קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפליה על רקע מקום מגורים: א. פתח דבר: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט אברהים בולוס) מיום 26.02.09, בת.א. 2014/07, , לפיו נדחתה תביעת המערערים לפיצוי כספי בטענה כי לא הוכנסו למועדון ה"ורטיגו" שברמת דוד בשל הפליה על רקע מקום מגורים, וזאת בניגוד לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: "החוק"). ב. רקע: 1. המערערים 4-1, כולם בגירים, ובמועדים הרלוונטיים לתביעה היו חיילים בשירות סדיר. 2. המשיבה 1 הינה חברת מניות בע"מ אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה החזיקה ו/או שכרה מועדון ריקודים בשם "ורטיגו". 3. המשיבים 2 ו-3 הינם בעלי המניות ומנהליה בפועל של המשיבה 1. 4. המערערים וחבריהם הצטופפו יחד עם צעירים אחרים בכניסה למועדון, כל באי המועדון עברו מיון (סלקציה), וכחלק מאותה סלקציה המערערים ואחרים נתבקשו להציג בפני המאבטחים שבפתח המועדון תעודת זהות, וכל זאת, כטענת המערערים, לשם בדיקת מקום מגוריהם. 5. לאחר שהמערערים הציגו את תעודות הזהות, נאמר להם ע"י המאבטחים, כי לא יורשו להיכנס למועדון בהיותם תושבי קצרין, ואילו יתר חבריהם שהינם תושבי מושבים וקיבוצים ברמת הגולן הורשו להיכנס. 6. לאור השתלשלות האירועים כאמור, הגישו המערערים תביעה כספית על סך 200,000 ₪ בבית משפט קמא בטענה, כי הפלו אותם ללא כל הצדקה ועל רקע מקום מגורים בלבד. ג. פסק דינו של בית משפט קמא: 7. בית משפט קמא קבע עובדתית כי המערערים הוכיחו בפועל כי הם לא הוכנסו בסופו של יום למועדון, אך יחד עם זאת, הם לא הוכיחו כי הוטחה בפניהם מפורשות הסיבה העומדת מאחורי הסירוב לאפשר להם להיכנס. 8. בית משפט קמא בחן את השאלה, האם הבחנה על יסוד מקום מגורים בארץ, בפני עצמה, הינה בעלת עוגן ואחיזה בעילות המנויות בסעיף 3 לחוק. לאחר בחינה כאמור, קבע כי לא ניתן למצוא אחיזה להפליה הנטענת בלשונו של סעיף 3 לחוק ועל כן בחן את השאלה, האם הרשימה המצוינת בסעיף הינה רשימה סגורה או שמא רשימה שכל מטרתה להדגיש סוגי הפליה ולאו דווקא להעיד כי המחוקק ראה לצמצם את תחולת החוק לחלופות המנויות באופן קזואיסטי ומפורש. בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי העילות המנויות בסעיף 3 לחוק מהוות רשימה סגורה, מאחר והמחוקק גילה דעתו מפורשות, דעה המשתקפת לטעמיו מדברי ההסבר לחוק, לפיה תכלית החוק הינה טיפול בהפליה על רקע החלופות המנויות בסעיף 3 לחוק ותו לאו. בית משפט קמא מצא חיזוק למסקנה זו בבר"ע (י-ם) 478/08 ג.י.א.ת ניהול והשקעות בע"מ נ' ארז מור, . 9. בית משפט קמא אף ציין כי פרשנות זו מתיישבת עם סעיף 9(א) לחוק, הקובע: "העובר על הוראות סעיף 3, דינו - כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין)". לשיטתו של בית משפט קמא, פרשנות הנורמה הפלילית הנסמכת על סעיף 3 לחוק, מובילה למסקנה של סגירת רשימה זו, אחרת נחטא לתהליך הפרשני הנכון אשר מחייב יצירת ודאות בנורמה הפלילית, העברת אזהרה ברורה ונהירה, העדפת הפרשנות המקלה אשר מתיישבת עם תכליתה של הנורמה, ונסתור את עקרון החוקיות לפיו אין לאקונה בקודקס הפלילי ששתיקתו הינה בבחינת הסדר שלילי. 10. בסופו של יום, דחה בית משפט קמא את התביעה בקבעו כי ראוי להתייחס לרשימה הנ"ל כרשימה סגורה, באשר על רקע עילות אלו וההיסטוריה שקדמה לחקיקת החוק, קבע המחוקק את נקודת האיזון בתחרות שבין ערך השוויון לבין עקרון חופש ההתקשרות, כל הרחבה או צמצום יסיטו את נקודת האיזון מהתכלית שעומדת מאחורי חקיקת החוק, הסטה שמן הראוי כי תיעשה בדבר חקיקה ולא בדרך פרשנית. ד. טענות המערערים בתמצית: 11. שגה בית משפט קמא בקבעו, כי ההבחנה על בסיס מקום מגורים בארץ אינה בעלת עוגן ואחיזה בעילות ההפליה המנויות בסעיף 3 לחוק, בית משפט קמא לא ראה מבעד לקריטריון המיון בכניסה למועדון את ההפליה האסורה אשר אותה ראה המחוקק למגר. 12. הפליה על רקע השתייכות המערערים לקבוצה מסוימת, קרי, מגורים בישוב המאופיין בקהילה גדולה מארצות מוצא מזרחיות ודירוג סוציו-אקונומי נמוך, לעומת מגורי חבריהם בקיבוצים ובמושבים, הינה הפליה שיש למנעה. 13. סעיף 1 לחוק דן מפורשות ובהדגשה במטרת החוק, כפי שזו קבועה שם: "חוק זה נועד לקדם את השוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים". (כל עוד לא נאמר אחרת- ההדגשות שלי- י.כ.). אם לא די בזאת, מטרת המחוקק נלמדת עוד מדברי ההסבר להצעת החוק: "אחת הבעיות הקשות בתחום החברתי היא הפליה בהספקת מוצרים ושירותים ובכניסה למקומות ציבוריים. בסירוב לאפשר לאדם כניסה למקום ציבורי או לספק לו שירות או מוצר, רק בשל השתייכותו לקבוצה ובמיוחד קבוצה שיש לגביה היסטוריה של הפליה בעבר, יש משום פגיעה קשה בכבודו של האדם. בעת האחרונה נודע כי במקומות בילוי, למשל, נמנעה כניסה מאנשים בעלי חזות מזרחית". 14. שגה בית משפט קמא בקביעתו, לפיה ההפליה שהוכחה במישור העובדתי, מקורה אינו בעילות ההפליה המנויות בחוק איסור הפליה, קביעה מעין זו תוביל למדיניות משפטית שגויה, בלתי ראויה, המכשירה מיון על בסיס מקום מגורים והדבר אינו עולה בקנה אחד עם תכלית ומטרת החוק לשוויון. 15. ברור אפוא, כי הבחנה על-פי מקום מגורים הינה הפליה אסורה עפ"י החוק מחמת האפיון המובהק אשר קיים בישובים ובשכונות מסוימות, קרי ארצות המוצא של התושבים, נכשלות סוציו-אקונומית וגזע. 16. שגה בית משפט קמא שעה שהתעלם בפסק דינו מן העובדה, כי תושבי קצרין מאופיינים בקהילה גדולה יוצאת ארצות מוצא מזרחיות, מרביתם בעלי חזות מזרחית, אפיון סוציו-אקונומי נכשל וסטריאוטיפ חברתי שלילי כללי, דבר המצוי בידיעה השיפוטית. 17. נוכח הקביעה העובדתית של בית משפט קמא, כאמור, עצם בירור מקום מגוריהם של המערערים במהלך סלקציית הכניסה באמצעות תעודות זהות, ולאחר מכן שלילת כניסתם של המערערים בלבד, מחמת היותם תושבי קצרין, בעוד חבריהם מהמושבים והקיבוצים הוכנסו לפניהם ואחריהם, הרי שמתקיימת החזקה הקבועה בסעיף 6(1) לחוק. יתרה מכך, אף החזקה בסעיף 6(2) לחוק חלה היות ונמנעה כניסתם של המערערים, אשר נמנים עם קבוצה המאופיינת לפי העילות בסעיף 3 לחוק- נמנעה כניסתם של תושבי ישוב בעל מאפיין מובהק של ארצות מוצא וחתך סוציו-אקונומי. מכאן, חזקה שהמשיבים נקטו בהפליה אסורה עפ"י החוק במניעת כניסת המערערים, וחזקה זו לא נסתרה. 18. כנטען עוד ע"י המערערים לטעמם, שגה בית משפט קמא בהתעלמו מהעובדה כי זה מכבר נקבע, בהקשר של הפליה במקום עבודה, שבשיטתינו קיים איסור הפליה ולרבות זו, העקיפה (ראה: דנג"צ 4191/97 רקנט נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פד"י נ"ד (5) 330). לפיכך, אין לראות ברשימה המפורטת בסעיף 3 לחוק משום רשימה סגורה ויש לבער הפליה בין כאשר היא ננקטת באופן ישיר ובין כאשר היא נחבאת, פתלתלה ובלתי ישירה, כפי המקרה דנן. 19. המערערים מפנים בעניין זה לת.א. (עפ') 353-08-07 דוד לירן נ' קיבוץ רמת דוד ואח', , ממנו ניתן ללמוד על דפוס ההפליה המאפיין את המשיבה מס' 1. ה. טענות המשיבים בתמצית: 20. ב"כ המשיבים רואה להדגיש, כי בין אם מדובר ברשימה סגורה ובין אם לאו, מחצית מהמערערים נטשו את תביעתם, חלק מהעדים לא הגיעו לבית המשפט. 21. לטיעוניו כפי עיקרי הטיעון, יש לדחות את הערעור. 22. מעבר לעובדה ששני מערערים זנחו תביעתם כלשונו, הועלו טענות שדינן לא בא בבימ"ש קמא וקיים נסיון פסול לשינוי חזית. 23. אין לקבל הטענה לגבי האופי האתני של הישוב קצרין, לא מדובר באפליה. 24. המערערים לא הופלו ויש לדחות הערעור. 25. מוסיף וטוען ב"כ המשיבים, כי טענות המערערים בתצהיריהם אינם אמת ואין מחלוקת כי לא הייתה אפליה על רקע מקום מגוריהם, בקצרין. המערערים 1 ו-4 זנחו תביעתם ויש לדחותה מלכתחילה. 27. אין לקבל עמדת עדי התביעה, מר אבי בן שימול ומר ספי פסקל, באשר למערערים-תובעים האחרים. 28. המערער 3, דורון זבטני, נשא תעודת חוגר בה אין מען. העדים נכנסו בעבר למועדון ללא התניה. 30. תושבי קצרין אחרים מבלים במועדון, לא הוכח כלל כי המאבטחים ידעו מען המערערים, המערערים לא נשאו בנטל להוכחת תביעתם, בימ"ש קמא כי הדרישה הקבועה בחוק היא רשימה סגורה ומכאן יש לדחות הערעור. ו. דיון והכרעה: 1. כפתח דבר אציין, כי המערערים 1 ו-4 זנחו תביעתם מאחר ולא התייצבו למועד ההוכחות בבית משפט קמא ולא נחקרו על תצהיריהם, ומכאן לא הוכיחו תביעתם, הקביעות והמסקנות כפי בימ"ש קמא לא יכולות לחול עליהם ומכאן, דין ערעורם לדחייה ומטעם זה. 2. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בימ"ש קמא, בראיות שהונחו בפני וכן בטענות המערערים, קביעתי היא כי דין הערעור להתקבל באשר למערערים 2 ו-3 וכפי שיפורט להלן. המסגרת הנורמטיבית לדיון מצויה בחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000. תכלית החוק הינה קידום ערך השוויון ומיגור דעות קדומות בדרך יישומו תוך החלתו במגזר הפרטי. המחוקק, בנסותו להתמודד עם הבעיה החברתית של ההפליה, לרבות בכניסה למועדונים בבעלות פרטית, ראה לחוקק החוק ובכך החיל את עקרון השוויון גם על עסקים פרטיים. הדבר בואר במבוא להצעת החוק כמפורט לקמן: "אחת הבעיות הקשות בתחום החברתי היא הפליה בהספקת מוצרים ושירותים ובכניסה למקומות ציבוריים. בסירוב לאפשר לאדם כניסה למקום ציבורי או לספק לו שירות או מוצר, רק בשל השתייכותו לקבוצה, ובמיוחד קבוצה שיש לגביה היסטוריה של הפליה בעבר, יש משום פגיעה קשה בכבודו של האדם. בעת האחרונה נודע כי במקומות בילוי, למשל, נמנעה כניסה מאנשים בעלי חזות מזרחית. חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, המוצע בזה, שראשיתו בהצעה שהוכנה על ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל, נועד להתמודד עם תופעה שלילית זו ולהקנות לכלל האוכלוסייה הזדמנויות שוות בהנאה ממוצרים, משירותים וממקומות המיועדים להיות פתוחים לציבור הרחב. מוצע שהחוק יחול גם על עסקים פרטיים המחזיקים מקומות ציבוריים, או המספקים מוצרים או שירותים ציבוריים, שכן עיקר התופעה החברתית השלילית מתרחשת במקומות שהם בבעלות פרטית, כאמור. מדינת ישראל התחייבה בכמה אמנות בין-לאומיות למגר באמצעות חקיקה כל צורה של הפליה (האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, האמנה בדבר ביעור הפליה גזעית, האמנה בדבר ביטול הפליה נגד נשים לצורותיה). בחקיקה זו יש משום מתן ביטוי במישור המשפט הפנימי להתחייבויותיה של המדינה במישור הבין-לאומי. ... הרעיון הבסיסי העומד ביסוד חקיקה זו הוא שיש מקום להחלת עקרון השוויון גם על עסקים פרטיים, הפונים לציבור הרחב בהצעת מוצר, שירות או מקום ציבורי; ..... החוק המוצע מתווה איזון ראוי בין עקרון השוויון לבין השמירה על חופש ההתקשרות. החובה שלא להפלות מוטלת על מי שפתח את שעריו לציבור הרחב... החוק המוצע עולה בקנה אחד עם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא בא ליישם את התפיסה של כבוד האדם, להגן עליו מפני הפליה גם בתחום המשפט הפרטי, ולהקנות עילת תביעה אזרחית בשל הפליה, בסייגים הקבועים בו".  (ראה: דברי הסבר להצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התש"ס-2000, ה"ח 2871, 370). סעיף 3(א) לחוק, שעניינו איסור הפליה, קובע: "(א) מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות". עוד קובע החוק בסעיף 6(2) שבו חזקה ראייתית על פיה: "6. הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת: ... (2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה;" מאידך, קבע החוק בסעיף 3(ד) שבו, הגנה לפיה סירוב לספק שירות במקרים מסוימים לא יחשב כהפליה, ובין היתר נקבע: "3. (ד) אין רואים הפליה לפי סעיף זה - (1) כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי;" היינו, החוק אמנם אוסר הפליה, אך אינו אוסר עריכת אבחנות הנובעות ממהותו של השירות או המקום, כך למשל, החוק אינו אוסר על סירוב להכניס אדם למסיבה או למועדון, מהטעם שזה אירוע סגור למוזמנים בלבד, קרי, סירוב להכניס למועדון מטעם זה בלבד לא ייחשב כהפליה. מן הכלל אל הפרט: בית משפט קמא קבע בסעיף 9 לפסק דינו: "אני סבור, שבפועל הוכח בפניי כי ארבעת התובעים לא נכנסו בסופו של יום למועדון ובעניין זה התובעים שהעידו הותירו רושם אמין. יחד עם זאת, לא הוכח כי הוטחה בפניהם מפורשות הסיבה שעומדת מאחורי הסירוב לאפשר להם להיכנס... החזקות שבסע' 6 לחוק לא מחייבות את התובעים הוכחת סיבת ההפליה אלא מטילות עליהם נטל מופחת להוכיח שלא זכו לקבל את השירות, וענין זה הוכח, כן עליהם להוכיח השתייכותם לאחת הקבוצות המנויות בסע' 3 לחוק..." עוד קבע בסעיף 10 לפסק דינו: "מכל האמור ניתן לסכם, שהעובדה כי התובעים לא הורשו להיכנס הוכחה והנתבעים לא התאמצו להפריך טענה זו, לזאת אוסיף כי אין חולק שיתר חבריהם כן עברו את המאבטחים, וכי היחידים מבין החברים שהתארגנו לבלות יחדיו במועדון שהינם תושבי קצרין, הם רק התובעים... בנסיבות העניין, רוב תנאיה של החזקה שבסע' 6(2) מתקיימים, אם כי התנאי המהותי והחשוב של השתייכות התובעים לאחת הקבוצות המנויות בסעיף 3 לחוק מוטלת בספק..." כעולה מפסיקת בית משפט קמא, הטעם היחידי בגינו דחה את תביעת המערערים הוא כי הם אינם משתייכים לאחת הקבוצות המנויות בסעיף 3 לחוק. לפיכך, אין מקום לחזור ולדון בכל העובדות, מאחר ונקבע מפורשות ע"י בית משפט קמא כי המערערים אכן הוכיחו כי לא הוכנסו למועדון (ודוק - "...היחידים...תושבי קצרין, הם רק התובעים..."), עדיהם מהימנים הם, ומשכך השאלה היחידה העומדת לדיון בפתחו של ערעור זה הינה, האם המערערים משתייכים לאחת הקבוצות המנויות בסעיף 3 לחוק ואם לאו, ולמעשה האם סעיף 3 לחוק הינו בגדר רשימה סגורה או לאו. כאן, אינני מקבל את קביעתו של בית משפט קמא לפיה מדובר ברשימה סגורה, כוונת המחוקק כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק הייתה למנוע כל סוג של הפליה (ראה קטע מודגש בדברי ההסבר לעיל) ולהקנות לכלל האוכלוסייה הזדמנויות שוות בהנאה ממוצרים, משירותים וממקומות המיועדים לציבור הרחב. עובדה היא, כי כל 11 חבריהם של המערערים הוכנסו למועדון ה"ורטיגו" באותו ערב נשוא ערעור זה, כולם תושבי קיבוצים ומושבים, בעוד שרק ארבעת המערערים אשר הינם תושבי קצרין לא הורשו להיכנס למועדון, ללא כל הסבר מניח את הדעת מטעם המשיבים. (וראה לענין זה, החזקה כפי מצוות המחוקק ולא בכדי). אני רואה לנכון להסכים לעניין זה עם חוות הדעת, דעת יחיד בע"א (חיפה) 3724/06 קיבוץ רמות מנשה נגד מזרחי, (להלן: "פס"ד רמות מנשה") לפיה, העילות הקבועות בסעיף 3(א) לחוק אינן מהוות רשימה סגורה, בסעיף זה פורטו סוגי ההפליה העיקריים בלבד, כאשר: "ואולם פירוש החוק צריך להיות שכל הפליה שבבסיסה מתן יחס שונה לשווים היא הפליה פסולה האסורה על מי שבוחר לנהל עסק ציבורי או לספק שירות לכלל הציבור". לשיטתו של כב' השופט שפירא שם, במקרה שנדון לפניו לא הוכח שהמשיב הופלה מטעמים של צבע עורו (בעוד שבעלי דעת הרוב קבעו כי אכן הדבר הוכח), אלא שמסקנתו "...כל אירוע בו ניתן יחס שונה לשווים, ושאינו נכנס בגדרו של סעיף 3(ד) הנ"ל (לחוק- י.כ.), הוא בגדר של הפליה אסורה, גם אם אינו נכלל באופן מפורש תחת אחד מתת סוגי ההפליה שבסעיף 3(א) לחוק". (סעיף 3(ד) לחוק קובע שורה של מצבים שלא ייחשבו כהפליה בגדרו של החוק). בית משפט קמא אימץ את גישתו של כב' השופט צבי זילברטל דווקא בבר"ע (י-ם) 478/08 ג.י.א.ת ניהול והשקעות בע"מ נגד ארז מור, , אשר קבע כי רשימת העילות בחוק היא רשומה סגורה, תוך דחיית עמדתו של כב' השופט שפירא בעניין רמות מנשה. כאמור, אינני מקבל את עמדתו של בית משפט קמא כפי כב' השופט זילברטל בפסק הדין הנ"ל, היות וגישה זו אינה עולה בקנה אחד, לעניות דעתי, עם כוונת המחוקק ומטרת החוק לאמיתה. מסקנתי היא, הפליה על רקע מקום מגורים הינה הפליה פסולה שהחוק בא להגן מפניה, ולאור העובדה כי אך ורק(!) ארבעת המערערים תושבי קצרין לא הורשו להיכנס למועדון, ללא כל הסבר סביר מצד המשיבים, מתקיימת הלכה למעשה, החזקה הקבועה בסעיף 6(2) המצוטטת לעיל. היינו, המערערים לא הורשו להיכנס למועדון מחמת היותם תושבי קצרין, דבר המהווה הפליה על רקע מקום מגורים, ומאחר ולשיטתי רשימת העילות שבסעיף 3 לחוק אינה רשימה סגורה, עסקינן בהפליה פסולה. אין מקום להפליה מטעם כזה או אחר, וכמאמר המשנה (אבות, ג, יד) "חביב אדם שנברא בצלם". ראה, מהות ותכלית חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד ראה בעניין זה: New Zealand Bill of Rights Act 1990 No 109, ס' 19: 19 Freedom from discrimination (1) Everyone has the right to freedom from discrimination on the grounds of discrimination in the Human Rights Act 1993. (2) Measures taken in good faith for the purpose of assisting or advancing persons or groups of persons disadvantaged because of discrimination that is unlawful by virtue of Part 2 of the Human Rights Act 1993 do not constitute discrimination. This section was substituted, as from 1 February 1994, by section 145 Human Rights Act 1993 (1993 No 82). עוד ראה בענין זה א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ראשון, תורת הפרשנות הכללית, ע' 263: "מהי, איפוא, המטרה של הפרשנות במשפט? על שאלה זו עשויות להינתן תשובות שונות. תשובתי שלי היא זו: מטרת הפרשנות במשפט היא להגשים את המטרה של המשפט. תפקידה של הפרשנות במשפט הוא לבחור, מבין האופציות הלשוניות, את אותה אופציה המגשימה בצורה הטובה ביותר את המטרה של המשפט. עמד על כך ברינק (Brink) באומרו: ‘It is important to remember that the primary object of legal interpretation - statutes, constitutional provisions, and precedents-like most objects of interpretation, are human artifacts, the products of purposal activity. In interpreting the products of purposal activity, we must appeal to the purposes which prompted and guided the activity whose product we are trying to understand. This suggests that legal interpretation should involve appeal to the reasons, purposes, and intentions of those who enacted the law’. אכן, הפרשנות היא בעיני מכשיר ואמצעי. היא כלי אשר באמצעותו מגשים המשפט את מטרתו. מתן מובן לטקסט המשפטי עניינו, איפוא, מתן מובן לטקסט המשפטי המגשים בצורה הראויה ביותר את מטרותיה של הנורמה. הפרשנות הראויה היא, איפוא, הפרשנות המגשימה את מטרת המשפט". כך גם, בבג"ץ 6778/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לבטחון פנים, פד"י נח(2) 358, ע' 368, חזר בית המשפט והדגיש כי יש למלא תוכן מהותי את המונח שוויון, ומהות זו היא אחת מנגזרות הצדק וההגינות, ובתוך כך הפנה בית המשפט (כב' השופט חשין) לפס"ד רקנט (בג"ץ 6051/95 רקנט נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 289), שם צוין כי: "הפליה בין אדם לאדם פוגעת בחוש הצדק השוכן עמוק-עמוק בלבנו, והמשפט נחלץ והמשפט נחלץ בכל-כוחו ובכל-מאודו להגן על המקופח שלא-כדין ועל מי שהופלה לרעה. כללי השוויון ואיסור הפליה אין הם אלא כללי צדק והגינות שחברה מתוקנת לא תוכל היות בלעדיהם" (פס"ד רקנט, ע' 322). 3. אשר לטענת המשיבים, לפיה המערערים לא הציגו תעודות זהות בכניסה למועדון כנטען בתצהיריהם ומשכך יש לדחות הערעור, הרי שדינה של טענה זו לדחייה. האבחנה בין תעודת זהות לבין תעודה מזהה הינה שולית ואיני רואה מקום לייחס משקל לעובדה, כי בתצהירים צוינו המילים "תעודת זהות" ולא "תעודה מזהה". מה גם שמערער מס' 2 הציג כעובדה תעודת זהות בכניסה למועדון, וכן עד התביעה, מר אבי בן שימול, אף הוא העיד כי הציג רשיון נהיגה בכניסה וכידוע, המען מופיע גם מופיע ברשיון נהיגה. באשר למערער מס' 3, אשר העיד בפני בית משפט קמא כי הציג תעודת חוגר בכניסה למועדון, מסקנתי היא, כי אין בעובדה זו כדי להעלות או להוריד דבר בנסיבות הענין כאן, מאחר והמערערים עמדו מקובצים יחדיו בכניסה למועדון, ויתרה מזאת, הנ"ל עמדו בכניסה נפרדת מזו של המושבניקים והקיבוצניקים, דבר המחזק את הסברה כי המאבטחים בכניסה ידוע ידעו כי המערער מס' 3 אף הוא מקצרין. מכל מקום, קביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא ברורות וכך גם כך מהימנות התובעים על פי קביעתו ובכגון אלה לא תתערב ערכאת ערעור אלא במקרים חריגים וקיצוניים שאינם בנמצא כאן. מכלל המקובץ לעיל, המסקנה היא, כי עסקינן בהפליה פסולה המהווה פגיעה קשה בכבוד האדם ובזכות לשיוויון בין שווים, ואל לנו לתת יד לדבר. 4. דווקא במקומותינו, צריכה להיות רגישות יתר למניעת הפליה, חרות ושוויון הם בנפשנו ומצווה עלינו לדקדק בהם כחוט השערה. בל יגידו בגת או בחוצות אשקלון כי כאן, דווקא במקומותינו, אנו שחווינו בנכר הפליה, מפלים, ובניגוד למצוות המחוקק. כפי דעתי, אין מדובר ברשימה סגורה, וכקביעה העובדתית כפי בימ"ש קמא וכפי המפורט לעיל בקביעותיי, יש ליתן למערערים אשר התייצבו, טרחו והוכיחו תביעתם, סעד ותרופה בהתאם. 5. לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להתקבל, ואני קובע כי על המשיבים לפצות המערערים 2-3 אשר טרחו, התייצבו והוכיחו תביעתם, בסך כולל של 15,000 ₪, לכל אחד. סיכומו של עניין, הערעור מתקבל כמפורט לעיל. 6. אני מחייב את המשיבים בהוצאות המערערים ושכ"ט ב"כ כדי סך כולל של 8,000 ₪. הפליה / אפליה