קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המחאת הוראות תשלום לסילוק חוב: התובעת ("סונול") היא חברה העוסקת בשיווק דלקים והנתבעת ("המועצה") היא רשות מקומית. בתקופה שבין 15.5.03 ל-25.1.04 חתמה המועצה על אחד עשר מסמכים, אשר הצדדים התייחסו אליהם כאל הוראות תשלום המופנות אל בנק אוצר השלטון המקומי ("הבנק"), ואשר סכומם הכולל הוא 4,522,880 ₪. כל אחת מהוראות תשלום אלה כוללת את ציון שם המושך ומספר חשבונו, וכן את המילים הבאות: "בהתאם לתנאים שבינינו נבקשכם להעביר מחשבוננו הנ"ל אצלכם את הסכום דלקמן. הוראה זו היא בלתי חוזרת, לא ניתנת להסבה ותבוצע לזכות המוטב בלבד". מתחת להוראה זו צוין כמוטב שמה של סונול ולמטה מכך, לאחר שצוינו שם הבנק, מספר הסניף ומספר החשבון שאליו יש לפרוע את הוראת התשלום, צוין סכום ההוראה, חתימות המושך ומתחת לכל אלה נאמר "הוראה זו היא בלתי חוזרת, לא ניתנת להסבה ותבוצע לזכות המוטב בלבד. ידוע לנו כי על פי התנאים שבינינו ביצוע ההעברה כפוף, בין השאר, לסייגים הנקובים מעבר לדף". בכתב התביעה טענה סונול כי הוראות התשלום נמסרו על ידי המועצה לסונול לבקשת חברה קבלנית ("החברה הקבלנית") אשר ביצעה עבודות עבור המועצה, ואשר הייתה חייבת לחברה בשם סונול כנען בע"מ ("סונול כנען") סכומים ניכרים בגין רכישת דלקים. בקשר לכך טוענת סונול כי סוכם בין כל הנוגעים בדבר שהחוב לסונול כנען יסולק באמצעות הוראות תשלום של רשויות מקומיות, בכללן כאלה של המועצה, שהן הוראות התשלום שעליהן נסבה התביעה (נספחים ב' של כתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 29.1.07). עוד טוענת סונול בתביעה כי היא פנתה למועצה בדרישה לפרוע את החוב אולם פנייתה לא נענתה, ולעומת זאת פנייתה אל הבנק נענתה במכתב מיום 4.1.06, שלפיו הוראות התשלום שפורטו בכתב התביעה מצויות בבנק. בכתב הגנתה טענה המועצה שלסונול אין כל עילת תביעה נגדה, וכי מכל מקום אין כל יריבות בין סונול לבינה. עוד היא טענה שבין סונול לבין המועצה לא נעשה כל הסכם, וכי הוראות התשלום לא נמסרו לה על ידי המועצה והחזקתה בהן היא שלא כדין. המועצה הוסיפה וטענה כי היא מעולם לא התחייבה לשלם סכום כלשהו לסונול, וממילא אין לה חובה לשלם לסונול סכום כלשהו אם הבנק יסרב לכבד את הוראות התשלום. עוד טענה המועצה כי אף אם נעשה הסכם בין הצדדים, דבר שאותו היא הכחישה, הרי שמשלא ניתן להסכם זה האישור הנדרש לפי חוק יסודות התקציב תשמ"ה-1985, הרי שהסכם כזה הוא בטל ואין להסתמך עליו. בשלב זה ראוי להזכיר כי כתב התביעה עבר מספר שינויים, על רקע העובדה שכבר ביום 7.12.06 נקבע על ידי סגן הנשיא של בית משפט זה (כב' השופט ג' גינת) כי כתב התביעה כפי שהוגש איננו מגלה עילה, מפני שעצם קיומן של הוראות התשלום והעובדה שלא נפרעו אין בהם כדי להוות עילת תביעה. בהתאם לכך הוא קיבל את ערעורה של המועצה והחזיר את הדיון לרשמת (כב' הרשמת ח' הורוביץ) על מנת שיתאפשר לסונול לתקן את כתב תביעתה (ע"א 3461/06). מאוחר יותר, ביום 14.6.07, דחה סגן הנשיא ערעור נוסף של המועצה (ע"א 4149/07), על החלטת כב' הרשמת בקשר לכתב התביעה המתוקן שהוגש, והוא ציין כי הנטען בסעיף 4 של כתב התביעה המתוקן, שלפיו סוכם בין כל הנוגעים בדבר שהחוב יסולק בדרך של הוצאת הוראות בלתי חוזרות וכו' יכול, ולו בדוחק, כדי ללמד על עילת תביעה שיש לסונול כלפי המועצה. בדיון שהתקיים ביום 22.5.09 הודיע בא כוח סונול כי הוא יסתמך על תצהירה של סונול שניתן בתשובה לבקשה של המועצה לפרטים נוספים ולתשובות לשאלון (ת/1), על תצהיר גילוי מסמכים שנמסר מטעם סונול (ת/2) ועל מכתב מיום 17.6.07 שנשלח על ידי בא כוח המועצה לבא כוח סונול (ת/3). בא כוח המועצה הסכים שהשאלון שהוא שלח לבא כוח סונול ותצהיר התשובות לשאלון יהוו עדות ראשית מטעם סונול. אשר לתצהיר גילוי המסמכים (ת/2), הסכים בא כוח המועצה רק לכך שהדבר ישמש ראיה לעובדת היות המסמכים מצויים בידי סונול ולא כראיה לתוכנה. בנוסף לאלו, נחקר א' טננהאוז, המצהיר מטעם סונול ("טננהאוז"), אשר התצהירים ת/1 ו-ת/2 נחתמו על ידו, בחקירה נגדית. בעדותו אישר טננהאוז כי לא נעשה כל הסכם בין סונול לבין המועצה, כי הוא לא נכח בעת שנערכו הוראות התשלום וכי את הוראות התשלום קיבלה סונול מסונול כנען (עמ' 3 לפרוטוקול). עוד אישר העד כי סונול לא חייבה את חשבון סונול כנען אצלה, וההסבר שנתן לכך היה שהוראות התשלום לא הוחזרו על ידי הבנק, מפני שלפי תשובת הבנק ההוראות עדיין מצויות ברשותו (עמ' 4 לפרוטוקול). עובדה נוספת העולה מעדותו של טננהאוז היא שסונול לא קיבלה מסונול כנען תשלום או המחאות חלף הסכומים הנקובים בהוראות התשלום. בישיבה מיום 29.5.08 הודיעה המועצה כי לא תביא עדים מטעמה והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. טענתה העיקרית של סונול היא שהוראות התשלום הן בבחינת התחייבויות עצמאיות, וניתן לומר גם שהן בבחינת ערבויות אוטונומיות שיש לראותן כהתחייבות לשיפוי שאינה תלויה בעסקת היסוד. בא כוח סונול אף הוסיף וטען שיש לראות את הוראות התשלום כשטרי חליפין שסונול רשאית לתבוע מכוחן בעילה שטרית עצמאית שקיומה אינו מותנה במערכת היחסים שבין החברה הקבלנית לבין המועצה. בא כוח המועצה שב וטען שבאין הסכם בין המועצה לבין סונול לא ניתן להטיל על הראשונה כל חיוב מכוח הוראות התשלום. הוא הוסיף וטען כי לא ניתן לראות בהוראות התשלום משום שטר, בין השאר מפני שהגדרת שטר היא פקודה ללא תנאי ואילו בהוראות התשלום יש תנאים וסייגים, וכן כי אלה אינן סחירות וגם משום כך אינן יכולות להיחשב כשטרות. לטענות אלה הוסיף בא כוח המועצה את הטענה שהוראות התשלום הגיעו לסונול שלא בהסכמת המועצה, וכן חזר בא כוח המועצה על כל טענותיה בכתב ההגנה. במהלך בירור התביעה הגישה סונול לתיק בית המשפט העתק של החלטה שניתנה על ידי הרשם של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד הרשם א' אורנשטיין) בבש"א 8545/06 ו-2641/08 (ת"א 1261/06) סונול ישראל בע"מ ואח' נ' עיריית טירה (טרם פורסם, 3.4.08) ("עניין טירה"). מאוחר יותר, לאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם, הגישה סונול לתיק בית המשפט גם החלטה שניתנה על ידי בית משפט זה (כבוד הנשיאה ב' גילאור) בבש"א 9771/08 כרמים בעמק ייזום והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' סונול ישראל בע"מ ואח' (טרם פורסם, 8.12.08) ("עניין כרמים"). המועצה מצדה הגישה לתיק בית המשפט פסק דין שניתן על ידי בית משפט זה (כבוד השופט מ' רניאל) בתא"ק 1138/06 סונול כנען בע"מ נ' עיריית כרמל (טרם פורסם, 17.2.09) ("עניין כרמל"). ההכרעה בתובענה זו מצריכה מענה על שתי שאלות עיקריות. האחת, מה הן הוראות התשלום והאם יש לראות בהן חיוב המוטל על המועצה לשלם את הסכומים הנקובים בהן לסונול? השאלה האחרת היא, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא שלילית, האם הוכח קיומה של התחייבות מצד המועצה שאותה יכולה סונול לאכוף עליה? שאלת מהותן של הוראות התשלום עמדה לדיון בכל אחד מן ההחלטות הנזכרות לעיל, היינו עניין טירה, עניין כרמים ועניין כרמל. בפסק דינו המקיף של כבוד השופט רניאל בעניין כרמל הוא סקר את ההחלטות האמורות, כמו גם את ההחלטות שניתנו על ידי בית משפט זה (כבוד ס' הנשיא השופט ג' גינת) בע"א 3461/06 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל (טרם פורסם, 7.12.06) ובע"א 2064/03 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' עיריית סכנין (טרם פורסם, 12.10.04). כפי שציין כבוד השופט רניאל "ניסיון להעמיד את כל הפסיקות על בסיס משותף יחרוז את כל ההחלטות על שרשרת של הכרעות הצמודות לעובדות ולנוסחים שבאו בפני בתי המשפט" ואני סבור, בכל הכבוד, כי מסיבה זו ממש יש ערך מוגבל להחלטות השיפוטיות האמורות ככל שהדבר צריך להכרעה בענייננו. טענת סונול שלפיה הוראות התשלום הן שטרי חליפין, והיא יכולה לתבוע מכוחן בעילה שטרית, איננה מבוססת די הצורך. בעניין זה אני תמים דעים עם מסקנותיו של כבוד השופט רניאל, שאותן הביע בפסק דינו בעניין כרמל, היינו, שבשל כך שבהוראות התשלום נקבעו במפורש סייגים ותנאים לתשלום, אין הן עולות כדי "פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב ... בה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני...", כמותנה בסעיף 3(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]. בעניין שבפנינו הוצגו העתקים של הוראות התשלום, אשר על פניהן נאמר בין השאר "בהתאם לתנאים שבינינו נבקשכם להעביר מחשבוננו הנ"ל את הסכום דלקמן ...". אולם, סונול לא הגישה כראיה את הוראות התשלום המקוריות, ויש מקום גם לשאלה מה הם אותם תנאים שאליהם מפנה הכיתוב שעל פני הוראות התשלום. אפשר לשער כי נוסח התנאים הוא זה המצוטט בפסק הדין בעניין כרמל, ואם כך הדבר ברור מן הנוסח המופיע באותו פסק דין כי מדובר בתנאים השוללים את התקיימות היסוד של "ללא תנאי" הנדרש לפי סעיף 3(א) של פקודת השטרות. קיימת גם סיבה דיונית המונעת את האפשרות להתייחס להוראות התשלום שהוגשו כראיות כאל שטרות, וזאת מפני הוראת תקנה 197(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, המחייבת את התובע על פי מסמך סחיר (ושטר חליפין הוא ללא ספק מסמך כזה) להגיש את המקור של המסמך לבית המשפט קודם שיינתן פסק דין על יסוד העילה השטרית. משנאמר שמה שהוגש לבית המשפט הם עותקים צילומיים של הוראות התשלום לא ניתן, ולו מסיבה זו, לראות במסמכים שהוצגו כראיה משום שטרי חליפין, ויש לדחות את טענת סונול בעניין זה. טענתה האחרת של סונול היא שהוראות התשלום הן התחייבויות עצמאיות ובלתי מותנות שאותן נטלה המועצה על עצמה, ואשר אינן תלויות בעסקת יסוד כלשהי. לטענה זו יש משקל מסוים ובסופו של דבר, ולמרות קשיים המתעוררים בחומר הראיות, נראה לי שניתן לקבלה ולקבוע כי המועצה אכן חייבת לסונול את הסכומים הנזכרים בהוראות התשלום ובסך הכול את הסכום שאותו תבעה סונול. השלב הראשון לבחינתה של חבות המועצה מצריך עיון בלשון הוראות התשלום עצמן. המסקנה העולה מנוסח מסמכים אלה, שהוא זהה לכולם, היא כי המועצה הסכימה - מסיבות שאליהן אתייחס להלן - להורות לבנק לשלם לסונול את הסכום הנקוב בכל אחת מן ההוראות, כפוף כמובן לתנאים שעליהם הוסכם בין המועצה לבין הבנק. מחומר הראיות לא ברור מהי הסיבה שבעטיה לא שילם הבנק איזה מהוראות התשלום, וכפי שגם ציינתי, לא הוכח מהם התנאים המוסכמים בין המועצה לבין הבנק שאליהם מתייחס הכיתוב על פני כל אחת מן ההוראות. מכל מקום, הטענה שהבנק לא שילם את הסכומים הנקובים בהוראות התשלום איננה מוכחשת, והשאלה היא אם יכולה סונול לתבוע מן המועצה את הסכומים האמורים. שלא כטענת סונול, איני סבור כי הוראות התשלום הן אלה היוצרות את חיוב המועצה לשלם לה את הסכומים הנקובים בהם. בעניין זה אני תמים דעים עם הדברים שנאמרו בע"א 3461/06 הנ"ל, שלפיהם הוראות התשלום עצמן אינן מקימות עילת תביעה שסונול יכולה להסתמך עליה. ואולם נראה לי שהסכמת המועצה, שלפי האמור בהוראות התשלום ניתנה באופן בלתי חוזר ובכפוף רק לתנאים הקיימים בין המועצה לבין הבנק, מעידה על כך שהמועצה הסכימה - באופן בלתי חוזר - לשלם לסונול את הסכומים האמורים בהוראות התשלום, ולכן ניתן לדעתי לראות את הוראות התשלום כראיה להסכמת המועצה לשלם סכומים אלה לסונול, אף מבלי שפורט בהוראות התשלום מהו מקור חבותה של המועצה לשלם סכומים אלה או מה הן הנסיבות שהביאו את המועצה להסכים ולהתחייב לכך. יש לזכור כי על פניהן נחזות הוראות התשלום להיות חתומות על ידי המועצה כדין, וצודקת סונול כשהיא טוענת, שאם חפצה המועצה לכפור בהתחייבות המשתקפת מהוראות התשלום, צריכה הייתה להביא עדים מטעמה שיתמכו את טענותיה, וכשנמנעה מהבאת עדים בכלל, ובעניין זה בפרט, יש לראות את חתימותיה על הוראות התשלום כמוכחות ומחייבות. טענת המועצה שלפיה אין בנמצא הסכם שנעשה במישרין בינה לבין סונול, אשר מכוחו ניתן לחייבה בתשלום מכוח הוראות התשלום, היא אולי נכונה, אבל לדעתי אין בה כדי להועיל לה. אם התכוונה המועצה לכך שבמועד כלשהו נעשה הסכם שהצדדים הישירים לו הם המועצה וסונול, כי אז ברור שהמועצה צודקת וכי הסכם כזה לא קיים. הוראות התשלום כשלעצמן אינן מעידות על כך, וכמותן גם התשובה שנתנה סונול, בתצהיר שניתן במענה לדרישת פרטים נוספים (ת/1), לשאלה "האם היה קשר ישיר או הסכם בעניין שבנדון בין הצד השלישי לבין התובעת (תאריך - תוכן - האם בידכם)?" (ס"ק יא' למכתב הדרישה של המועצה - ת/3), שהייתה "סיכום בין התובעת ובין סונול כנען קבע כי החוב של כנען ישולם לסונול, בין היתר, על פי פקודות הסילוקים של הנתבעת, וזאת באישור ובהסכמת הצד השלישי". אלא שכאמור ענייננו הוא במסמכים המשמשים ראיה לקיומו של חיוב ואינם החיוב עצמו, והשאלה היא אם ניתן להסיק מחומר הראיות את קיומן של עובדות היכולות לתמוך בקיומו של חיוב מצד המועצה לשלם לסונול. בסעיף 3 לכתב התביעה המתוקן טענה סונול כי המועצה מסרה לה את הוראות התשלום לבקשת החברה הקבלנית אשר ביצעה עבודות עבור המועצה והייתה חייבת כספים לסונול כנען. ועוד נאמר שם שהוראות התשלום לא כובדו על ידי הבנק. המשמעות הנובעת מטענה זו היא שהחברה הקבלנית המחתה את זכותה לקבלת תשלומים מן המועצה לסונול כנען שסיפקה לה דלקים, ואילו האחרונה המחתה את הזכויות שהומחו לה לסונול, ועיון בחומר הראיות יכול לתמוך בהסבר זה. בתצהירה של סונול (ת/1) נאמר, בין השאר, ש"נמסר לתובעת (סונול, א"ק) כי סוכם בין סונול כנען, צד שלישי (החברה הקבלנית, א"ק) והנתבעת (המועצה, א"ק) להעביר את פקודות הסילוקין (הוראות התשלום, א"ק) לתובעת ישירות על שמה". עוד נאמר באותו תצהיר כי סונול אמנם לא הייתה מעורבת בסיכומים שבין החברה הקבלנית, סונול כנען, והמועצה, אולם במסגרת ההתחשבנות שבין סונול לבין סונול כנען ניתנו לה פקודות הסילוקין. לשאלה אחרת השיב טננהאוז כי הסיכומים היו בין סונול כנען לחברה הקבלנית ולמועצה. תשובה דומה ניתנה גם בחקירתו הנגדית של טננהאוז, שהעיד מטעמה של סונול, כשאישר שבין המועצה לבין סונול לא נחתם כל הסכם, וגם שהוא לא נכח בעת שנערכו ונחתמו הוראות התשלום. אלא שכאמור, לדעתי אין ולא כלום בכך שסונול לא הייתה קשורה במישרין בהסכם כלשהו עם המועצה, שכן אין כל מניעה להסיק, מן השאלות שנשאלה סונול על ידי המועצה (ת/3) והתשובות שנתנה (ת/1), שבסופו של דבר היא קיבלה לידיה התחייבויות של המועצה בצורת הוראות התשלום, כסילוק של חוב שאותו חבה לה סונול כנען, שבתורה קיבלה את התחייבות המועצה כסילוק חוב החברה הקבלנית בגין הדלקים שאותם רכשה. תצהיר הפרטים הנוספים (ת/1) התקבל כראיה ללא הסתייגות, ולכן אין מניעה לבסס על הנאמר בו מסקנות לכאוריות בנוגע לנסיבות שבהן נוצרה התחייבות המועצה, הבאה לביטוי בהוראות התשלום. למסקנה דומה הגיע בית המשפט בהחלטה בעניין כרמים, כאשר הוא הסיק, על יסוד החומר העובדתי שהיה בפניו, שקדמה להוראת התשלום המחאת זכות שאת קיומה הוא הסיק, בין השאר, מהוראת התשלום עצמה. אין צריך לומר שהימנעות המועצה מלהביא עדים או ראיות כלשהם, במיוחד על מנת להסביר מדוע היא ראתה לנכון לחתום על הוראות התשלום לזכותה של סונול, מחייבת את המסקנה שאם היו נשמעות עדויות או מובאות ראיות בעניין זה הן היו פועלות לטובתה של סונול (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה 1649-1650 (2003)) ולכן יש לקבוע שסונול הרימה את נטל השכנוע במידה הדרושה למשפט אזרחי כדי להראות שהמועצה התחייבה לשלם לה את הסכומים הנקובים בהוראות התשלום, ובמצטבר את סכום התביעה בכללותו. המועצה טענה שמספר הזיהוי של החברה המופיע בהוראות התשלום איננו מתאים למספר הזיהוי של סונול, כפי שהוא מופיע בתדפיס פרטי החברה אצל רשם החברות (נ/1), אלא שבטענה זו אין ולא כלום. על כל הוראות התשלום מופיע בבירור שם המוטב והוא "סונול ישראל בע"מ", והשאלה אם מי שערך את הוראות התשלום טעה בתום לב או שציין מספר זיהוי שגוי מסיבה אחרת, היא עניין שעל המועצה היה להבהירו, ואין בו כדי למנוע את המסקנה שסונול היא אכן המוטב שאליו מכוונות הוראות התשלום. טענת המועצה שהוראות התשלום הגיעו לידי סונול שלא כדין לא הוכחה, וכמותה גם הטענות שנטענו בכתב ההגנה הנוגעות לפגמים שיסודם בחוק יסודות התקציב תשמ"ה-1985. התוצאה היא שאני מקבל את התביעה ומחייב את המועצה לשלם לסונול סכום של 4,527,893 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.12.05 ועד לתשלום בפועל. המועצה תשלם לסונול הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורכי דין בסכום של 100,000 ₪ בצירוף מע"מ. המחאת חיוביםמחיקת / סילוק חובחוב