העברת קברים במסגרת תוכנית ההתנתקות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העתקת קברים במסגרת תוכנית ההתנתקות: א. התביעות וההליכים שהביאונו עד הלום 1. עניינו של פסק דין זה בשתי תביעות שהדיון בהן אוחד. התביעות שבהן מדובר הן תביעות של שני זוגות הורים לפיצויים בשל מה שקשור להעתקת קברי בניהם בחודש ספטמבר 2005 במסגרת יישום תכנית ההתנתקות מחבל עזה. 2. בתביעת בני הזוג שטיין המדובר בפינוי קברו של הבן יעקב, אשר שם קץ לחייו ב-15.4.03. התובעים הם משה שטיין (יליד 21.9.51, שהיה כבן 54 שנה במועד העתקת הקבר והוא כבן 58 שנים כיום) ולינדה שטיין (ילידת 14.2.58, שהייתה כבת 47 שנים וחצי במועד העתקת הקבר, והיא כבת 51 שנה וחצי כיום). בתביעת בני הזוג לוטטי המדובר בפינוי קברו של הבן ישראל, שנהרג במוצב צה"ל ב-23.9.04. התובעים הם רחל לוטטי (ילידת 2.8.62, שהייתה כבת 43 שנה במועד העתקת הקבר והיא כבת 47 שנים כיום) ואליהו לוטטי (יליד 24.2.57, שהיה כבן 48 שנים במועד העתקת הקבר, והוא כבן 52 שנה וחצי כיום). 3. במסגרת פסק דין זה יוכרע מה שקשור בשאלת הנזקים. זאת לאחר ששאלת החבות כבר הוכרעה. בת.א. 8159/06 הוסכם כי ההכרעה בה תהיה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וביום 24.3.09 ניתנה החלטה לפיה התובעים יפוצו על 90% מנזקיהם. בהמשך הדרך, ולאחר איחוד הדיון בשתי התביעות (בהחלטה מ-6.5.09), הוסכם כי אותה הכרעה תחול גם לגבי ת.א. 8187/06 (פרוטוקול 17.5.09, ע' 4, ש' 2). עוד הוסכם בין הצדדים כי התביעות נגד הנתבעים 2-7 תידחינה וכי הנתבעת 1 (מדינת ישראל) היא שתשא בכל החיובים (פרוטוקול 18.6.09, ע' 36, ש' 15-16). 4. לצורך בחינת מצבם הנפשי של ארבעת התובעים הוסכם בשלב מוקדם של ההליכים על מינוי המומחית הפסיכיאטרית ד"ר ע' רינג-רוזנבאום. 5. המומחית בדקה את כל ארבעת התובעים והגישה שתי חוות דעת המתייחסות לארבעתם. 6. בפרק "דיון וסיכום", של חוות הדעת המתייחסת לבני הזוג שטיין כותבת המומחית: "לפנינו שני אנשים לינדה ומשה אשר היו חשופים לטראומה קשה ביותר בשנת 2003, כאשר בנם יעקב איבד עצמו לדעת, ללא סימנים מוקדמים, וללא כל הסבר כמו מכתב. משה מצא אותו תלוי על חבל בחממה האחורית של משקו. טראומה הקשורה בהתאבדות הינה בעלת מאפיינים מעט שונים מטראומות אחרות. המרכיב הבולט בטראומה שכזאת הוא רגשות אשמה קשים ומתמידים. פינוי גוש קטיף ב-2005 והעברת הגופה מהקבר הם מבחינתם טראומה נוספת וקשה לא פחות. מבחינתם, אין להפריד בין פינויים מהבית ומהחממות ופינוי קבר הבן. עבורם זו טראומה אחת ומהווה ריאקטיבציה לטראומה הראשונה. כל אדם שחווה טראומה הוא הרבה יותר פגיע מאדם אחר שלא חווה טראומה. לכן, עבורם ההתנתקות והפינוי, היו הרבה יותר קשים מאשר לתושבים אחרים שלא עברו טראומה. עבורם, מדובר באבל מחודש. ומכיוון, שלא עיבדו ממש את הכאב אז, לא דיברו עליו מספיק בינם לבין עצמם ועם ילדיהם, הרי שמדובר, בעצם, באבל פתולוגי, לא מעובד. בפינוי מהבית, "המוזיאון", חדר הבן, נעלם. הם אינם יכולים לבקר בבית הקברות בכל שבוע, כמו שעשו בעבר. הם באו לעבוד בחקלאות מתוך אידיאליזם וכעת אינם מסוגלים יותר. זה הדבר היחיד בו היו טובים ועליו הייתה פרנסתם בשפע. מבחינתם, כפי שהם שאומרים, כל עולמם התמוטט. הם איבדו הכל! התסכול על כך שהמדינה נטשה אותם, שלא התייחסו אליהם מספיק בכבוד, שהטיפול בגופה לא היה נכון, שחיילים הצטלמו וצחקו, הסיפור עם הנעליים, שאיש לא היה צריך לדעת עליו, הכול נותן להם תחושה של נטישה, של ביזוי ובעצם, שאין על מי לסמוך. הם מרגישים מבודדים ושונים מחבריהם שחלקם כבר הסתדרו. הרגשתם שהינם אחרים נכונה, הם, אכן, אחרים! אי אפשר להתייחס אליהם כאל מפונים "רגילים", בגלל שתי הטראומות. חווית הנטישה ע"י המדינה, שהם חווים, גרמה להתמוטטות ערכיהם שאיתם באו ארצה. כל אהבתם למדינה התפוגגה. הם מרגישים שאינם יודעים איך להמשיך ולחנך את ילדיהם. העברת קבר, היא נקודה רגישה ביהדות. קבר טרי נחשב עד 4 שנים. במקרה שלהם, הם לא נשאלו, הם נאלצו להעביר לאחר שנתיים. אותו גוף מבחינתם, הצבא, ארגן את הגירוש מהבית ואת העברת הקבר. היה כאן שיחזור נוסף של הטראומה. בפעם הראשונה ישבו "שבעה" יום אחד בגלל הפסח, ובקבורה השנייה שוב ישבו "שבעה" רק יום אחד, בשתי הפעמים היה אבל מקוטע. העברת הקבר מוסיפה נכות נוספת ונפרדת ואולי מכרעת, על זו שכבר הייתה. ישנו מונח של "הגולגולת הדקה". אדם שהיה פגוע בגלל טראומה, אך תפקד, כמו לינדה ומשה, כשייפגע בשנית, מצבו יהיה גרוע יותר מאשר אדם שלא נפגע, בגלל הרגישות של הגולגולת הדקה... הנכות השנייה גורמת לנכות גדולה פי כמה מאשר סכום שתי הנכויות בנפרד. עצם שהייתה שבורה והתאחתה, תהיה יותר רגישה ואם תקבל תקבל מכה, גם אם יותר קלה, תשבר יותר בקלות. כל טראומה מחלישה ולא מחסנת, כפי שאפשר לחשוב בטעות. ביתם של משה ולינדה חרב עליהם ב-2003. יעקב מת ללא הסבר... הם שואלים עצמם איפה טעו, מרגישים מנודים חברתית, שואלים אולי משהו בגנים שלהם פגוע, בתורשה. הם חרדים ליתר ילדיהם גם בעניין השידוכים לעתיד לבוא... מצבם אכן שונה, ולכן גם השיקום. לא בטוח שבמצבם ובגילם השיקום אפשרי בכלל. לכן, לדעתי, מגיעה להם נכות נפשית נפרדת ובנוסף פיצוי שיאפשר להם טיפול שהם רוצים, במינון ובזמן שהם ירגישו שמתאים להם". בהמשך לכך כותבת המומחית בפרק "המלצה" את הדברים הבאים: "- הנני מעריכה את נכותם של משה ולינדה, כל אחד בנפרד, ב-30% נכות נפשית צמיתה. - הנכות מבחינתי כוללת את שתי הטראומות שעברו, שלדעתי, כיום, קשה להפריד ביניהן מבחינת הנזק הנפשי. - הנני ממליצה על טיפול נפשי מתאים, במסגרות המתאימות (בעמותת "בשביל החיים" וטיפול מסוג EMDR). להערכתי הם יזדקקו לטיפולים לפחות לשנתיים-שלוש הבאות (אם לא יותר) עלות כל שעת טיפול כ-400 ₪". 7. בפרק "דיון וסיכום" של חוות הדעת המתייחסת לבני הזוג לוטטי כותבת המומחית: "מדובר בזוג אלי ורחל לוטטי ששיכלו את בנם החייל באירוע חבלני ב-23.9.04, בערב יום הכיפורים, ישבו עליו "שבעה" במשך פחות מיום עקב החג. לאחר הרצח, בתמיכת החברים בישוב בו גרו חזרו במהירות רבה מידי לתפקוד מלא, אלי לעבודתו כנהג בהסעות ילדים, ורחל כמטפלת בגנים. למעשה, לא נעשה כל עיבוד לאבל ולא קיבלו כל טיפול. כ-4 חודשים לאחר הרצח התחילו לדבר על הפינוי מהגוש. באוגוסט 2005 כ-11 חודש לאחר רצח הבן פונו מהגוש ע"פ החלטת ממשלת ישראל, לניצן לאתר הקרווילות ומאז נמצאים שם. בגלל הפינוי מהגוש, נאלצו להעתיק את קבר הבן ובספטמבר 2005 הוא נקבר בשנית בניצן, מספר ימים לפני תום יום השנה. גם הפעם בוצעה "קריעה" ושוב "ישבו" יום אחד. מאז הפינוי והקבורה השניה חלה הרעה ניכרת במצבם. כך עולה מדבריהם וממסמכי הפסיכולוג המטפל בהם. אלי הפסיק לעבוד ולא חזר לתיפקוד. הוא מרגיש "שבר כלי", מדוכא, עצבני, סובל מנדודי שינה, סף הגירוי והתסכול שלו נמוכים, הוא כועס וצועק ומעיר לכולם, החיים בבית במחיצתו נעשו לבלתי נסבלים. הוא רב עם רחל ועם הבנות, רגיש לכל רחש בבית, ובעצם לא מאפשר ליתר בני הבית לחיות. למרות טיפולים משפחתיים, אין כל שיפור במצבו ולהפך, ישנה הרעה. הוא עסוק בהנצחת הבן וחסר כל מוטיבציה להשתנות, איננו עובד ואיננו מתפקד. רחל, שעל פניו נראית כיותר מתפקדת ואף ניסתה לחזור לעבוד בגנים בניצן, למעשה גם היא עצבנית, מדוכאת, מעשנת הרבה, בוכה הרבה, ומתקשה לישון, מוצפת בסיוטים ובחלומות על הבן שאיננו, וגם היא איננה עובדת מזה כשנה ומחצה. למרות טיפולים ממושכים לא נראה שינוי. שניהם, אלי ורחל, נמצאים באבל פתולוגי קשה מאז העקירה מהגוש והקבורה השניה. חיי המשפחה וחיי הזוג נהרסו לחלוטין. משפחת לוטטי איננה משפחה רגילה, מדובר במשפחה ששיכלה בן חייל בפיגוע. ההורים עברו טראומה קשה מבלי שקיבלו טיפול. עם ההחלטה על הפינוי היה צורך להתייחס אליהם כאל משפחה עם צרכים מיוחדים. כאשר התחילו לדבר על הפינוי מהגוש ועל פינוי הקבר, הפצע על האובדן היה עדיין טרי ומדמם. היה צריך להכינם לעומד לקרות ברגישות רבה ותוך כדי ליווי וטיפול צמודים. הדבר לא נעשה. המשפחה ביקשה להעתיק את הקבר ביום השנה למותו כדי שלא יצטרכו להתמודד פעמיים, אך הדבר לא נעשה למרות שבין התאריכים הפרידו ימים ספורים. אני מבינה שהיה צורך בפינוי הקברים במהירות לאחר פינוי התושבים מהגוש. יחד עם זאת, ע"פ חווייתם, איש לא שיתף אותם בהחלטות החפוזות שהמציאות הכתיבה, איש לא דיווח להם, ואיש לא התנצל בפניהם על האילוצים הכפויים. הם חשו את הדברים כשרירותיים וחוו אותם כחוסר התחשבות וכעוול שנעשה נגדם. אלי ורחל חוו חרדה קשה כאשר הם עברו מהגוש והקברים ננטשו ע"פ חווייתם. איש לא בא לומר להם שיש שמירה ושהקברים מוגנים עד להעברתם. על פי היהדות קבר טרי נחשב ככזה עד 4 שנים ואסור לפותחו. פתיחת הקבר כעבור פחות משנה הייתה טראומטית עבורם. בנוסף, פתיחת הקברים לוותה בתמונות שפורסמו באינטרנט ברשת הפנימית של הגוש והופצו לעין כל. הדבר גרם למשפחה להרגשת ביזוי והשפלה. מצד אחד לא איפשרו להם להיות ליד הקבר בפתיחתו בגלל "צנעת הפרט". ומאידך, אחרים הצטלמו שם למזכרת. אלי ורחל חשו שנאלצו להחליט על מקום הקבורה השני במהירות וללא שיקול דעת מספיק כאשר הם עצמם היו "על חבילות", מבולבלים וחסרי בית. בנסיבות אחרות, ייתכן שהיו מחליטים אחרת. הכל היה צפוף ומהיר ללא הכלה וליווי טיפולי מתאים עבורם. אין פלא שהפצעים שאוחו ברקמה חיצונית דקיקה, נפתחו מחדש ושהדימום מהם לא נפסק עד היום. מדובר באבל פתולוגי קשה ולכן הטיפול בהם קשה עד בלתי אפשרי. הם מרגישים שחייהם נופצו ושאין דבר אחד שנשאר שלם. ואכן, למרות הטיפולים שעוברים, לא חזרו לתפקד, שניהם נמצאים במצב נפשי קשה ומתמשך, המשפחה התפרקה, וכל מגע ביניהם מלווה "בפיצוץ". מדובר בטראומה קשה שלא עובדה ושעברה רי-אקטיבציה ע"י סדרת טראומות קשות נוספות, קרובות מאוד לטראומה הראשונה שלא עובדה. כל טראומה מחלישה ולא מחסנת כפי שאפשר היה לחשוב. ישנו מושג הנקרא "הגולגולת הרכה", עצם שנשברה והתאחתה, תישבר ביתר קלות במכה הבאה, אפילו אם זו יותר חלשה. החוויה שלהם היא שהמדינה נטשה אותם בהתייחסות לא ראויה. ידוע, שהרגשת נטישה, מחמירה את הטראומה. ידוע, שלאחר טראומה, באם מטופל זוכה ליחס מכיל ומבין, ההבראה טובה יותר וכך גם ההפך כמו במקרה שלפנינו. השמועות, אי הבהירות, חוסר התקשורת איתם, גרמו לבלבול ולחוסר אמון במערכת. ידוע, שלאחר טראומה, מידע מביא לשקט ולארגון. ידוע גם, שאימון מביא להתארגנות יותר מהירה. במקרה שלפנינו הכל היה לא ברור, מהיר וחסר הגיון מבחינתם. בנוסף, התהליך הבירוקרטי של הבקשה לכיתוב מחדש על הקבר, עוד הוסיף להתשת המשפחה ולדילדול כוחותיה. יום המוות היה ב-23.9.04 ויום פתיחת הקבר ב-11.9.05. המשפחה קלטה זאת כהתעללות לשמה". לאחר מכן בא הפרק "לסיכום" אשר בו נאמר: "מדובר בטראומה ראשונה קשה ובלתי נמנעת של רצח הבן שלא טופלה, שלאחריה באו סידרת טראומות קשות, משפילות ושרירותיות, שלא היו מוצדקות ושיכלו להמנע לפי תפיסת המשפחה. בעטיין אלי ורחל איבדו אמון במערכת, הרגישו נטושים ואבודים, ותהליך ההתארגנות מחדש והחזרה לתיפקוד, לא רק שנפסק אלא שהלך והחמיר עד למצב הכרוני הנוכחי. מדובר לדעתי, בטראומה אחת ארוכה ומתמשכת שבלתי אפשרי להפרידה. רצח הבן, הפינוי מהגוש והעתקת הקבר במקרה זה, הינם טראומה אחת מתמשכת וקשה". פרק קצר נוסף הוא הפרק "אבחנה" שם נכתב: "שניהם סובלים מCH. POSTTRAUMATIC STRESS ."DISORDER MAJOR DEPRESSION חוות הדעת נחתמת בפרק "המלצות" אשר בו כותבת המומחית: "- אני מעריכה את נכותו הנפשית של אלי ב-50% נכות לפי טבלת המל"ל בסעיף 34ה'. נכותו נראית לי כרונית והסיכוי להחלמה קלוש. - נכותה הנפשית של רחל נראית לי מתאימה ל-30% נכות לפי טבלת המל"ל בסעיף 34ד'. רחל נראית לי כבעלת כוחות טובים יותר לשיפור בגלל התובנה למצבה. - שניהם זקוקים לטיפול נפשי, אישי, זוגי ומשפחתי מתמשך, שכרגע קשה להעריך את מישכו. - עלות שעה טיפולית כ-400 ₪ לפגישה". 8. הוסכם כי בהמשך לחוות הדעת של המומחית הרי שלצורך הכרעה בשאלת הנזק תיחקר המומחית, יוגשו מסמכים ויישמעו סיכומים בעל פה, ובכך ייחסך לתובעים הצורך להעיד, על כל הכרוך בכך (ראו פרוטוקול הדיון מ-23.3.09, ע' 11, ש' 13-15 בהמשך לפרוטוקול הדיון מ-22.2.09). בעקבות איחוד הדיון בשני התיקים (במסגרת ההחלטה מ-6.5.09) נקבעו לבסוף שני דיונים: בראשון (ב-17.5.09) נחקרה המומחית על חוות הדעת שלה ביחס לכל ארבעת התובעים, ובשני (ב-18.6.09) נשמעו סיכומים לגבי כל אשר על הפרק. לאחר כל אלה ואחרי שב-21.6.09 הגישו התובעים מסמך נוסף, אשר הורשו להגיש עד אז, הגיעה השעה לפסוק הדין במה שנותר להכרעה. ב. קביעותיה של המומחית הרפואית ומה שבעקבותיהן 9. צוטטו לעיל קטעים נרחבים מתוך חוות הדעת של המומחית הרפואית. צוין גם כי המומחית נחקרה בדיון שהתקיים ב-17.5.09. המומחית הוזמנה לחקירה ע"י ב"כ הנתבעים, וכמקובל, נחקרה ע"י באי כח שני הצדדים. במסגרת החקירה ניתנה למומחית הזדמנות להתייחס לעניינים שונים ולהסביר מה שעמד ביסוד קביעותיה בחוות הדעת. המומחית גם הוסיפה כי לדעתה הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית (ע' 21, ש' 4 וע' 12 ש' 24-25) אך לגבי הפגיעה בכושר ההשתכרות עמדתה היא כי "כל הארבעה לפי דעתי אני לא יודעת אם אני צודקת, לא יחזרו לתפקוד יצרני, הם לא יחזרו יותר לתפקוד כמו שהם חזרו אחרי האסונות המקוריים" (ע' 7, ש' 16-18 וראו גם ע' 21, ש' 4-7). לאחר שהסתיימה חקירת המומחית ע"י ב"כ התובעים - ובכך הסתיימה כל חקירתה - ביקשה ב"כ הנתבעים כי המומחית תמסור את התרשומות אשר ציינה במהלך חקירתה ע"י ב"כ הנתבעים כי היא עורכת תוך כדי ביצוע הבדיקות (ראו פרוטוקול, ע' 5, ש' 12, - ע' 6, ש' 4). בהמשך לבקשה הנ"ל נרשם בפרוטוקול (ע' 21, ש' 23): "לבקשת ב"כ הנתבעים מוסרת המומחית את התרשומות שלה - מסומנות יחד נ/3". 10. בסיכומים מטעם הנתבעים עולות טענות רבות כלפי המומחית. עיקר הטענות הן על כך שהמומחית לא פעלה באורח אובייקטיבי בשל הזדהות יתר שפיתחה למצוקת התובעים וכעס שנתעורר אצלה כלפי התנהלות הנתבעים ביחס לתובעים. הבסיס העיקרי לכך הינו טענה לפער בין התרשומות לבין מה שנרשם לבסוף בחוות דעתה של המומחית. מכח אותן טענות באה הטענה הכוללת כי לא ניתן לבסס מאומה על קביעותיה של המומחית. 11. איני מקבל את הטענות הנ"ל מטעם הנתבעים. ככלל, כל מומחה אמור לדעת להפריד בין רגשות הקשורים לסוגיות שבהן הוא מטפל, שעניינן בבני אדם, לבין תפקידו המקצועי הקשור במתן חוות דעת. אני סבור שגם המומחית דנן פעלה כך, וכי גילוי הלב הרב שלה ראוי להערכה, ולא רק שאינו מצביע על כך שפעלה שלא כראוי, אלא דווקא תורם לקבלת תמונה מלאה על כל הנחוץ. על כך אוסיף כי כדי לבסס טענות לפערים בין התרשומות לבין חוות הדעת היה על החפץ לטעון זאת להציג שאלות ספציפיות בקשר לכך למומחית ולא להסתפק בקבלת התרשומות ובהעלאת טענות תקיפה בסיכומים. למעלה מן הצורך אציין כי בתמונה הכוללת יש ממילא פנים לכאן ולכאן בהקשרים שונים, ובכלל זה בקשר לאותם "צימוקים" אשר דלו הנתבעים מתרשומות המומחית (כגון לעניין "לקיחת טרמפ" על פינוי הקברים, שאין לפרשו בנימה שלילית אלא כחלק מן המכלול, ולעניין תחושת הקלה מסוימת של אליהו לוטטי לאחר הקבורה השניה) או מיומניו של משה שטיין. מכל מקום, לא השתכנעתי כי במקרה דנן התקיימו נסיבות המצדיקות מהלך חריג של התעלמות מקביעותיו של מומחה מוסכם. בהמשך לכך ובכלל לגבי הנכות הרפואית אשר בקשר אליה משקלו של המומחה רב במיוחד (הגם שהמילה האחרונה היא של בית המשפט), איני מוצא מקום אף לסטות מקביעותיה של המומחית לגבי הנכות הכוללת של כל אחד מארבעת התובעים. גם אין מקום לסטייה ממה שציינה המומחית בחקירתה כי במקרה דנן הנכויות התפקודיות שקולות לנכויות הרפואיות. זאת במיוחד לנוכח העובדה שגם הפסיקה קובעת כי לגבי נכויות בתחום הנפשי "מצביע שיעור הנכות כאחד הן על דרגת הנכות הרפואית והן על רמתה התפקודית" ולכן "קטנה האפשרות של פער בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית" (ראו, למשל: ע"א (מח', ת"א) 1624/96 לוי נ' מולכו, פ"מ תשנ"ז (ב) 349, 354 בהרכב כב' השופטים גרוניס, חיות, ברוש). 12. עניין שעור הפגיעה בכושר ההשתכרות כולל ממילא שיקולים שמחוץ לעולם הרפואה (ראו בעיקר ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792). מתוך ראיית המכלול הרי שככל שניתן להסיק מדברי המומחית כי כל התובעים לא יסכנו לעבודה יצרנית כלשהי, איני מקבל את הטענה כי כך יש להשקיף על התובעים דנן, ובוודאי שאין בכוונתי לקבוע כי את כל הפגיעה בכושר ההשתכרות של כל אחד מן התובעים, במלוא שיעורה, יש לזקוף לחובת העתקת הקברים. אכן מדובר בשיעור פגיעה בכושר השתכרות שיהיה גבוה במידה משמעותית משיעור הנכות הרפואית שייזקף לחובת העתקת הקברים, אך לא עד כדי קיצוניות כנ"ל. 13. על האמור לעיל אוסיף כי המומחית התקשתה לפצל בין הנכויות שעקב האסונות המקוריים לבין הנכות הנוספת שבגין העתקת הקברים. לצורך פסק הדין עלינו לעשות פיצול כזה. על יסוד המכלול אני קובע שבכל הנוגע לנכויות הרפואיות נקודת המוצא תהיה שיש לייחס מחצית מנכותו של כל תובע לאסון המקורי ומחצית להעתקת הקברים. המשמעות היא שלכל אחד מבני הזוג שטיין ולרחל לוטטי נגרמה עקב העתקת הקברים נכות בשעור 15% המתווספת לנכות בשעור 15% שהייתה לו קודם לכן, ולאליהו לוטטי נגרמה עקב העתקת הקברים נכות בשעור 25% המתווספת לנכות בשעור 25% שהייתה לו קודם לכן. ג. ממצאים ונתונים נוספים בדרך לפסיקת הפיצויים 14. קביעותיה של המומחית הרפואית הן אבני דרך מרכזיות בפסיקת פיצויים בתביעות כגון דא, בכפוף למה שנאמר לעיל. עם זאת חשוב לציין גם את שייאמר להלן בטרם נעבור לראשי הנזק הספציפיים שעל הפרק. 15. בני הזוג שטיין עבדו כעצמאים בחממות שבהן גידלו ירקות ועשבי תיבול. המסמכים הרלבנטיים לבחינת הכנסותיהם הם דוחות המס המאוחדים לשניהם לשנים 2002-2004. אין להתייחס למסמכי הכנסה קודמים כבר בשל ריחוקם מן המועדים הרלבנטיים. לגבי מה שמתייחס לשנת 2005 הרי שאין להתחשב בו. הטעמים לכך הם שאין המדובר בדוח מס אלא ב"חישוב מס" ושמדובר במסמך שנערך לאחר המועדים הרלבנטיים ואין מתחשבים במסמכים כגון אלה מחשש להטייה מכוונת של מה שנאמר בהם (ראו, למשל: ע"א 523/87 שחאדה נ' אליהו, פ"ד מג(1) 385, 388 וכן ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (תשס"ג) 137-139 ובאסמכתאות נוספות הנזכרות שם). נמצא שאין להתחשב בכך גם ללא מתן משקל לטענה נוספת שמעלים הנתבעים כי נכלל באותו "חישוב מס" גם מרכיב של הכנסה הונית. מעיון בדוחות הרלבנטיים עולה כי יש לקבל את הנתונים שציינו התובעים בקשר אליהם ולקבוע כי ההכנסות הן כטענותיהם וכדלקמן: בשנת 2002 - 64,211 ₪, בשנת 2003 - 123,888 ₪ ובשנת 2004 - 213,931 ₪. ממוצע פשטני של אותם סכומים נומינליים מביא להכנסה ממוצעת משותפת של 11,168 ₪ לחודש. עם זאת, יש להביא בחשבון בהמשך לאותו ממוצע לא רק את העליות במדד המחירים לצרכן אלא בעיקר את הביטוי שיש לתת למגמה העקבית של הגדלת ההכנסות, כאשר משנה לשנה יש עלייה משמעותית מאד בהכנסות. אכן לא ניתן להיות סמוכים ובטוחים כי מגמה זו הייתה נמשכת ויש להביא בחשבון גם שנים "רזות", אך יש בה כדי להצדיק מתן משקל גדול בהרבה לשנה האחרונה (שנת 2004). לאחר שקלול המכלול אני קובע כי הנתון שיהיה רלבנטי לענייננו הוא הכנסה חודשית משותפת בסך 18,000 ₪, בערכים של מועד פסק דין זה, שמשמעה - 9,000 ₪ לכל אחד מבני הזוג. בני הזוג שטיין הפיקו הכנסות בסדרי גודל כאלה גם לאחר מות בנם, לאחר שהשקיעו את מיטב כוחותיהם בעבודה מאומצת בחממות. במבט כולל על כל הקשור בכושר השתכרותם אני סבור שגם כיום לכל אחד מהם נותר כושר להפיק שכר בסדר גודל של שכר המינימום (כ-3,500 ₪). כמו כן, בהמשך למה שצוין לעיל, בסעיף 11, לעצם הנכות הנפשית המקורית יש לייחס משמעות של צמצום כושר ההשתכרות למרות שהדבר לא התממש עד העתקת הקברים. אני סבור שהביטוי לעניין זה צריך להיות גם בכך שבסיס השכר שיילקח לצורך הפיצויים לעתיד יהיה נמוך מ-9,000 ₪ כנ"ל וגם בכך שלא יובא בחשבון גיל פרישה גבוה מ-67 שנים. לגבי העניין האחרון קיים טעם נוסף והוא שעבודה חקלאית קשורה במאמצים פיזיים אשר קשה לעמוד בהם בגילאים מתקדמים. בהתחשב במכלול אני סבור שלצורך פסיקת הפיצויים במה שקשור בפגיעה בכושר השתכרותם של בני הזוג שטיין יהיה עלינו להניח שהעתקת הקברים צמצמה את כושר השתכרותו של כל אחד מבני הזוג בכ-4,500 ₪ לחודש עד הגיעו לגיל 67. עם זאת בכל הנוגע לעבר, הרי שחרף כל האמור יש מקום לזקוף לחובת פינוי הקברים הפסד בהיקף של מלוא ההכנסות בהתאם למה שנקבע לעיל. זאת גם בשל כך שמוצדקת השקפה לפיה הפגיעה ה"מקורית" בכושר ההשתכרות לא הייתה מתממשת בפרק הזמן הלא ארוך שעד עתה וגם בשל כך שאין לזקוף לחובת התובעים את העובדה שטרם מצאו מקום עבודה חדש, על כל הקושי הכרוך בכך בגילאיהם ובנתוניהם. הבסיס שיילקח לצורך זה יהיה הכנסה משותפת בסך 18,000 ₪ לחודש (אשר למרות חלוף הזמן, הרי שלצורך זה אין מקום לקחת בסיס גבוה ממנו). התקופה שבקשר אליה ייפסק פיצוי לעבר תהיה מאז מועד ההעתקה, בספטמבר 2005, ולא מוקדם יותר (חרף בקשת התובעים אלה לפסוק פיצוי החל מיוני 2005). 16. בכל הנוגע לבני הזוג לוטטי הפערים בין טענות התובעים לבין אלה שמצד הנתבעים קטנים יותר. מדובר גם בבני זוג שעבדו כשכירים, כך שבחינת מה שקשור בעבודתם ובהכנסותיהם קלה יותר מאשר לגבי בני הזוג שטיין. 17. בכל הנוגע לרחל לוטטי הרי שהיא עבדה כסייעת בגני ילדים בתקופה שלפני העתקת הקברים, כולל בתקופה שמאז מות בנה עד ההעתקה. כעבור כחודשיים ממועד הקבורה השניה היא חזרה לעבודה מלאה, לאחר מכן (מנובמבר 2005) צמצמה היקף עבודתה ל-80% משרה ולאחר מכן פרשה כליל מעבודה. היא עותרת לפיצוי מלא לתקופה שמחודש ינואר 2007 עד הגיעה לגיל 67, לפי בסיס שכר של 7,200 ₪ לחודש בערכים של מועד פסק הדין. בחינת ממוצע שכרה בשנים 2003-2004 מצביעה על שכר ממוצע בסביבות 5,500 ₪ לחודש דאז. בדומה למה שנאמר לגבי בני הזוג שטיין, הרי שגם בקשר אליה יש להניח שהייתה פגיעה בכושר ההשתכרות עקב האסון המקורי, שטרם יצאה לפועל, וכן כי אני סבור שגם במצבה הנוכחי בכוחה להפיק הכנסה בסדר גודל שאינו נופל בהרבה משכר המינימום (העומד על כ-3,500 ₪ לחודש). בהמשך לכך ובהתחשב במכלול (לרבות בעדכון השכר) נקודת המוצא לצורך פסיקת הפיצויים תהיה כי העתקת הקברים צמצמה את כושר השתכרותה ב-2,000 ₪ לחודש עד הגיעה לגיל 67. גם לגביה, בכל הקשור לעבר (מאז ינואר 2007, כבקשתה) יהיה מקום להביא בחשבון הפסד מלא (מאותם הנימוקים שצוינו לעיל בסעיף 15 לגבי בני הזוג שטיין), לפי בסיס של 5,500 ₪ לחודש כנ"ל (אשר למרות חלוף הזמן, הרי שלצורך זה אין מקום לקחת בסיס גבוה ממנו). 18. לגבי אליהו לוטטי - תובע זה עבד כנהג הסעות ילדים במועצה האזורית חוף עזה. מדוחות 106 לשנים 2003-2004 עולה כי שכרו הממוצע עמד על כ-8,000 ₪ דאז. כבר בתקופה שלאחר נפילת בנו ולפני העתקת הקבר הנדונה ביקש תובע זה לצמצם את היקף עבודתו ובקשתו נתקבלה. יש להחיל גם לגביו עקרונות דומים לאלה שנקבעו לעיל לגבי יתר התובעים בשינויים המתאימים, תוך התחשבות בין היתר בכך שנכותו הרפואית גבוהה משל אחרים (לפני ההעתקה ואחריה), ומכח אלה אני סבור שעתה נותר לו כושר השתכרות אך מצומצם מאד (המגיע לכדי מחצית שכר המינימום). בהמשך לכך אקבע בקשר אליו כי העתקת הקבר צמצמה את כושר השתכרותו ב-4,000 ₪ לחודש עד הגיעו לגיל 67. גם לגביו בכל הקשור לעבר (מאז אוקטובר 2005, כבקשתו) יהיה מקום להביא בחשבון הפסד מלא (מאותם נימוקים שבסעיף 15 דלעיל) לפי בסיס של 8,000 ₪ לחודש כנ"ל (אשר למרות חלוף הזמן, הרי שלצורך זה אין מקום לקחת בסיס גבוה ממנו). ד. חוליית קישור 19. בהמשך לכל שנאמר עד כה נעבור עתה לעסוק בראשי הנזק הספציפיים שעל הפרק ולאחר מכן בניכויים הרלבנטיים. 20. נזכיר לעצמנו בשלב זה כי התובעים עותרים לפיצויים בראשי הנזק הבאים: הפסדי השתכרות לעבר, פגיעה בכושר השתכרות (לעתיד), עזרת הזולת (עבר ועתיד), טיפולים רפואיים (עבר ועתיד), נסיעות לטיפולים רפואיים (עבר ועתיד) ונזק לא ממוני. ה. הפסדי השתכרות בעבר 21. בהמשך למה שנקבע לעיל ביחס לתובעים השונים, יהיה הפיצוי כדלקמן: לכל אחד מבני הזוג שטיין - 46 חודשים X 9,000 ₪ = 414,000 ₪. על סכום זה תתווסף ריבית מאמצע התקופה הרלבנטית, אשר לנוחות החישוב ייקבע המועד לכך ליום 1.8.07. לרחל לוטטי - 30 חודשים X 5,500 ₪ = 165,000 ₪. על סכום זה תתווסף ריבית מאמצע התקופה הרלבנטית, אשר לנוחות החישוב ייקבע המועד לכך ליום 1.4.08. לאליהו לוטטי - 45 חודשים X 8,000 ₪ = 360,000 ₪. על סכום זה תתווסף ריבית מאמצע התקופה הרלבנטית, אשר לנוחות החישוב ייקבע המועד לכך ליום 15.8.07. ו. פגיעה בכושר ההשתכרות 22. בהמשך לכל שנקבע לעיל הפיצויים יהיו כדלקמן: למשה שטיין - 4,500 ₪ X 94.5453 (מקדם היוון ל-9 שנים) = 425,454 ₪. לינדה שטיין - 4,500 ₪ X 148.6001 (מקדם היוון ל-15 שנים וחצי) = 668,700 ₪. לרחל לוטטי - 2,000 ₪ X 180.3109 (מקדם היוון ל-20 שנה) = 360,622 ₪. לאליהו לוטטי - 4,000 ₪ X 140.9535 (מקדם היוון ל-14 שנים וחצי) = 563,814 ₪. ז. עזרת הזולת (עבר ועתיד) 23. בהינתן הנכויות שנקבעו לתובעים ובכל שנאמר לגביהן ובהתחשב בשנים הרבות שבקשר אליהן עותרים התובעים לפיצויים לגבי ראש הנזק זה, הרי שהסכומים שהתובעים נוקבים בהם אינם מופרזים וניתן לאמצם במלואם. אני פוסק אפוא לכל אחד מארבעת התובעים עבור כל שנכלל במסגרת פרק זה של פסק הדין סך 125,000 ₪ (כאשר סכום זה כולל, בין היתר, הפרשי הצמדה וריבית לגבי אותו חלק מתוכו המתייחס לעבר). ח. טיפוליים רפואיים (עבר ועתיד) 24. לנוכח דברי המומחית אשר צוטטו לעיל ביחס לתובעים השונים, ולאחר שהתובעים לא צרפו קבלות על הוצאות עבור טיפולים רפואיים בעבר, הרי שהאדנים לפסיקת הפיצויים יהיו כדלקמן: 24.1. בכל הנוגע לעבר - אניח שהתובעים קבלו את הטיפולים שהיו נחוצים להם במסגרות שבהן נתאפשר הדבר ללא שהדבר היה כרוך בהוצאות מכיסיהם. 24.2. בכל הנוגע לעתיד - לנוכח אופי הטיפולים שעליהם מדברת המומחית (המתייחסת לעתיד) ובכלל, יש מקום לאפשר לתובעים לקבל את הטיפולים לא רק באמצעות הגורמים המעניקים שרותים פסיכולוגיים לנפגעי ההתנתקות, אלא במקום בו יבחרו, ככל שהעלות תהיה בסכום שהמומחית נקבה בו (400 ש"ח לשעת טיפול). 24.3. מבחינת התקופה שבקשר אליה ייפסקו פיצויים לצורך טיפולים נפשיים בעתיד הרי שבהמשך לקביעותיה של המומחית שצוטטו לעיל, אני פוסק לבני הזוג שטיין פיצוי לתקופה של שלוש שנים ממועד פסק דין זה, ולבני הזוג לוטטי - פיצוי לתקופה של חמש שנים ממועד פסק דין זה. 25. בהמשך למה שנקבע לעיל, סכומי הפיצויים עבור הטיפולים הנפשיים יהיו כדלקמן: לכל אחד מבני הזוג שטיין- 400₪ לשבוע X 4.2 שבועות בחודש X 34.3864 (מקדם ל-3 שנים) = 57,769 ₪. לכל אחד מבני הזוג לוטטי- 400₪ לשבוע X 4.2 שבועות בחודש X 55.6523 (מקדם ל-5 שנים) = 93,496 ₪. ט. נסיעות לטיפולים רפואיים (עבר ועתיד) 26. לנוכח היקף הטיפולים שבו מדובר לגבי כל תובע אני פוסק לכל אחד מבני הזוג שטיין 10,000 ₪ עבור נסיעות לטיפולים רפואיים (סכום הכולל, בין היתר, הפרשי הצמדה וריבית לעבר) ולכל אחד מבני הזוג לוטטי - 20,000 ₪ כנ"ל. י. נזק לא ממוני 27. לעניין ראש הנזק הלא ממוני יש להתחשב לגבי כל תובע בעיקר באלה: בשעור הנכות הרפואית הנזקף לחובת העתקת הקבר, במשמעות הנכות, בכך שהנכות מתווספת לנכויות קודמות (נתון שיש בו להעצים את הנכות שבגין האירוע הנדון) ובגיל כל תובע במועד הרלבנטי. 28. לאחר שקילת מה שרלבנטי לגבי כל תובע, אני פוסק את הסכומים הבאים, שכל אחד מהם הוא למועד פסק הדין וכולל ריבית עד מועד זה: למשה שטיין - 130,000 ₪. ללינדה שטיין - 140,000 ₪. לרחל לוטטי - 150,000 ₪. לאליהו לוטטי - 250,000 ₪. יא. ניכויים 29. לנוכח ההוראות החוקיות הרלבנטיות לתכנית ההתנתקות יחד עם ההסכמות בין הצדדים, הבאות לידי ביטוי בין היתר במכתב מ-8.5.07 שהוגש ב-21.6.09, ובכלל, כל הפיצויים שנפסקו במסגרת פסק דין זה נפסקו עבור מה שקשור להעתקת הקברים בלבד. במצב דברים זה ציינה ב"כ הנתבעים כי מצטמצמות מאד טענותיה בכל הקשור לניכויים (וראו פרוטוקול, ע' 30). 30. בהמשך למצוין לעיל ובכלל, אין מקום להתייחס להוראות סעיף 60 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 ביחס לבני הזוג לוטטי, שכן אין קביעה מפורשת כי יש קשר בין הפנסיה המוקדמת שלהם לבין העתקת הקברים כשלעצמה. גם אין מקום לניכויים אחרים. 31. העניין היחיד שנותר רלבנטי הוא הקפאת סכום מסוים מן הפיצויים לאליהו לוטטי בקשר לגמלאות נכות כללית רעיוניות מן המל"ל, אשר לנוכח מה שנקבע במסגרת פסק דין זה ייתכן שיהיה זכאי להן. זאת לאור העובדה שלפי קביעת המומחית נכותו הנפשית הכוללת היא בשיעור 50%, ולפי מה שיקבע בפסק דין זה הוא איבד חלק ניכר מכושר השתכרותו, ובנתונים כאלה הוא עשוי להיות זכאי לגמלאות נכות כללית. לאור מה שנקבע לעיל לגבי ההשלכות של העתקת הקברים על הנכות הרפואית ועל הפגיעה בכושר ההשתכרות יש מקום שלא תוקפאנה כל הגמלאות שאליהו לוטטי עשוי להיות זכאי להן, אלא רק חלק יחסי שאותו יש לזקוף להעתקת הקבר. לנוכח כל שנקבע ביחס אליו אני קובע כי יש להקפיא עד קביעה של המל"ל בקשר לכך סכום שהוא בסדר גודל של 70% מהסכום המהוון של גמלאות נכות כללית שהוא עשוי להיות זכאי להן. בשל כך שהנתבעים, אשר עליהם הנטל בהקשר זה, לא סיפקו נתונים מתאימים אני קובע שיוקפא סכום כולל של 100,000₪ בקשר לאותן גמלאות, כאשר לאחר קביעה מתאימה של המל"ל יהיה מקום לערוך חשבונות מתאימים ומתוך סכום הגמלאות שיהיה רלבנטי יהיה מקום לזקוף 70% לחובת העתקת הקבר, ובעקבותיהם ישלם מי שיצטרך לשלם לרעהו את שיהיה עליו לשלם (בגדר הסכום המוקפא, או אף מעבר לכך). באותו שלב יהיה מקום להתחשב גם בשכר הטרחה הרלבנטי. יב. סיכום וסיום 32. לנוכח כל שצוין ושנקבע לעיל השורה התחתונה של פסק דין זה היא כדלקמן: א. התביעה נגד הנתבעים 2-7 נדחית, ללא צו להוצאות. ב. הנתבעת 1 תשלם לכל אחד מארבעת התובעים 90% מן הסכום המצטבר שיתקבל לגביו, לאחר צירוף כל הסכומים שנפסקו לזכותו במסגרת פסק דין זה. ג. מסכום הפיצויים הכולל לאליהו לוטטי יוקפא סך 100,000 ₪ ויש לפעול בקשר לתובע זה, לעניין גמלאות נכות כללית אפשריות, בהתאם למה שנקבע לעיל בסעיף 31. ד. על כל סכום שישולם לכל אחד מן התובעים בהמשך למה שנקבע לעיל יתווסף שכ"ט עו"ד בשעור 20% ממנו בצרוף מע"מ. ה. הנתבעת 1 תשלם לתובעים גם את אגרות המשפט ששילמו עם הגשת כל אחת מן התביעות המאוחדות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום כל אגרה. ו. התובעים פטורים מתשלום אגרות נוספות, והנתבעת 1 תספוג מה שקשור בכך (אילו היה בא חיוב בקשר לכך, היה חיוב זה מוטל על הנתבעת 1, הפטורה מתשלום אגרות). בתי עלמין / בתי קברותתוכנית ההתנתקות / מפונים