קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות ביטוח תאונות אישיות עקב תאונת דרכים: לפני מונח ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום ת"א-יפו (כב' השופטת ורדינה סימון) מיום 9.1.2007, בגדרו נתקבלה תביעתו של המשיב לקבלת תגמולי ביטוח מהמערערת עקב נכות שנגרמה לו כתוצאה מתאונת דרכים שעבר (ת.א. 55153/04) . רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט קמא 1. ביום 31.5.2000 נפגע המשיב בתאונת דרכים במסגרת עבודתו. התאונה הוכרה כתאונה עבודה, ונקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) נכות צמיתה בשיעור של 34% החל מיום 31.5.2003. 2. המשיב כמובטח בביטוח תאונות אישיות אצל המערערת, הגיש תביעה כספית לתשלום תגמולי הביטוח, לבית המשפט קמא ביום 15.8.2004. 3. המערערת הגישה בקשה לרשות להגן, במסגרתה העלתה את הטענה כי התביעה התיישנה. במהלך הדיון הסכימו הצדדים כי השאלה היחידה אשר תהא במחלוקת היא זו: "ממתי יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, ממועד אירוע התאונה או ממועד התגבשות הנכות הצמיתה". עוד הוסכם כי במידה ויפסוק בית המשפט כי המועד הקובע הינו מועד התגבשות הנכות הצמיתה, אזי ישולם לתובע פיצוי בשיעור 30% נכות, בצירוף 20% שכ"ט עו"ד ומע"מ ותוספת החזר אגרת בית משפט. 4. ביום 29.11.2006 נתן בית המשפט קמא החלטה, כי התביעה לא התיישנה, ובעקבות אותה החלטה ניתן ביום 9.1.2007 פסק הדין על נימוקיו כמוסכם. בית המשפט קמא נימק את פסק דינו כמפורט להלן. 5. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 (להלן - החוק) קובע: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". "מקרה הביטוח" הוגדר בסעיף 53 לחוק: "בביטוח תאונה מקרה הביטוח הוא תאונה שקרתה למבוטח או לזולתו, בביטוח מחלה - מחלה שחלה בה, ובביטוח נכות - נכות שלקה בה". מכאן כי המחוקק הבדיל בין "ביטוח תאונה" בו "מקרה הביטוח" הינו יום התאונה לבין "ביטוח נכות" בו "מקרה הביטוח" הוא היום בו לקה המבוטח בנכות. לדעת בית המשפט קמא יש לקבוע כי היום בו לקה המבוטח בנכות לעניין ההתיישנות, הוא היום בו נתגבשה אותה נכות. 6. בית המשפט קמא קבע כי יש לקרוא את הסעיפים הנ"ל במשולב עם סעיף 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות) הקובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". עילת התביעה אינה מתגבשת כל עוד לא הגיעה לכלל הגיבוש והמסוימות הנדרשים להיווצרותה, לענייננו כל עוד לא קבע המומחה כי נגרמה לתובע נכות צמיתה ואת שיעורה. אין לקבל "מצב בו יחלפו 3 שנים מאז קרתה התאונה, טרם התגבשה נכות צמיתה לתובע, כך שאין באפשרותו להגיש תביעתו, אך כשיגיש תביעתו מאוחר יותר, עם התגבשות הנכות הצמיתה, תידחה התביעה על הסף מחמת התיישנות" (פסקה 3 לפסק הדין). 7. בית המשפט קמא הפנה לפרשנות מקבילה בערכאות המחוזי והשלום. אחד מפסקי הדין עליהם התבסס בית המשפט קמא הוא דעת הרוב, שניתנה מפי כב' השופטות (כתארן אז) א' קובו ומ' רובינשטיין וכנגד דעתו החולקת של כב' סגן הנשיא יהושע גרוס, בע"א (ת"א) 1105/01 אמיתי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ ( 8.4.2003). 8. על דברים אלה הוסיף בית המשפט קמא וקבע כי במקרה דנן משהסכימו הצדדים בגוף הפוליסה כי הנכות של המוסד לביטוח לאומי היא המחייבת את הצדדים, מנועה המערערת מלטעון כי התביעה התיישנה, שכן עבור התקופה עד ליום 31.5.2003 קבע המל"ל נכות זמנית ונקבע כי לתובע נגרמה נכות צמיתה רק החל מ-31.5.2003. 9. המערערת הגישה את הודעת הערעור ביום 21.1.2007. 10. במהלך הדיון, שנערך ביום 16.4.2007, לפני כב' השופט א' שילה, הצהירו ב"כ הצדדים "...היה ולא נגיע לפשרה, נודיע לבית המשפט אם אנו מבקשים להמתין להכרעה בבית המשפט העליון בפרשת אמיתי שתחייב גם בענין זה". 11. ביום 3.6.2007 בעקבות הודעה מטעם המערערת ניתנה החלטה בזו הלשון: "תואיל המערערת להודיע עמדתה לעניין עכוב השמיעה עד לאחר מתן פס"ד בפרשת אמיתי". המערערת הודיעה "כי היא מסכימה לעיכוב השמיעה בערעור שבנדון עד לאחר מתן פס"ד בפרשת אמיתי בבית המשפט העליון". בית המשפט (כב' השופט א' שילה) החליט (25.6.2007) כי ההליכים יעוכבו עד לאחר מתן פסק דין בעניין אמיתי. 12. ביום 14.8.2008 נתנה החלטה על ידי בית משפט זה בה נאמר "...לכאורה לאור אשר נפסק לאחרונה בפר' אמיתי (ע"א 1806/05 מיום 21.5.08) ובהתאם לאשר הוסכם בזמנו בין הצדדים מצופה על קבלת הסכמת הצדדים בהתאם". טענות הצדדים: 13. ביום 11.9.2008 הודיעה המערערת כי היא עומדת על הערעור לאור אשר נפסק בעניין אמיתי (ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח אמיתי ז"ל ( 21.5.2008)) (להלן - ההודעה). שם קבע בית המשפט העליון (מפי דעת הרוב) כי בתביעה לנכות צמיתה עקב תאונה יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות מיום אירוע התאונה. לטענתה, בהתאם להלכה הפסוקה ובהתאם למסמכים המונחים לפני בית המשפט, משהוגשה תביעתו של המשיב לבית המשפט השלום ביום 15.8.2004 לקבלת תגמולי הביטוח בגין נכות צמיתה שמקורה בתאונה מיום 31.5.2000, דינה להידחות על הסף הואיל והוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. 14. המשיב הגיב כי לדעתו יש לאבחן בין פרשת אמיתי לנידון דידן, זאת בשל ניסוחה הספציפי של הפוליסה: "הייתה למבוטח עילה לתביעה גם מהמוסד לביטוח לאומי עקב קרות מקרה הביטוח, תחייב הקביעה של המוסד לביטוח לאומי לגבי שיעור נכותו של המבוטח הנובעת ממקרה הביטוח גם את הצדדים לפוליסה זו, למעט קביעה של אחוזי נכות בגין 'תקנת מקצוע' (תקנה 15)". בענייננו, לאחר קרות התאונה פנה המשיב אל המל"ל, והאחרון הכיר בתאונה כתאונת עבודה. בתחילה נקבעו לו אחוזי נכות זמנית ולאחר מכן נקבע כי נותרו לו 34% נכות לצמיתות החל מיום 31.5.2003. טוען המשיב כי לאור ניסוחה של הפוליסה, יש לפרש כי מקום בו הנכות הצמיתה נקבעת לפי המל"ל והיא המחייבת את חברת הביטוח, יש לפרש כי קביעה זו היא המהווה את "מקרה הביטוח". 15. המערערת בכתב התשובה דחתה את ניסיונו של המשיב לאבחן בין הנידון דידן לבין פס"ד אמיתי. ראשית טענה, כי בית המשפט העליון, על אף כי עסק במקרה ספציפי, קבע הלכה כללית בסוגיה של התיישנות תביעה שעילתה נכות מתאונה. שנית, טענתו זו של המשיב נדחתה בעבר על ידי בתי המשפט, הן המחוזי והן העליון, שקבעו כי אף בפוליסה, כגון דא, בה נקבע כי הצדדים קשורים לקביעת המל"ל לעניין שיעור הנכות הצמיתה אין בכך בכדי להאריך את תקופת ההתיישנות ואל לו למבוטח להמתין עד לקביעת המל"ל (ע"א 1504/02 (ת"א) שטרן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם 19.3.2006) ; ע"א 3238/06 (חיפה) מסלח נ' שילוח חברה לביטוח בע"מ ( 3.6.2007) ; ע"א (ת"א) 2332/04 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' סטרוגו ( 9.11.2006) בקשת רשות ערעור שהוגשה על פס"ד זה נדחתה רע"א 10237/06 ( 11.4.2007) (להלן - פס"ד סטרוגו). 16. לאור השתלשלות הדברים, כפי שפורטה לעיל, אין צורך להיזקק לאמור בהודעת הערעור אשר הוגשה קודם לפס"ד אמיתי, שומה עלינו להתייחס לאמור בהודעה מטעם המערערת, בתגובה להודעה ובתשובה לתגובה. דיון והכרעה 17. יש לומר כבר עתה כי דין הערעור להתקבל לאור פס"ד אמיתי ופס"ד סטרוגו. 18. כאמור, הצדדים מסכימים כי ההלכה המחייבת היום כפי שהובעה בפס"ד אמיתי (בדעת הרוב של כב' השופטים א' רובנישטיין וא' פרוקצ'יה וכנגד דעתה החולקת של כב' השופטת ע' ארבל) הינה כי המועד של מקרה הביטוח ממנו מתחיל מירוץ ההתיישנות הוא מועד התאונה ולא המועד בו התגבשה הנכות הצמיתה של המבוטח. 19. שני סייגים להלכה זו הוזכרו בפסק הדין. כב' השופט א' רובינשטיין מזכיר כי על הנזק להתגלות באותו המועד שאם לא כן תחול ההשעיה הקבועה בדין דוגמת סעיף 8 לחוק ההתיישנות (פסקה י"ב(3), י"ב(5)). כב' השופטת א' פרוקצ'יה קבעה כי בנוסף לכך שעל הנזק להיות גלוי למבוטח גם היקפו צריך להיות סביר (פסקה 6): "הגישה לבחינת היקפו של הנזק הידוע, שיש בו די לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, בנויה על מבחן הסבירות. מקום שמדובר בנזק של מה בכך, שאדם סביר לא היה מגיש תביעה בגינו, לא ייחשב הנזק הידוע כגורם הפותח את מירוץ ההתיישנות. מקום שהנזק הידוע הוא ממשי, שאדם בר דעת היה תובע על פיו, תיפתח תקופת ההתיישנות במועד בו נודע לתובע על נזק שכזה...". הצדדים לא נדרשו לעניין סייגים אלה, על-כן אף אנו לא נידרש להם, ונצא מנקודת הנחה כי הנזק בהיקף סביר היה ידוע למערער סמוך למועד קרות מקרה הביטוח. 20. מהאמור יוצא כי מועד מקרה הביטוח הינו יום התאונה - 31.5.2000. התביעה הוגשה לבית המשפט קמא ביום 15.8.2004 כארבע שנים לאחר קרות מקרה הביטוח. סעיף 31 לחוק קובע כי תקופת ההתיישנות הינה שלוש שנים ועל-כן התביעה שהוגשה לבית המשפט קמא התיישנה. 21. טענתו החדשה של המשיב הינה כי יש להבחין בין פס"ד אמיתי לבין הנידון דידן בשל הוראותיה של הפוליסה. דין טענה זו להידחות לאור דבריה של כב' השופטת ארבל בפס"ד סטרוגו. 22. באותו עניין היתה תנייה בפוליסה בנוסח הזהה כמעט לחלוטין לתנייה המצויה בפוליסה דנן: "היתה למבוטח עילה לתביעה גם מהמל"ל עקב קרות מקרה הביטוח תחייב הקביעה במל"ל לגבי שיעור נכותו של המבוטח הנובעת ממקרה הביטוח, גם את הצדדים לפוליסה זו...". בית המשפט המחוזי קבע כי תנייה זו אינה יוצרת זיקה מפורשת או משתמעת בין ממצאי המל"ל לבין תביעת הביטוח, שהרי על פי התנייה רק הקביעה לגבי שיעור הנכות במל"ל תחייב את חברת הביטוח. הפוליסה איננה קובעת מנגנון המצריך פניה למל"ל או בית הדין לצורך קביעה של שיעור הנזק או לקביעה האם מדובר בתאונה. 23. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור (כב' השופטת ארבל שהיתה בדעת מיעוט בפרשת אמיתי) משום שאין בה אופי כללי והיא תחומה למחלוקת עובדתית שבין הצדדים. בנוסף התייחס בית המשפט העליון גם לגופם של דברים וקבע כי תביעה המוגשת על ידי מבוטח למל"ל לשם קביעת דרגת נכות, לרוב אינה עוצרת את מירוץ ההתיישנות של התביעה כנגד החברה המבטחת. אמנם ייתכנו מקרים בהם הפוליסה תיצור זיקה מפורשת או משתמעת שתביא להשהיית מירוץ ההתיישנות עד להחלטת המוסד, אך אין בתנייה האמורה בכדי ליצור זיקה שכזו "כל שמורה הסעיף הוא שבאם 'היתה למבוטח עילה לתביעה גם מהמל"ל עקב קרות מקרה הביטוח תחייב הקביעה במל"ל לגבי שיעור נכותו של המבוטח הנובעת ממקרה הביטוח'. אין בסעיף כדי לחייב את המשיבה (חברת הביטוח, י.ש.) לאמץ את קביעת המל"ל באשר לסיווג האירוע כתאונת עבודה. פרשנות זו של הפוליסה בה אוחז בית המשפט המחוזי, לטעמי יש בה מן ההיגיון...". היינו, התנייה מורה כי אם המל"ל קבע שיעור נכות קביעה זו תחייב את הצדדים, אך מכיוון כי התנייה איננה מחייבת את הצדדים לפנות למל"ל לצורך קביעה זו, אין בה בכדי לעכב את מירוץ ההתיישנות. 24. לבסוף נפנה לפסק דיננו שניתן לאחרונה [ע"א (ת"א) 3094/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' בן אבי (לא פורסם 1.9.2009)] שם גם התייחסנו לחלק מהטענות שהועלו ומועלות על ידי המשיב. 25. אין לנו אלא להתפלא על המשיב, שחרף פסקי הדין האמורים, ביקש כי יינתן פסק דין לאור טיעוניו שלא היה להם מקום. משכך, צודק ב"כ המערערת בעמדו על תשלום הוצאות. 26. לאור האמור דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית המשפט קמא בטל. כל תשלום ששלמה המערערת למשיב בעקבות פסק דינו של בית המשפט קמא, יוחזר למערערת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת התשלום ועד החזרתו בפועל. המשיב ישלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. תאונת דרכיםהתיישנות תביעות ביטוחביטוח תאונות אישיותהתיישנות