זיכוי על דריסת הולך רגל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי על דריסת הולך רגל: כב' השופט צבי סגל, סגן הנשיא: מסגרת הערעור 1. לפנינו ערעור על הכרעת-דינו וגזר-דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט טננבוים), בתיק ת"ד 2864/07, , מיום 1.12.08, בגדרו הורשע המערער, לאחר הוכחות, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), בצירוף סעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), כמו גם בעבירות של מהירות סבירה, לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, תשמ"א-1981 (להלן: "התקנות"), ושל אי האטה, לפי תקנה 52(3) לתקנות. בנסיבות אלו, נגזרו על המערער העונשים הבאים: שנת מאסר בפועל, פסילה מלנהוג בכל סוגי כלי רכב למשך 15 שנים, 7 חודשי מאסר על-תנאי; וכן, קנס בסך של 20,000 ₪ או 20 חודשי מאסר תמורתו. הרקע העובדתי 2. בתאריך 14.2.06, סמוך לשעה 19:15, נסע המערער ברכב מסוג "טויוטה קורולה" מ.ר. 50-130-78 (להלן: "הרכב"), בכביש מס' 90, מכיוון יריחו למושב ארגמן, תוך שעבר בכפר עוג'ה (להלן: "הכפר"). בשעה זו, חצתה גב' אמל מוצטפא ז"ל, ילידת 1969 (להלן: "המנוחה"), את הכביש, כהולכת רגל, מצדו השמאלי לימני (מנקודת ראות המערער). המערער לא הבחין במנוחה מבעוד מועד, והגם שהצליחה להגיע בסמוך לשוליים הימניים של הכביש, פגע בה עם חלקו הימני הקדמי של הרכב. כתוצאה מכך, הועפה המנוחה אל שטח הכורכר שמימין לכביש, למרחק של 7 מטרים לערך, ונגרמו לה חבלות בצד גופה הימני. בחלוף מספר דקות, עוד במקום התאונה, נקבע מותה של המנוחה. פסק דינו של בית-משפט קמא 3. בפתח הכרעת דינו, קבע בית-משפט קמא, בגדרי העובדות עליהן אין חולק, כלהלן: ראשית, הכביש במקום התאונה עשוי אספלט תקין, ללא מדרכות, דו סטרי, וכן בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון; שנית, בכיוון נסיעתו של המערער הוצבו התמרורים הבאים: 300 מטר לפני מקום התאונה (תמרור ב-24 - כניסה לשטח עירוני, וכן ב-20 - הגבלת מהירות ל-60 קמ"ש), 100 מטר לפני מקום התאונה (א-37 - "הולכי רגל בקרבת מקום ", ובנוסף, תחתיו, א-43 - "האט"), וכן 50 מטר לפני מקום התאונה (א-2 - עקומה שמאלה, וכן א-13 - צומת); שלישית, במועד התאונה לא הייתה תאורה במקום, ירד גשם לפרקים, בעוד הכביש רטוב וחשוך; ורביעית, במועד התאונה נהג המערער עם אורות מעבר ולא עם אורות דרך. 4. בהתחשב בעדויות שנשמעו, ובהתרשמותו הבלתי אמצעית מהן, קבע בית-משפט קמא, כי לא בגפה חצתה המנוחה את הכביש, כי אם הייתה אחת מתוך קבוצת אנשים, אחרונה בשיירה, ומשכך, הרי שלא התפרצה לנתיב נסיעתו של המערער - היא הטענה המרכזית בפרשת ההגנה. בנסיבות אלו, שומה היה, אפוא, על המערער לשים לבו לאנשים שחצו את הכביש, ובכלל זה, למנוחה. חרף העובדה, כי בית-משפט קמא מצא באמור בסיס איתן להרשעת המערער, ולמעלה מן הצורך, המשיך וניתח את השאלה התיאורטית, האם תיוותר בתוקפה אותה מסקנה תקפה גם תחת ההנחה, כי המנוחה חצתה את הכביש בגפה. והנה, ניסוי שדה ראייה, שתכליתו הערכת המרחק מזירת התאונה ממנו יכול היה המערער לזהות את המנוחה, וראיות רלבנטיות נוספות, הביאו את בית-משפט קמא לכלל מסקנה, כי נהג סביר היה מדליק את אורות הדרך, מרחיב את שדה ראייתו, ובכך מונע את התאונה. 5. באשר לשאלה אם נהג המערער במהירות סבירה, קבע בית-משפט קמא, כי נוכח העובדות כי במקום התאונה שררה עלטה, כי המדובר באזור בנוי, כי ביום גשום ובכביש רטוב עסקינן, שומה היה עליו לנהוג במשנה זהירות, קרי - במהירות פחותה בהרבה מן המגבלה הנקובה בתמרור, היינו - 60 קמ"ש. ודוק: דו"ח הבוחן המשטרתי, רס"ר אהד אברהמי, אותו מצא בית-משפט קמא מהימן (ת/12); הודעת המערער במשטרה (ת/5) ועדותו בבית המשפט (מהן אין לדעת, אפילו מפי המערער עצמו, באיזו מהירות נסע); וכן חוות-דעת המומחה מטעם ההגנה, המהנדס עוזי רז (נ/1; שלא ביססה כדבעי את המסקנה בדבר מהירות הנסיעה עובר לפגיעה במנוחה, ובית-משפט קמא לא מצא להסתמך עליה) - כולם מתיישבים המסקנה, כי מהירות הנסיעה של המערער גבלה ב-60 קמ"ש, ומשכך, אינה סבירה בנסיבות העניין. 6. עוד בחן בית-משפט קמא את השאלה, האם הפר המערער את חובת ההאטה החלה עליו בנסיבות המקרה, וקבע, בין השאר, כי: "תנאי הדרך היו מסוכנים מאוד. היה זה יום גשום, בשעה מאוחרת, במקום בו חושך מוחלט ללא תאורה" (פסקה 51 להכרעת הדין), ולכן, היה על המערער להתאים מהירות נסיעתו, באופן שתהא "מאוד נמוכה" (שם). הדברים מקבלים משנה-תוקף לאור התמרורים שתוארו לעיל, אשר על פניהם חלף המערער בנסיעתו, מה גם שהכיר היטב את האזור ותוואי הדרך. בנסיבות אלו, קבע בית-משפט קמא, כי המערער הפר את חובת ההאטה החלה עליו, שעה שהוא עצמו "הפך את התאונה לבלתי נמנעת ... באמצעים פשוטים והמצופים מנהג סביר, יכול היה למנוע את התאונה" (פסקה 54 להכרעת הדין). 7. באשר לכיוון הליכתה של המנוחה, קבע בית-משפט קמא, כי משאימץ את עדותו של אחי המנוחה בנושא זה (מר סמיח עמאד מוסטפא אל ביראווי), ובהתחשב בדו"ח הבוחן המשטרתי ובאופי הפגיעה במנוחה, כמו גם בהתחשב באמור בהודעתו של המערער במשטרה, אין מנוס מן המסקנה, כי זו חצתה את הכביש משמאל לימין. וביחס לשאלה האחרונה בה דן בית-משפט קמא, היינו: האם צדק המערער בטענתו, כי לא הדליק אורות דרך בשל היות האזור בנוי ונוכח עיקול סמוך בכביש - נקבע, כי אין בסיס לטיעון זה (פסקאות 62-63 להכרעת הדין). הנה-כי-כן, לאור המקובץ לעיל, הרשיע בית-משפט קמא את המערער בעבירות דנן. 8. בגזר הדין הדגיש בית-משפט קמא את רף הענישה הראוי בעבירות כגון דא. בתוך כך הוטעם, כי המערער התרשל הן באי זיהוי המנוחה - כאמור, אחת מבין כמה שחצו את הכביש; והן באי התאמת מהירות נסיעתו ומצב האורות לתנאי השטח, מורכבים ככל שיהיו. לפיכך, ובהתחשב גם בנסיבותיו האישיות של המערער (אדם נורמטיבי ואיש ציבור מזה שנים רבות), ובעברו התעבורתי (הכולל 11 הרשעות קודמות; פסקה 14 לגזר הדין), ומשנדרש בנסיבות העניין עונש מרתיע משמעותי, נגזרו על המערער העונשים שצוינו לעיל. עיקרי טענות הצדדים בערעור 9. שורה של טענות היו בפי ב"כ המערער, ואלו הן בתמצית: ראשית, המערער סבור, כי גרסתו של אחי המנוחה, אותה אימץ בית-משפט קמא, הנה עתירת בקיעים, ואין אפוא לייחס לה מהימנות; שנית, מן הדין היה שבית-משפט קמא יקבל בקשתו להביא ראיות נוספות, מהן עולה כי אחי המנוחה כלל לא נכח במקום התאונה, וכי המנוחה חצתה את הכביש לבדה (ראיות שלא ניתן היה להביאן עובר למתן הכרעת הדין וגזר הדין); שלישית, שגה בית-משפט קמא שעה שהתעלם מנסיבות התאונה, מחד-גיסא, ומתנאי הדרך, מאידך-גיסא; רביעית, אפילו המשיבה עצמה דבקה בגרסה, לפיה חצתה המנוחה את הכביש בגפה - בין שכלל לא בנוכחות מקורביה במקום, או בין לאחר שהללו כבר השלימו את החצייה - ומכאן, ששגה בית-משפט קמא עת קבע בנחרצות, כי חציית הכביש בוצעה בשיירה מעין רציפה; חמישית, בית-משפט קמא לא התייחס לראיות המבססות את קו ההגנה של המערער במשפט (למשל: עדותם של רס"ר מיכאל דרורי ושל רס"ר נאמני שלמה, שגבו הודעות ראשוניות מפי המערער עוד במקום התאונה); שישית, אין כל הצדקה לבכר את עדות הבוחן המשטרתי (שהייתה מגמתית ובלתי מקצועית, ובכל מקרה -אין בגדרה כל קביעה עובדתית, בין השאר, בדבר מהירות נסיעת המערער או הליכת המנוחה), על-פני עדותו של מומחה ההגנה, בעיקר באשר לנושא שדה הראייה בזירת התאונה, על כל המשתמע ממנו; ושביעית, באופן כללי - "מגמתו של השופט להרשיע את המערער בכל מצב" - היא שמשלה בכיפה. משכך, נתבקש בית המשפט לזכות המערער מכל אשמה, או למצער - מחמת הספק. לחלופין, עתר המערער להקלה משמעותית בעונשו, ובאופן שיהלום את נסיבות הפרשה, על מכלול רבדיה. 10. מנגד לכך, גורס ב"כ המשיבה, כי הגם שאין כלים לקבוע באיזו מהירות בדיוק נהג המערער, ובהתחשב בעובדה כי מהירות הפגיעה במנוחה נאמדה ב-45 קמ"ש לערך, זאת לאחר שכבר ביצע בלימת חירום, הרי שבנסיבות העניין התרשל המערער, באופן שגרם לתאונה. בכלל זה, אף קיבל ב"כ המשיבה את הטענה, כי המערער נהג במהירות העולה על 45 קמ"ש והפחותה מ-60 קמ"ש. ודוק: על המערער חלה חובת זהירות מוגברת, נוכח התמרורים שהוצבו במקום, כל-שכן, לאור האפשרות כי ילד יתפרץ לפתע לכביש (כאן יצוין, כי ב"כ המשיבה הסכים לעובדה, שהמנוחה - בת 37 השוקלת 110 ק"ג - ככל הנראה, לא התפרצה לכביש). זאת ועוד: אין הצדקה לנסיעה באורות מעבר במקום התאונה, מכאן, שמדובר בשיקול דעת מוטעה של המערער, שמנע אפשרות לזהות את המנוחה מבעוד מועד. אמנם, אין לקבוע באופן פוזיטיבי-נורמטיבי באיזו מהירות על נהג לנסוע בכפר, בהינתן הנסיבות הרלבנטיות לתאונה, אך יחד-עם-זאת, שומה עליו ליתן דעתו לחובת הזהירות המוגברת החלה עליו. מעבר לכך, המנוחה חצתה, כאמור, את הכביש כשהיא אחרונה בקבוצת העוברים, ולכן, לוּ אך נהג במהירות הפחותה מ-45 קמ"ש, היה המערער מבחין בה ובכך מונע את התאונה. והנה, מהירות הנסיעה של המערער, בצירוף העובדה כי ביכר שימוש באורות מעבר על-פני אורות דרך, המה אדני רשלנותו, שגרמה למותה הטראגי של המנוחה. לפיכך, משאין לפנינו תאונה בלתי נמנעת, עתר ב"כ המשיבה להותיר את הכרעת הדין וגזר הדין על-כנם. הערה מקדמית - תמרור א-37 11. יוער, כי בכתב האישום ובהכרעת הדין צוין, כי מדובר בתמרור שמשמעו "ילדים בדרך", ואכן - בתיק המוצגים נמצאת תמונה מזירת התאונה, בגדרה נראה תמרור משולש עם ציור של שני ילדים רצים (תמונה מס' 13 בלוח התצלומים שצורף לדו"ח הבוחן המשטרתי). דא-עקא, שבעבר, עד לתיקון משנת תשנ"ט (ק"ת 5978 מיום 1.6.09), תמרור זה אכן כלל את התיאור דלעיל, תחת הכותרת "ילדים בקרבת מקום", ומשכך, חייב נהיגה זהירה לא רק בשעות הלימודים. והנה, בתיקון החקיקה האמור הוחלף סימון תמרור א-37, למשולש עם ציור של אדם מבוגר וילד אוחזים ידיים, שמשמעו - על-פי לוח התמרורים המעודכן - "הולכי רגל בקרבת מקום". בנסיבות אלו, התמרור המשולש שניצב בסמוך לזירת התאונה לא היה בתוקף במועד הרלבנטי (ראו: הודעת התעבורה (קביעת תמרורים), תש"ל-1970). דיון 12. בית-משפט קמא לא קבע ממצאים שבעובדה בדבר מהירות נסיעתו של המערער, עובר לתאונה, או באשר למהירות הליכתה של המנוחה בעת שחצתה את הכביש. לא בכדי כך אירע, שכן בוחן התנועה עצמו לא סיפק בידי בית-משפט קמא נתונים מוכחים בהקשר זה. לכן, לוּ נבקש לתרגם את התאונה הקטלנית שאירעה למשוואות מתמטיות מושכלות ולחישובים מדויקים, מהם ניתן, במקרים דומים, עת הונחה תשתית עובדתית מוכחת לאותם מרכיבים הכרחיים, ללמוד במישרין ובמפורש אם התרשל המערער בנהיגתו, אם לאו, נאלץ להודות, כי בנסיבות העניין דידן, מן הנמנע הדבר. בחינת השאלה בדבר נהיגה רשלנית של המערער תידרש, אפוא, עיון מסוג אחר, שאינו תְלוי נתונים מספריים מדויקים, באשר הללו, כאמור, חסרים. הנה-כי-כן נשאל את השאלות הבאות: האם התרשל המערער בנהיגתו? האם הפר את חובת הזהירות החלה עליו בנסיבות העניין? בכלל זה גם נשאל: האם יכול וצריך היה המערער, כנהג סביר, לצפות מראש את קרות התאונה? ואף נוסיף ונשאל: באילו אמצעים היה על המערער לנקוט כדי לצאת ידי חובת הזהירות האמורה? אמקד, אפוא, את השאלה: האם התאים המערער את מהירות ואופן נהיגתו לתנאי מזג האוויר והתאורה, וודאי אף לתוואי הדרך, כמו גם להוראות התמרורים על פניהם חלף, וחרף כל זאת נקלע, בעל כורחו, לתאונה בלתי נמנעת? 13. לאחר עיון מעמיק בהכרעת הדין ובראיות שהניחו הצדדים לפתחו של בית-משפט קמא, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לפנינו, באתי לכלל דעה ומסקנה, כי מן הדין לקבל הערעור ולזכות המערער, מן העבירות בהן הורשע. להלן אבאר נימוקיי. 14. ודוק: לא הוכח כי המערער נהג ברכבו במהירות בלתי סבירה ביחס לנסיבות. אין חולק, כי המערער נהג במקום בו שררה עלטה מוחלטת, בשעת ערב, ללא תאורה, באזור בנוי, ביום גשום ובכביש רטוב. אולם, המערער אכן התחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שקיים בידו שליטה מוחלטת ברכב, ככל שרק יכול היה. בדוח הבוחן המשטרתי (ת/12) נקבע באופן מפורש, כי לא נמצאו על הכביש סימני בלימה או חיכוך צמיגים. בית-משפט קמא פרש ממצא זה באומרו, כי "עובדה זו קשורה כנראה לסוג הרכב שמעורב ולסוג הבלמים שהיו בו ABS" (סעיף 39(1) להכרעת הדין). דא עקא, שמעת שלפנינו ממצא עובדתי העולה בקנה אחד עם גרסת המערער בדבר נסיבות התאונה, ובתוך כך נוטע ספק סביר בעמדת המשיבה, מן הדין ליתן לו תוקף משפטי הולם. ודוק: אליבא דמערער, המנוחה הגיחה במפתיע לפני רכבו במעין ריצה, אותה ראה לשבריר שנייה, ומכאן, שאך בקושי הספיק לבלום מבעוד מועד, מתוך כוונה למנוע את התאונה, שהרי פגע בה מיד בסמוך לאחר מכן. בנסיבות אלו, מהירות הפגיעה של הרכב במנוחה שקולה בקרוב למהירות הנסיעה עובר לפגיעה (ראו: עמ' 30-31 לפרוט' בית-משפט קמא; ובחקירה נגדית: "שראיתי אותה הייתה בתוך האוטו", עמ' 31 לפרוט' זה). 15. הבוחן המשטרתי לא קבע, כאמור, באיזו מהירות נהג המערער עובר לתאונה, והניסוי שערך אינו מגלם בחובו את אלמנט ההפתעה שבא לכלל ביטוי בגדרה. עם-זאת, המומחה מטעם ההגנה שחזר נתון זה במקצועיות, ובמשנה-זהירות, באמצעות זיהוי מקום השבר שנגרם לשמשה הקדמית של הרכב בהתנגשות עם ראשה של המנוחה. והנה, היות שראשה של המנוחה נפגע "מעל לתחתית השמשה, אך מתחת למרכז השמשה, סביר ביותר שמהירות הרכב בזמן הפגיעה היתה של 45 קמ"ש" (ראו: נ/1, עמ' 3, סעיף 2, שם אגב נקבע, כי "מרכז המוקד (של השבר בשמשה הקדמית) נמצא בצד הימני של הרכב, בסמוך למכסה המנוע"; וכן ראו תוספת לחוות הדעת, מיום 27.5.08, סעיף 1, שם דייק המומחה ביתר שאת באבחנתו, כמצוטט לעיל). לא-זו-אף-זו, גם הבוחן המשטרתי ציין בדוח שערך, כי "ניפוץ שמשת חזית - פגיעה עיקרית בחלק ימין למטה" (ת/12, עמ' 2, סעיף 5). למעלה מן הצורך נציין, כי עיון בלוח התצלומים שצורף לדו"ח הבוחן המשטרתי, אף הוא מלמדנו, כי מוקד השבר בשמשה הקדמית של הרכב אכן נמצא בחלקה הימני התחתון (ראו: תמונה מס' 9). 16. לאור האמור, קביעתו הנחרצת של בית-משפט קמא, לפיה פגיעת המנוחה בשמשה "הייתה בחלק הימני אמצעי שלה", ומכאן ש"מהירות נסיעת הנאשם בעת האירוע צריכה להיות 56.3 קמ"ש" (סעיף 45 להכרעת הדין) איננה מבוססת כדבעי. בכל הכבוד, קביעה זו אינו נסמכת על הראיות בתיק, אפילו לא על חוות-דעתו של הבוחן המשטרתי עצמו. משכך הם פני הדברים, מקובלת עליי מסקנתו של המומחה מטעם ההגנה, למצער בדרגת הספק הסביר, כי מהירות הנסיעה של המערער בזמן שפגע במנוחה, ואף, כאמור, עובר לתאונה, הייתה של 45 קמ"ש לערך. יוזכר, כי עסקינן בקביעה בתנאי חוסר וודאות, בהעדר סימני בלימה על הכביש, בהעדר נתונים הכרחיים ומדויקים יותר, מהם ניתן לשחזר בדיעבד את מהירות נסיעתו של הרכב הפוגע או של מהירות הליכת המנוחה. 17. הנה-כי-כן, דעתי הנה, כי נהיגה בתנאי עלטה גמורה, בשטח עירוני, ביום חורפי גשום, בנסיבות הרלבנטיות לתאונה דנן, במהירות של 45 קמ"ש לערך, משקפת עמידה בחובת הזהירות שחלה על המערער. אין חולק, כי נהיגה עם אורות דרך עשויה לשפר באופן ניכר את שדה הראייה של הנהג, ובכך לאפשר לו להגיב ביתר יעילות ומהירות לכל סיכון תעבורתי שעלול לפתע פתאום להיקרות בדרכו. יחד-עם-זאת, דעתי הנה, שלא קמה במקרה זה החובה לנהוג באורות דרך - בין אם בשל תנאי מזג האוויר הגשום (העשויים להשפיע לרעה על תנאי הראות בשימוש באורות דרך; ראו: עמ' 32 לפרוט' בית-משפט קמא, שם העיד המערער, כי בערב התאונה ירד גשם שוטף), או בין אם בשל העיקול הצפוי בדרך (בשל סכנת הסנוור של רכבים שכיוון נסיעתם הפוך; שם). 18. ואם בכך לא סגי, בל נשכח, כי אפילו ביום חורפי גשום, בשעת ערב, ואפילו בדרך עירונית מן הסוג דנן, אין לצפות מראש מעבר פתאומי של הולכי רגל, שאינם נושאים על גופם אמצעי זהירות נאותים (כגון מחזיר אור, פנס וכיו"ב), מה גם שאין בנמצא מעבר חציה, שנועד להבטיח את שלומם בשעה שיבקשו לחצות את הכביש בבטחה. לא למותר לציין, כי העובדה שהמנוחה לבשה שחורים לא סייעה למערער לזהותה בטרם פגע בה, ולפיכך, דמותה טושטשה ונבלעה במרחב השחור של הלילה. אין לצפות, אפוא, מנהג סביר, כי ינהג בתחושת חרדה, שתחייבו לאמץ עיניו במלאכת בילוש מתישה, שתכליתה זיהויים של הולכי רגל טמירים, שמא יגיחו לקראתו מן האפלה, על-חשבון תשומת-לבו לשאר הסיכונים - המאוד ממשיים, מוחשיים ושכיחים - הרובצים לפתחו בכל רגע ורגע נתון על הכביש. 19. אם אכן חצתה בהצלחה קבוצה של הולכי רגל את הכביש, ממש בסמוך ועובר למנוחה (כקביעת בית-משפט קמא), אם לאו (כגרסת המערער), עדיין ברי, כי אף אחיה של המנוחה, שאת עדותו אימץ כאמור בית-משפט קמא, לא הבחין ברכב עובר לפגיעתו במנוחה, ואך לאחר ששמע את החבטה שספגה, ואת צעקת בתו בעניין זה, שם לבו אליו (עמ' 6 ו-10 לפרוט' בית-משפט קמא), או-אז, "פתאום", ראה את המנוחה "זרוקה 20 מטר קדימה" [עמ' 6 לפרוט' בית-משפט קמא, שם גם העיד כי "כאשר אני הסתכלתי היא (המנוחה) כבר שכבה". בהמשך סתר עצמו בהעידו, כי אכן ראה את המנוחה בעודה תלויה על הרכב, מרחק של 10 מטר, עד שנפלה ארצה (עמ' 7 לפרוט' בית-משפט קמא); אגב, גם את קולות הבלימה לא שמע, מה שמחזק את הקביעה, כי המערער בקושי הספיק לבלום בטרם פגע במנוחה]. הדבר מעיד, כי חושיו של אחי המנוחה לא קלטו במדויק את נסיבות התרחשות התאונה, באשר עיניו הופנו שלא לעברה. למותר לציין, כי בנסיבות אלו, מן הנמנע להסתמך באופן מוחלט על קביעתו של עד זה, לפיה המרחק שהבדיל בינו לבין המנוחה הסתכם במטר אחד בלבד. אולי המדובר בשחזור בדיעבד, שהיה תקף למקטע מסוים במהלך חציית הכביש, אך אין להקיש ממנו לרגע התאונה עצמו. האמור לעיל, מחזק את אלמנט ההפתעה וההלם שהיה גלום בתאונה עבור כל הנוכחים בזירה, ואין, אפוא, כל בסיס לציפייה, כי עצם מעבר השיירה את הכביש אמור היה לשמש תמרור אזהרה עבור המערער - שיירה בלתי נראית מנקודת מבטו, שכבר סיימה לחצות את הכביש. 20. למעלה מן הצורך אציין, כי "הלכה פסוקה היא, שאין ל'רשלנות תורמת' מצד הקרבן השלכה לעניין אחריותו של הנאשם במישור הפלילי, לאמור: אין בה כדי לשמש 'הגנה' מפני הרשעה", זאת למרות שהנה בהחלט מהווה נסיבה רלבנטית במסגרת שיקולי הענישה (י' קדמי, "על הדין בפלילים", חלק שלישי, תשס"ו-2006, עמ' 1211). ברם, לנושא זה, מטבע הדברים, כבר לא נידרש. בטרם חתימה 21. מוצע בזאת לרשות האחראית, שבשטחה אירעה התאונה, לשקול התקנת אמצעי תאורה הולמים ונאותים, ולו נקודתיים ולאו דווקא רציפים, שיבטיחו את שלומם של הולכי הרגל במקום, שכל רצונם לחצות את הכביש בבטחה, גם בשעות הלילה, בכל תנאי מזג אוויר. גם מעבר חצייה עשוי כמובן לתרום חלקו בהקשר זה, ואין אלא לקוות, כי מקבלי ההחלטות ישכילו ליתן לאינטרסים כבדי המשקל הכרוכים בפתרונה של הבעיה המונחת לפתחם מקום של כבוד. 22. רכבו של המערער אכן גרם למותה הטראגי של המנוחה בתאונה הקטלנית דנן. חיי אישה קופדו, פתיל חייה נגדע. דא-עקא, שחרף התוצאה הקשה, שומה עלינו להחיל את הוראות הדין הרלבנטי על המקרה הקונקרטי שלפנינו, ולא מצאתי, בסופו של יום, בסיס משפטי מוצק להרשעת המערער בגרימת מותה של המנוחה ברשלנות. בכלל זה, אינני סבור כי המערער לא עמד בחובת ההאטה הקבועה בדין; נהיגתו בכביש הייתה במהירות סבירה, רצה הגורל ונקלע לתאונה בלתי נמנעת. התוצאה 23. אשר-על-כן, דעתי הנה, וכך אני מציע לחבריי לקבוע, שיש לקבל הערעור ולזכות המערער מן העבירות שבהן הורשע על ידי בית המשפט לתעבורה, הואיל והמאשימה לא הוכיחה את אשמתו מעבר לכל ספק סביר. צבי סגל, שופט סגן נשיא השופט משה דרורי: 1. אני מסכים לניתוח המשפטי ולתוצאה של הזיכוי, כפי שהדברים נכתבו בחוות דעתו של חברי, אב בית הדין, סגן הנשיאה, כב' השופט צבי סגל. 2. ראיתי לנכון להוסיף הערה/הארה, שיש לה חשיבות, גם מעבר לתיק זה. 3. ב"כ המדינה, הדגיש בטענותיו, כי רשלנותו של המערער באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שלא התחשב בתמרור שהורה "האט" ובתמרור שמעליו המסמן ילדים חוצים או ילדים בדרך לבית ספר (עמ' 6, שורה 2 לפרוטוקול של בית המשפט המחוזי). 4. מבלי לגרוע מהערת כב' אב בית הדין (בפיסקה 11 של חוות דעתו), בדבר התמרור הספציפי, שעל פי הדין הישראלי, כבר לא היה בתוקף בעת התאונה, ראיתי לנכון להעיר, באופן כללי, כי , כי תמרור המזהיר מפני ילדים ליד בית ספר, כוחו יפה, אך ורק בשעות הלימודים או בסמוך לכך, כאשר הילדים באים לבית הספר או כאשר הם שבים לביתם, לאחר סיום הלימודים. 5. אין מקום לייחס רשלנות לנהג, אך ורק בשל כך שנסע ליד תמרורים אלה, בשעה 19:15, בלילה חשוך, בחודש פברואר (בחורף). 6. ואכן, באחד מפסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט העליון, במקרה דומה (גם שם יוצג המערער על ידי עו"ד שמעון מזרחי, בא כוחו של המערער שלפנינו), אמר כב' השופט - כתוארו אז - ד"ר יואל זוסמן (שלדבריו הסכימו כב' השופט ד"ר אלפרד ויתקון, וכב' השופט - כתוארו אז - חיים כהן), את הדברים הבאים (ע"פ 374/66 אליהו ארד נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(4) 726, בעמ' 728, בפיסקה 3, בין האותיות ד-ה): "לדעתי החמיר שופט התעבורה הנכבד יתר-על-המידה עם המערער בקובעו שמהירות של 45 קמ"ש הייתה מוגזמת בנסיבות המקרה. גם אם נביא בחשבון שבקרבת המקום נמצא בית ספר, שהשעה הייתה חמש ורבע אחרי-הצהריים שאינה שעה בה מתקיימים לימודים כרגיל. לא בכל יום ובכל שעה חייב אדם לצפות לכך שילדים ימצאו בסביבות בית הספר ... לא היו לא ילדים ולא מבוגרים נראים לעין בקרבת מקום, ולפיכך אין אני סבור, שמהירות הנהיגה של 45 קמ"ש במקום כזה ובנסיבות האלו, עולה על המותר. הייתי מקבל את הערעור ומזכה את המערער משני פרטי האשמה המיוחסים לו". 7. אם שם, כאשר מדובר בבית ספר הנמצא ברחוב וייצמן בגבעתיים, בכביש המוליך לרמת חן, סמוך לצומת דרך הגבורה (ראה תיאור המקום, שם, בעמ' 727, בין האותיות ו-ז), ומי שנפגע היו ילדים, ובית המשפט העליון זיכה את הנהג; קל וחומר, שיש לזכות את המערער שבפנינו, כאשר מדובר בשעת לילה, וכפי שקבע אב בית הדין, מהירותו הייתה כ-45 קמ"ש, זהה למהירותו של מר אליהו ארד (המערער בע"פ 374/66 הנ"ל). 8. על כל פנים, הקביעה הנורמטיבית העולה מע"פ 374/66 האמור, ואשר אותה ראיתי לנכון לחזור ולהדגיש, היא, כי גם תמרורי אזהרה ביחס לבית ספר או לילדים רצים בכביש, כוחם יפה לתוכנם, קרי: לימים ושעות שבהם קיים אותו חשש שילדים יהיו בקרבת מקום ויתפרצו לכביש, ועל כן מוזהר הנהג, כי עליו, באותו אזור, לנהוג במשנה זהירות, לאט יותר, ובדריכות, וכל זאת, שמא הילדים בסמוך לבית הספר, יעשו פעולות בלתי צפויות, שסופן עלול להסתיים תאונת דרכים. 9. כאמור לעיל, אני מצטרף לדברי אב בית הדין, בדבר קבלת הערעור וזיכויו של המערער. ____ משה דרורי, שופט השופט יורם נועם: אני מסכים לפסק דינו של אב בית הדין, סגן הנשיא, כב' השופט צבי סגל. ____ יורם נועם, שופט הוחלט, כאמור, בפסק דינו של סגן הנשיא, לקבל את הערעור ולזכות את המערער מן העבירות שבהן הורשע בבית המשפט לתעבורה.דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםהולך רגל