קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העלאת טענת בוררות בהזדמנות הראשונה: לפני בקשה למינוי בורר על פי סעיף 8 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן:-"חוק הבוררות") מכוחו של חוזה חכירה היסטורי (להלן:-"חוזה החכירה") שנחתם בין המבקש למשיבים ביום 13.11.03 (להלן:-"התובענה"), ותוקפו הוארך ביום 30.7.06 עד לשנת 2031. 1. רקע: המבקש הוא חוכר לדורות של נחלה במושב גת רימון המהווה חלק מחלקות 11 ו-42 בגוש 6718 (להלן:-"הנחלה"). המשיבה 1 (להלן:-"המשיבה") היא הבעלים הרשומים של הנחלה. המשיב 2 (להלן:-"המשיב") הוא הגוף המנהל את הנחלה בשם המשיבה. על יחסי הצדדים חל חוזה חכירה היסטורי מיום 13.11.33 שהוארך בשנת 2006 ואז גם נחתם הסכם נוסף. בין המבקש למשיבים התגלע סכסוך בשל דרישת המשיבים לתשלום סכומי כסף עבור תוספת בנייה אותה מעוניין המבקש לבצע בנחלה. המבקש מתנגד לתשלום הכספי ונסמך הוא לשם כך על זכויותיו החוזיות בחוזה החכירה. נוכח המחלוקת בגין התשלומים בעבור תוספת הבנייה פנה המבקש לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה (להלן:-"הוועדה המקומית") שאישרה את תכניתו של המבקש לתוספת הבנייה בהתאם לתב"ע אך סירבה להעניק למבקש היתר בנייה מהטעם שהמשיבים לא חתמו על בקשת תוספת הבנייה. המבקש ערער על החלטת הוועדה המקומית לוועדת הערר המחוזית לתכנון ולבנייה (להלן:-"ועדת הערר"), שהחליטה על צירופו של המשיב להליך הערר ובסופו של ההליך קיבלה את עמדת המבקש. המשיב הגיש עתירה מנהלית לתקיפת החלטתה של ועדת הערר וכן בקשה למתן צו ביניים (להלן:-"העתירה המנהלית"). ביום 18.1.09 פנה המבקש למשיבים בבקשה למינוי בורר מכוחו של חוזה החכירה לפתרון הסכסוך הכספי (נספח "ג" לתובענה), אך המשיבים דחו בקשה זו (במכתבם מיום 22.1.09 - נספח "ד" לתובענה") ועל כן הגיש המבקש ביום 4.2.09 בקשה למינוי בורר, זו התובענה דנן. המבקש טוען כי לכל אורך הזמן עמד על קיום בוררות והיה מוכן לקיימה- אך לא נענה. הוא הצהיר זאת בדיון בוועדת הערר ובערר שהוגש על החלטתה על ידי המשיבים לבית המשפט לעניינים מנהליים. המשיבים הגישו תשובתם לתובענה והמבקש הגיש בקשה למתן רשות להגיב על תשובת המשיבים, ולאחר שאפשרתי הגשת התשובה התקיים דיון לפני ביום 23.4.09 בו הסכימו הצדדים שלמשיבים תהא נתונה האפשרות להגיב לתגובת המבקש ויינתן פסק דין על סמך החומר המצוי בתיק. לאחר שהוגשו כל התגובות הגיעה העת ליתן פסק דין. טענות הצדדים: טענות המבקש: המשיבים בוחרים להתעלם מהסעיף בחוזה החכירה בו מוסדר הליך הבוררות. המבקש עמד בכל הזדמנות על זכותו לקיום הבוררות והדגיש בדיון שהתקיים לפני ועדת הערר שהדיון עוסק אך בפרוצדורה תכנונית ואילו את המחלוקות הקנייניות והכספיות בינו לבין המשיבים יש לברר בהליך בוררות מכוחו של חוזה החכירה. כך נהג המבקש להבהיר גם במהלך ניהולה של העתירה המנהלית. ממשיך המבקש וטוען שגם לגופו של עניין ראוי לברר את המחלוקת בדרך של בוררות. עסקינן בסכסוך בעל אופי חוזי-קנייני שלא נדון לפני ערכאה שיפוטית כלשהי ובחוזה החכירה נקבע במפורש שמחלוקות חוזיות יתבררו לפני מוסד הבוררות, ועל כן יהיה ראוי לברר את העניין בהליך של בוררות. בנוסף, קיים יתרון משמעותי בבירור המחלוקת לפני מותב של בוררים שיורכב מנציג של המשיבה, נציג המבקש ובורר שלישי ניטרלי- כפי שנקבע בחוזה החכירה- וזאת מהטעם שמדובר בתחום ספציפי בעל מאפיינים יחודיים של הסקטור ההתיישבותי. תשובת המשיב: המבקש לא פנה למשיב או לבית המשפט בבקשה למינוי בורר מייד בתחילתו של הסכסוך אלא המשיך בניהול ההליכים לפני ועדת הערר ואף כשהגיש המשיב עתירה מנהלית ובקשה למתן צו ביניים בחר המבקש שלא להעלות טענה זו. רק לאחר החלטת בית המשפט בבקשה למתן צו ביניים שחייבה את המבקש לשלם למשיב סך של כמיליון ש"ח להבטחת תשלום דמי ההיתר, פנה המבקש למשיב ולאחר מכן לבית המשפט בבקשה למינוי בורר. בכך נהג המבקש בשיהוי ובחוסר תום לב. בנוסף, אין הבקשה מגלה את עובדות המקרה ומתעלמת מזכותו של המשיב לגבות את תשלום דמי ההיתר מכוחו של הסכם שנחתם ביום 30.7.06 בין המבקש למשיב שעניינו בניית בית נוסף בנחלה ושאינו כולל מנגנון בוררות (להלן:-"הסכם בית שני"). לטענת המשיב, לאחר חתימת הסכם בית שני פנה אליו המבקש וטען שחתם עליו מתוך טעות וכי הוא מודיע על בטלותו. המשיב התנגד להודעת הביטול. ממשיך המשיב ומתאר שעסקינן בעניין בעל חשיבות ציבורית שראוי שידון בפומבי לפני בית המשפט ולא בדרך של בוררות, שכן להליכים נושא התובענה דנן השלכות רחבות היקף. כמו כן, האינטרס הציבורי שהיה קיים שעה שנחתם הסכם החכירה, היינו בימים טרם קום המדינה, תקופה בה לגורמים המיישבים לא הייתה כל שליטה על המערכת השיפוטית ועל שום כך נקבעו בחוזי החכירה תניות בוררות, אינו מתקיים היום, ועתה האינטרס הציבורי הוא בירור התובענות העוסקות במדיניות הקרקעות החקלאיות באופן פומבי, קרי בבית המשפט. לבסוף טוענים המשיבים, שכגופים מנהליים, אין הם מיישבים סכסוכיהם בבוררות על פי רוב פרט למקרים חריגים ובכפוף לאישורו של היועץ המשפטי לממשלה. תגובת המבקש: באשר לטענת השיהוי אותה מעלים המשיבים טוען המבקש שלא נהג בשיהוי הואיל והודיע על נכונותו לקיום בוררות במחלוקת בכל הזדמנות אפשרית, ועשה כן הן בהליך שנוהל לפני ועדת הערר הן בדיון שהתנהל בעתירה המנהלית. ממשיך המבקש וטוען שאין כל בסיס לטענת המשיבים שמרגע שהוקמה מדינת ישראל אין עוד ליתן תוקף לתניית הבוררות, והמשיבים אף לא העלו טענה זו שעה שחודש חוזה החכירה בשנת 2006. המבקש מדגיש שבעת חידוש חוזה החכירה הוארכה אוטומטית גם תניית הבוררות שבו ועל כן אין לשעות לטענת המשיבים שמרגע חתימת ההסכם אין עוד תוקף לתניית הבוררות בחוזה החכירה. מוסיף המבקש שיש לדחות את טענות המשיבים שאין הם יכולים ליישב סכסוכיהם בבוררות ללא אישור היועץ המשפטי לממשלה, שכן עסקינן בחוזים שקדמו לפרסום הנחיית היועץ המשפטי לממשלה המחייבת את אישורו. כמו כן אין עסקינן בעניין בעל מהות ציבורית נרחבת, כפי שטוענים המשיבים, המבקש נמנה על קבוצה מצומצמת של בעלי חוזי חכירה משנות השלושים של המאה הקודמת, כמו כן נסיבות המקרה הן ספציפיות ועל שום כך לא ניתן לומר שעסקינן בעניין בעל חשיבות ציבורית. תשובת המשיבים: המשיבים חוזרים על טענותיהם שהמבקש נהג בשיהוי שעה שבחר לעתור רק עתה בבקשה למינוי בורר, חוסר האפשרות לקיים את תניית הבוררות בחוזה החכירה ובצורך באישורו של היועץ המשפטי לממשלה לפנות להליך בוררות. המשיבים מדגישים שהתובענה דנן עוסקת בנושא בעל חשיבות ציבורית, שכן עניינו האם ניתן להקים על קרקע חקלאית בנייני מגורים מבלי לשלם תשלום לקופה הציבורית ולפגוע בעקרון הצדק החלוקתי- ועל שום כך קיימת חשיבות לניהולו של ההליך באופן פומבי ולא בהליך בוררות. דיון והכרעה הסעיף הרלוונטי להכרעה מצוי בחוזה החכירה המקורי, וזו לשונו: "אם יפלו חילוקי דעות בין הקרן ובין החוכר כתוצאה מהחוזה הזה- יכריע משפט בוררים, מלבד הענינים שבעבורם נקבעו סעיפים מיוחדים בחוזה הזה". מסעיף זה עולה מפורשות שהצדדים הסכימו על קיומו של מנגנון בוררות להכרעה בסכסוכים בין הצדדים כתוצאה מהחוזה. דהיינו, אין חולק שקיים בין הצדדים הסכם בוררות, והשאלה שנשאלת היא אם יש מקום לאוכפו, אם לאו. כדי להכריע בשאלה זו יש לבחון את נימוקי המשיבים המסרבים לקיים תניה זו, ולהכריע אם התנגדותם מעוגנת בדין ובפסיקה, אלא שלנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צורך בבחינת כל טענות הצדדים ודי בהתייחסות לטענה אחת בלבד, היא הטענה הנוגעת להסכם בית שני. אוסיף ואתייחס, למעלה מן הצורך, גם לטענת ההזדמנות הראשונה, בשל העובדה ששני הצדדים נקלעו לכלל טעות בהתייחסותם לסוגיה. שיהוי, אי מיצוי ההזדמנות הראשונה- המשיבים טוענים כי כבר ב-27.11.07 הודיעה באת כוחם למבקש על קיומה של מחלוקת אודות הזכות לבנות שתי יחידות דיור, והמבקש לא פנה בבקשה למינוי בורר אלא לוועדת הערר. לטענת המשיבים, הודיע אמנם בא כוח המבקש בפתח הדיון בוועדת הערר כי את המחלוקות יש לברר בבוררות אך בא כוח המשיבים הבהיר שאם זה המצב יש להפסיק הדיון ולאפשר הגשת בקשה מתאימה, המבקש העדיף להמשיך ההליכים בוועדת הערר, וניתנה החלטה בערר זה. גם מאוחר יותר, כשהמשיבים עצמם הגישו עתירה מנהלית, כלל לא העלה המבקש את טענת הבוררות בשלב הראשון, וטענה זו, הועלתה רק לאחר מתן החלטת בית המשפט בבקשה לצו ביניים. המשיבים טוענים שבכך החמיץ המבקש את ההזדמנות הראשונה, בקשתו דנן נגועה בחוסר תום לב ובשל השיהוי הסובייקטיבי שהביא לשינוי המצב והסתמכותו של המשיב על המצג- יש לדחות הבקשה. נראה לי ששני הצדדים שגו בהתייחסותם לסוגיית ההזדמנות הראשונה, סוגיה זו אינה רלוונטית כלל לתובענה דנן, שכן, השאלה היא האם הנכונות הנדרשת בסעיף 5 לחוק הבוררות תשכ"ח- 1968 (להלן:-"חוק הבוררות") והחובה להעלות את טענת קיומו של הסכם בוררות בהזדמנות הראשונה- רלוונטית למקרה בו מוגשת בקשה למינוי בורר להבדיל מהגשת תביעה לבית המשפט. התובענה דנן עניינה בקשה למינוי בורר, בתובענה זו יש לבחון אם קיים הסכם בוררות ואם קיים סכסוך שניתן להעביר לבוררות. הא- ותו לא. שונה המצב כאשר מוגשת תביעה לבית המשפט והנתבע מעוניין לעכב ההליכים בה בשל קיומו של הסכם בוררות. במקרה כזה חל סעיף 5 לחוק הבוררות הקובע: "5. עיכוב הליכים בבית המשפט (א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך. (ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה. (ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות". תכליתו העיקרית של מוסד הבוררות היא לשמש אמצעי יעיל ומהיר לפתרון סכסוכים. מוסד זה משרת אינטרס ציבורי חשוב בהפחתת העומס הדיוני על בתי המשפט, ומהווה "תחליף" לבית המשפט (ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ נ' ישנומט בע"מ, פ"ד יט(4)468 (1965)). ככלל, בית המשפט יורה על עיכוב הליכים, כאשר קיימת תניית בוררות ומתמלאים התנאים המנויים בסעיף 5 לחוק הבוררות, אלא אם כן יוכיח התובע כי קיים טעם מיוחד לכך שהסכסוך בין הצדדים לא יידון בבוררות. (ראה לעניין זה רע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ' מכון טיפול בשפכי אשקלון ואח', פ"ד נו(5) 769(2001)). כדי שבית המשפט ישתכנע ויורה על עיכוב הליכים, על מבקש העיכוב להציג ראיות פוזיטיביות להוכחת טענתו. בתי המשפט פסקו לא אחת כי יש לבחון בעיקר את התנהלותו של המבקש בעבר, להבדיל מנכונותו בהווה לקיים הליך בוררות, לאחר שהוגשה התובענה לבית המשפט. היינו, על הנתבע להוכיח שהיה מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות וכי הוא עדיין מוכן לכך בשעת הגשת הבקשה (ע"א 184/83 מדגרות הוד לבן נ' הודיה, מושב עובדים והתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לט(2) 417 (1985); פרופ' סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, 264 (2005)). זאת ועוד. על בית המשפט לבחון כי הטענה שיש להורות על עיכוב הליכים נעשה במסגרת ההזדמנות הראשונה, כדי למנוע טענת שיהוי או מניעות (בש"א (ת"א) 7837/07 ברן תעשיות בע"מ נ' א.ארנסון בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 29.7.07). היינו, על נתבע להגיש בקשה לעיכוב הליכים ככל המוקדם, בכתב ההגנה או בדרך אחרת אם מדובר בהליך בסדר דין מיוחד, ובכל מקרה לא יאוחר מהיום בו טען לראשונה לגופו של עניין התובענה. המועד הקובע, דרך כלל, הוא שלב הגשת כתב ההגנה (רע"א 8024/06 Dolphin Maritime Ltd נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 28.5.07)). אין זה המצב כאן. ולכן, כאמור, אין כל רלוונטיות להזדמנות הראשונה. באשר לשיהוי- מצאתי לנכון לדחותה. אמנם, המשיבים טענו לקיומו של שיהוי אובייקטיבי, אך סתמו ולא פירשו. לא ניתן כל הסבר וכל פירוט לנזק שנגרם להם כתוצאה מההסתמכות בתום לב על המצג. לא בכדי נהגו כך המשיבים שהרי על פניו ברור שהם לא שינו את מצבם לרעה, ודי בכך כדי להביא לדחיית הטענה. הבקשה מנוגדת להסכם בית שני מ-30.7.06 זו כאמור, הטענה הרלוונטית ביותר. המשיבים גורסים כי התובענה מנוגדת לזכותם לגבות דמי היתר מכוח הסכם בית שני שנחתם בין הצדדים ביום 30.7.06, והמחיל על המבקש את החלטה 1147 של המשיב אך אינו כולל סעיף בוררות. המבקש ביקש לבטל את הסכם בית שני לאחר חתימתו, אך המשיב סירב לביטול, ולא ננקט כל הליך משפטי על ידי המבקש בנושא זה. המבקש גורס שחוזה החכירה הוארך בהסכמה , ולכן, זכאי הוא להסתמך עליו בעניין הסכם הבוררות. המבקש אינו משיב בתגובתו לטענת המשיבים שלפיה הסכם בית שני, הדן מפורשות בסוגיה הרלוונטית, קרי- דמי ההיתר, אינו מחיל תניית בוררות על חילוקי דעות בנושא זה, ולכן, פלח זה של ההתקשרות אינו נתון לבוררות. בעניין זה סבורה אני כי הצדק עם המשיבים. הסכם בית שני, הסכם שלא בוטל כדין עד כה, נוגע לסוגיה הרלוונטית תוך שהוא מחיל על המבקש את הוראת החלטת 1147, ואין בו אימוץ ישיר או עקיף של חוזה החכירה בהקשר של תניית הבוררות. העובדה שלא מצאתי תשובה עניינית מצד המבקש- אך מחזקת מסקנתי זו. כאמור, לנוכח מסקנה זו, פטורה אני מהתייחסות ליתר טענות הצדדים, ודין הבקשה למינוי בורר- להדחות. סוף דבר התובענה נדחית. איני עושה צו להוצאות בשל המחלוקת המשפטית האמיתית שנתגלעה בין הצדדים.יישוב סכסוכיםטענות שיש להעלות בהזדמנות הראשונהבוררות