובדה כי המשיבה הודתה כי כל הכספים בחשבון הגיעו אך ורק מהאם (ולמעשה, ברובם המכריע, היו אלה כספי הפנסיה של האב, כמוסבר לעיל בפיסקה 12), חל, לטעמי, רציונל דומה לזה שבצירוף מאוחר של שותף לחשבון (ראה והשווה: ע"א 221/75 שוורץ נ' שוורץ, פ"ד לא(2) 33, 35 (1977); ריקרדו בן אוליאל, "חשבון בנק משותף - הערכה ביקורתית", משפטים, כרך י (תש"מ), 439, בעמ' 444). 55. בהתייחס למסמך שעניינו שינוי כתובתה של המשיבה, גם לגביו לא היה בפיה של המשיבה הסבר סביר למחדלה, באי הגשתו לבית משפט קמא. אף, שלכאורה, יש למסמך זה חשיבות לבירור האמת ולמחלוקת שבין הצדדים, בדבר ידיעתה של האם על אודות הפעולות בחשבונה, אני סבור, כי מאחר ולא הוכח כי דפי החשבון נשלחו לאותה ת.ד. המצויינת בשינוי הכתובת בחשבון, וכי האם פתחה את תיבת הדואר וקראה את דפי החשבון, אין בנתון "חדש" זה כדי להעלות או להוריד, לעניין המסקנה שלי בערעור זה (והשווה לעניין זה את הדברים שנכתבו, בימים אלה ממש, על ידי כב' השופט סלים ג'ובראן. בבע"מ 2338/09 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום י"א סיון תשס"ט (3.6.09) , בפיסקה 31: "אמנם, סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, מותיר שיקול דעת רחב יחסית לבית המשפט לקבל ראיות חדשות בשלב הערעור, אך זאת אימתי שהוא סבור שהדבר דרוש לשם בירור התיק, ובמקרה שלפני אין הראיות החדשות מקדמות את טענותיה של המבקשת, ולכן אין מקום לקבלן". דיון 56. נקודת המוצא היא, איפוא, כי המשיבה צורפה לחשבון הקיים, שהיה בבעלות האם. האם הוכחה כוונת שיתוף כללית של האם בחשבון, באופן שהמשיבה היא בעלים של מחצית הכספים בחשבון? 57. מכאן, יש לבחון, האם הרימה את נטל ההוכחה על דבר כוונתה של האם לשיתופה של המשיבה בחשבון, ואם היה בכוונת האם להעניק מתנה למשיבה. 58. ייאמר כבר עתה, כי מהראיות הקיימות עולה בבירור כי צירוף המשיבה לחשבון הבנק נעשה מטעמי נוחות, כי לא היה בכוונת האם לשתף את המשיבה במחצית הכספים בחשבון. 59. בית משפט קמא סמך את מסקנתו בדבר כוונתה של האם ליתן מתנה, כאמור, על מספר נדבכים: עצם צירופה של המשיבה לחשבון הבנק המשותף, בניגוד למעמדה כמיופת-כוח בחשבון הבנק של בעלה המנוח של האם; אישיותה של האם ואופיה הקפדני; העובדה כי האם עקבה אחר הנעשה בחשבון הבנק; והיחסים הטובים ששררו בין השתיים: האם והמשיבה. 60. כוונת המתנה הגורפת במחצית מן הכספים בחשבון הבנק, נסתרה, למעשה, בעדותה של המשיבה בבית משפט קמא, שבה הודתה כי לצורך משיכת כספים לטובת המערערת, דרושה הייתה הסכמתה וידיעתה של האם, ושלצורך כך היא אף השתדלה לטובת המערערת: "כל הכספים שהעברתי לאחותי מהחשבון המשותף היו בהסכמתה של אמא ובידיעתה, לאחר השתדלויותי" (עמ' 14, שורות 10-11, לפרוטוקול הדיון, מיום 30.11.05). 61. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא גם בתסקיר פקידת הסעד, מיום כ אב תשס"ב (29.7.09), שהוכן במסגרת בקשה למינוי אפוטרופוס לאם, בשנה האחרונה לחייה, ובטרם הגשת התביעה (התסקיר הוגש לבית משפט קמא כצרופה לתצהירה של המערערת, והינו מוצג 11 של מוצגי המשיבה). בדברי המשיבה, כפי שהובאו בתסקיר, נאמר תחת הכותרת "עמדת הבת [אלמונית] בעניין הסכסוך" (עמוד 6 לתסקיר), כי "לפני כשבע שנים הורע מצבה הכלכלי של [אלמונית] כיון ובעלה הפסיק לעבוד ואף היא פנתה לאם בבקשות כלכליות לעזרה. וכך התפתחה דינמיקה של בקשות חוזרות [שאלמונית] מפנה לאם גם עבור משפחתה וגם עבור [פלונית] ומשפחתה. האם שהייתה צלולה אז לחלוטין לא אפשרה בקלות את מתן הכספים לבנות. למרות מינויה של [אלמונית] כשותפה בחשבון הבנק מאז היותה של האם כבת 80, דבר זה לדברי [אלמונית] לא איפשר לה להוציא כספים על דעת עצמה, זאת כיון והאם עקבה במדויק אחר הנעשה". 62. עוד נאמר בתסקיר פקידת הסעד, כי בפרק זמן מסוים שבו נזקקה המערערת לכסף, פנתה המערערת למשיבה, והמשיבה משכה מחשבון הבנק סך של 105,000 ₪, "מבלי לבקש את רשות האם, וזאת במטרה לסייע בכך [לפלונית], עם חזרתה של האם מהחופשה, [אלמונית] סיפרה על כך לאם. לפי דבריה, האם כעסה על כך, אך בהמשך הבליגה" (שם). 63. אם אכן כוונת האם הייתה לשתף את המשיבה במחצית הכספים בחשבון, או להעניק לה במתנה את מחציתם, לא הייתה דרושה הסכמתה של האם למשיכות, ולא הייתה מניעה למשיבה למשוך כספים בשיעור שעד למחצית היתרה, לכל צורך שיעלה ברצונה. 64. יש סיוע נוסף לגישה - החולקת על עמדתו של בית משפט קמא - לפיה אין מדובר במתנה, מכך שהמשיבה עצמה, לאחר שהוצא צו הירושה של המנוחה, שבו היא ואחותה זכאיות, כל אחת, למחצית העיזבון (ראה: פיסקה 7 לעיל), הסכימה המשיבה לחלק את יתרת הכספים בחשבון הבנק, מחצית לכל אחת מן הבנות. 65. אם המשיבה הייתה עקבית, לשיטתה, שהיא בעלת מחצית הכספים בחשבון הבנק, בעקבות מתנתה של אימה המנוחה אליה, כי אז היה צריך לחלק את הכספים בחשבון הבנק נשוא הדיון, באופן הבא: מחצית למשיבה, כבעלים של מחצית החשבון; והמחצית האחרת - שהיא רכוש העיזבון, תחולק, על פי צו הירושה: מחצית לכל אחת מן הבנות. בפועל, התוצאה הייתה צריכה להיות זו: 75% למשיבה ו-25% למערערת (והשווה, לעניין זה, את האמור בסעיף 33 להודעת הערעור, כפי שנוסחה על ידי עו"ד עוז אלדד, ב"כ המערערת). 66. הסכמת המשיבה לחלוקת הכספים בחשבון, מחצית לכל אחת מן האחיות, מהווה הוכחה נוספת לכך שהמשיבה עצמה, בתחושתה הפנימית, מבינה כי אינה הבעלים של מחצית הכספים בחשבון. 67. אוסיף ואומר, כי הוספת אדם לחשבון הבנק, אין משמעותה כי מי שהוסף הוא בעלים של מחצית הכספים בחשבון. ראה, לעניין זה: ע"א 679/76 אילה סלי נ' עזבון המנוח קרל שפר, פ"ד לב(2) 785; ד"ר ריקרדו בן-אוליאל, "הקניה דרך חשבון משותף", הפרקליט, כרך לג (תשמ"א), עמ' 181-172. 68. מכל מקום, יש להדגיש, כי שותפות מלאה בחשבון הבנק, כוללת, לרוב, גם מעין שליחות הדדית בין בעלי החשבון, לפיה, כל שותף מוסמך לחתום בשם שני השותפים, וכלשון בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט - כתוארו אז - ד"ר דן ביין), בתיק אחר, "יכול כל אחד מהשותפים בחשבון דוגמת זה שלפנינו, כאשר עולה רצון מלפניו, למשוך את כל הכספים המצויים בחשבון המשותף ולהציג את שותפו ככלי ריק" (ת.א. (י-ם) ד"ר בנימין תורן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פסמ"ח, תשמ"ב (2) 177, בעמ' 183 למעלה; גילוי נאות: בתיק זה, ייצגתי כעו"ד, טרם מינויי כשופט, את התובע; את הנתבע, ייצג עו"ד יחזקאל ברקלי, כיום, שופט בית משפט השלום בירושלים). 69. על כל פנים, במקרה שלפנינו, המשיבה אינה טוענת - וכנראה אינה מעיזה לטעון - כי היא הייתה זכאית למשוך את כל הכספים בחשבון, כפי שנאמר בפסק הדין הנ"ל. טענתה של המשיבה מצטמצמת לכך, שהיא הבעלים של מחצית החשבון בלבד, וטענה זו אינה מקובלת עליי. 70. אוסיף ואומר, כי טענת המשיבה לוקה בחוסר הסבר רציונלי. האם יעלה על הדעת כי כוונת האם הייתה כי בכל 1 לחודש, כאשר נכנסים לחשבון כספים של "קצבת השארים" של בעלה וקיצבת הזיקנה שלה מטעם המוסד לביטוח לאומי, מחציתם כבר אינם של האם אלא של ביתה המשיבה?! 71. לא הובאה כל ראיה שהיא, כי עצם צירוף המשיבה לחשבון הבנק יצרה בלב האם כוונת שיתוף או כוונת מתנה בחשבון, באופן שכל שקל שנכנס לחשבון, הופך עם כניסתו, מבחינת האם, ל-50 אגורות בלבד. 72. בחשבון משותף רגיל, של בני זוג, לדוגמא, כל אחד מבני הזוג מכניס את משכורתו לחשבון, או שיש הבנה כי החשבון מיועד למימון הוצאות הבית. כאן, לעומת זאת, המשיבה לא הכניסה אפילו שקל אחד לחשבון (אך משכה ממנו כ-1.7 מיליון ₪), והחשבון לא שימש את מגוריהן המשותפים של האם ושל המשיבה. 73. מסקנת האמור עד כה היא, כי אינני מקבל את מסקנת בית משפט קמא כי לפנינו חשבון בנק, שהמשיבה היא הבעלים של מחצית הכספים בו, מכוח מתנה שניתנה לה על ידי האם. האם הוכחה הסכמה ספציפית של האם או מתנה של האם, למשיכות שבוצעו על ידי המשיבה? 74. בנסיבות אלה, ולאור מסקנתי כי לא הייתה כוונה של האם ליתן למשיבה מתנה כוללת של מחצית הכספים בחשבון הבנק, נותר לבדוק האם הוכחה, ואם כן, האם ההוכחה היא כדבעי, בדבר כוונה של האם ליתן למשיבה מתנה בכל אחת מן המשיכות של המשיבה מחשבון הבנק. 75. לכאורה, ניתן לטעון, לטובת המשיבה כי על אף, שאין עדות ישירה כי האם הייתה מתעדכנת בנעשה בחשבון, ומקורן של הפתקאות שלפי הנטען נכתבו על-ידי פקיד הבנק (מוצג 10 מטעם המשיבה), אינו ברור, מה גם שהפקיד האמור לא הובא לעדות; אך, עם זאת, אין חולק כי מסמכי החשבון הועברו החל משנת 1994 לתיבת דואר בתל אביב, לבקשת האם. אם אכן הוסתרו דפי החשבון מעיניה של האם, אין כל הגיון בכך שהעברת הכתובת תיעשה על ידי האם דווקא. לכאורה, קשה להניח, כי בתקופה שבין השנים 1994-2001, לגביה לא נטען אף על ידי המערערת כי האם לא הייתה צלולה, הצליחה המשיבה להסתיר מעיניה את דפי החשבון ואת המשיכות, שלפי הנטען הגיעו לסכום של למעלה ממיליון ₪. 76. בנוסף, מטפסי המשיכה (מוצג 9 מטעם המשיבה) עולה, אף לכאורה, כי עד לשנת 2000 הייתה האם מגיעה לסניף הבנק לצורך משיכות כספים במזומן, וסביר כי במועד זה הייתה אף מתעדכנת בנעשה בחשבון, ולו בעל פה. 77. אולם, גם אם אניח, לטובת המשיבה, כי ייתכן שהנתונים הללו, משקפים נוהג רגיל של בני אנוש, לדעתי, לא הוכחו הם באופן ספציפי, ועל פי כללי הראיות המקובלים כלל ועיקר בפרשה שבפנינו. 78. פקידי הבנק - לא העידו. 79. בית משפט קמא, אומר כי "טוב היה עושה בא כוח הנתבעת לו זימן פקיד הבנק בו נועצה המנוחה משך שנים בנוגע לחשבון זה" (פיסקה 39 סיפא, עמ' 11, שורות 6-5, לפסק הדין של בית משפט קמא). 80. לטעמי, זה נוסח מתון מדי, אשר אינו משקף את דיני הראיות, המחייבות את הצד שיש בידו ראיות, להביאן. פועל יוצא מכך, הוא הכלל המשני שבדיני הראיות, הקובע כי צד למשפט אשר בחר שלא להביא כראיות מטעמו, עד או מסמך הנמצאים בהישג ידו, מסתבר שיש לו מה להסתיר, ועל כן, הדבר יפעל לרעתו. 81. כלל זה, מושרש הוא בפסיקה הישראלית, ונהוג להזכיר לעניין זה את פסקי הדין הבאים של בית המשפט העליון: ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736; ע"א 465/08 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651; ע"א 27/91 קפלן נ' שמעון, פ"ד מט(1) 450. ריכוז הפסיקה מובא בספרו של שופט בית המשפט העליון (בדימוס) יעקב קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003), כרך ג, עמ' 1660-1648, תחת הכותרת "התנהגות היריב במהלך הדיון - הימנעות מהבאת ראיה/מחקירת עדים". 82. כן ראה את פסקי הדין וההחלטות שניתנו על ידי, באותו כיוון, הלכה למעשה, בתיקים שונים, בתחומי משפט מגוונים: עתירה מנהלית (עת"מ (י-ם) 541/02 פלוני נ' פקיד רישוי לכלי יריה, פ"מ מנהליים (תשס"ג), 241, בעמ' 267-262, ומקורות המשפט העברי המובאים, שם); תביעה אזרחית שבין אזרח למדינה (ת.א. (י-ם) 3104/01, אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, ); ת.א. 3171/01 מוצרי האני נ' מדינת ישראל, פיסקה 60; תביעה ממון בין בני זוג (ע"מ 829/05 ש' ג' נ' ד' ג'); תביעת נזיקין (ת.א. 3061/01 להב אמנון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פיסקאות 27-25); ת.א. 430/95 עדאל עותמאן נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, פסק דין מיום כ"ג אלול תשס"ה (23.9.08), פיסקאות 48-47; סכסוך בין שותפים (ת.א. 6095/04 אהרון בלום נ' מאיר לוין, פיסקאות 175-172). 83. יש לזכור כי אנו בתיק שבו בעלי הדין הן שתי יורשות, ועל כן חלות על הסיטואציה הוראות סעיף 8(ה), ולא הוראות סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני המשפחה, התשנ"ה-1995. מכאן, שדיני הראיות, במלואן, חלים על בעלי הדין שבפנינו, להבדיל מסכסוך בתוך המשפחה, שאינו בענייני ירושה, שבו ניתן לסטות מדיני הראיות. 84. אוסיף ואומר, כי גם אם היה מדובר בסכסוך בתוך המשפחה, לא הייתי עושה שימוש בסעיף 8(א) הנ"ל, שכן אינני רואה מהם אותם שיקולי צדק, אשר מחייבים לסטות מדיני הראיות, כדי לפגוע בשיוויון שבין שתי הבנות, ובמיוחד כאשר מקור הכספים, כמוסבר לעיל, הוא הפנסיה של אביהן המנוח, שאין כל סיבה להאמין כי רצה להפלות בין שתי בנותיו. 85. בהיעדר ראיות ישירות של פקידי הבנק, השרבוטים במוצג 10 מטעם המשיבה, או שינוי הכתובת לקבלת מכתבים, אין בהם הוכחה מספקת לכך שהמנוחה ידעה פוזיטיבית על המשיכות של המשיבה. לא כל שכן, שלא ניתן להסיק מנתונים אלה שהמנוחה נתנה מתנות למשיבה בשיעור כל משיכה, לא רק בהיעדר הוכחה על ידיעה מראש של המנוחה על כל משיכה ומשיכה (וזאת לא טוענת המשיבה), אלא אף אין כל הוכחה פוזיטיבית על הסכמה, בדיעבד, של המנוחה, ביחס לכל משיכה ומשיכה. 86. אליבא דאמת, "ההוכחה" היחידה, והיא בגדר "עדות שמיעה", היא הבלגתה של המנוחה על משיכת סך של 105,000 ₪, שדווקא ניתן למערערת ולא למשיבה (ראה הציטוט של תסקיר פקידת הסעד, כפי שהובא לעיל בפיסקה 61). אולם, תסקיר פקידת הסעד הינו בגדר עדות שמיעה, ולכן אינו מהווה ראיה כדין. 87. גם חתימותיה של האם (או לפחות כך הדבר נחזה) על טפסי הבנק למשיכות כספים, אינן הוכחה כי האם הייתה בבנק, שכן ניתן לחתום על טופס כזה בבית, ולמסור אותו לבנק. ואכן, ברוב המסמכים של הבנק, שם הפעולה הוא "משיכת מזומן על ידי מסמך", ויש על מרבית המסמכים חתימה נוספת לזו של האם (ראה: המסמכים המצויים במסגרת מוצג 9 של המשיבה). 88. נימוק חשוב בפי המשיבה, שהתקבל על דעת בית משפט קמא: האם הייתה רצינית וחסכנית, ולא הייתה מסכימה לכך שהמשיבה תוציא כספים מחשבונה. לפיכך, על כורחך, לפי טענה זו, המשיכות היו בהסכמת האם. 89. אינני מקבל גישה זו. אם אכן מדובר במנוחה שהיא חסכנית, בלשון המעטה, אשר כדברי העד, מר ... , "המנוחה הייתה אישה שכל גרוש היה חשוב לה, היא חששה שיחסר לה לעת זיקנתה", דברים שצוטטו בפסק דינו של בית משפט קמא (פיסקה 40, עמ' 11, שורות 23-22), כי אז, קשה להבין כיצד מנתון זה נובעת המסקנה כי המנוחה פעלה בכובד ראש ובאופן מושכל, ונתנה למשיבה סכומים בסדר גודל של מאות אלפי ₪, ולמצער, הסכימה (על בסיס ההנחה כי ידעה על כך), שהמשיבה תרוקן את חשבון הבנק, שהיה כה חשוב למנוחה. 90. אין כל אינדיקציה או ראיה, לפיה הסכימה המנוחה לפגוע בביטחונה העצמי, אשר, כאמור, היה מושתת על ביטחון כלכלי והבטחת מחסורה בימי זיקנתה (יש לזכור כי המנוחה נפטרה בהיותה בת למעלה מ-90 שנה, והמשיכות של הכספים על ידי המשיבה בוצעו בהיותה של האם בשנות ה-80 וה-90 של חייה). 91. נהפוך הוא, הדמות שנוצרה, לפחות בעיני רוחי, של האם, היא דווקא של אישה שלא תאפשר לרוקן את חשבון הבנק שלה. 92. מכלול הנסיבות, לרבות מגוריה של המנוחה סמוך למשיבה, ויחסי התלות ביניהן, יצרו את התשתית לניצול המצב על ידי המשיבה. 93. טענות המשיבה, כי היא גם השפיעה על המנוחה לתת כספים לאחותה, המערערת, אין בהן כדי להקהות את חומרת מעשיה של המשיבה בעצמה, לטובתה היא, ולטובת ילדיה שלה. 94. גם אם היו למשיבה דקות או רגעים של חמימות אנושית כלפי אחותה, אין בכך כדי להכשיר, בדיעבד, פעולות שיטתיות של המשיבה של ריקון חשבון הבנק של האם, בסדר גודל של 1.7 מיליון ₪. הפתרון הנכון והצודק 95. על כל פנים, כפי שאפרט בהצעתי המעשית למתן פסק הדין בערעור, אינני מתעלם מהכספים שהועברו למערערת, ומבחינתי, דין המערערת ודין המשיבה, זהה. 96. לפיכך, הגעתי למסקנה כי, בעיקרון, צודקת המערערת, אך לא באופן מלא, כפי שניסחה את עתירתה בכתב התביעה. עתירה זו, מתעלמת מטענות המשיבה, שחייבות בדיקה, כי המערערת אף היא קיבלה כספים מחשבון הבנק של המנוחה (כאשר ביחס לסכום אחד - 105,000 ₪ - יש מידע בתסקיר פקידת הסעד; ראה: פיסקה 61 לעיל). 97. הדרך אשר משקפת את הצדק בין הצדדים, היא, בעיניי זו, וכך אני ממליץ לחבריי כי נפסוק, כערכאת ערעור: פסק דינו של בית משפט קמא - יתבטל, והערעור יתקבל, ובמקומו של פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, יבוא פסק דין זה: א. בית המשפט לענייני משפחה, ימנה רו"ח (שהוצאותיו ישולמו על ידי המערערת והמשיבה, בחלקים שווים), אשר יבדוק את כל הפעולות החשבונאיות שבוצעו בחשבון הבנק, ואשר יכריע אלו כספים הוצאו על ידי המנוחה לצורך עצמה, אלו כספים הועברו (בסופו של דבר) למשיבה ולבני משפחתה, ואלו כספים הועברו (בסופו של דבר) למערערת ולבני משפחתה. ב. בהיעדר יכולת של רואה החשבון להכריע ביחס לסכום פלוני, תיעשה ההכרעה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, לאחר שיאפשר לכל אחת מן האחיות להביא ראיות ביחס לאותה משיכה או לאותן משיכות. ג. המערערת - זכאית למחצית מכל סכום אשר הועבר מהחשבון האמור למשיבה או לבני משפחתה, כשלכל סכום יתווספו הפרשי הצמדה מיום הוצאת הכספים מחשבונה של האם המנוחה, ועד לתאריך חוות הדעת של המומחה, רואה החשבון. ד. המשיבה - זכאית למחצית מכל סכום אשר הועבר למערערת או לבני משפחתה, כשלכל סכום יתווספו הפרשי הצמדה מיום הוצאת הכספים מחשבונה של האם המנוחה, ועד לתאריך חוות הדעת של המומחה, רואה החשבון. ה. הסכומים האמורים בסעיפים קטנים (ג) ו-(ד) לעיל, יקוזזו, אלו עם אלו. ו. המערערת או המשיבה, אשר בסיום ההתחשבנות והקיזוז תהיה חייבת לאחותה את הסכום, תשלמו לאחותה, וזאת, בתוך 30 יום מיום תאריך חוות דעתו של המומחה. ז. אם לא תעמוד האחות שחייבת בתשלום האמור, בלוח הזמנים הנ"ל, כי אז, החל מיום מתן חוות הדעת הסופית על ידי רואה החשבון, שבה כלולה ההתחשבנות, ועד ליום התשלום בפועל, יתווספו לסכום אותה חייבת האחות, לאחותה, הפרשי הצמדה וריבית פיגורים, כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, על תיקוניו. ח. מאחר ופסק דין זה ניתן רק היום, ועברה תקופת זמן משמעותית מאז פטירת המנוחה (שנת 2002), והאחיות היו בהליכים משפטיים במשך כשבע שנים, הגעתי למסקנה כי אין מקום לחייב ריבית עד לתום ההתחשבנות הסופית, כפי קביעת רו"ח, ודי בחיוב הצד המשלם לצד השני, בהצמדת הסכומים למדד המחירים לצרכן; רק החל לאחר 30 יום מתום ההתחשבנות של רו"ח הנ"ל, יש לשלם הפרשי הצמדה וריבית פיגורים, כנהוג ביחס לכל פסקי הדין שלא מבוצעים במועד. ט. חיובי ההוצאות ושכ"ט עו"ד, שנקבעו בפיסקה 47 של פסק דינו של בית משפט קמא - יבוטלו. י. הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בערעור ובהליך שיהיה בבית המשפט לענייני משפחה יהיו אלה: הצד החייב בתשלום, על פי קביעתו הסופית של רו"ח הנ"ל, ישלם לצד השני, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 10% מן הסכום שעליו לשלם, בתוספת מע"מ כחוק. יא. סכום הפיקדון שהופקד על ידי המערערת - יוחזר אליה, באמצעות בא כוחה, עו"ד עוז אלדד, על כל פירותיו. 98. אסיים פסק דין זה בהתנצלות שלי, בפני הצדדים ובפני באי כוחם, על האיחור בנתינתו. משה דרורי, שופט השופט יצחק ענבר: אני מצטרף לפסק דינו של אב בית הדין, כב' השופט משה דרורי. יצחק ענבר, שופט השופט נֹעם סולברג: אני מסכים. נֹעם סולברג, שופט לפיכך, הוחלט פה אחד, כאמור בפיסקה 97 של פסק דינו של כב' השופט משה דרורי. מתנה