מה העונש על זיוף קילומטראז' ברכב ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיוף קילומטראז' עבירה פלילית: השופט ג'ורג' קרא 1. ערעור על הכרעת הדין בת"פ (תל-אביב - יפו) 2884/05 (כב' השופטת ח' כוחן), מיום 10.4.08, במסגרתה הורשעו המערערים בעבירות של קשירת קשר, קבלת דבר במרמה וזיוף מסמך הקשור לבעלות ושימוש ברכב, וזוכו מעבירת התחזות וזיוף מסמך. הערעור מופנה כנגד הרשעת המערערים, ולחילופין, כנגד גזר הדין, במסגרתו החליט בית-משפט קמא שלא להימנע מהרשעת המערערים, בניגוד להמלצת שירות המבחן, ובנוסף הטיל על כל אחד מהמערערים מאסר מותנה של 8 חודשים ותשלום קנס בסך 1,500 ₪. 2. האירוע העומד בבסיסו של כתב האישום הוא עיסקה למכירת רכב (להלן: "רכב" או "הרכב"), שבה היו מעורבים המערערים בשנת 2001, כאשר מכרו למתלונן רכב של קרוב משפחתם, שהופקד בידיהם לשם כך. על-פי הנטען, ידעו המערערים כי הרכב היה בבעלות קודמת של חברת "קו אופ הריבוע הכחול" ועבר כ- 150,000 ק"מ. המערערים הואשמו בקשירת קשר ביניהם, לזייף את מספר הקילומטרים שעבר הרכב ולהציג בפני הקונים הפוטנציאליים מספר נמוך מהמספר הממשי. במסגרת הקשר התקין המערער ברכב לוח שעונים, שבו הראה מד המרחק כי הרכב עבר כ- 37,800 ק"מ בלבד. המערער הזמין פרסום מודעה למכירת רכב, בה נכתב כי הרכב הוא "מראשונה". לאחר שקרא את המודעה פנה המתלונן למערערת, וזו מסרה לו כי המדובר ברכב שהוא "יד ראשונה", שעבר כ- 37,000 ק"מ, אף כי ידעה שאין זה כך. לאחר שראה את הרכב סיכמו המתלונן והמערער, בשיחת-טלפון, כי המתלונן ירכוש את הרכב תמורת 66,500 ₪. המערער לא ציין בפני המתלונן, כי הרכב היה בבעלות קודמת של חברה, וכי לוח השעונים ברכב הוחלף. בהסתמך על מצג השווא האמור, ערך המתלונן זכרון דברים לרכישת הרכב, עליו חתם המערער (ת/4) והבעלות ברכב הועברה. מתוך הסכום ששילם המתלונן, השאירו המערערים ברשותם סך של 6,500 ₪ כעמלת תיווך, ואת היתרה העבירו לקרוב משפחתם, בעל הרכב. לאחר שגילה המתלונן את הנתונים האמיתיים של הרכב, פנה למערערת וביקש לבטל את עיסקת המכירה. המערערים סירבו, אך הציעו למתלונן פיצוי וקבעו עימו פגישה, במסגרתה הציג המערער בפני המתלונן זכרון דברים שנערך על-ידי המערערת (ת/5), בו כתבה כי היה ידוע למתלונן שהרכב היה שייך לחברת קו-אופ, ומד המרחק שונה והיה בסביבות 115,000 ק"מ. המתלונן סירב לחתום על זכרון הדברים (ת/5). הכרעת הדין של ביהמ"ש קמא 3. בית-משפט קמא החליט להרשיע את המערערים בעבירות של קבלת דבר במרמה וזיוף מסמך הקשור לשימוש ברכב, דהיינו - מד המרחק, וכן בעבירה של קשירת קשר, ולזכותם מעבירות ההתחזות והזיוף, לנוכח עדותו של בני ברנס, בעל הרכב, שאישר בדיעבד את פעולות המערערים למכירת הרכב בשמו. בית-משפט קמא דחה את גירסת המערערים, לפיה ידע המתלונן את כל הפרטים אודות הרכב, והעדיף על פניה את גירסתו של המתלונן. העדפה זו התבססה על טעמים שבהגיון וניסיון החיים, על מסקנתו כי גירסת המערערים הינה גירסה מתפתחת, שהותאמה לראיות המאשימה, על התנהגותו המפלילה של המערער לאחר דרישת המתלונן לבטל את העיסקה ועל התרשמותו של בית המשפט ממהימנותו של המתלונן, מתמימותו ומחוסר ניסיונו ברכישת רכב, לעומת התרשמותו מהמערערים שהחזיקו לאורך השנים ב-28 כלי-רכב והיו בעלי-ניסיון, ובייחוד התרשמותו מהמערער כאדם ערמומי. בית-משפט קמא דחה את טענות המערערים בדבר זוטי-דברים והגנה מן הצדק בקובעו, כי המדובר בעבירות נפוצות, שהינן בבחינת "מכת מדינה", הפוגעות בחיי-מסחר תקינים, ולכן יש אינטרס ציבורי בהעמדתם לדין של המערערים, ובשל כך גם סירב להימנע מהרשעתם במסגרת גזר הדין. טענות המערערים 4. בא-כוח המערערים פירט בהרחבה, בכתב ובעל-פה, את טענותיו כנגד פסק-דינו של בית-משפט קמא. בתמצית, מתקבצות הטענות כנגד הכרעת הדין סביב שלושה ראשים: הראשון - טענות המופנות נגד קביעות עובדתיות וקביעות המהימנות שבהכרעת הדין, המכוונות בעיקרן כנגד דחייתה המוחלטת של גירסת המערערים. השני - טענות כי לא הוכחו יסודות העבירות בהן הורשעו המערערים. והשלישי - טענות המופנות נגד דחיית טענות ההגנה בדבר הגנה מן הצדק וזוטי-דברים. באשר לגזר הדין נטען, כי בית-משפט קמא שגה, בכך שלא נמנע מהרשעת המערערים, כהמלצת שירות המבחן, שניתנה באופן חריג, חרף העובדה כי המערערים עמדו על-כך כי המדובר בחוסר הבנה וכי פעלו בתום-לב. המערער הוא חבר בבורסת היהלומים מזה שנים, ומשם עיקר פרנסתו. רישום פלילי ישלול ממנו את חברותו בבורסה ויהווה מכה אנושה לו ולמערערת. המערערת היא אישה דתייה, המגדלת ארבעה ילדים וסובלת ממצב בריאותי קשה, והיא נפגעת הן מעונשה שלה והן מהעונש שהוטל על המערער - בעלה, שיביא לסילוקו מבורסת היהלומים. עוד נטען, כי גזר-דינו של בית-משפט קמא מתעלם מנתוניהם המיוחדים של המערערים, ובכלל זה חלוף הזמן והפיצוי בסך של 15,000 ₪ ששילמו המערערים למתלונן במסגרת ההליך האזרחי. תשובת באת-כוח המשיבה 5. באת-כוח המשיבה גרסה, כי פסק-דינו של בית-משפט קמא מפורט ביותר ומתייחס לכל אותם עניינים העומדים בבסיס טענות המערערים, וכי דינן של אלו להידחות, משהן מופנות כלפי קביעות מהימנות של בית המשפט. כמו-כן טענה, כי אין המדובר בזוטי-דברים, אלא בעבירה שהפכה למכת-מדינה, שקורבנותיה הם האנשים החלשים בחברה - מבוגרים ועולים חדשים. עוד טענה, כי אין מקום לבטל את הרשעת המערערים, שכן עניינם אינו בא בגדרם של החריגים להרשעה בדין כפי שנקבעו בפסיקה, וכי גזר-דינו של בית-משפט קמא נותן ביטוי לזמן הרב שחלף מאז בוצעה העבירה ועד להגשת כתב האישום. דיון - הכרעת הדין 6. הרכב נשוא העיסקה היה רכב מיד שנייה, שהיה מצוי בעבר בבעלות חברה, ונכון למועד של כשלושה חודשים טרם מכירתו למתלונן עבר כ-150,000 ק"מ. פרטים אלו אינם שנויים במחלוקת. השאלה היא, האם נמסרו פרטים אלו למתלונן לפני העיסקה, כגירסת המערערים, או, שמא, הוסתרו הפרטים על-ידי המערערים, ואלו הציגו את הרכב כרכב מיד ראשונה, שעבר 37,800 ק"מ בלבד, כפי שהראה מד המרחק שהותקן ברכב בסמוך למכירתו, כגירסת המתלונן. בית-משפט קמא העדיף את גירסת המתלונן על-פני גירסת המערערים. שיקולי בית המשפט בהכרעה זו היו שיקולים שבהגיון, משגירסת המערערים נדחתה כבלתי-הגיונית בעניינים הבאים: חוסר רצונו של המתלונן לבדוק את הרכב טרם רכישתו, ניסוח הסכם הוויתור (ת/5), שהמערערת ייחסה עריכתו למתלונן, ומנוסתו של המתלונן מן המקום כשההסכם (ת/5) בידו. לשיקולים אלו הצטרפה התרשמות בית המשפט, כי המתלונן הינו אדם תמים, שהיה חסר נסיון בעסקאות מסוג זה, לעומת המערערים, שלאורך השנים היו בעליהם של כלי-רכב רבים (המערער היה בעליהם של 18 כלי-רכב והמערערת היתה בעליהן של 12 כלי-רכב). לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא. כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שקובעת הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. בחינת הכרעת הדין וטענות המערערים הביאוני למסקנה, כי בדין נדחתה גירסת המערערים, וכי שיקולי ההגיון ונסיון החיים שהדריכו את בית-משפט קמא, בבוחנו את ראיות המאשימה ואת הסברי המערערים, אכן מובילים למסקנה זו. 6. כך, ניסיון החיים מלמד, כי הקונה הוא בעל האינטרס בבדיקת הרכב העומד למכירה. ואכן, בית-משפט קמא העדיף את גירסתו של המתלונן, לפיה ביקש לקחת את הרכב לבדיקה, אולם המערערת טענה כי אין לה זמן לכך, והוא לא רצה להתמהמה, שמא יימכר הרכב לאחר והיה מוכן, לאור מאפייניו של הרכב, כפי שנמסרו לו על-ידי המערערת, לרכשו גם בלי בדיקה. גירסה זו מתקבלת על הדעת ומשקפת את ניסיון החיים, מה שאין כן לגבי גירסת המערערת, לפיה המתלונן כלל לא התעניין במאפייני הרכב והיה להוט לרכשו, והיא זו שביקשה ממנו לקחת את הרכב לבדיקה. 7. כך גם ביחס לדחיית טענת המערערים, כי רשיון הרכב (נ/4), ממנו עולה כי המדובר ברכב מיד שנייה, הוצג למתלונן לפני ביצוע העיסקה, איננה מעידה על היעדר כוונת-מרמה מצידם. הרישום ברשיון הוא "בעלים קודמים 01"' כאשר הכוונה היא, כי הרכב היה בבעלות אחת נוספת על בעליו הנוכחיים של הרכב. המתלונן, שזה לו הרכב השני אותו רכש, הסביר שטעה לחשוב כי הבעלות המוזכרת ברשיון היא זו של הבעלים הנוכחי ולא הבין כי המדובר למעשה בבעלות קודמת נוספת על הבעלות הנוכחית. טעות זו הינה סבירה ויכול להיכשל בה כל מי שאינו מיומן בקניית ומכירת רכבים. העובדה שהמתלונן יכול היה להימנע מטעות זו אילו בירר את פרטי הרישום במשרד הרישוי או נעזר במי שמיומן בכך, אין בה כדי ללמד על תום-לבם של המערערים ועל-כך שלא ניצלו את תמימותו וחוסר הבנתו של המתלונן, כשהציגו לו את הרכב כרכב "מיד ראשונה". בעניין זה יפים דברי כב' השופט טל בע"פ 7155/93 מדינת ישראל נ' בילו (לא פורסם), , כי - "נראה לי, שלעניין עבירת המרמה, אין בכך כלום שהמרומה יכול היה לבדוק מראש את הטענה שבעובדה ולהיווכח שאינה אמת. תמימותם של המרומים, הסומכים על מצג השווא של הרמאי ואינם טורחים לבודקו, אינה הגנה. אדרבא, כל עיקר העבירה היא ניצול תמימותם של הבריות הסומכים על המצג ומאמינים לרמאי ואינם בודקים אחריו." 8. גם בעניין כתב הוויתור (ת/5) לא מצאתי כי נפלה טעות בקביעת בית-משפט קמא. אין מחלוקת כי כתב הוויתור (ת/5) נכתב בכתב ידה של המערערת ונחתם על-ידי המערער. גם כאן הוצגו שתי גירסאות סותרות. לפי גירסת המתלונן, כתב הוויתור (ת/5) הוצג לו כשהגיע לפגישה שקבע עם המערערים, והוא התבקש לחתום עליו. אולם, הוא סירב ולקח את כתב הוויתור עימו, משום שביקש להתייעץ לגביו. לעומת זאת טענה המערערת, כי המתלונן הוא שניסח את כתב הוויתור (ת/5) והכתיב לה את תוכנו בטלפון, ולאחר-מכן, כשהגיע לפגישה, חטף אותו מידיה כדי להתייעץ עם עורך-דינו. הסברה של המערערת אינו אמין, בשל חוסר סבירותו, שהרי לפי הגיונם של דברים, אם אכן המתלונן הוא שהכתיב את נוסח כתב הוויתור (ת/5), מדוע היה עליו לחטוף אותו מידיה כדי להתייעץ באשר לתוכנו. כאן המקום להעיר, כי זכרון הדברים לרכישת הרכב (ת/4) נערך דווקא בכתב ידו של המתלונן, ולא ברור על מה ולמה יבקש המתלונן, הפעם דווקא, כי ת/5 ירשם בידי המערערת, משיכול היה לרשום בידיו את כל הפרטים ש"הכתיב", לטענת המערערת, ב- ת/5, לרבות מספר הקילומטרז' הנכון שנודע לו מבדיקה שערך במוסך שם נעשו טיפולי הרכב, ולא היה רושם קילומטרז' מוטעה, כפי שנרשם הלכה למעשה ב- ת/5. גם העיון בתוכן המסמך תומך בגירסתו של המתלונן, הואיל ונכתב בו כי מספר הקילומטרים שעבר הרכב הוא 115,000, בעוד המסמך שקיבל המתלונן מהמוסך המורשה מלמד כי הרכב עבר 150,000 ק"מ, כשלושה חודשים לפני שרכש את הרכב. על רקע זה, אין זה הגיוני כי המתלונן ש"הכתיב", כך לטענת המערערת, את תוכן כתב הוויתור (ת/5), יציין עובדה שונה מזו שהתבררה לו. גם התנהגות המערער לאחר שנודע לו כי המתלונן עזב את הפגישה כשכתב הוויתור (ת/5) בידו, תומכת במסקנה כי יש ליתן אמון בגירסת המתלונן, שכן המערער הגיע בבהילות לביתו של המתלונן ודרש כי הלה יצא אליו. על-פי תיאורו של המתלונן, ששהה בבית אולם השים עצמו כמי שאינו שם, צעק המערער והשמיע איומים. בית-משפט קמא דחה את גירסת המערער, שאישר כי הגיע לביתו של המתלונן, אולם הכחיש כי צעק או השמיע איומים, וראה בהתנהגותו משום התנהגות מפלילה. אינני רואה מקום למסקנה אחרת, לאור העובדה כי ההסבר היחיד שהיה בידי המערער לספק להתנהגותו זו, היה רצונו לברר מה קרה. אין בכך כדי להסביר את התנהגותו ואת הגעתו לבית המתלונן, אלא שהגעתו לשם משקפת את חששו מן המתלונן, שאחז כעת בכתב הוויתור (ת/5). התנהגות זו מלמדת על החשיבות הרבה שייחס המערער לחתימתו של המתלונן על כתב הוויתור (ת/5) ועל סיום העניין, ועומדת בסתירה לטענתו, כאילו הסכמתו לפצות את המתלונן בסכום של 3,000 ₪, במסגרת כתב הוויתור (ת/5), אינה אלא ביטוי לטוב ליבו ולרחמיו על המתלונן. 9. לחובת המערערים נזקפה גם העובדה, כי מסרו גירסאות שונות ביחס לסיבה שהביאה להחלפת מד המרחק ברכב, כאשר המערער טען, כי ילדיו לכלכו את הרכב ולכן ניקה אותו באמצעות צינור מים, בעוד המערערת טענה בהודעתה, כי המערער ניקה את הרכב על-מנת להכינו למכירה. מכל מקום, עדותו של הטכנאי שהחליף את מד המרחק, אינה תומכת בגירסת המערערים בעניין זה, שכן כל שיכול היה לומר הוא, כי המערער הגיע אליו עם שעון שהביא בעצמו וביקש להתקינו ברכב. אין בעדותו דבר על-כך שהתרשם כי השעון הקודם לא היה תקין. נהפוך הוא, מדבריו ניתן ללמוד כי הרכב הגיע אליו מבלי שהיה מותקן בו שעון וכל שהתבקש לעשות היה להתקין את השעון שהמערער הגיע עמו, דבר שמסביר את העלות הנמוכה של העבודה, כעולה מהקבלה (ת/11), 75 ₪ עבור "בדיקה שעון של הלקוח והרכבה", כשבעמ' 36 לפרוטוקול העיד הטכנאי, כי "הפירוק וההרכבה זה 170 ₪ והקבלה היא רק על הרכבה ...". משמע, הרכב הגיע למוסך לצורך התקנת שעון במקום שבו כבר לא היה שעון, כשבאותו עמוד השיב הטכנאי לשאלה זו באופן ברור ביותר: "ש. אתה לא ראית את השעון הישן? ת. לא". 10. בית-משפט קמא התייחס גם לטענה כי המערער ביקש לתקן את המודעה בה נכתב כי המדובר ברכב יד ראשונה ולכתוב במקום זאת "כראשונה" ודחה אותה בקובעו, כי כל שביקש המערער בפנייתו לסוכנות הפרסום היה, לקבל מכתב מטעם, המאשר כי נפלה טעות במודעה אולם לא ביקש לתקן את המודעה. כמו-כן קבע, כי הביטוי "כראשונה" אינו ביטוי מקובל במודעות מסוג זה. גם בעניין זה מקובלת עלי מסקנת בית-משפט קמא, שכן אופן הפעולה של המערער, בבקשו מכתב מטעם סוכנות הפרסום המיועד לכל מאן דבעי אודות הטעות, מעלה תמיהות בדבר כוונותיו. הרי המודעה התפרסמה ועדיין לא נקשרה עיסקה למכירת הרכב. מדוע, אם-כן, נדרש לו אותו מכתב ובו אישור על הטעות? הסבריו של המערער בעניין זה אינם מספקים והתנהגותו מביאה למסקנה, כי זו נעשתה כך מתוך מחשבה כי אותו מסמך יהיה דרוש לו, ולא בכדי. אוסיף תמיהה נוספת, אליה לא התייחס בית-משפט קמא בהכרעת-דינו והיא נוגעת לעובדה שבפרסום המודעה (ת/9) נמנע המערער מלהזכיר בגוף המודעה, דבר שבנוהג נעשה, כי מדובר ברכב שהיה בבעלות קודמת של חברה, כאשר מעיון במודעות אחרות שב-ת/9 ניתן לראות שעובדה זו של מיהות הבעלים הקודמים מובאת בגוף המודעה, כאשר זו משפיעה על ערך הרכב. כך, למשל, "ראשונה מבי"ס לנהיגה"; "מחברה"; "פרטי שנייה"; "מהשכרה". אם בגילוי אמת עסקינן, מודעת המכירה צריכה היתה להיות מנוסחת כך: "משנייה - חברה לשעבר 150,000 ק"מ". אם נשווה נוסח זה לנוסח שפורסם במודעה (ת/9), הלכה למעשה, נראה כי קיים הבדל מהותי באופן הצגת הממכר, הצגה שיש בה יותר מאלמנט של מרמה וכזב. 11. טענה נוספת שהועלתה על-ידי בא-כוח המערערים היא, כי לא הוכח יסוד קבלת ה"דבר" בעבירה של קבלת דבר במרמה, משום שהרכב נמכר למתלונן בהנחה של 25% ממחיר המחירון, הנחה המשקפת את מצבו האמיתי של הרכב. אין מחלוקת כי מחיר המחירון של הרכב לא נבדק במהלך החקירה (עדות רפ"ק זליכה בעמ' 33). ההתייחסות לנושא מצוייה בהודעתו השלישית של המתלונן. לדבריו, המערערת אמרה לו שמחיר הרכב הוא 72,000 ₪, מחיר מחירון (נ/2 מיום 17.12.02, ש' 11 - 12). התייחסות נוספת מצוייה בהודעתו של בני ברנס, ולפיה רכש את הרכב במסגרת מכרז בסכום של 54,500 ₪, בשעה שמחירו במחירון היה 83,000 ₪ (ת/ 13 מיום 10.12.02 ש' 9 -10). בהודעותיהם של המערערים עצמם אין התייחסות למחיר המחירון של הרכב. בעדותו בבית המשפט חזר המתלונן על גירסתו זו (חקירה ראשית עמ' 21 לפרוטוקול מיום 9.1.07), ובמסגרת חקירתו הנגדית אישר, שבדק את מחיר המחירון של הרכב ושלל את הטענה כי מחיר זה היה 83,000 ₪ (עמ' 29). המערער, מצידו טען בעדותו, כי מחיר המחירון היה 83,000 ₪ והמחיר שביקשו בעבורו עמד על 72,000 ש "ח והיה נמוך ממחיר המחירון, משום שהביא לידיעת המתלונן את מאפייני הרכב לאשורם (עמ' 2 - 3 ועמ' 12 מיום 14.10.07). גם המערערת מסרה גירסה זו בעדותה בבית המשפט (עמ' 21, עמ' 25). אלא, שבמהלך חקירתה הנגדית אישרה, כי מסרה למתלונן שהמחיר המבוקש הוא 72,000 ₪ ולא ציינה בפניו כי מחיר המחירון של הרכב הוא 83,000 ₪ (עמ' 26 - 27). בית-משפט קמא קבע, כי גירסת המערערים בעניין זה היתה גירסה מתפתחת וכי גירסתו של המתלונן, כי בדק את מחיר המחירון של הרכב בטרם רכישתו, אף כי הועלתה לראשונה בבית המשפט, עולה בקנה אחד עם האמור בדבריו של בני ברנס שהעיד, שמחיר המחירון של הרכב היה 83,000 ₪ בעת שרכש אותו, וכי בחלוף הזמן והקילומטרים הנוספים - ירד מחירו ל- 72,000 ש"ח. אין מחלוקת כי המחיר שביקשו המערערים מהמתלונן בעבור הרכב היה 72,000 ₪. משלא נבדק מחיר המחירון של הרכב במהלך החקירה, עומדת גירסת המתלונן, כפי שנמסרה בהודעתו, כי המערערת אמרה לו שזהו מחיר המחירון, בסתירה לטענת המערערים כי מחיר זה מבטא הפחתה ניכרת ממחיר המחירון, לאור מאפייניו הייחודיים של הרכב, שהועברו לידיעת המתלונן. לעומת גירסת המערערים, שנמסרה לראשונה בבית המשפט, הרי שהמתלונן מסר - כבר בחקירתו במשטרה - כי המחיר ההתחלתי שנדרש ממנו צויין כמחיר מחירון. הטענה, כי רק בבית המשפט אמר לראשונה שמחיר המחירון של הרכב היה ידוע לו, אינה פוגמת במהימנות גירסתו, שכן בדיקת מחיר המחירון על-ידי מי שבא לרכוש רכב היא פעולה שגרתית, מקובלת ובוודאי שאינה יוצאת דופן. לעומת זאת, טענת המערערים בדבר חישוב מחיר הרכב תוך שקלול מאפייניו, נמסרה לראשונה בבית המשפט. אעיר, כי היעדר בדיקת מחירון הרכב במהלך חקירת המשטרה, היא בבחינת מחדל חקירה, בייחוד כאשר המדובר בפעולה פשוטה שלא היה כל קושי לבצעה. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע מבחן לבחינת נפקותם של מחדלי-חקירה. כך, למשל, בע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) : "כן מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של המערער, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו (ראה: תורג'מן נ' מדינת ישראל, פד"י לה(2), 466). כאשר חסרה ראיה כאמור לתביעה- נזקף ה"מחדל החקירתי" לחובתה, שעה שנערך מאזן הראיות ונדונה השאלה האם הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה. ואילו מקום שהעדרה של הראיה חסר להגנה, תוכל זו להצביע על המחדל כשיקול בדבר קיומה של האפשרות הנטענת על-ידה, הכל בהתאם לנסיבות המיוחדות של העניין הנדון (ראה: מליקר נ' מדינת ישראל, ). מכאן שהשאלה שעל בית המשפט להציב היא, האם מחדלה של המשטרה, במידה והיה מחדל כזה, הוא כה חמור עד שקיים מקום לחשש כי הגנתו של המערער קופחה כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות המדבר נגדו, או להוכיח את גרסתו שלו. על-פי אמת מידה זו על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות (ראה אסרף נ' מדינת ישראל, פד"י מד(1), 785 וכן חטיב נ' מדינת ישראל, )." בנסיבות המקרה כאן, אין המדובר במחדל חקירה שהביא לקיפוחה של הגנת המערערים, שכן אין המדובר בפעולת-חקירה שהאפשרות והסמכות לבצעה מצוייה בידי המשטרה לבדה. נהפוך הוא, המדובר בבירור פשוט, שהיה בידי המערערים לעשותו על נקלה, ולהציג את מחיר המחירון של הרכב לתמיכה בטענתם. משכך, אין מקום לראות בהיעדרו של מחיר המחירון כראייה משום מחדל חקירתי שגרם לנזק ראייתי, ואין מקום לזקפו לחובת התביעה. יתרה מכך, עיקר העיקרים בפרשה זו אינו נעוץ במחיר העיסקה ובכדאיותה, כפי שביקש לטעון בא-כוח המערערים, אלא במצג השווא שיצרו המערערים, כאילו מדובר ברכב מיד ראשונה בבעלות פרטית שעבר מספר קילומטרים נמוך. אלמלא הוצג כך בפניו, לא היה המתלונן רוכש את הרכב, כפי שציין בהודעתו (נ/3) וכפי שאמר בעדותו בבית-משפט קמא (עמ' 23 לפרוטוקול מיום 9.1.07). הפסיקה הכירה בכך, כי האינטרס המוגן בעבירת המרמה אינו רק הנזק הכלכלי שנגרם למרומה, שכן "הפסד למרומה יכול שיתבטא רק בעצם הפגיעה שנפגע בחופש השיקול וההכרעה שלו, כתוצאה מן המירמה. שכן האינטרס החברתי עליו באה עבירת המירמה להגן הוא חופש הרצון, חופש הפעולה וחופש הבחירה של המרומה. פגיעה בחופש זה, אשר באה כתוצאה ממעשה המירמה ואשר הביאה למרמה יתרון או הישג, היא שעומדת ביסודותיה של העבירה שבסעיף 415לחוק" (ע"פ 752.90 ברזל נ' מדינת ישראל מו(2) 562, 554). אין מחלוקת, כי במעשיהם פגעו המערערים בחופש הבחירה של המתלונן, גם אם לא הוכחה מידת הנזק הכלכלי שגרמו לו. 12. טענה נוספת הנוגעת למהימנות המתלונן, כפי התרשמותו של בית-משפט קמא, היא מועד פנייתו למשטרה. בית-משפט קמא קבע, כי אין לייחס למתלונן כוונת סחטנות, משום שפנייתו למשטרה נעשתה בסמוך למועד בו התחוור לו מצב הדברים ביחס לרכב שרכש. ואכן, הודעתו הראשונה של המתלונן הוגשה ביום 10.10.01 (נ/1). מהאמור בתלונתו עולה, כי התלונה הוגשה לאחר שהיה דין ודברים בינו לבין המערער, בו דרש כי המערער ישיב לו את כספו. הדבר עולה גם מדבריה של המערערת, כי המתלונן התקשר לביתם כשלושה שבועות לאחר ביצוע העסקה, בשעה שהמערער שהה בחו"ל במשך כחודש, והיא ביקשה ממנו לדבר עם המערער לכשישוב. המתלונן אכן המתין לשובו של המערער, ולאחר שנסיונות הפשרה לא צלחו וכתב הוויתור עליו התבקש לחתום לא נראה לו ראוי, פנה למשטרה. ברור, כי עיקר רצונו של המתלונן היה בהשבת כספו ולא בהליך פלילי, ומכאן גם נכונותו לבטל את תלונתו לאחר שהגיע לפשרה אזרחית עם המערער. אולם, משהתחוור לו כי לא יקבל את מבוקשו וכי ישא בתוצאות המרמה, פנה לעורך-דין והוא שייעץ לו להגיש תלונה במשטרה. הטענה, כאילו הוגשה התלונה על-מנת להשיג מן המערערים פיצוי במישור האזרחי אינה רלוונטית. אף אם זהו מצב הדברים, ולאדם הפרטי הנפגע ממעשי המרמה יש אינטרס מובהק בקבלת פיצוי, אין הדבר שולל ומעקר את פליליותו של המעשה ואת האינטרס החברתי שבהגשת תלונה למשטרה. 13. סיכומם של דברים עד כאן, לא מצאתי כי המערערים הצביעו על קיומו של ספק סביר, העולה בקנה אחד עם ניסיון החיים והשכל הישר ואשר יש לו אחיזה סבירה בחומר הראייה (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד - 2003, עמ' 1467). 14. ומכאן לעבירות בהם הורשעו המערערים. הרשעת שני המערערים גם יחד בעבירות של זיוף מסמך הקשור לבעלות ברכב, קבלת דבר במרמה וקשירת קשר, הינה תולדה של דחיית גירסתם והעדפת גירסת המתלונן על פניה, הואיל ומגירסתם עולה, כי נתוניו האמיתיים של הרכב היו ידועים לשניהם, כי מד המרחק אכן הוחלף ולא שיקף את מספר הקילומטרים האמיתי שעבר הרכב, וכי יחד פעלו למכירתו ולהצגתו בפני המתלונן. משנדחתה טענתם כי הציגו בפני המתלונן את נתוני האמת של הרכב והתקבלה טענת המתלונן, כי הנתונים שהוצגו לו על-ידי המערערת לא היו נתוני-אמת, הרי שגם המשא ומתן על מחירו של הרכב, אותו ניהל המערער עם המתלונן, התבססו על נתונים אלו, שכן המחיר שנדרש לשלם ננקב בהתבסס על מצג השווא שהוצג בפניו. מאליו עולה, כי לא יתכן מצב בו לא היה שיתוף פעולה בין שני המערערים, כאשר כל אחד מהם פועל ועושה חלק מן הדברים: המערער - התקנת מד מרחק אחר, פרסום המודעה וניהול המשא ומתן הכספי על הרכב; והמערערת - הצגת הרכב, על נתוניו השקריים, בפני המתלונן, התחמקותה מבדיקת הרכב על-ידי המתלונן ונקיבת המחיר המבוקש. בכך פעלו המערערים יחדיו בתור "שותפים בצוותא", ולכן כדין הורשעו שניהם בביצוע עבירות הזיוף וקבלת דבר מרמה, כאשר ההרשעה בעבירה של קשירת הקשר נסמכת על ההנחה הנסיבתית כי חבירה זו לא יכול שתהא מקרית והינה פרי הידברות וסיכום ביניהם. דרכי הוכחת קיומו של קשר פלילי, ככל עובדה אחרת, נעשית באמצעות ראיות ישירות ו/או ראיות נסיבתיות, לרבות על דרך הסקת מסקנות מהתרחשויות מאוחרות שאירעו לאחר היווצרותו של הקשר (ראה בעניין זה ע"פ 241/61 ויינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה פד"י טז 368; וע"פ 4086/91 מימון נ' מדינת ישראל מו(2) 868). סייגים לאחריות הפלילית 15. הסייג בדבר "זוטי-דברים" אינו חל על המקרה הנדון כאן, משאין המדובר במעשים קלי-ערך מבחינת "טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי", כלשון סעיף 34יז לחוק. המדובר במעשה מרמה במהלך עיסקה שגרתית, הנעשית מדי יום ביומו בין אזרחים, בעלת תמורה כלכלית משמעותית, ואשר למדינה ולחברה יש אינטרס מובהק בהגנה על השוק ועל האזרחים העתידים להשתתף בו כרוכשים. יתרה מכך, המחוקק מצא לנכון להוסיף לחוק העונשין סעיפי-עבירה ייחודים למעשי-זיוף, הקשורים לכלי-רכב, ובכך הביע עמדתו באשר למידת החשיבות שיש לייחס להן ולעוצמת ביטויו של האינטרס הציבורי הגלום בהן. טענת הגנה מן הצדק 16. טענה נוספת שהעלה בא-כוח המערערים היתה, כי בית-משפט קמא שגה בדחותו את טענת ההגנה מן הצדק העומדת למערערים. כדוגמא צירף את ת"פ 3778.08 (שלום נתניה) מדינת ישראל נ' גאביזון (לא פורסם, , ניתן ביום 5.2.09), שם ביטל בית המשפט (כב' השופטת בן שלמה) את כתב האישום בעניינו של נאשם שיוחסו לו עבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר וקבלת דבר במרמה. העבירות יוחסו בגין מכירת רכב על-ידי הנאשם, תוך טענה כוזבת ביחס למאפייני הרכב, בדומה לעניינם של המערערים כאן. העבירה הנטענת בוצעה בשנת 2002 וכתב האישום הוגש בחלוף שש שנים, בשנת 2008. על אף הדמיון בין המקרים, שונה עניינו של אותו נאשם מעניינם של המערערים כאן, בכך שמעבר לשיהוי בהגשת כתב האישום, התקיימו מצבור הפגמים ובהם אובדן התלונה הראשונית, סגירת ופתיחת התיק שלא-על ידי הגורמים המוסמכים ושיהוי בחקירת הנאשם. יש חשיבות לכך כי המערערים נחקרו בסמוך לאירוע ולהגשת התלונה על-ידי המתלונן. לא מצאתי כי יש להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא, שכן אין דבר שיצביע על התנהלות רשלנית או שערורייתית מטעם המאשימה, וגם אם נניח כי השיהוי לכשעצמו יכול להוות עילה לביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק, הרי הדבר יוגבל למקרים נדירים בלבד, בייחוד במקרים בהם השיהוי נובע מסיבות שאינן מוצדקות (ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (לא פורסם, , ניתן ביום 4.9.07)). עניין זה, מקום לו בגזר הדין. דיון - גזר הדין - אי הרשעה 17. הכלל הוא, כי נאשם בגיר שנמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו על-מנת להביא למיצוי ההליך הפלילי. סטייה מן הכלל והימנעות מהרשעה יוחדה למקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרת העבירה והיא מותנית בקיומם המצטבר של שני גורמים "ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, נב(3) 337, 342). לאחר שבחן את עניינם של המערערים, לאורו של מבחן זה, קבע בית-משפט קמא, כי מתקיים יחס סביר בין הרשעתם לבין חומרת העבירות בהן הורשעו והאינטרס הציבורי בהותרת הרשעתם על כנה, ודחה את המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעתם. השיקולים שעמדו לנגד עיני בית-משפט קמא היו: חומרת העבירות בהן הורשעו המערערים, היעדר כל ראיה פורמלית לטענת המערער כי תקנות האתיקה של בורסת היהלומים יחייבו הפסקת חברותו ופרנסתו תיפגע, העובדה שהמערער עוסק גם בתחום הנדל"ן ולא רק בתחום היהלומים, מצבה הרפואי והרגשי של המערערת אינם מצדיקים הימנעות מהרשעתה, העובדה כי היא עקרת בית משמע לא תיפגע פרנסתה. יחד עם זאת ציין בית-משפט קמא, כי נמנע מלמצות את הדין עם המערערים לנוכח העובדה כי המדובר באנשים נורמטיביים. 18. במהלך הדיון בערעור הגיש בא-כוח המערערים את תקנון ההתאגדות של בורסת היהלומים הישראלית בע"מ. סעיף 118 לתקנון קובע, כי "חבר עלול לאבד את זכויותיו ואת חברותו בבורסה במקרה ... ב. שהוצא נגדו פס"ד מחייב ומוחלט במשפט פלילי". הוראה זו לא היתה מונחת בפני בית-משפט קמא, שאף העיר כי לא הובאה בפניו כל ראייה המעידה על הפגיעה הצפוייה למערער בשל עצם הרשעתו. בנסיבות העניין, לא מצאתי בכך כדי לשנות ממסקנתו של בית-משפט קמא בקובעו, כי מתקיים יחס סביר בין הרשעת המערערים לבין חומרת העבירות בהן הורשעו. עובדת הרשעתו של המערער בעבירות של קבלת דבר במרמה וזיוף בעת היותו חבר בבורסת היהלומים, היא הנותנת את הטעם להשארת הרשעתו בעינה. כידוע, עיסוק בענף היהלומים בנוי כל כולו על אמון, ובערך זה פגע המערער פגיעה קשה, כך שהרשעתו צריכה להיוותר על כנה בבחינת תמרור אזהרה. כמו-כן, לא מצאתי כי העונש שהוטל על המערערים, לרבות עצם הרשעתם, הינו בבחינת עונש מופרז לחומרה. העונש שהוטל על המערערים כולל מאסר מותנה וקנס לא גבוה. בכך באו לידי ביטוי הן חלוף הזמן, הן הרקע הנורמטיבי המאפיין את המערערים והן העובדה כי המערערים פיצו את המתלונן במסגרת ההליך האזרחי. 19. סיכומם של דברים. אם תישמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. ג'ורג' קרא, שופט השופט עוזי פוגלמן אני מסכים. ע' פוגלמן, שופט הנשיאה ד' ברלינר - אב"ד אני מסכימה. ד' ברלינר, נשיאה אב"ד הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט ג' קרא - לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.משפט פליליזיוףקילומטראז' רכב