קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסגרה מארצות הברית לישראל: העתירה ביום 20.11.08 פנתה ארצות הברית לישראל, בבקשה להסגיר לידיה את המשיבים, בגין עבירות פליליות בהן הם מואשמים בארצות הברית. על פי הנטען בתצהיר העומד ביסוד בקשת ההסגרה, החתום על ידי עו"ד סטיב לי, תובע פדראלי במחוז הדרומי של מדינת ניו יורק, מבוקשים המשיבים בגין עבירה של קשירת קשר לביצוע הונאה באמצעות הדואר ובאמצעים אלקטרוניים, באמצעות טלמרקטינג (Conspiracy to Commit Mail Fraud and Wire Fraud through Telemarketing, Title 18, U.S.C., Sections 1349 and 2326(2)), וביצוע הונאה באמצעים אלקטרוניים באמצעות טלמרקטינג (Wire Fraud through Telemarketing, Title 18, U.S.C., sections 1343 and 2326(2) and 2). העונש הצפוי למשיבים בגין כל אחת מן העבירות הללו הוא 20 שנות מאסר. בקשת ההסגרה באה, לאחר שביום 23.9.08, הוגשו נגד המשיבים שני כתבי אישום, על ידי חבר מושבעים גדול פדראלי בניו-יורק, ובאותו יום הורה שופט על מעצרם. העבירות המיוחסות למשיבים בארה"ב הן עבירות הסגרה, לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: "חוק ההסגרה"), ולפי סעיף 2(1) לפרוטוקול המתקן את אמנת ההסגרה שבין שתי המדינות, ואשר נכנס לתוקפו ביום 10.1.07. מכאן עתירתו של היועץ המשפטי לממשלה כי ייקבע שהמשיבים בני הסגרה לארה"ב. הבקשה הוגשה במקור כנגד 9 משיבים, אלא שבינתיים הסכימו שתיים, משיבה 4 על פי הבקשה המקורית (החלטה מיום 11.8.09, ולהלן: גולדפרב) ומשיבה 6 על פי הבקשה המקורית (החלטה מיום 11.12.08, ולהלן: בלחסן), להיות מוסגרות לארה"ב, ועניינן הוסר מן הפרק. על פי הנטען בבקשה, המשיבים, איש כפי חלקו, הקימו והפעילו רשת עבריינית מתוחכמת ורחבת היקף, לשם הונאת קשישים החיים בארה"ב. הם הצליחו לקבל במרמה מקורבנותיהם סכומים המצטברים כדי 2 מיליון דולר. המשיבים פעלו מתוך משרדים, הממוקמים ברמת גן, במהלך שנת 2008. שיטת הפעולה הייתה כזו: המשיבים השיגו פרטים של קשישים תושבי ארה"ב, התקשרו אליהם, והציגו בפניהם מצג שווא לפיו זכו בסכום כסף גבוה בהגרלת לוטו, וכי כדי לקבל את כספי הזכייה עליהם לשלם תחילה אלפי דולרים כתשלומי מס ותשלומים אחרים. למותר לציין, כי איש מן הקשישים הללו לא זכה בהגרלה, שמעולם לא התקיימה. מבין הקשישים אליהם פנו, היו כאלה שנפלו קורבן למצג השווא של המשיבים, ושלחו סכומי כסף גבוהים למשיבים ולשותפיהם, על מנת לקבל את כספי "הזכייה" לאחר מכן. הכספים הללו, שהתקבלו על ידי המשיבים במרמה, לא הוחזרו מעולם לקורבנות. את המשיבים, כעולה מחומר הראיות, ניתן לחלק לשתי קבוצות. הקבוצה האחת, משיבים 1-4 לבקשה, היא "קבוצת המנהלים". הקבוצה האחרת, משיבים 5-7 לבקשה, היא "קבוצת אנשי המכירות". אנשי המכירות השתמשו בנוסח טקסט שהוכן מראש, התקשרו לקשישים בארה"ב והודיעו להם על "הזכייה". הם הציגו לקשישים שאלות לגבי אזרחותם, גילם, מצבם הכלכלי, והאם יש מי שמטפל בענייניהם הכספיים. תכלית השאלות הייתה לבחור את הקורבנות המתאימים, היינו אלה שהם בעלי אמצעים אולם נטולי הגנה מן הבחינה הכלכלית, כגון שאין להם בני משפחה המנהלים עבורם את ענייניהם הכספיים. משאיתר איש המכירות קורבן מתאים, העביר את השיחה עימו לאחד המנהלים, שהוצג על ידו כ"שותף במשרד עורכי דין בעיר אולבני במדינת ניו יורק". המנהל הסביר לקשיש כי על מנת לקבל את כספי הזכייה עליו להעביר את תשלומי המיסים הנדרשים ותשלומים אחרים עבור "הוצאות", בהעברה בנקאית או בדואר, לשותפיהם של המשיבים בישראל. הובטח לקשיש, באותה שיחה, כי עם העברת התשלומים הנדרשים, יישלחו אליו כספי הזכייה. עוד הנחו המנהלים את הקשישים בשיחות אלה, כי אם יישאלו לפשר העברת הכספים לישראל, עליהם לשקר. הם סיפקו לקשישים מספרי טלפון בארה"ב לשיחות חינם (מספרי 800-1), והקשישים הונחו לעדכן אותם באמצעות מספרי טלפון אלה על העברת הכסף. בדרך זו שכנעו המשיבים עשרות קשישים בארה"ב לשלוח לישראל כסף. לאחר העברת הכסף לישראל, יצרו המנהלים קשר נוסף עם הקשישים, ושכנעו אותם לשלוח סכומי כסף נוספים לצורך קבלת כספי הזכייה. כאמור, בסך הכל העבירו הקורבנות הקשישים למשיבים ולשותפיהם כשני מיליון דולר, כתוצאה ממצגי השווא שהציגו המשיבים בפניהם באותן שיחות טלפון המתוארות לעיל. בחודש מאי 2008 הגיע לידי ה- FBI מידע על מעשי המרמה הללו, ועל כך שהם מבוצעים מתוך משרד הממוקם ברמת גן. המידע הועבר למשטרת ישראל וזו פתחה בחקירה. ביום 9.9.08 עצרה משטרת ישראל את כל המשיבים, למעט גולדפרב, שנעצרה יומיים מאוחר יותר, כששבה לישראל מחו"ל. חומר הראיות שנאסף בישראל, והכולל ראיות חפציות, הודעות של המשיבים, ועוד, הועבר לידי רשויות האכיפה האמריקאיות, על יסוד בקשה לעזרה משפטית שהוגשה על ידן ביום 17.9.08. בקשת ההסגרה מפרטת את תמצית חומר הראיות. לבקשה צורפו תצהירים של התובע לי ושל סוכנת ה- FBI אליזבת' נייגרד, החוקרת האחראית על חקירת הפרשה בארה"ב. כמו כן צורפו חומרי חקירה שנאספו על ידי משטרת ישראל והועברו לארה"ב בהליך של עזרה משפטית, וכן תצהירים של חמישה מקורבנות העבירה. ככלל, המשיבים לא חלקו כי בקשת ההסגרה מבוססת בראיות כנדרש, אולם משיבים 5-7 טענו, כי מחומר הראיות עולה מעורבות שולית מצידם, עד כי אין מקום להורות על הסגרתם. לטענה זו אתייחס בהמשך. טענה אחת, המתייחסת לתשתית הראייתית, יש להסיר מהפרק כבר עתה. כאמור, בלחסן הוסגרה לארה"ב, בהסכמתה, במהלך חודש דצמבר 2008. ב"כ משיבים 4 ו-6 ביקשו לקבל לידיהם את ההסכם שנחתם, אם נחתם, בינה לבין רשויות האכיפה האמריקאיות, ואת ההודעות שנגבו ממנה בארה"ב, במסגרת ההסכם. ב"כ העותר הסכימה לפנות לרשויות האמריקאיות בשאלה האם הפכה בלחסן לעדת מדינה, והאם ניתן לקבל מכתב רשמי שיתייחס לשאלה האם חל שינוי בתמונה הראייתית לנוכח ההודעות שמסרה בפני הרשויות האמריקאיות. במענה לפנייתה של ב"כ העותר הודיעו הרשויות האמריקאיות כי אינן מוכנות להתייחס למעמדה של בלחסן, ובאשר לתמונה הראייתית, לא רק שלא חל בה שינוי, אלא הראיות החדשות שממשיכות הרשויות האמריקאיות לאסוף אף מחזקות את הראיות שהיוו תשתית לבקשת ההסגרה. יהיה הדבר אשר יהיה, מקובלת עליי עמדת ב"כ העותר, כי אין יסוד לדרישה לצירוף כל חומר הראיות המצוי בידי המדינה המבקשת, ודי בהצגתו של חומר המשקף באורח הוגן את התשתית הראייתית נגד המבוקש (ע"פ 8010/07 חזיזה נ. מדינת ישראל, ). כמו כן, בחינתה של התשתית הראייתית נעשית על פי אמות המידה של דיני ההסגרה, ואלה אינן זהות לאמות המידה הנדרשות לניהול משפט פלילי: "השאלה בהליך ההסגרה אינה אם חומר הראיות מצביע על כך כי הנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו, אלא אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם" (ע"פ 318/79 אנג'ל נ. מדינת ישראל, פ"ד לד (3), 98, 105). לא למותר להוסיף, כי בלחסן נחקרה על ידי משטרת ישראל ומסרה הודעות מפורטות ומפלילות. כאמור, הודעות אלה צורפו לבקשת ההסגרה בתמיכה לה, והמשיבים קבלו הודעות אלה לעיונם. אין יסוד להניח, כי מי ששתפה פעולה מלכתחילה עם משטרת ישראל, והסכימה להסגיר עצמה לידי רשויות האכיפה האמריקאיות, מסרה לידיהן של רשויות אלה הודעות, המשנות את התמונה הראייתית מן היסוד. עוד יש להזכיר, כי ביני לביני גם גולדפרב הסכימה להיות מוסגרת לידי ארה"ב, אולם הסכמתה ניתנה לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בתיק. מכאן לגופה של הבקשה: אין חולק, כי התנאים המקדמיים לבקשת ההסגרה מתקיימים בעניינם של המשיבים. העבירות בגינן מתבקשת ההסגרה הן עבירות הסגרה, ומתקיימת דרישת "הפליליות הכפולה", שכן לו הועמדו לדין בישראל ניתן היה להאשים את המשיבים בעבירות של קבלת דבר במרמה (סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977), ניסיון לקבלת דבר במרמה (סעיף 415 סיפא בצירוף סעיף 25 לחוק), וקשירת קשר לביצוע פשע (סעיף 499 לחוק); בין ישראל לארצות הברית יש הסכם הסגרה, והמשיבים הם בבחינת נאשמים במדינה המבקשת; ממשלת ארצות הברית נתנה את התחייבותה כי המשיבים יוחזרו לישראל לשם ריצוי עונשם, אם יורשעו בדין ויוטל עליהם עונש מאסר. כאמור, אין חולק כי גם דרישת סעיף 9 (א) לחוק ההסגרה התמלאה לעניין קיומן של ראיות מספיקות, בכפוף לאותה הסתייגות של משיבים 5-7 שתוארה לעיל. טענות המשיבים הטענה העיקרית שהועלתה על ידי המשיבים כולם היא הטענה ש"מרכז הכובד" של העבירות המיוחסות להם הוא בישראל. המעשים בוצעו בישראל, החקירה החלה על ידי משטרת ישראל, מרבית הראיות שנאספו מצויות בישראל, ובהיענותה לבקשת ההסגרה מתפרקת מדינת ישראל מריבונותה. עוד נטען, כי אין מתקיימת בענייננו התכלית של הליך ההסגרה. הליך זה נועד למנוע אפשרות של הימלטות מן הדין. מאחר שאין חולק, כי בידי רשויות האכיפה בישראל די ראיות לשם העמדתם של המשיבים לדין כאן, אין כל הצדקה להסגרתם. הפרשנות הראויה, כך נטען, צריכה להביא למסקנה כי לנוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לא יוסגר אזרח ישראלי אלא אם לא ניתן להעמידו לדין בישראל. המשיבים בקשו לעגן טענות אלה בסייג להסגרה בשל פגיעה בתקנת הציבור (סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה), ובהגנה מן הצדק. וביתר פירוט. לטענת המשיבים, אין לקרוא את חוק ההסגרה במנותק מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק זה מגביל את כוחה של המדינה להסגיר אדם הנמצא בישראל למדינה אחרת. על פי פסקת ההגבלה, צריכה החלטת ההסגרה להיות, בין היתר, מידתית ולתכלית ראויה. לטעמם של המשיבים, אם ניתן להעמידם לדין בישראל, אין ההסגרה נעשית לתכלית ראויה ואין היא מידתית. גישתה של המדינה, כך נטען, מבכרת באופן מוחלט את האינטרס של הקורבן. גישה זו אינה מאוזנת, ועל כן יש לדחותה. השיקולים שיש להביא בחשבון, ואשר לטעמם של המשיבים מטים את הכף לטובת דחיית העתירה להסגירם הם, בראש ובראשונה, אזרחותם הישראלית. אזרחות זו, הנושאת עימה חובות, מקימה גם מחויבות של המדינה להיחלץ למען האזרח, גם אם את הצרה בה הוא נתון הביא על עצמו במו ידיו. שיקול נוסף הוא טיב העבירה המיוחסת למשיבים. על פי הנטען, עבירת סמים מהווה פגיעה בחברה בכללותה ולא בקורבן מסוים, ועל כן ניתן לראות בה פגיעה בריבונות המדינה המבקשת אם היא הייתה יעד ההפצה. כך יש לקרוא את פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ. מדינת ישראל (פ"ד ס(3), 353), ולהגבילו רק לאותן עבירות שהן במהותן עבירות בינלאומיות, עבירות שהמלחמה בהן היא עניין בינלאומי, כגון עבירות סמים או עבירות של ארגוני פשיעה חובקי עולם. העבירה המיוחסת למשיבים אין בה כדי לפורר את החברה, להשחיתה, לפגוע במוסדותיה הפוליטיים והכלכליים, ועל כן אין היא מצמיחה אינטרס ריבוני של מדינת הקורבן, הזהה בעוצמתו לאינטרס הצומח לה כתוצאה מעבירה החותרת תחת שלמותה של החברה ככזו. אינטרס הקורבן הפרטי, כך נטען, אינו יכול להיות שיקול מכריע, כל אימת שהפגיעה בו אינה מגעת לעוצמות שיש בהן כדי לערער את יסודות החברה. ועוד נטען בשם המשיבים, כי מאחר ומנגנון העבירה כולו הופעל מישראל, וכך גם כל החקירה המשמעותית התנהלה כאן, הרי שקם למדינת ישראל אינטרס ריבוני משל עצמה להעמיד לדין את המשיבים. גם בהיבט זה שונה ענייננו, כך לפי הטענה, מפרשת רוזנשטיין, אשר כל הפעילות העבריינית במסגרתה התנהלה בחו"ל, בעוד רוזנשטיין עצמו נמצא בארץ. בנסיבות אלה, אין לסטות מן העקרון שנקבע בע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד נט (6), 49), ולפיו המדינה בה בוצעה העבירה היא הפורום המתאים לבירור אשמתו של המבוקש. וכפי שעקרון זה מוחל לשם הסגרתו של מי שביצע עבירה במקום אחר, יש להחילו על המשיבים, שביצעו את העבירות המיוחסות להם בישראל. טענה נוספת שנטענה מפי המשיבים היא טענה של סיכון כפול במובן הרחב. על פי הטענה, מאחר שהחקירה התנהלה בישראל כחקירה מקומית לכל דבר ועניין, והמעצרים שבוצעו היו מלכתחילה לצרכי חקירה ולא לצרכי הסגרה, יש לראות במשיבים כמי שכבר הועמדו בסיכון לניהול משפט, ולפיכך חל בעניינם גם הסייג של סיכון כפול (סעיף 2ב(א)(4) לחוק ההסגרה). ב"כ המשיבים בקשו למצוא תימוכין לטענה זו בע"פ 8010/07 חזיזה הנ"ל, אליו אתייחס בהמשך. לחילופין, גם אם אין לומר כי חל על המשיבים הסייג של סיכון כפול כלשונו, הרי שבנסיבות הנתונות יש לראות את ה"קרבה" לסיכון כפול ככזו, המצמיחה לפחות את הסייג של תקנת הציבור. ועוד נטען בהקשר זה, כי החל תהליך של איסוף ראיות לשם העמדה לדין בישראל, ובמהלכו אף נשללה חירותם של המשיבים לתכלית זו. לעומת זאת, שלילת חירות בהליך הסגרה תכליתה שונה לחלוטין, ואין היא מיועדת לאיסוף ראיות. השימוש בתוצרי החקירה, בנסיבות אלה, הוא בבחינת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, שלא הפעיל, מלכתחילה, את כוח הכפייה שלו לתכלית של הסגרה. משיבים 5-7 טענו בנוסף, כי הסייגים של תקנת הציבור והגנה מן הצדק חלים בעניינם ביתר שאת, בשל מיקומם הנמוך במדרג העברייני. משיב 6 אף טען, כי לכל היותר ניתן לייחס לו מעורבות בדרגה של סיוע, וספק אם עבירת סיוע היא עבירת הסגרה. הראיות מלמדות כי משיבים אלה שימשו אנשי מכירות, וקיבלו משכורת בסיס. "הצלחה" של איש מכירות לאתר קורבן שנפל בפח הייתה מזכה אותו בבונוס. אולם אין בחומר הראיות כדי ללמד מי מן המשיבים האלה, אם בכלל, "הצליח", וזכה לקבל בונוס, בנוסף למשכורת הבסיס, בשל "הצלחתו". בהקשר זה יש להסביר, כי בכליו של משיב 1 נתפסה טבלה, המפרטת את סכומי הכספים שהצליחו המשיבים להוציא במרמה מקורבנותיהם, וכן את תשלומי ה"בונוס" ששולמו לחברי ההתארגנות העבריינית, על "הישגיהם". אלא שהטבלה מקודדת, ובלחסן, שכאמור שתפה פעולה עם המשטרה, לא ידעה לנקוב במספרי הקוד של משיבים 5-7. עניין נוסף עליו עמדו באי כוח משיבים 5-7 הוא משך הזמן בו "עבדו" המשיבים הללו במשרד. לטענתם, אין בחומר הראיות כל אינדיקציה למשך הזמן בו עבדו, ומכל מקום המדובר בפרקי זמן קצרים. ב"כ משיבים 5-7 טוענים גם טענת אפליה. על פי הטענה, מאחר שאין ארה"ב מבקשת את הסגרתה של הילה חייט, שנחקרה אף היא בחשד שהשתייכה למעגל "אנשי המכירות", כך אין להורות על הסגרתם. בנוסף טען ב"כ משיב 6, כי בשל מצבו הנפשי, עלולה הסגרתו של המשיב להעמידו בסכנה ממשית להתדרדרות עד כדי כניסה למצב פסיכוטי, וגם מטעם זה, המצטרף למעמדו השולי במזימה העבריינית, אין להסגירו. טענות העותר לטענת ב"כ העותר, אין יסוד לטענה של פגיעה בתקנת הציבור. חוקיה של מדינת ישראל מאפשרים את הסגרת אזרחיה למדינות זרות. אכן, עצם ההסגרה יש בה משום הסגת הריבונות במידה מסוימת, אולם זו התפישה החוקתית בישראל. הסיבות בעטיין יימנע בית המשפט מהסגרה מטעמים של תקנת הציבור, הן החשש מפני משפח במדינה המבקשת, סכנת חיים מוחשית בפניה יעמוד האזרח שהסגרתו מתבקשת אם אכן יוסגר, או כאשר היה שיהוי רב ובלתי מוצדק בבקשת ההסגרה. טעמים אלה אינם מתקיימים בענייננו. הטעם האחד הרלבנטי לדיון שלפנינו עניינו באותם מקרים בהם יגיע בית המשפט למסקנה שראוי להעמיד לדין את האזרח המבוקש בישראל דווקא, ולא להסגירו. זה הטעם המתייחס ל"מרכז הכובד" של העבירה. ב"כ העותר סבורה, כי פסק הדין בפרשת רוזנשטיין חל על ענייננו במלואו, והמסקנה המתחייבת ממנו היא, כי יש להורות על המשיבים כולם כבני הסגרה. בפסק דין זה נקבע עקרון התחולה הטריטוריאלית הרחבה. משמעות הדבר, כי התחולה הטריטוריאלית מתפרשת לא רק על פני המקום בו בוצעו מעשי העבירה באופן פיזי, אלא גם על פני המקום בו התחוללה או אמורה הייתה להתחולל השפעתו של המעשה העברייני. תפישה זו מצאה את ביטויה גם בתיקון מס' 39 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) המגדיר עבירת פנים ככל עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל, וכן מעשה הכנה לעבור עבירה, ניסיון, ניסיון לשדל אחר או קשירת קשר לעבור עבירה, שנעשו מחוץ לשטח ישראל, ובלבד שהעבירה, כולה או מקצתה, הייתה אמורה להיעשות בתוך שטח ישראל (סעיף 7 לחוק העונשין). בית המשפט העליון קובע באותו פסק דין, כי המציאות העבריינית החדשה, המאפשרת לבצע עבירות בעלות מימד בינלאומי בקלות רבה, תוך חשיפה מינימאלית לסיכון אישי, ובאופן הנותן בידי העבריין את הכוח לברור את הדין הנוח לו, מחייבת היערכות אחרת של מערכת המשפט, וקיום שיתוף פעולה בינלאומי הדוק. לטענת ב"כ העותר, ראוי שהמשיבים יעמדו לדין דווקא בארה"ב, שכן הם פגעו בכבודם ובקניינם של אזרחי ארה"ב, ודרישתה של ממשלת ארה"ב להסגירם לידיה, בנסיבות אלה, היא דרישה לגיטימית. בנסיבות דומות אך הפוכות, תהיה לממשלת ישראל ציפייה לגיטימית להסגרת עבריינים אליה. המשיבים, במעשיהם, הכניסו עצמם לתחולת החוק האמריקאי, ועליהם ליתן את הדין על מעשיהם, על פי חוק זה. המדובר בקשישים, אשר בשל מעשי הנוכלות המיוחסים למשיבים, אינם עומדים עוד בתשלומים לבתי אבות בהם התגוררו, והם נאלצים לעזוב אותם. כך גם אין הם מסוגלים עוד לשלם עבור טיפולים רפואיים בסיסיים. האינטרסים המוגנים נמצאים כולם בארצות הברית, והחברה שתצטרך לשאת בעלויות שנגרמו כתוצאה ממעשי המרמה הללו היא החברה האמריקאית ולא החברה הישראלית. אכן, גם לחברה הישראלית יש אינטרס שלא ירמו מתוכה, אולם כל בר דעת מבין, כי אנשים היושבים בישראל, ומרמים אנשים הנמצאים במדינה אחרת, צריכים ליתן את הדין בפני אותה מדינה. ההסגרה לא נועדה, אם כן, רק למקרים קיצוניים דוגמת רוזנשטיין, והשאלה העומדת על הפרק אינה האם ניתן להעמיד לדין את המשיבים בישראל, אלא האם ראוי לעשות כן. לטעמה, בנסיבות המפורטות לעיל, הפורום הראוי הוא ארצות הברית. זאת ועוד: העבירות המיוחסות למשיבים הן עבירות טיפוסיות לעידן המודרני, בו ניתן להשתמש בקווי תקשורת למיניהם כדי להשיג תוצאות אסורות בחו"ל, מבלי לעזוב את מקום המגורים. לטענת ב"כ העותר, גישה הרואה במצב דברים זה את המקום ממנו בוצעה ההתקשרות, כמרכז הכובד של העבירה, היא גישה אנכרוניסטית. הקלות הרבה בה ניתן היום לבצע עבירות באמצעות רשתות תקשורת מחייבת, לטעמה, שיתוף פעולה בינלאומי הדוק, ובכלל זאת הסגרתם של עבריינים לאותן מדינות אשר כלפיהן כוונה התוצאה העבריינית. עוד טענה ב"כ העותר, כי ניהול משפט בישראל, כאשר קרבנות העבירה נמצאים בארה"ב, יערים קשיים בלתי מבוטלים, ויוביל להסדרי טיעון מקלים, כפי שהניסיון מלמד. תוצאה כזו תהפוך את מדינת ישראל לארץ מקלט. בכל הנוגע לטענה כי מרבית החקירה נערכה בישראל, וכי היוזמה לפתיחה בחקירה הייתה של משטרת ישראל, השיבה ב"כ העותר, כי החקירה בישראל החלה בעקבות מידע שהגיע מה- FBI. לאחר חקירה סמויה, נעצרו המשיבים לצורכי חקירה בישראל, מתוך כוונה לנהל חקירה לשם העמדתם לדין כאן. אולם, במקביל, עודכנו רשויות האכיפה האמריקאיות במתרחש, והגישו בקשה לעזרה משפטית, אחרי שהחומר נאסף בישראל. משקיבלו רשויות האכיפה בארה"ב את חומר הראיות, והבינו את גודל המרמה ואת ריבוי הקרבנות האמריקאים, החליטו שיש מקום להגיש כתב אישום בארה"ב ולבקש את הסגרת המעורבים. אין חולק, כי אלמלא הגישה ממשלת ארה"ב את בקשת ההסגרה, היו המשיבים עומדים לדין בישראל. במהלך ימי המעצר המשיכה החקירה להתקדם, בעוד הגורמים המוסמכים בארה"ב בוחנים את חומר הראיות. במקביל, התנהלה חקירה ענפה גם בארה"ב, שהחלה עוד במאי 2008, אם כי אין ב"כ העותר מודעת להיקפה. הרשויות בישראל היו כל העת בקשר עם הרשויות האמריקאיות, על מנת לשמוע מהן את החלטתן. הרשויות בישראל סברו כל העת, כי אם תתבקש הסגרתם של המשיבים, יהיה זה מקרה מתאים. אשר לטענה כי אין בחומר הראיות אינדיקציה לפרק הזמן בו "עבדו" משיבים 5-7 כאנשי מכירות במשרד, טענה ב"כ העותר כי המפתח להבהרת נתון זה מצוי בידיהם: כל זמן שהם שומרים על זכות השתיקה, כפי שעשו עד כה, אין הם יכולים להישמע בטענה הנוגעת לפרק הזמן בו היו שותפים לפעילות העבריינית, או למיעוט הרווחים שהפיקו ממנה. לטענת ב"כ העותר, על אף מיקומם הנמוך, יחסית, במדרג העברייני, של "אנשי המכירות", יש להורות על הסגרתם לארה"ב, שכן הם אלה שערכו את הסינון הראשוני של אותם קשישים שניתן יהיה להוציא מהם כספים במרמה, ולפיכך חלקם היה חשוב ומשמעותי במימוש התכנית העבריינית. ובנוגע לטענת האפליה, תשובת ב"כ העותר היא, שהילה חייט הספיקה "לעבוד" 5 ימים בטרם בוצעו המעצרים. בנסיבות אלה, החליטו הרשויות בארה"ב להימנע מהגשת כתב אישום נגדה, וממילא לא נתבקשה הסגרתה. בנוסף טענה, כי טענת האפליה אינה יכולה לעמוד ולו מן הטעם שהעתירה הוגשה כלפי כל מי שנתבקשה הסגרתו, ללא כל אבחנה. אין מקום לבחון את הטענה ביחס למי שלא נתבקשה הסגרתו, ואם תהיה למשיבים טענת אפליה בשל כך שהילה חייט לא הועמדה לדין, מקומה יהיה בפני הרשויות המתאימות בארה"ב. בסיום טיעוניהם הסדורים והמעמיקים של ב"כ הצדדים, הצעתי להם לשקול אפשרות לפיה יודו המשיבים בעבירות החמורות המיוחסות להם, ואף יסכימו על ענישה ההולמת את חומרת המעשים, תוך החזרת כספי הגזילה. סברתי כי לנוכח התמשכותם הבלתי נמנעת של הליכי ההסגרה, ובשים לב לגילם של נפגעי העבירה ולמערכת הראיות שנאספה בידי משטרת ישראל, ניתן לשקול גם אפשרות כזו לסיום ההליכים בתיק. אלא שהדבר לא הסתייע. אפנה, אם כך, לדיון ולהכרעה בשאלה העומדת על הפרק, האם התקיים סייג מן הסייגים הקבועים בחוק או בפסיקה, שיש בו כדי למנוע הכרזתם של המשיבים כבני הסגרה לארצות הברית. מרכז הכובד של העבירה על המעשים המיוחסים למשיבים חל הן הדין הישראלי והן הדין הפדראלי האמריקאי, וסמכות השיפוט על מעשים אלה נתונה לשתי המדינות במקביל, בשתיהן מכוח הזיקה הטריטוריאלית. עוד יש לומר, כי ניתן להעריך שסמכות השיפוט בשתי המדינות אינה ערטילאית אלא אפקטיבית, ובכל אחת מהן תוכל התביעה להציג את ראיותיה ללא קשיים יוצאי דופן. אכן, אין זה סביר כי נפגעי העבירה, רובם ככולם קשישים בשנות השמונים לחייהם, יוכלו להגיע למדינת ישראל כדי להעיד, אולם קושי דומה יעמוד גם בפני מערכת התביעה הפדראלית, שכן אין הם מרוכזים במקום אחד, והבאתם לעדות, גם בתוך ארצות הברית, הרחק ממקומות מגוריהם, אינה טריוויאלית. השמעת עדותם, ככל שיהיה צורך בכך, באמצעות וידיאו קונפרנס, תהיה, כך נראה, פתרון מתחייב בשתי המדינות. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שנגישותם של נפגעי העבירה לערכאות האמריקאיות נוחה וקלה יותר, באופן משמעותי, והסיכוי שיופיעו למתן עדות, אם יידרשו לכך, גבוה יותר אם יתקיים המשפט בארצות הברית. ההחלטה לעתור לבית המשפט המחוזי ולבקש כי המשיבים יוכרזו כבני הסגרה היא החלטה שבשיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים. אלא, שכדברי בית המשפט העליון בפרשת רוזנשטיין, בהליך הסגרה לבית המשפט תפקיד עצמאי ופעיל, מכוח חוק ההסגרה, ועליו לבחון את כלל השיקולים הרלבנטיים לבקשת ההסגרה. שיקולים אלה הם: "מהות המעשה בגינו מתבקשת ההסגרה, לרבות מדיניות האכיפה הראויה בהקשרו; מידת הזיקה בין המעשה לבין שיטות המשפט של המדינה המבקשת ושל המדינה המתבקשת; קיומן, במקרה המסוים, של הדרישות שבדיני ההסגרה, לרבות אלו שבמשפט ההסכמי; היכולת להבטיח, למי שהסגרתו מתבקשת, קיומו של הליך משפטי הוגן במדינה המבקשת; האינטרס הציבורי בשאלת ההסגרה והאיזון הראוי בינו לבין הזכות החוקתית של אדם שלא להיות מוסגר; ושיקולים שענינם מעמדה של ישראל, ריבונותה ויחסיה הבין-לאומיים, לרבות שיקולי הדדיות" (שם, עמ' 380). הנה כי כן, בנסיבות העניין שלפנינו, משקיימת סמכות שיפוט מקבילה לשתי המדינות, המבקשת והמתבקשת, מתעוררת שאלת "מרכז הכובד" של העבירה, היא "מידת הזיקה בין המעשה לבין שיטות המשפט של המדינה המבקשת ושל המדינה המתבקשת", כלשונו של בית המשפט העליון, בצד השאלות הנוספות המתחייבות מטיבו של הליך ההסגרה. כאמור, ב"כ המשיבים סבורים, כי השיקול היחיד התומך בבקשת ההסגרה הוא מעמדו של נפגע העבירה, וכי שיקול זה, נכבד ככל שיהיה, אינו יכול להדריך את ההחלטה בבקשה. לדידי, המדובר בשיקול בעל חשיבות רבה. לנפגע העבירה מעמד משמעותי בהליך הפלילי, ויש לתת לכך ביטוי גם בהליכי הסגרה. על מעמדו של הנפגע בהליך הפלילי עמד בית המשפט העליון לאחרונה, בע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' איתמר ביטון : "בשנים האחרונות הלך והתעצם מעמדו של נפגע העבירה בהליך הפלילי עוד לפני חקיקתו של חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: החוק) ובוודאי לאחריו. לסוגיית מעמדו של הנפגע, השזורה כחוט השני בכל שלביו של ההליך הפלילי, לא נקבעו גבולות ברורים. עם זאת, מהכתיבה בנושא עולה כי התפיסה הרווחת כיום הינה שנפגע העבירה הינו חלק אינטגראלי, באופן זה או אחר, בשלבים שונים של ההליך הפלילי גם אם אינו צד בהליך. באופן כללי צוין כי החוק משקף תפיסה הרואה את תפקידו של הדין הפלילי כדין שנועד להגן לא רק על החברה בתור שכזו אלא גם על יחידיה". תוצאותיהם של מעשי העבירה המיוחסים למשיבים כוונו כלפי אזרחי או תושבי ארצות הברית, במכוון. כך עולה מחומר הראיות. אין לזלזל, אם כן, בשיקול לפיו נפגעי העבירות המיוחסות למשיבים חיים בארצות הברית. זכותם להיות חלק אינטגראלי מן ההליך מתבטאת, בראש ובראשונה, בכך שהדין שייאכף על מי שפגע בהם הוא דין מקום מושבם, הוא גם מקום הפגיעה בהם. הערך המוגן הוא אותו ערך שהאיסור הפלילי נועד להגן עליו, ובחינת ההפרה צריכה להיעשות, באופן טבעי, במשקפיים הערכיים של החברה שנשאה בתוצאותיה. זאת ועוד. אין ספק, כי לעובדה שבעלי דברם של נפגעי העבירה יהיו רשויות האכיפה האמריקאיות, המוכרות להם, ולא רשויות האכיפה הישראליות, הזרות להם, תהיה משמעות מבחינת שילובם בהליך הפלילי ומבחינת תחושתם כי הם באים לידי ביטוי, וכי זכויותיהם נשמרות. לכך יש להוסיף, כי לא רק הנפגעים הספציפיים ניזוקו כתוצאה ממעשי המרמה המתוארים בבקשת ההסגרה, אלא הציבור האמריקאי בכללותו, אשר יידרש לסייע לאותם קשישים שנושלו מנכסיהם. ובלשונו של כב' השופט רובינשטיין בעניין רוזנשטיין: "...ראוי להגדיר את מקום ביצועה של העבירה בכפר הגלובלי גם במשקפי יעדה של העבירה, המקום שאליו כוונה, מקום מושבם של קרבנותיה" (שם, עמ' 442). מכל מקום, בניגוד לטענת המשיבים, איני סבורה כי השיקול היחיד המצדד בבקשת ההסגרה הוא מעמדם של נפגעי העבירה. העבירות המיוחסות למשיבים הן מן הטיפוס המאפשר נגישות קלה ביותר, באמצעות קווי תקשורת או רשתות תקשורת, למקומות מרוחקים, מבלי שהעבריין יצטרך לעזוב את מקום מושבו. המדובר, אפוא, בעבירות בעלות מאפיין בינלאומי ייחודי: הקרבן נבחר דווקא בשל היותו מרוחק, והעבריין מנצל את הטכנולוגיה העומדת לרשותו כדי לפגוע בו, תוך שהוא מקשה בדרך זו על רשויות האכיפה במקום מושבו של הקרבן להניח עליו את ידן. ההתייחסות אל סוג כזה של עבירות ככאלה שמרכז הכובד שלהן במקום מושבו של העבריין, לא רק שהיא מתעלמת מנפגע העבירה וממעמדו בהליך הפלילי, אלא חותרת תחת תפישת הריבונות, המחייבת התאמה לעידן הגלובליזציה התקשורתית. משמעותה של תפישת הריבונות המעודכנת היא, שמניעת חדירה אל גבולותיה של מדינה באמצעות רשתות תקשורת או קווי תקשורת, היא אינטרס שיש להעניק לו משקל נכבד, וככל שהעבריין נמצא באופן פיזי, אך חסר משמעות מהותית מבחינת ביצוע העבירה, במדינה המתבקשת, יש לבכר את אינטרס הריבונות של המדינה המבקשת, שגבולותיה נפרצו. ואכן המשפט הפנימי של מדינת ישראל רואה בעבירת פנים גם עבירה שמעשי ההכנה לה, הניסיון לעבור אותה או קשירת קשר לביצועה נעשו מחוץ לישראל, "ובלבד שהעבירה, כולה או מקצתה, הייתה אמורה להיעשות בתוך שטח ישראל" (סעיף 7(א)(2) לחוק העונשין). לאחרונה נדרש בית המשפט העליון לפרשנות הוראה זו, תוך שהוא נסמך על פסק הדין בפרשת רוזנשטיין. בית המשפט קבע, כי גם אם כספי שוחד ניתנו לעובד ציבור ישראלי בחו"ל, הרי זו עבירת פנים, שכן השפעתו של המעשה תוכננה להתרחש בישראל. ולדברי בית המשפט העליון "...אין עסקינן בסיטואציה מורכבת במיוחד, חריגה ונדירה, אלא במערכת מהלכים התואמים בבירור את כוונת המחוקק בחוק; כך בעולמנו הגלובאלי, הקל לתנועת אדם וחפץ ולא כל שכן כספים, והמועד לפורענויות שביקש המחוקק למנוע" (ע"פ 7593/08 ריטבלט נ' מדינת ישראל ). כך פסק בית המשפט העליון גם בע"פ 4391/03 אבו ריא נ' מדינת ישראל : "מניסוחו של סעיף 7 מתבקשות שתי מסקנות: האחת כי עבירה תיחשב עבירת-פנים גם מקום שמקצתה נעברה בתוך שטח ישראל; השניה - כי עבירת נסיון, גם אם נעשתה מחוץ לשטח ישראל, תיחשב עבירת פנים מקום שהעבירה המושלמת אמורה היתה להיעשות כולה או מקצתה בשטח ישראל. יוצא, אפוא, כי גם מקום שלמקצת העבירה זיקה לישראל, תחול עליה הנורמה הפלילית של המדינה... מקום שהתגבשות העבירה מותנית בגרימת תוצאה מזיקה, ורק התוצאה התרחשה בשטח המדינה, מתקיים תנאי "מקצת העבירה" גם אם כל הרכיב ההתנהגותי שגרם לתוצאה האמורה ארע מחוץ לגבולות המדינה (פלר, שם, עמ' 265). כך הדבר, גם אם הרכיב התוצאתי של העבירה לא התרחש בפועל, אף שמכוון היה להתרחש בתוך שטח המדינה, והעבירה נותרה בגדר נסיון שלא הושלם, אשר נעשה כולו מחוץ לישראל (השווה לענין רוזנשטיין, לעיל, פסקה 23)". לתפישה זו, המרחיבה את גבולותיה של עבירת הפנים גם למקרים בהם השפעת העבירה תוכננה להיות בישראל, יש ליתן ביטוי גם בדיני ההסגרה, בבחינת נאה דורש ונאה מקיים. רוצה לומר, הזיקה החזקה יותר היא לאותה מדינה בה אמורה הייתה להתחולל תוצאת המעשה העברייני. ב"כ המשיבים טוענים, כי ייחודה של פרשת רוזנשטיין והדומות לה, בכך שהמדובר בפשיעה מאורגנת, שתוצאותיה ניכרות בכל שדרות החברה, ואשר אף עלולה להשפיע השפעה הרסנית ומשחיתה על מוסדות שלטוניים או כלכליים. רק במקרים כאלה, כך נטען, יש מקום לבכר את האינטרס הריבוני של המדינה אשר בה אמורות היו להתחולל התוצאות, על פני האינטרס הריבוני של המדינה בה בוצעו כל או מירב המעשים המשתייכים ליסוד העובדתי של העבירה. אלא שהמעיין בפסק הדין בפרשת רוזנשטיין אינו מוצא בו את הסייג אותו מבקשים המשיבים לקרוא לתוכו. בית המשפט העליון (כב' השופט א' א' לוי) מסביר את העומד ביסוד הרחבת הזיקה הטריטוריאלית, באומרו: "...הרחבה משמעותית של תחולת הדין על מעשי-חוץ, מצויה בזיקה הטריטוריאלית עצמה. דיני העונשין מייחסים כיום משמעות דואלית לזיקה הטריטוריאלית. לצד המובן הנפוץ, המתייחס למעשים שבוצעו בתחומי הטריטוריה ("זיקה טריטוריאלית צרה" או "סובייקטיבית"), מכיר הדין במובן נוסף, שענינו המקום בו נרשמה, או תוכננה להתחולל, השפעתו של המעשה ("זיקה טריטוריאלית רחבה", "אובייקטיבית" - לאמור, לאובייקט נשוא-העבירה - או "נגררת"). בתמצית: הזיקה הטריטוריאלית הצרה נוגעת למקום התרחשותן של עובדותיו הפיזיות של המעשה, ואילו הרחבה עוסקת בתכליתו הגיאוגרפית. שני העקרונות הטריטוריאליים - הצר והרחב כאחד - עוגנו זה מכבר בדין הישראלי... אכן, שורשי הגישה, המכירה בזיקה הטריטוריאלית, נטועים בתפישות-יסוד שבדיני העונשין ובתורת-המשפט, בדבר תפקידה של ההתאגדות החברתית, ובגלגולה המודרני - של המדינה, כאמצעי הגנה על שלומו ורווחתו של הציבור החוסה תחת כנפיה. לבושו המודרני של עקרון זה הוא המושג של "ריבונות המדינה", בשמו נמסרת לריבון מרות על הנעשה בשטחו הגיאוגרפי. זהו ה-"Power inherent in sovereignty" אליו התייחס בית-המשפט העליון האמריקני בעניןBlackmer v. United States, 284 U.S. 421, 437 (1932). בישמה ייעוד זה, מוסמכת המדינה לקבוע מערכת נורמות בדבר המותר והאסור בשטח שבשליטתה, ולאוכפן. מערכת נורמטיבית זו משתרעת הן על מעשים שהתרחשו בתחומי המדינה, והן על מעשים שנועדו להפר את הסדר הציבורי בשטחה. מכל האמור אתה למד, כי הדין הישראלי שלאחר תיקון 39 הכיר בזיקה טריטוריאלית רחבה. זאת, לא רק בעבירות תוצאתיות, כי אם גם בעבירות התנהגות, ולא רק בעבירות סובסטנטיביות, כי אם גם בעבירת הקשר ובמעשי הכנה אחרים. אלה כאלה עונים על הזיקה הרחבה, ככל שהפיקו, או שנועדו להפיק, תוצאה בתחומי הטריטוריה" (שם, עמ' 385-387). לתפישה זו, כעולה מסקירת המשפט האמריקאי בעניין רוזנשטיין, שותפה גם השיטה המשפטית האמריקאית, המחילה את דיני העונשין שלה - על יסוד הזיקה הטריטוריאלית - על מי שפעל בחו"ל, ולו בדרך של קשירת קשר בלבד, לשם ביצועה של עבירה בתחומי המדינה. גישה זו תכליתה להבטיח את שמירת הסדר הציבורי בתחומה. "ברקע הדברים מצויה ההבנה כי הדבר מתחייב מן הצורך להילחם בפשיעה, ובייחוד זו המשתרעת על פניהן של מדינות מספר" (שם, עמ' 390). בהמשך מונה בית המשפט העליון סוגי עבירות המחייבות את הרחבת הזיקה הטריטוריאלית ממובנה הצר, למובן רחב יותר, ובכללן עבירות של טרור עולמי, סחר בבני אדם, הלבנת הון, סחר בסמים מסוכנים ועבירות מחשב ואינטרנט, כולן עבירות המתאפיינות בסממנים אקסטרה-טריטוריאליים מובהקים (שם, עמ' 392). ועוד אומר בית המשפט העליון בהקשר זה, כי "פשיעה חוצת-גבולות התקיימה משחר ההיסטוריה. ברם, התופעה הלכה והעמיקה עם התפתחותן של דרכי התקשורת והמסחר בין מדינות. וככל שהלך העולם והפך ל"כפר גלובלי", נעשתה המלאכה העברינית, הזקוקה לאמצעי תקשורת, תחבורה והובלה זמינים, קלה יותר. במציאות של ימינו, קל לאדם לשבת, לצורך הדוגמה, במלון על שפת ימה של תל-אביב, ולתכנן משם מעשים שתוצאותיהם יתרחשו מרחק אלפי מילין ממקום מושבו. מצב דברים זה הביא לגידול ניכר בממדיה של הפשיעה הבין-לאומית, בהיקפם ובחומרתם של המעשים, המתפרשֹים לאורכו ולרוחבו של הגלובוס" (עמ' 393). דברים אלה כמו נאמרו על ענייננו. נראה, אפוא, כי העומד ביסוד פסק דינו של בית המשפט העליון אינו אותם מקרים חריגים וקיצוניים בחומרתם, כטענת המשיבים, אלא אותן עבירות המתאפיינות בהיבטים אקסטרה-טריטוריאליים מובהקים. היבטים אלה ניזונים מתהליך הגלובליזציה, המקלה עד מאוד על מלאכת הפשיעה. כך פרשו את פסק הדין בעניין רוזנשטיין גם בפרשת ריטבלט הנ"ל וגם בפרשת אבו ריא הנ"ל, ולא ניתן לקרוא בהם תנאי לפיו על העבירה המדוברת להיות כזו, החותרת בהיקפה ובמידת חומרתה, תחת היסודות השלטוניים או הכלכליים של המדינה המבקשת. לכך יש להוסיף, כי הקלות הרבה בה ניתן היום לפרוץ את גבולותיה של מדינה בשל הגלובליזציה התקשורתית, ולפגוע בדרך זו באזרחיה, מבלי שאלה יעלו בדעתם כי הם עלולים ליפול קרבן למעשה עבירה המתבצע ממרחק אלפי מילין מהם, יש בה כדי להצדיק מדיניות אכיפה באמצעות הסגרה. הימנעות שיטתית ועקרונית מהסגרתם של עבריינים כאלה יש בה כדי ליצור תחושה, כי אין הרשויות במדינה ריבונית מסוגלות עוד לספק לאזרחיהן אותה הגנה לה הם מצפים מכוח היותם חברים בקהילה שהיא מדינתם. ודאי וודאי כך, כאשר הפעילות העבריינית התנהלה באופן מאורגן, שיטתי ומתמשך. מספר רב של אנשים קשישים וחולים רומו, ולעיתים נפגעו באופן כה אנוש, עד כי אין עוד ביכולתם לכלכל את עצמם. סכומי הכסף שהוצאו מהם במרמה גבוהים, וניתן להתרשם כי המדובר בפגיעה קשה, רחבת היקף, אכזרית ומשפילה, אשר הותירה את חותמה על הציבוריות האמריקאית שנחשפה לה, ולא רק על נפגעי העבירה עצמם. טענת המשיבים לפיה מרבית החקירה בוצעה במדינת ישראל, על ידי רשויות האכיפה המקומיות, ולשם העמדתם של המשיבים לדין כאן, אף היא אין בה, לטעמי, כדי להטות את מרכז הכובד של העבירה לישראל. הוא הדבר גם ביחס לטענה לפיה מרבית הראיות מצויות בישראל. כעולה מן המסמכים שהוגשו לשם תמיכה בעתירה, החקירה בישראל החלה בעקבות פנייה בלתי רשמית מן ה- FBI. במקביל, ניהלו רשויות האכיפה האמריקאיות חקירה משל עצמן. החקירה בארצות הברית החלה עוד בחודש מאי 2008, והיא כללה חשדות למעשי מרמה דומים, מלבד אלה המיוחסים למשיבים, שנעשו באותה שיטה, אף הם מישראל. כמו כן, במסגרת החקירה בארצות הברית נעצרו ונחקרו שותפים לפרשה זו ולפרשות הונאה דומות. אין לומר, אם כן, כי רשויות האכיפה בישראל ניהלו חקירה במנותק מרשויות האכיפה האמריקאיות ובלא קשר עימן, עד ש"לפתע" הגיעה בקשת הסגרה וטרפה את הקלפים. התמונה המצטיירת היא כי שתי המדינות ניהלו חקירות ואספו ראיות במקביל, תוך העברת מידע זו לזו. המשיבים אכן נעצרו מלכתחילה במסגרת חקירה מקומית, ומתוך כוונה להעמידם לדין. אולם, בה בעת, הזינה משטרת ישראל את הרשויות האמריקאיות במידע שהלך והצטבר, ובמהלך תקופת המעצר טופלה גם בקשה רשמית לעזרה משפטית מטעם הרשויות האמריקאיות. ערוץ ההסגרה עמד, אפוא, כל העת על הפרק, ולאחר בחינה של חומר הראיות, ממנו יכולות היו הרשויות האמריקאיות להתרשם מהיקף מעשי המרמה שבוצעו בשטחה של ארצות הברית, פנו בבקשת הסגרה. סמיכות הזמנים בין מעצרם של המשיבים במסגרת החקירה שהתנהלה כאן, לבין מעצרם לצורך הליכי ההסגרה שנפתחו בעניינם, היא פרי הבשלת ההליכים המקבילים. המדובר במקרה טיפוסי בו קיימת לשתי מדינות ריבוניות סמכות שיפוט מקבילה. בסופו של דבר, נפלה הכרעה על ידי הרשויות הממונות, לבכר את עניינה של המדינה המבקשת את הסגרת העבריינים אליה. הכרעה זו עומדת עתה לדיון בבית המשפט, אולם אין במהלך הדברים כפי שתואר לעיל, כשלעצמו, כדי לשלול את הכרעת רשויות האכיפה בישראל, או כדי להוביל את בית המשפט בהכרח למסקנה כי מרכז הכובד של העבירה בישראל. בהקשר זה יש להוסיף ולומר, כי הטענה לפיה מקום שיש למדינת ישראל סמכות שיפוט מקבילה, ובידיה ראיות מספיקות לשם העמדה לדין, אין תחולה לחוק ההסגרה, היא טענה שאינה עולה בקנה אחד לא עם אמנת ההסגרה עליה חתומה מדינת ישראל, לא עם הוראות החוק ולא עם פסיקת בית המשפט העליון. פשיטא, שאין האמנה מכילה את הסייג הנטען. גם חוק ההסגרה אינו מתנה את תחולתו בהעדר סמכות שיפוט יעילה בישראל. איני סבורה כי נכון לקרוא לתוכו התנייה כזו, מכוח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. שיטות המשפט לסוגיהן יוצרות זיקות שיפוט מרחיבות, והעיקריות שבהן הן הזיקה הפרוטקטיבית, הזיקה הפרסונאלית פסיבית, הזיקה הפרסונאלית אקטיבית והזיקה האוניברסאלית. בנוסף, וכפי שעמדנו לעיל, הזיקה הטריטוריאלית עצמה היא זיקה המרחיבה עצמה אל מעבר למקום ביצועה הפיזי של העבירה. בנסיבות אלה, לא פעם ולא פעמיים תהיה סמכות שיפוט מקבילה, הן למדינה המבקשת והן למדינה המתבקשת, ודאי כך במציאות של "הכפר הגלובאלי". לא פעם ולא פעמיים יימצאו ראיות הן בידי המדינה המבקשת והן בידי המדינה המתבקשת, או שניתן יהיה "להסיע" את הראיות למקום זה או אחר. עצם הסמכות להסגיר במצב דברים זה, להבדיל משיקול הדעת הכרוך בבחינת סוגיית מרכז הכובד של העבירה, אינה יכולה להיות מותנית, לא בהעדר סמכות שיפוט מקומית, ולא בטיבן של הראיות המצויות בידי כל אחת משתי המדינות הרלבנטיות. הדברים עולים גם מפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת רוזנשטיין, שהנחת היסוד העומדת בבסיסו היא סמכות שיפוט מקבילה למדינה המבקשת ולמדינה המתבקשת. מקומן של הראיות היווה שיקול במכלול השיקולים שהכריעו את הכף לטובת הסגרתו של המערער שם, אולם לא היה זה שיקול רלבנטי לסוגיית הסמכות. מסקנתי, אם כך, היא, כי המעשים המיוחסים למשיבים קשורים במירב הזיקות לארצות הברית. מיקומם הפיזי של המשיבים בעת ביצוע המעשים הינו חסר משמעות מעשית. את המעשים ניתן היה לבצע מכל מקום, ועובדת נוכחותם בישראל בעת ביצועם היא "עובדה כמעט ניטרלית, הנושאת משמעות טכנית פורמאלית ותו לא" (רוזנשטיין, שם, עמ' 432). המקום בו פגעו המעשים את פגיעתם הרעה הוא מקום מושבם של נפגעי העבירה, ועיקר הפגיעה הוא בסדר הציבורי האמריקאי. רשויות האכיפה האמריקאיות השקיעו מאמצי חקירה, אשר הביאו למעצרם של מי שנמצאו שותפים למשיבים (ולאחרים) במעשי ההונאה המיוחסים להם. יתרה מזאת, החקירה בישראל החלה בעקבות פנייה של רשויות החקירה האמריקאיות, אשר העבירו מידע שהגיע לידיהם, לידי משטרת ישראל. משהגעתי למסקנה זו, אין בידי לקבל את הטענה כי הסגרתם של המשיבים תהיה בלתי מידתית, או שלא לתכלית ראויה, לנוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הסגרתם של המשיבים מתיישבת עם מדיניות אכיפה ראויה בסוג זה של עבירות וממילא מתיישבת היא עם תכליות חוק ההסגרה. הסגרה, בנסיבות אלה, הינה מעשה מידתי. סיכון כפול כאמור, טענת המשיבים היא, כי יש להרחיב את הסייג של סיכון כפול, המופיע בהוראת סעיף 2ב(א)(4) לחוק ההסגרה, גם למקרה בו התנהלה חקירה בישראל מתוך מגמה להעמיד לדין כאן, ובמקומה באה בקשת הסגרה. אין המשיבים מתעלמים מכך שלשון החוק מדברת על מבוקש ש"עמד לדין בישראל על מעשה העבירה שבגללו מבקשים את הסגרתו ונמצא זכאי או חייב", בעוד שהם לא הועמדו לדין כלל, וממילא לא הוכרעה שאלת אשמתם. אלא שעל פי הטענה, הועמדו המשיבים בפני סיכון לניהול משפט נגדם, ומפסק הדין בפרשת חזיזה הנ"ל ניתן ללמוד, כי מן הראוי להרחיב את הסייג גם למצב דברים זה. לכל הפחות, מהווה הסגרה בנסיבות אלה משום פגיעה בתקנת הציבור. איני מוצאת יסוד לטענה זו. אכן, במשפט הפנימי, הרחיבה הפסיקה את דוקטרינת הסיכון הכפול גם למצבים בהם היה הנאשם נתון בסכנת הרשעה, היינו אותם מקרים בהם הועמד לדין בפני בית משפט מוסמך, על פי כתב אישום "כשר" (חזיזה, שם, פסקה 35). אולם, בכל הנוגע למישור הבינמדינתי, המדובר בטענה מורכבת, שאינה מובנת מאליה. בקבלת הטענה של סיכון כפול במישור זה, יש משום פגיעה בכוחה הריבוני של מדינה לאכוף את המשפט הפלילי בארצה, על פי צורכי הסדר הציבורי המקובל בה. המשפט הפנימי של ישראל אינו מסייג עצמו במעשה בית דין זר, אלא אם נקבע בחוק אחרת (סעיף 9(א) לחוק העונשין). עמד על כך בית המשפט העליון בע"פ 84/88 מדינת ישראל נ' אברג'יל (פ"ד מד(2),133): "כללי כפל הדין בהעמדה לדין מכוח תחולה טריטוריאלית, חלים רק במקרה, בו אותה מדינה מטרידה יותר מפעם אחת את הנאשם באותו עניין. כאשר מדובר במדינה זרה, שהעמידה לדין את הנאשם בגין עבירה שבוצעה בישראל, יגבר האינטרס של המדינה לאכוף בעצמה את הדין הפלילי שלה, על פני האינטרס של הנאשם, כי לא יוטרד פעמיים באותו עניין" (שם, בעמ' 140). כעולה מפסק הדין בפרשת חזיזה, גם בארצות הברית שולטת תפישה דומה, המכונה "דוקטרינת הריבונות הכפולה". עם זאת, המגמה המסתמנת היום במדינות המערב היא לתת ביטוי ראוי לזכויות הנאשם בכל הנוגע לעקרון הסיכון הכפול, תוך איזון עם עקרון הריבונות של המדינה לאכוף את נורמות המשפט הפלילי בשטחה. איזון מתחייב זה מוצא את ביטויו גם בהיבט של דיני ההסגרה. בפרשת חזיזה אומר בית המשפט העליון כי: "ניתן לומר בהכללה, כי עקרון 'הריבונות הכפולה' חל בדיני ההסגרה הנוהגים, אך הוא כפוף להסדרים חקיקתיים ספציפיים המסייגים אותו או מבטלים אותו כליל. הסדרים אלה מצויים בדיני ההסגרה הפנימיים של מדינות וכן באמנות והסכמי הסגרה בינמדינתיים. בהעדר הוראות פוזיטיביות בדין ההסגרה הפנימי ובאמנות בינלאומיות, לא תעמוד לנאשם הגנה מפני הסגרה מכוח דוקטרינת הסיכון הכפול" (שם, פסקה 59). בפרשת חזיזה השאיר בית המשפט העליון בצריך עיון את השאלה, האם זכה עקרון הסיכון הכפול להסדר ממצה בחוק ההסגרה, והאם כל טענה החורגת מן ההוראה הספציפית המסדירה את תחולת העקרון לא תישמע, או שמא ניתן יהיה לטעון, בעתיד, כי מכוח הסייג הכללי של פגיעה בתקנת הציבור, או מטעמים של הגנה מן הצדק אין להסגיר מבוקש משיקולים של מניעת סיכון כפול, גם אם אין הוא עומד בתנאים הסטטוטוריים העוסקים בכך באופן ספציפי. יהיה הדבר אשר יהיה, איני סבורה כי עניינם של המשיבים עולה כדי סיכון כפול, גם על פי הגישה המרחיבה. המשיבים לא הועמדו בפני סכנת הרשעה, שכן לא הוגש נגדם כתב אישום בישראל בפני בית משפט מוסמך. המשפט הפנימי הישראלי אינו מכיר בתחולת הכלל של סיכון כפול במצב דברים זה. על אחת כמה וכמה שאין מקום להרחיבו במישור הבינמדינתי, בו נדרשת מלאכת איזון בין זכותו של נאשם שלא לעמוד בפני סיכון כפול, לבין אינטרס הריבונות של המדינה המבקשת (חזיזה, שם, פסקה 73). בנסיבות אלה, גם לו היה המשפט הישראלי הפנימי נכון להרחיב את עקרון הסיכון הכפול עד לגבול שהמשיבים טוענים לו, לא הייתי קובעת כי הסגרתם תעמוד בניגוד לתקנת הציבור, או שקמה להם הגנה מן הצדק. אין המדובר "בעקרונות יסוד, בהשקפות עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה" (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, ). יוער, כי בעניין חזיזה עמדה על הפרק העובדה שהמערער שם הורשע, שלא בנוכחותו, בבית משפט בבלגיה, בגין הפרשה בגינה התבקשה הסגרתו לארצות הברית, אולם מאחר ולא ריצה את עונשו בישראל (ואף לא בבלגיה, ממנה נמלט), נדחתה טענתו לפיה עומד להגנתו הסייג המצוי בסעיף 2ב(א)(5) לחוק ההסגרה, בין כשלעצמו ובין בדרך של הרחבה באמצעות "תקנת הציבור". בענייננו, כאמור, המשיבים אף לא הועמדו בפני סכנת הרשעה. עוד עולה מפרשת חזיזה, כי בית המשפט לא ייטה להרחיב את עקרון הסיכון הכפול באמצעות הדוקטרינה של הגנה מן הצדק או של תקנת הציבור, כאשר מירב הזיקות מצויות במדינה המבקשת. הסגרה בנסיבות אלה, לא רק שיש בה משום קיום התחייבותה של ישראל כלפי ארצות הברית על פי אמנת ההסגרה, אלא יש בה משום מימוש חובתה לשיתוף פעולה בינלאומי, הכולל הסגרת עבריינים לידי מי שהפגיעה כוונה לשטחו, כדי לתרום לצמצומה של פשיעה המנצלת את יתרונותיו של "הכפר הגלובלי" (שם, פסקאות 77-78). יתרה מכך. משמעותה המעשית של קבלת טענת המשיבים היא, שעוד בטרם תחל חקירה על פי המשפט המקומי, הרי שכל אימת שמתעוררת, על פניה, האפשרות כי החשוד יהיה מושא לבקשת הסגרה, על רשויות האכיפה במדינת ישראל להימנע מחקירה בטרם תבררנה את עמדת המדינה הזרה, ועליהן להתחייב מראש למסלול זה או זה, כאשר מלוא הנתונים אינם מצויים עדיין בפני הגורמים הרלבנטיים. עמדה זו אינה מעשית ואינה ראויה. יש בה כדי לסכל מיצוי בירור מעמיק של הנתונים העובדתיים שיש להיזקק אליהם בטרם תתקבל החלטה. יש בכך כדי לפגוע פגיעה של ממש ביכולת האכיפה של מערכות אכיפת החוק, במקרים של פשיעה חוצת גבולות. טענות נוספות בנוסף לטענות העיקריות שהתייחסו למרכז הכובד של העבירה ולסיכון הכפול, טענו המשיבים כי למדינת ישראל מחויבות להיחלץ למענם, בהיותם אזרחי מדינת ישראל, וכי מדינת ישראל מתפרקת מריבונותה בהעדפתה את עניינה של ארצות הברית. בכל הנוגע למעמדם של המשיבים כאזרחי מדינת ישראל, אין ספק כי המדובר בשיקול כבד משקל. הסגרתם לארצות הברית פוגעת בזכותם לעמוד לדין במדינתם. היא מקשה עליהם את ניהול הגנתם בשל קשיי שפה, ובשל הזרות של השיטה המשפטית האמריקאית, בה אין הם מורגלים. זיקתם של המשיבים לישראל היא ללא ספק זיקה עמוקה. כאן גדלו, כאן נמצאים בני משפחותיהם, וגורלם קשור בגורלה (ע"פ 7303/02 הקש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6), 481, בעמ' 499). אלא שהמשיבים, כעולה מן הראיות לכאורה, ביקשו להונות אזרחים אמריקאים רבים, ודווקא כאלה. במעשיהם הכפיפו עצמם לדין האמריקאי ולסיכון כי דין זה ייאכף עליהם. אזרחותם, כשלעצמה, אינה יכולה לשמש שיקול מכריע בנסיבות אלה. לא מצאתי כי ניתן ללמוד גזירה שווה מעניינו של אלחנן טננבוים, שהוזכר על ידי ב"כ המשיבים 1-2, לענייננו. טננבוים אכן הביא על עצמו צרה, ומדינת ישראל נחלצה לעזרתו, ואף שילמה על כך מחיר יקר. אלא שטננבוים היה נתון בידיו של ארגון טרור, שזכויות אדם ממנו והלאה. הסגרתם של המשיבים לארצות הברית היא הסגרה למדינת חוק, האמונה על הקפדה על זכויות אדם, ובכללן זכויותיהם של נאשמים במשפט פלילי להליך הוגן. יתרה מכך, הגנת המשיבים בהיותם אזרחי ישראל מתבטאת בהוראת חוק ההסגרה, המחייבת, כתנאי מקדים להיעתרות לבקשת הסגרה, כי המדינה המבקשת תתחייב להחזיר את האזרח הישראלי המוסגר לידיה לישראל, לשם ריצוי עונשו. עם סיום הליכי המשפט, יוכלו, אפוא, המשיבים, לחזור ארצה ולרצות את העונש שייגזר עליהם, אם יורשעו ואם אכן יהיה זה עונש מאסר, במדינת ישראל, ומבלי שיהיו מנותקים מבני משפחותיהם. אשר לטענה כי מדינת ישראל מוותרת על ריבונותה, איני סבורה כי כאלה הם פני הדברים. אכן, למדינת ישראל אינטרס ריבוני משל עצמה לאכוף את הדין על מי שפעל בשטחה, ומשטחה, על מנת לעבור עבירות. אין ספק, כי אלמלא הוגשה בקשת ההסגרה, היו המשיבים עומדים לדין בישראל. אולם יש למדינת ישראל גם אינטרס לשתף פעולה לשם אכיפה יעילה של הדין על מעשי פשיעה בינלאומית, תוך הענקת משקל נכבד לאינטרס של המדינה שהסדר הציבורי בה הופר על ידי הכוונת התוצאה הפוגענית כלפי מי מאזרחיה. זכותה של ארצות הברית לאכוף את הדין על מי שפגע בה בדרך זו. על מדינת ישראל לכבד את התחייבויותיה על פי אמנת ההסגרה עליה היא חתומה, ולאפשר לארצות הברית לבוא חשבון עם מי שלכאורה פשע באזרחיה, בהעדר עילה להימנע מכך. כמו כן, למדינת ישראל עניין כי במקרים דומים, ינהגו בה מדינות זרות כפי שהיא נוהגת בהן, וישתפו עימה פעולה בבקשות הסגרה שתוגשנה מטעמה. אינטרסים אלה אף הם מסממני הריבונות של המדינה, שאינם מסתכמים אך ורק באכיפת הדין על מי שביצע משטחה ובשטחה מעשים פליליים. ועל כל אלה, ההיענות לבקשת ההסגרה נעשית מתוך שיקול דעת, ועל יסוד הכרעה שיפוטית, המבטאת גם בדרך זו את ריבונותה של המדינה. מעמדם של משיבים 5-7 כזכור, טענת משיבים 5-7 היא, כי בהיותם "אנשי מכירות", בדרג הנמוך של המזימה העבריינית, אין מקום להורות על הסגרתם לארצות הברית, מטעמים של תקנת הציבור והגנה מן הצדק. ב"כ משיב 6 אף טען, כי תרומתו של מרשו (וממילא גם של יתר "אנשי המכירות") למעשים הפליליים אינה חורגת מגבולות הסיוע. גם טענה זו אין בידי לקבל. איני מוצאת לנכון להיאחז בנימוק הפורמאלי, לפיו גם מסייע הוא בר הסגרה לפי סעיף 2(2) לפרוטוקול המתקן את אמנת ההסגרה בין ישראל לבין ארצות הברית, משום שאיני סבורה כי המעשים המיוחסים למשיבים 5-7 מסתכמים בסיוע בלבד. להבדיל ממסייע, המתאפיין במחשבה פלילית של מודעות לטיב התנהגותו המסייעת ולנסיבותיה הרלבנטיות, ובמטרה לסייע לעבריין העיקרי לבצע את העבירה (ע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (3), 22), הרי שהמשיבים היו חלק אינטגראלי מן המיזם העברייני, ושתפו פעולה כאיש אחד, לשם השגת תכליותיו. הם פעלו על מנת לסנן את אלה מן הקשישים שיהיה מי שישגיח על התנהלותם הכספית, ובחרו להעביר הלאה, לשיחת השכנוע של "המנהל" את אלה מהם שנמצאו על ידם חסרי הגנה. היה להם עניין ישיר בהצלחת ההונאה, שכן הם אמורים היו לזכות בבונוס על כל "הצלחה". המחשבה הפלילית שאפיינה את התנהלותם זהה, אפוא, לחלוטין, למחשבה הפלילית שאפיינה את "המנהלים", ומבחינת היסוד העובדתי, מעשיהם משתייכים למעגל הפנימי של ביצוע העבירה. לא למותר להוסיף, כי מן הראיות עולה, שמשיב 4 "קודם" זמן מה טרם מעצרו, מתפקיד של "איש מכירות" לתפקיד של "מנהל". רוצה לומר, המדובר בהתנהלות משותפת, שבה היה לאנשי המכירות "אופק קידום", וגם מזווית ראיה זו אין לראות בהם מסייעים בלבד. עוד יש להעיר בהקשר זה, כי מהודעותיה של בלחסן עולה, שמשמרת של "איש מכירות" הייתה אינטנסיבית ביותר. במהלך השעות בהן נכח במשרד, ניהל מאות שיחות טלפוניות, על מנת להעלות בחכתו אותם קשישים שיש פוטנציאל להפילם בפח. "אנשי המכירות", הלא הם משיבים 5-7, ידעו, אפוא, היטב, כי הם משתתפים בתכנית מכוערת, שתכליתה ניצול חוסר הישע של אותם קשישים והוצאת כספיהם במרמה, טרחו על כך רבות, והבינו כי התפקיד שהם ממלאים, הוא תפקיד חיוני להצלחת המזימה. הנה כי כן, מבט מעמיק בחומר הראיות מראה, כי הטענה לפיה משיבים 5-7 הינם עבריינים שוליים, שהשתכרו שכר שבועי לא גבוה, ולפיכך לא יהיה זה מן המידה להסגירם, אינה עולה בקנה אחד עם התמונה המצטיירת. המדובר בעיסוק אינטנסיבי, במוטיבציה גבוהה להצליח בשל הרווח הכספי שהיה צפוי לכל אחד מהם מהצלחה כזו, ובאפשרות של טיפוס כלפי מעלה על גבי הסולם העברייני. מדרג החומרה הקיים בפרשה זו, בדומה לכל פרשה רבת עבריינים, יבוא בוודאי לידי ביטוי בעונש שיוטל על המשיבים, אם יימצאו חייבים בדין. אולם אין לקבל, כי משיבים 5-7 מצויים בשולי הפרשה, עד כי הסגרתם עומדת בניגוד לתקנת הציבור, או כי קמה להם הגנה מן הצדק. לכל זאת יש להוסיף, כי על מנת שבית המשפט יקבע כי הסגרתו של מבוקש עומדת בניגוד לתקנת הציבור, עליו להשתכנע כי הסגרתו עומדת בסתירה לעקרונות יסוד של החברה הישראלית, עד כי שיקולי הסגרה נדחים מפניהם. אין לומר, כי הסגרתם של המשיבים, שהשקיעו שעות וימים, תוך ניהול מאות שיחות טלפוניות בכל משמרת, על מנת לאתר קורבנות פוטנציאליים ברחבי ארצות הברית, פוגעת בהשקפה מהשקפותיה העקרוניות של המדינה, בערכי המוסר שלה, או בעקרונות הצדק וההגינות של מדינת ישראל (ע"פ 3439/04 משה בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4),294). על רקע הדברים האלה, אין בידי לקבל גם את טענת האפליה. ככל מערכת תביעה רציונאלית, גם מערכת התביעה האמריקאית חייבת להכתיב את התנהלותה במגבלות הכרוכות בשיקולי כוח אדם, תקציב ועניין לציבור. ההימנעות מבקשת הסגרתה של הילה חייט מעידה על הפעלת שיקול הדעת המתחייב, כאשר הנתונים מצביעים על מעורבות עבריינית זניחה, בשל מיעוט הימים שהספיקה "לעבוד". משיבים 5-7 לא הציגו גרסה באשר לפרק הזמן בו היו מעורבים הם במיזם העברייני, ומהודעותיה של בלחסן, שלא נסתרו, שלושתם היו שם לפניה. היא עצמה עבדה במשך כשישה שבועות, השתייכה לקבוצת "אנשי המכירות" כמו משיבים 5-7, והסגרתה התבקשה. בנסיבות אלה, דינם של משיבים 5-7 לפחות כדינה. מצבו הרפואי של משיב 6 נותר לדיון עניינו של משיב 6, אשר על פי טענת סנגורו, מצבו הנפשי כזה שהסגרתו עלולה להעמידו בסכנה שידרדר למצב פסיכוטי. לנוכח הטענה, הוריתי על בדיקתו של המשיב בידי הפסיכיאטר המחוזי. מן המסמכים שהוצגו בפניי עולה, כי במהלך מעצרו של המשיב בחודש ספטמבר שנה שעברה, עם פתיחת החקירה הגלויה ולאחר מכן עם פתיחת הליכי ההסגרה, אושפז המשיב מרצונו במחלקה פסיכיאטרית סגורה של שירות בתי הסוהר, בחשד לקיום מצב פסיכוטי פעיל. כמו כן דווח על ניסיון אובדני מצידו, שנעשה בין כותלי בית המעצר. בעקבות טיפול תרופתי שקיבל השתפר מצבו באופן ניכר. טיפול תרופתי זה נמשך עד היום, כעולה מחוות דעת פסיכיאטרית מטעם הרופא המטפל במשיב, במסגרת קופת החולים אליה הוא משתייך, לאחר ששוחרר, כיתר חבריו, למעצר בית. חוות הדעת היא מתאריך 24.6.09. הרופא המטפל, ד"ר ברודסקי, קובע בחוות דעתו כי כיום אין המשיב מגלה סימנים פסיכוטיים "חיוביים", כגון מחשבות שווא והזיות, אולם ניתן לראות ממצאים היכולים להתפרש כסימנים "שליליים" ובכללם אפקט מושטח, בעיות ריכוז, דכאון והפרעה בתפקוד היומיומי. מאחר ולמשיב היסטוריה משפחתית של מחלות נפש, אין לשלול אפשרות לקיום מחלת נפש אצלו כיום. הרופא המטפל משוכנע כי הסגרתו לארצות הברית תערער את מצבו הנפשי הלא מאוזן, בשל מצב דחק הנובע מהסגרה לארץ זרה, רחוק מתמיכת בני משפחתו. בנסיבות אלה קיים חשש להתקף פסיכוטי נוסף, שיכול להיות אף יותר עוצמתי מהקודם. כמו כן, לנוכח הניסיון האובדני הקודם, קיימת סכנה לפגיעה עצמית נוספת. הפסיכיאטר המחוזי שבדק את המשיב על פי החלטתי, מציין בחוות דעתו כי במהלך אשפוזו בתנאי מעצר במחלקה הפסיכיאטרית של שירות בתי הסוהר, אובחן המשיב כסובל מ- Mental and Behavioral Disorders due to Multiple Drug Use, וכי הגיב היטב לטיפול תרופתי. במהלך הבדיקה התרשם הפסיכיאטר המחוזי כי אין עדות להפרעות בהלך ובתוכן החשיבה, וכי האפקט בעל טווח תקין. הפסיכיאטר המחוזי חולק על עמדתו של הרופא המטפל, לפיה קיימים אצל המשיב "סימנים שליליים". סימנים כאלה לא נצפו על ידו, והמשיב הגיב בצורה רגשית ראויה למציאות ולמצוקות בהן הוא נתון. עם זאת, אין הפסיכיאטר המחוזי חולק על עמדתו של הרופא המטפל, לפיה קיימים אצל הנבדק גורמי סיכון אפשריים, ובפרט התורשה הפסיכיאטרית במשפחה, היסטוריה של שימוש מגוון בסמים שונים, והמשבר שחווה עם מעצרו. אולם, לדעתו, אין לנבא בוודאות כי הסגרתו לארצות הברית תוביל להתקף פסיכוטי נוסף, ואף עוצמתי יותר מהקודם, כפי שסבור הרופא המטפל, וזאת מן הטעם שהמשיב מטופל היום ונמצא תחת מעקב רפואי. חששותיו לגורלו אינם יוצאי דופן לאדם במצבו. כמו כן, מערכות האכיפה מודעות היום למצבו ולפיכך ניתן יהיה להתארגן על מנת להושיט לו את הסיוע הנפשי המתאים אם יתעורר הצורך בכך, תוך חידוד המודעות באמצעות החלטה של בית המשפט. בהקשר זה יש לציין, כי חוות הדעת של הרופא המטפל ושל הפסיכיאטר המחוזי הועברו לעיונן של רשויות האכיפה בארצות הברית, והתובע האמריקאי מציין במכתב תגובה, מיום 31.8.09, כי רשות בתי הסוהר הפדראלית ערוכה להתמודד עם צרכים דוגמת אלה של המשיב, כולל השגחה 24 שעות ביממה וצוות טיפולי מתאים. בנסיבות אלה, עמדת ב"כ העותר היא כי אין מניעה להסגרתו של המשיב לארצות הברית. אכן, במהלך תקופת המעצר סבל משיב 6 ממצוקה נפשית קשה, שהביאה אותו לניסיון אובדני ואף לחשד למצב פסיכוטי פעיל. על כך אין חולק. מצבו הרפואי של משיב 6 מחייב, אם כן, התייחסות מיוחדת. עם זאת, לא מצאתי כי יש בחוות הדעת שהוצגה מטעמו כדי לקבוע שאינו בר הסגרה. הן מחוות הדעת של הרופא המטפל והן מחוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי עולה, כי המשיב מטופל ומצבו מאוזן. חרדתו ומצוקותיו נובעות, באופן טבעי, מן ההליך המתנהל נגדו. לכך יש להוסיף ולהזכיר, כי אם יורשע ויוטל עליו עונש מאסר, יוחזר לישראל כדי לרצותו. אני מורה לעותר להפנות את תשומת ליבן של הרשויות הרלבנטיות בארצות הברית, לטיפול הרפואי ולהשגחה להם עשוי להיזקק משיב 6. סוף דבר משמצאתי כי לא נתקיים במשיבים סייג מן הסייגים שיש בהם למנוע את הסגרתם, הרי הם בני הסגרה, על מנת שיעמדו לדין בארצות הברית על העבירות שפורטו בבקשת ההסגרה ובעתירה. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 30 יום מהיום. מעצרהסגרהארצות הברית (ארה"ב)