קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפסקת גבייה לאחר בקשת אישור תביעה ייצוגית: לפניי בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, שעניינה שתי אגרות שגבתה לשכת רישום המקרקעין. הראשונה, אגרה שנגבתה בגין בקשה לרישום ירושה על פי דין או על פי צוואה, בנוסף על אגרת הרישום, שגובהה מחצית מאגרת הרישום, אותה הגדירה המשיבה כ"מחצית האגרה לרשות המקומית". השנייה, אגרה שנגבתה בגין הגשת בקשה לרישום עסקה או שירות אחר. המדינה הודיעה על הפסקת גביית האגרה שהוגדרה על ידה כ"מחצית האגרה לרשות המקומית", בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). השאלה המתעוררת האם הפסקת הגבייה עונה על התנאים שבחוק התובענות הייצוגיות וכן שאלת הגמול לתובע ובאי כוחו . 1. רקע הדברים חוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הוא החוק המסמיך שמכוחו הותקנו תקנות המקרקעין (אגרות), תשל"ה- 1974 (להלן: "תקנות המקרקעין"), הקובעות את סכומי אגרות הרישום ואגרות השירות. סעיף 149(א) לחוק המקרקעין, המגדיר את סמכות שר המשפטים לעניין הטלת האגרות, קובע כי שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות אגרות לעניין חוק זה וכן לקבוע מי יהיה חייב בתשלום האגרה. סעיף 3(א) לתוספת קבע, כי בקשה לרישום ירושה על פי דין או על פי צוואה תשולם אגרה בסך 106 ₪ (כיום, לאחר התיקון מיום 1.1.09 (ק"ת תשס"ט מס' 6739, עמ' 3225), בו שונה ועודכן גובה האגרות בגין העלייה במדד המחירים לצרכן, גובה אגרת הבקשה לרישום ירושה עודכן ושונה מ-106 ל-113 ₪). אלא שבעת רישום ירושה בפנקסי המקרקעין, נדרש מבקש הרישום לשלם, כתנאי לרישום, אגרה נוספת ששיעורה מחצית מאגרה זו, בסך של 53 ₪, שהוגדרה על ידי המשיבה כ"מחצית האגרה לרשות המקומית" (להלן: "מחצית האגרה לרשות המקומית"). אגרה זו נגבתה מן התובע לאחר שביום 19.3.06 הגיש בקשה לרישום צוואה ללשכת המקרקעין בחולון. התובע טען, כי אגרה זו נגבתה שלא כדין, מאחר שתקנות המקרקעין כלל אינן כוללות חיוב בתשלום אגרה זו. ביום 2.7.07 הגיש התובע תובענה מנהלית וכן בקשה לאישור התובענה כייצוגית (בש"א 31160/07), בגין גביית האגרות הנ"ל ע"י המדינה, על פי סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות (להלן: "הבקשה" או "בקשת האישור"). המבקש טען, כי אגרות אלה נגבו שלא כדין, והביאו להתעשרות המדינה שלא כדין. בדיון שהתקיים לפניי ביום 6.4.08, המלצתי למשיבה לשקול את הפסקת גביית האגרה שהוגדרה על ידה כ"מחצית האגרה לרשות המקומית". ביום 5.5.08 הודיעה המשיבה כי היא מקבלת את המלצת בית המשפט, ומודיעה על הפסקת גביית האגרה החל מיום 1.6.08 (בשל הצורך להתאים את מערכת המחשוב להפסקת הגבייה) בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, וזאת, מבלי להודות בטענת המבקשת לפיה האגרה נגבתה שלא כדין (להלן: "הודעת המשיבה על הפסקת הגבייה"). 2. טענות הצדדים בהודעתה על הפסקת הגבייה, טענה המדינה כי האגרה הנדונה נגבית כדין, וכי ההחלטה שהתקבלה בדבר הפסקת הגבייה, מקורה בתפיסה לפיה חוק הרשויות המקומיות הינו חוק ישן ויש מקום לבחון את תכליתו ומטרותיו מחדש, ועל כן, במקביל להפסקת הגבייה, תפעל המדינה לשינוי או ביטול חוק הרשויות המקומיות. בתגובתו להודעת השיבה על הפסקת הגבייה מיום 6.5.08, טען המבקש כי מאחר שהמשיבה אינה מודה בטענתו לפיה "מחצית האגרה לרשות המקומית" נגבתה שלא כדין, הודעתה לא ניתנה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, ולכן אין לדחות את בקשת האישור בכל הנוגע לאגרה זו. לטענת המבקש, הפטור שמעניק סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות לרשות לאחר שהודיעה כי תחדל מהגבייה, מותנה בכך שהרשות תודה שהגבייה נעשתה שלא כדין ותאות להשיב את הכספים שגבתה שלא כדין באם תוגשנה נגדה תביעות השבה פרטניות באותו עניין. המשיבה טענה בתגובתה, כי די בהודעתה על הפסקת הגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור כדי להיכנס בגדרו של סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המורה על דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, וכי על פי הוראות הסעיף, הרשות אינה מחויבת להודות כי הגבייה נעשתה שלא כדין. כן טענה המשיבה, כי עמדתה לפיה תחדל מהגבייה על אף שהגבייה נעשתה כדין, אינה מאיינת את האפשרות להגיש תביעות השבה פרטניות במסגרתן תתברר הזכאות להשבת האגרה ששולמה. המשיבה טוענת, כי אילו הפרטים שנגבתה מהם האגרה היו זכאים להשבה מיידית של הכספים שנגבו מהם, לא היה כל טעם במנגנון הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, לפיו משהודיעה הרשות על חדילת הגבייה, יש להורות על דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, שכן המשמעות המעשית של זכאות "אוטומאטית" כזאת היא קבלת התובענה הייצוגית. 3. האם הודעת המשיבה על הפסקת הגבייה ניתנה בהתאם לסעיף 9(ב) סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כדלהלן: "בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגבייה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע." מלשון הסעיף, עולה כי התנאי ל"קבלת הפטור" ודחיית בקשת האישור, הוא הודעת הרשות על הפסקת הגבייה והוכחה על כך שהגבייה הופסקה במועד הקובע. הסעיף אינו קובע דרישה להודאה בדבר אי-חוקיות הגבייה. הצדדים מפנים לפסיקה העוסקת בהודעת רשות על הפסקת גבייה לפי סעיף זה, כאשר הם עומדים על השאלה, האם נדרש קשר סיבתי בין הגשת התובענה הייצוגית לבין הפסקת הגבייה, על מנת שהודעת הרשות תיכנס בגדר הסעיף. שאלת הקשר הסיבתי בין הגשת התובענה הייצוגית לבין הפסקת הגבייה עומדת לדיון לעיתים, בעיקר בהקשר של קביעת הגמול לתובע ושכר הטרחה לבא כוחו. זו אינה השאלה העומדת כאן לדיון בהקשר של קבלת הודעת המשיבה לעניין דחיית בקשת האישור. בהחלט ייתכן שהמשיבה החליטה על הפסקת הגבייה בעקבות הגשת התובענה ושקיים קשר סיבתי בין הגשתה לבין הפסקת הגבייה. אלא שהמבקש מלין על כך שהמשיבה מסרבת להודות באי-חוקיות הגבייה, וטוען כי מסיבה זו אין לקבל את הודעתה על הפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב). לפיכך, השאלה העומדת לדיון כאן, היא האם על מנת להכנס בגדרו של סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות המורה על דחיית בקשת האישור, די בהפסקת הגבייה, שמא הרשות נדרשת, בנוסף לכך, גם להודות בכך שהגבייה נעשתה שלא כדין. בת.א (ת"א) 1189/08 ליאם מימון והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , ניתן ביום 15.7.08), ציינה כב' השופטת רות רונן: "מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה הפסקת הגבייה אין משמעותה בהכרח הודאה של הרשות בצדקת טענותיו של התובע הייצוגי. יחד עם זאת, התובע הייצוגי המביא להפסקת גבייה, מביא בכך בהכרח תועלת לקבוצה (אף אם הרשות איננה מודה בטענותיו), ועל כך הוא זכאי לגמול." (ההדגשה אינה במקור). גם בת.מ 203/06 (חי') איזנברג נ' מחסני ערובה נעמן בע"מ (לא פורסם, , ניתן ביום 31.8.06), נדחתה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, על אף שהנתבעת שם לא הודתה כי הגבייה נעשתה שלא כדין: "בהודעת הנתבעת לבית המשפט.. הודיעה הנתבעת כי בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות: "כי מאז הגשת הבקשה להגשת תובענה ייצוגית, אין היא גובה מע"מ שלא כדין." אמנם בהודעה האמורה ביקשה הנתבעת להדגיש כי אין באמור לעיל משום הודיה בטענה המוכחשת על ידה כי היתה גביית מע"מ שלא כדין לפני הגשת הבקשה... משניתנה ההודעה האמורה, חל האמור בסעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות." (ההדגשה אינה במקור). כך גם בבבש"א 19983/06 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל- מנהל המכס ומס בולים (לא פורסם, , ניתן ביום 6.2.07): "ביום 31.8.06 ניתנה הודעה מטעם המשיב, בהתאם להוראת סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006, האומרת כי אף על פי שהמשיב סבור שגביית מס בולים על רכיב מע"מ בעסקאות נעשית כדין, הוא החליט להפסיק את הדבר... נוכח הודעת המשיב בטל הצורך במתן החלטה בדבר אישור התובענה וממילא גם אין צורך לברר אותה." (ההדגשה אינה במקור). מטרת החקיקה גם היא אינה מחייבת זאת. די בכך שבפועל הרשות מפסיקה את הגבייה, כדי להביא לתוצאה בשלה הוגשה התביעה. על-כן, הרשות אינה נדרשת להודות כי הגבייה שהופסקה נעשתה שלא כדין על מנת על מנת להכנס בגדרו של סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המורה על דחיית בקשת האישור, ודי בהפסקת הגבייה שבשלה הוגשה בקשת האישור לשם כך. על כן יש לקבל את הודעת המשיבה על הפסקת הגבייה, ולהורות על דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. 4. הגמול למבקש ולבא כוחו א. כללי סעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי משדחה בית המשפט את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית בהתאם לסעיף 9(ב), רשאי הוא לפסוק גמול למבקש בהתחשב בשיקולים הקבועים בסעיף 22(ב), וכן לפסוק שכר טרחה לבא כוח המבקש בהתאם להוראות הקבועות בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות. סעיף 22(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו גמול לתובע המייצג, קובע כדלהלן: "בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי; התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית." סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו שכר טרחה של בא כוח המייצג קובע כדלהלן: "(א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור. (ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך; מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית; האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך; הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית. (ג) בית המשפט רשאי לקבוע לבא כוח מייצג שכר טרחה חלקי על חשבון שכר הטרחה הכולל, אף בטרם הסתיים הליך הבירור של התובענה הייצוגית, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין, וככל הניתן, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב)." מניתוח הקריטריונים הנ"ל, עולה כי קיימת חפיפה כמעט מלאה בין השיקולים לפסיקת הגמול לתובע המייצג לבין השיקולים לפסיקת שכר הטרחה לב"כ המייצג. יחד עם זאת, המחוקק הוסיף לשיקולים לפסיקת שכ"ט שני מדדים נוספים: האופן בו ניהל ב"כ המייצג את ההליך, והפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית. ניתן לחלק את רשימת השיקולים לגמול לתובע המייצג ולשכר הטרחה לבא כוחו לשלוש קטגוריות עיקריות: שיקולי תשומה, שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת, ושיקולי הכוונה ציבורית. (ד"ר אלון קלמנט, "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט, תשס"ז, 131, בעמ' 158-162 (להלן: "קלמנט", "תובענות ייצוגיות"). ד"ר קלמנט במאמרו תובענות ייצוגיות, מחלק את הקריטריונים שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות, לשלוש קטגוריות. הראשונה, שיקולי התשומה, הם שיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטלו על עצמם התובע המייצג ועוה"ד, כגון שכר טרחה, סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך. מאחר שתובענות ייצוגיות לא יוגשו אלא אם כן יוכלו מגישיהן לצפות לרווח, צריכים הגמול שכר הטרחה לכסות, לכל הפחות, את עלויות הגשת התביעה הייצוגית, תוך התחשבות בסיכון שעלויות אלה לא יכוסו כלל משום שהנתבע יזכה בתובענה. הקטגוריה השנייה, שיקולי התפוקה לקבוצה המיוצגת, הם שיקולים הנוגעים לתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת. בשיקולים אלה ייכללו הקריטריונים של התועלת לחברי הקבוצה המיוצגת, ואופן ניהול ההליך. מטרתו של הליך התובענה הייצוגית אינה לשרת את האינטרסים של התובע המייצג ובא כוחו, אלא את אלה של הקבוצה המיוצגת ושל הציבור בכלל. הקטגוריה השלישית, שיקולי הכוונה ציבורית, הם שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מן התובענה הייצוגית ולהכוונה ראויה של המשאבים שמושקעים בשוק בחיפוש, הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, שתועלתן הציבורית גדולה ביותר. בשיקולים אלה ייכללו הקריטריונים של החשיבות הציבורית והפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק. לתובענה הייצוגית מטרות נוספות פרט לפיצוי חברי הקבוצה המיוצגת. עליה לקדם את אכיפת הדין, להרתיע מפני הפרתו ולהיות יעילה והוגנת, בפרט מנקודת מבטו של הנתבע. בע"א 9134/05 אליעזר לויט, עו"ד נ' קו-אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (לא פורסם, , ניתן ביום 7.2.08, להלן: "פסק הדין בעניין לויט"), קבע כב' השופט א' גרוניס כי השיקולים הקבועים בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות מהווים רשימה לא ממצה. עוד קבע כי הסעיף נועד להתוות שיקול דעת לבית המשפט וכי אין לקבוע נוסחה קשיחה בעניין שכ"ט שנפסק לטובת ב"כ התובעת הייצוגי. ב. יישום השיקולים לקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה במקרה דנן (1) שיקולי תשומה (שכ"ט, הוצאות, סיכון ומורכבות ההליך) המבקש ובאי כוחו נטלו סיכון בהגשת התובענה ובקשת האישור, ויש לקחת בחשבון את העובדה שמדובר במבקש הוא אדם פרטי ולא רשות ציבורית או גוף בעל כיס עמוק, ובעורכי דינו, שאף פסיקת הוצאות של אלפי שקלים, במקרה של דחיית התביעה, מהווים סיכון מבחינתם. כמו כן, אין ספק כי ב"כ המבקש טרחו ועמלו על הגשת התובענה, ובקשת האישור ועל כן יש לפסוק לטובתם גמול ושכר טרחה, כמקובל ועל דרך האומדן, ובהתחשב ביתר השיקולים לקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה. ביחס למורכבות ההליך, עיקרה של המחלוקת בין הצדדים היתה שאלה משפטית מוגדרת הנוגעת לעניין סמכותה של המשיבה לגבות את האגרה הנ"ל. בהקשר זה, יש להתחשב גם בכך שהמשיבה קיצרה את ההליך כאשר כבר בתחילת הדרך פעלה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות והודיעה על הפסקת הגבייה, על פי המלצת בית המשפט; מה שהביא לחסכון בזמן, משאבים וטרחה לצד שכנגד, וכן בחסכון של זמן שיפוטי של בית המשפט. (2) שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת (התועלת לחברי הקבוצה ואופן ניהול ההליך) "מחצית האגרה לרשות המקומית" עמדה על סך של 53 ₪ במועד הגשת התביעה, ואילו היתה נגבית גם כיום, יש לשער ששיעורה היה מתעדכן בהתאם לשיעור אגרת הרישום שעודכנה מ-106 ₪ ל-113 ₪, כך ששיעורה היה עומד על סך של 56.5 ₪. קשה לאמוד את החסכון שהושג לציבור שיבקש לרשום ירושה על פי דין או על פי צוואה, כיוון שלא ניתן לחזות את מספר המבקשים העתידיים. יחד עם זאת, אין ספק בדבר קיומה של התועלת והחסכון העתידי לציבור המבקשים, וכן בדבר קיומה של התועלת הציבורית שתצמח מפעולת המדינה שתפעל לשינויו או לביטולו של חוק הרשויות המקומיות, כפי שהצהירה, בהיותו חוק ישן שיש מקום לבחון את תכליתו ומטרותיו מחדש. לעניין אופן ניהול ההליך, אני סבורה כי ההליך התנהל בצורה ראויה, יעילה והוגנת. ביחס לשאלת הקשר הסיבתי בין הגשת בקשת האישור לבין הפסקת גביית האגרה, לא הוכח כי רק בעקבות הגשת הבקשה הופסקה גביית האגרה, אולם נראה שאלמלא הגשת התובענה, המשיבה היתה ממשיכה לגבות את האגרה. מכל מקום, אין ספק שהגשת התובענה זירזה את התהליך, והביאה את המשיבה לידי מסקנה כי יש לחדול מגביית האגרה, ולפעול לשינויו או ביטולו של חוק הרשויות המקומיות. (3) שיקולי הכוונה ציבורית (חשיבות ציבורית והפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק) חשיבותה הציבורית של הגשת תובענה ייצוגית בגין גביית אגרה שלא כדין היא ביישום עקרון שלטון החוק, שכן סביר להניח שאלמלא היתה מוגשת, הרשות היתה ממשיכה לגבות את האגרה שלא כדין. חשיבותן של תובענות ייצוגיות כאלה נובעת גם מהאפקט ההרתעתי והחינוכי שהן מפעילות כלפי רשויות ציבוריות לפעול על פי חוק, ולהימנע מהטלת אגרות ותשלומי חובה שלא כדין. במקרה דנן, המשיבה לא הודתה בטענת המבקש לפיה גביית האגרה שלא כדין, ונושא חוקיות גביית האגרה לא נדון לאור הודעת המשיבה על הפסקת הגבייה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. יחד עם זאת, אין ספק בדבר התועלת הציבורית של הגשת התובענה, שכן במקביל להפסקת הגבייה, הצהירה המדינה שתפעל לשינויו או לביטולו של חוק הרשויות המקומיות, שהוא חוק ישן ויש מקום לבחון את תכליתו ומטרותיו מחדש, כדבריה. לעניין הפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק, קריטריון זה מיועד להרתיע תובעים מפני הגשת תביעות ייצוגיות בשיעור מופרז ובלתי מבוסס (ר' פסה"ד בעניין לויט הנ"ל). במקרה דנן, המבקש לא נקב בסכום מדויק, ולמעשה ביקש את השבת האגרה לכל מי שהאגרה נגבתה ממנו במשך התקופה הרלבנטית לתובענה (דהיינו, עד שנתיים לפני הגשת בקשת האישור, לפי סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות), ומכאן שלא מדובר בניסיון להפריז או להכפיש את שמה של המשיבה. מכל מקום, במקרה שלפניי, כלל לא נפסק סעד כספי לחברי הקבוצה, שכן המשיבה הודיעה על הפסקת הגבייה, והבקשה להגשת תובענה ייצוגית נדחתה עפ"י ההסדר הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. ג. שיעור הגמול ושכר הטרחה לתובע הייצוגי ולבא כוחו בת.מ 123/07 (בש"א 30728/07) שרית חבה נ' עיריית בת-ים (לא פורסם, , ניתן ביום 22.2.09) סקרתי בהרחבה פסקי דין בהם נדחו בקשות לאישור תובענות כייצוגיות ונפסקו גמול ושכר טרחה בהתאם להליך הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. כפי שציינתי שם, לא השתכנעתי כי קיים נוהג בדבר שיעור הגמול ושכר הטרחה שיש לפסוק במקרים שבהם הודיעה הרשות על הפסקת הגבייה על פי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, אלא ששיעור הגמול ושכר הטרחה נפסקים בכל מקרה על פי נסיבותיו, ולאור השיקולים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות בסעיפים הנ"ל. 5. סוף דבר בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, לאור הודעת המשיבה על הפסקת גביית האגרה, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית. יש לזכור, כי הבסיס הרעיוני לגמול ולשכר הטרחה הוא בעשיית עושר, וכי יש לגמול לתובע הייצוגי ולבא כוחו שהטיבו עם הקבוצה המיוצגת ועם הציבור כולו, וזאת על מנת לקדם את מכשיר התובענות הייצוגיות במקרים הראויים. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את המשיבה לשלם לתובע גמול בסך של 60,000 ₪, ולב"כ התובע 150,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכומים אלה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. תביעה ייצוגית