התיישנות תביעת פיצוי על זיכוי פלילי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעת פיצוי על זיכוי פלילי:

1. בפני בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנותה. הבקשה הוגשה על-ידי מדינת ישראל ואח' (להלן: "המבקשים" או "הנתבעים") כנגד איברהים בן חאלד שלבי (להלן: "המשיב" או "הנתבע 3").

העובדות הצריכות לענין

2. בתאריך 30.12.93 נעצר ראלב בן פתח מנסור (להלן: "ראלב") בחשד של רצח פרוצה, ובתאריך 14.1.94 נעצר גם המשיב בגין אותו חשד. כנגד השניים הוגש כתב-אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, והם נעצרו עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם.
בתום המשפט בבית המשפט המחוזי, הורשע ראלב ברצח ונדון למאסר עולם, ואילו המשיב זוכה מחמת הספק, בהתאם לפסק הדין מיום 7.6.95.

ראלב הגיש ערעור לבית המשפט העליון, ובתאריך 19.1.97 התקבל ערעורו והוא זוכה מעבירת הרצח, ושוחרר.

במאמר מוסגר יצויין, כי בפרשה זו הוגש כתב-אישום גם כנגד אדם נוסף – הילאל עבדל חי, אשר גם הוא הורשע בבית המשפט המחוזי, וזוכה לאחר-מכן במסגרת ערעור שהגיש לבית המשפט העליון.

בתאריך 18.1.04 הגישו ראלב, רעייתו והמשיב תביעה לפיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו להם, עקב רשלנותם הלכאורית של הנתבעים, אשר באה לידי ביטוי באופן חקירת הרצח וייחוסו לנתבעים, דבר שגרם לטענתם למעצרם הממושך, והגשת כתב אישום כנגדם.

3. בתאריך 2.4.09 הגישו המבקשים בקשה לדחיית תובענתו של המשיב (תובע 3) על הסף מחמת התיישנותה, היא הבקשה אשר בפני.

טיעוני המבקשים

4. המבקשים טוענים, כי התובענה הוגשה כ- 10 שנים לאחר מעצרו של המשיב, וכ- 9 שנים לאחר שחרורו, שכן, המשיב נעצר ביום 14.1.94 ושוחרר ביום 7.6.95. המבקשים מבהירים, כי יש למנות את מירוץ ההתיישנות מהמועד בו התגלה הנזק, ובלבד שמדובר בנזק אשר אדם סביר היה רואה בנזק זה עילה מוצדקת להגשת תובענה. משכך, גורסים המבקשים כי עילת התביעה של המשיב נולדה עם זיכויו ביום 7.6.95, ועל כן יש למנות את מירוץ ההתיישנות ממועד זה, ועל התובע היה להגיש את התובענה לא יאוחר מיום 8.6.02, ומשהוגשה ביום 18.1.04, הרי שהוגשה באיחור, והתיישנה במועד הגשתה.

טיעוני המשיב

5. המשיב דוחה את טענת המבקשים מכל וכל, ולדעתו, נולדה עילת התביעה רק ביום בו זוכו שני המעורבים האחרים בבית המשפט העליון, קרי – ביום 11.1.97, למרות שהמשיב אשר זוכה מחמת הספק בבית המשפט המחוזי, לא נטל חלק בהליך בבית המשפט העליון, ולגביו פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי ביום 7.6.95 הינו פסק-דין סופי וחלוט. המשיב טוען, כי יש להבחין בין "זיכוי מלא בעליון" לבין זיכוי מחמת הספק, ולדבריו "כל עוד לא התערב בית המשפט העליון בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, לא ניתן היה להגיש תביעה ולהתבסס על שיטת חקירה פסולה וקלוקלת אשר בוצעה ביודעין על-ידי צוות החוקרים ואשר הובילה למעצרם ומאסרם של המשיבים, ולנזקים העצומים שנגרמו להם בעטייה" (סעיף 13 לתגובת המשיב).

דיון

6. המסגרת הנורמטיבית -
שתי מערכות דינים חלות על דיני ההתיישנות, ככל שאלו נוגעות לתובענה שעניינה עוולה בנזיקין: האחת – הדין הכללי, על-פי חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"); והשניה – הדין המיוחד, כפי שנקבע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה" או "פקודת הנזיקין").

חוק ההתיישנות מעמיד את תקופת ההתיישנות על 7 שנים בתובענה שאינה במקרקעין, וכן קובע כי מירוץ ההתיישנות יחל ביום הולדת עילת התביעה (סעיפים 5(1) ו- 6 לחוק ההתיישנות).

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – "תקופת ההתיישנות") היא – בשאינו מקרקעין – שבע שנים".

באשר לאופן חישוב תקופת ההתיישנות, קובע סעיף 6 לחוק ההתיישנות:
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

החריג לקביעת מועד תחילת תקופת ההתיישנות, על-פי חוק ההתיישנות, נקבע בסעיף 8 לחוק, ולפיו:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

הוראה מיוחדת, המתייחסת לתקופת ההתיישנות בתביעות שעניינן עוולה נזיקית, נקבעה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, וזו לשונה:

"לענין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל; מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק. אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה, אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אף סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מאמץ את "כלל הגילוי", אשר מטרתו היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי, שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן" (ראה: ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו(1) 255; ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ). אולם, להבדיל מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מגביל את תקופת ההתיישנות בגין "כלל הגילוי" לתקופה בת 10 שנים, קרי – מועד הגילוי הוא מועד היווצרות העילה, אולם התובענה תתיישן אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

ודוק, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אינו מיטיב את מצבו של התובע, שכן, הוא מגביל את תקופת ההתיישנות לעשר שנים מיום אירוע הנזק, להבדיל מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר אינו מגביל את תקופת ההתיישנות, אלא קובע את מועד תחילתה, הוא מועד הגילוי (ראה: ע"א 4954/94 מינהל מקרקעי ישראל נ' מזרחי, פ"ד נא(2) 572, 559).

7. נשאלת השאלה, מהם יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין? והדברים הוסברו ובאו על פתרונם בע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, כדלקמן:

"הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, שאליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין, כפי שהוא מוצא את ביטויו בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

אולם, בעצם הקביעה כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (לחהלן: החוק) משלימים זה את זה, אין כדי להשיב בבהירות לשאלת הזיקה שבין שני הסעיפים.

שני הסעיפים מבטאים אמנם את "כלל ההתגלות" ואת ההשלכה שיש לגילוי המאוחר של העובדות על מועד ההתיישנות. אולם, השוני ביניהם מתבטא במיקומה של נקודת האיזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק, מיטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89(2) לפקודה. סעיף 8 לחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה, 'מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמן מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן'.

תקופת ההתיישנות תתחיל אז "ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו" (ע"א 148/89 שיכון עובדים נ' עזבון יוסף בליבאום, פ"ד מט(5) 485, 503). לעומת זאת מטיל סעיף 89(2) לפקודה מגבלה של זמן להגשת התביעה. "הוראות הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקן [נוסח חדש], לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות 'הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה היתה לקבוע 'מחסום אחרוןוסופי' ... להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק" (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528, 531; וכן ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(2) 122, 130)".

ובע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בילבאום ז"ל (פ"ד מט5) 485) העלה בית המשפט שלוש תשובות אפשריות לזיקה שבין הסעיפים האמורים, בקובעו:

"האחת, כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8 לחוק. משמע, שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השנית, כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת. והשלישית, כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2), יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כל כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה, אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)".
מהאמור עולה, כי הקו המפריד בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מצוי, איפוא, ביסוד "הנזק" בעוולה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות דוחה את מירוץ ההתיישנות, מקום בו גילוי "העובדות המהוות את עילת התובענה" היה בשלב מאוחר, ואלמלא גילוי עובדות אלו, לא היתה משתכללת עילת התביעה. ואילו בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, תשתכלל עילת התביעה בכפוף לקיומם של שני יסודות: האחד – קיומו של נזק; השני – קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין המעשה או המחדל הנטענים, אשר גרמו להיווצרותו.

ולסיכום, שאלת יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89 לפקודת הנזיקין, יפים דברי בית המשפט העליון בע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם) :

"סעיף 89(2) סיפא לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרםעברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. מטבע הדברים, התרחשות הנזק קודמת לגילויו של הנזק, או לכל המאוחר מתרחשת בו-זמנית עם גילויו. ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים:



כאשר הנזק מתגלה על-ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה או שבע שנים מיום הגילוי.
כאשר הנזק מתגלה על-ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק".


התיישנות שלא מדעת

8. עילת תביעה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות תקום, מקום בו הניזוק אינו מודע לאפשרות קיומו של קשר סיבתי בין נזקו לבין מקור הנזק הנטען. במקרה זה, תקופת ההתיישנות בת שבע שנים, תימנה מהמועד בו קמה מודעות לאפשרות קיומו של הקשר.
נקבע, כי מועד גילוי הקשר הסיבתי לענין תחילת תקופת ההתיישנות, הוא המועד שבו נתגלה לניזוק "קצה חוט" הקושר, בין המעשה המיוחס למזיק לבין הנזק.

בע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, בהתייחסו לסבירות הגילוי, קבע בית המשפט:

"סעיף 8 לחוק מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות בכך ש"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". לענין זה "סבירות הגילוי תלוייה במושא הגילוי, במידה שכבר הצטבר אצל התובע (בכוח או בפועל), בגודל הנזק ובסיכויי מניעתו ובסיכוי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית" (פרופ' י' גלעד במאמרו "התיישנות בנזיקן – הצעה לשינוי החוק", שם, בעמ' 128)".

עוד נקבע:

"נוסף על אי הידיעה בפועל, אין לשכוח כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכך, שלא היתה בידי התובע אף מודעות בכוח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו. על-מנת לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, או, שמא, תרמה לכך התנהגות בלתי-סבירה מצידו, עלינו להתחשב במגוון גורמים, כגון: מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלה של תביעה פוטנציאלית" (ע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית, )".

הקשר הסיבתי

9. הולדת העילה הינה במועד היווצרות הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל לבין הנזק שהתרחש בפועל (ראה: ע"א 4114/96 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 865 – 866; ע"א 1349/05 דוד שוב ואח' נ' בנק ירושלים ואח', פ"ד נו(4) 721, 728; ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847, 857).

ומן הכלל אל הפרט

10. על-מנת לקבוע האם עילת התביעה של המשיב התיישנה, אם לאו, יש לדון בשלוש שאלות:

האחת – מתי אירע הנזק נשוא כתב התביעה?
השניה – מתי נתגלה הנזק נשוא כתב התביעה?
השלישית – מתי נתגלה הקשר הסיבתי בין הנזק לבין המעשים ו/או המחדלים המיוחסים לנתבעים?

10.1 מועד אירוע הנזק – מדברי המשיב בכתב התביעה עולה, כי המעשים ו/או המחדלים אשר גרמו לנזקו, החלו עם מעצרו ביום 14.1.94. המשיב זוכה מחמת הספק ביום 7.6.95, משכך, נכון יהיה לקבוע כי המעשים ו/או המחדלים שגרמו לנזקיו הנטענים של המשיב, נמשכו החל מיום 14.1.94 והסתיימו ביום 7.6.95.

10.2 מועד גילוי הנזק – דומני, שלא יכול להיות ספק כי קיומו של הנזק הנטען התגלה, לכל המאוחר, עם מתן פסק הדין המזכה ביום 7.6.95. במאמר מוסגר אציין, כי הלכה היא, שמירוץ ההתיישנות מתחיל במועד גילוי הנזק, ואין ממתינים למועד בו התגבש מלוא היקף הנזק (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 557; ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו(1) 255, 260).
בענייננו טוען המשיב, כי יש לחשב את מירוץ ההתיישנות ממועד מתן פסק הדין המזכה בבית המשפט העליון בעניינם של שני המעורבים האחרים בפרשה, אלא שאינני רואה הדברים עין בעין עימו. במה דברים אמורים? המשיב זוכה מחמת הספק ביום 7.6.95. פסק-דין זה הינו סופי וחלוט, שכן אין אפשרות לערער על זיכוי מחמת הספק (ראו: רע"פ 6034/07 יא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ; רע"פ 1568/99 גלעד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ; רע"פ 89/89 אשר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ; רע"פ 4178/07 דהאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) . משכך, אין חולק כי ביום מתן פסק הדין המזכה, הסתיים עניינו של המשיב, והחל מירוץ ההתיישנות.
ודוק: התביעה לא ערערה על זיכויו של המשיב, ולמשיב עצמו לא היתה עילה לערעור, ולכן המסקנה הינה כי עם מתן פסק הדין, ביום 7.6.95 התגבשה עילת התביעה של המשיב, והחל מירוץ ההתיישנות להגשת תביעה בעילה נזיקית, שכן, אין כל קשר בין עניינם של המעורבים האחרים לבין עניינו הוא, לצורך מניין מירוץ ההתיישנות.

10.3 מועד גילוי הקשר הסיבתי – הדעת נותנת, כי עם זיכויו של המשיב, נקשר הקשר הסיבתי בין נזקיו הנטענים לבין חקירתו ומעצרו. ודוק: המשיב אינו טוען כי נזקיו התגלו במועד מאוחר יותר, אלא טענתו מתמצה בטענה – השגוייה – על-פיה יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זיכויים של שני המעורבים האחרים, בהליך בפני בית המשפט העליון, אשר המשיב לא היה צד לו, וטענה זו אינה יכולה לעמוד לו.

11. מהאמור עולה, כי התובענה שהוגשה על-ידי הנתבע 3 – המשיב – התיישנה ויש לדחותה על הסף מחמת התיישנותה, מבלי להיזקק לטענותיו בדבר הנזקים שנגרמו לו ו/או הקשר הסיבתי בין אותם נזקים לבין התנהלות מי מהנתבעים.

12. סוף דבר, הנני קובעת כדלקמן:



התובענה של תובע 3 איברהים בן חאלד שלבי נדחית בזאת מחמת התיישנותה.
שכר טירחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, יושתו על התובע 3 – איברהים בן חאלד שלבי – לטובת הנתבעים, ביחד ולחוד. סכום זה ישא הפרשי-הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. רישום פלילי של עד

  2. ביטול עבירה פלילית

  3. ספק סביר במשפט הפלילי

  4. עיוות דין בהליך הפלילי

  5. הימנעות מהרשעה פלילית

  6. נהיגה בקלות ראש פלילי

  7. פיצויים על זיכוי פלילי

  8. אשפוז כפוי פלילי

  9. הסתרת עבר פלילי של עובד

  10. תשלום הוצאות הליך פלילי

  11. שיהוי בשמיעת משפט פלילי

  12. סעיף 158 לחוק סדר הפלילי

  13. סירוב להעיד במשפט פלילי

  14. האשמת עובד בעבירה פלילית

  15. ביטול חוזה בגלל עבר פלילי

  16. קנס פלילי בבית משפט אזרחי

  17. בדיקת מסוכנות - עבר פלילי

  18. עצימת עיניים במשפט הפלילי

  19. פסק דין פלילי במשפט אזרחי

  20. זיוף קילומטראז עבירה פלילית

  21. אחריות פלילית - ייצור מזון מקולקל

  22. הליך פלילי נגד רופא שיניים

  23. פיצוי על טעות ברישום פלילי

  24. אחריות פלילית אורגנים בתאגיד

  25. עדות נגד הגרוש המשפט הפלילי

  26. הצגת עבר פלילי בהליך משמעתי

  27. ייפוי כוח מוגבל בהליך פלילי

  28. עיון בתיק רפואי בהליך פלילי

  29. סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי

  30. סעיף 77 לחוק סדר הדין הפלילי

  31. סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי

  32. סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי

  33. סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי

  34. פיטורים עקב חשד לעבירה פלילית

  35. הארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  36. אחריות פלילית על תאונת עבודה

  37. שימוש ברישום פלילי במשפט אזרחי

  38. בקשה לקבלת רישום פלילי של עדים

  39. ביטול זיכוי בהליך פלילי בערעור

  40. סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי

  41. הוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי

  42. רשלנות עורך דין שהורשע בפלילים

  43. הכרעות דין סותרות במשפט הפלילי

  44. כיסוי הוצאות הגנה בהליך פלילי

  45. ערעור על החלטה אחרת במשפט פלילי

  46. אך מגישים חוות דעת בתהליך פלילי

  47. אמון הציבור במערכת המשפט הפלילי

  48. סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי

  49. מירוץ ההתיישנות של עבירה פלילית

  50. הימנעות מהרשעת אדם ללא עבר פלילי

  51. ידיעת השופט על עבר פלילי של נאשם

  52. דחיית ערעור פלילי בהעדר התייצבות

  53. העברת תיק מהליך פלילי להליך מנהלי

  54. העברת הדיון לשופט אחר בהליך פלילי

  55. זכות העיון במרשם הפלילי של מתלונן

  56. עונש על מספר רב של עבירות פליליות

  57. ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי

  58. התיישנות תביעת פיצוי על זיכוי פלילי

  59. פסק דין פלילי כראיה בבית הדין למשמעת

  60. בקשה להבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי

  61. זיכוי במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי

  62. הרשעה בפלילים עקב אי קיום צו בית משפט

  63. סמכות ועדה מקומית לנהל הליכים פליליים

  64. החזר קנס אזרחי לנישום לאחר הליך פלילי

  65. טיפול גמילה מסמים לנאשם בעבירה פלילית

  66. השפעת עבר פלילי בערעור על חומרת העונש

  67. עתירה נגד החלטה לא לנקוט בהליכים פליליים

  68. אחריות פלילית של דירקטורים על מעשי החברה

  69. שלילת קצבת ביטוח לאומי בגלל עבירה פלילית

  70. פסק דין מרשיע במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי

  71. בקשת הימנעות מהרשעה פלילית בשל נסיבות אישיות

  72. דחיית דיונים במשפט פלילי עקב החלפת עורך דין

  73. האם אפשר לנהל הליך אזרחי במקביל להליך פלילי ?

  74. הפסדי השתכרות בתאונת דרכים לאדם בעל עבר פלילי

  75. עיכוב יציאה מהארץ של נאשם תושב חוץ בהליך פלילי

  76. חשש מהפללה עצמית בהליך אזרחי במקביל להליך פלילי

  77. האם הפרת תנאי שחרור בערובה יכול להוות עילה להעמדה לדין פלילי

  78. בקשה לגילוי חומר חקירה לפי סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי

  79. פיצוי על נזק לרכב בתאונת דרכים על סמך פסק הדין פלילי המרשיע

  80. סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-199

  81. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון