זכויות נפגע תאונת דרכים ללא ביטוח חובה

האם נפגע תאונת דרכים ללא ביטוח חובה יכול להגיש תביעת נזיקין בעילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין ?

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות נפגע תאונת דרכים ללא ביטוח חובה:

השופט יצחק ענבר:

1. האם נוהג חסר ביטוח חובה, אשר נשללה זכותו להגיש תביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים), יכול לזכות בפיצויים מכוח תביעה המבוססת על פקודת הנזיקין [נוסח חדש]? בית משפט קמא (כב' השופט ר' יעקובי) השיב על כך בשלילה. על פסק דינו הוגש הערעור שלפנינו.

ההליך בבית משפט קמא

2. המערער, אשר נפגע בתאונת דרכים בעת שנהג באופנוע ללא ביטוח חובה, הגיש תביעת נזיקין נגד משיב מס' 1, שהוא נהג המכונית שהיה מעורב בתאונה, ונגד משיבה מס' 2, שהיא מבטחתו. המשיבים טענו, כי יש לסלק תביעה זו על הסף, בטענה שנוהג חסר ביטוח מנוע להגיש תביעה כזו. בית משפט קמא נעתר לבקשה זו, תוך שציין, כי התוצאה של דחיית התביעה נתמכת הן בתכליתו של חוק הפיצויים והן בגישה העונשית המונחת ביסוד סעיף 7 לאותו חוק. לשיטתו של בית-משפט קמא, "מתן פתח לתביעה כגון זו שלפנינו, עלול להביא למצב שלא רק שהתובע לא יפסיד מכך שנהג ללא ביטוח, אלא שהוא אף עשוי להיות חוטא נשכר, בכך שלא יחולו כלפיו התקרות והמגבלות שבחוק פלת"ד". זאת ועוד, לדעת השופט קמא המלומד, יש להתייחס בחומרה יתירה לנהיגה ללא ביטוח, וכפועל יוצא מכך יש לפרש בצמצום את האפשרות להגיש תביעות מכוח פקודת הנזיקין, במקום שבו נשללת זכות התביעה מכוח חוק הפיצויים, ולחלופין, לחסום אותן תביעות מכוח הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח תביעה". לאור האמור לעיל, דחה בית-משפט קמא את תביעתו של המערער על הסף.

טענות הצדדים

3. לטענתו של ב"כ המערער, עמדתו של בית-משפט קמא מנוגדת הן לחוק הפיצויים והן לפסיקת בית המשפט העליון.

4. המשיבים תמכו, מנגד, בפסק-דינה של הערכאה הראשונה. לטעמם, השאלה טרם הוכרעה לגופה בפסיקתו של בית המשפט העליון. נימוקיו של בית-משפט קמא ראויים ומשקפים את המצב המשפטי כהווייתו. תעודות ביטוח החובה, המוצאות לפי חוק הפיצויים ופקודת ביטוח כלי רכב מנועי, לא אמורות לכסות את נזקי הגוף של נהג אחר, ובנסיבות אלה, חיובה של המשיבה בפיצויים יפגע בה באופן בלתי מידתי, ויעמיס על כתפיה ועל כתפי ציבור הנהגים בכללותו את פרמיות הביטוח שהיה על המערער לשאת בהן. על יסוד שיקולים אלה יש לפרש ולומר, שגם לנהג משולל זכאות יש עילת תביעה על-פי החוק, אלא שקיים מחסום דיוני השולל ממנו את אפשרות מימושה, ומכאן שגם לגבי נפגע כזה חל במלוא עוזו עיקרון ייחוד העילה. לחלופין, יש לדחות את התביעה מכוח העיקרון של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", שהרי אין לייחס למחוקק כוונה לזכות נהגים ללא רישיון בפיצויים גבוהים יותר מאלה שאותם היו מקבלים לו נהגו כשורה ורכשו כמתחייב פוליסת ביטוח חובה. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי פרשנות בעלת "תכלית עונשית-הרתעתית" מתחייבת גם מחובתם של בתי המשפט לפעול לביעורה של מכת תאונות הדרכים.

דיון והכרעה

5. סעיף 7(5) לחוק הפיצויים קובע, כי נוהג חסר ביטוח, כמו המערער שלפנינו, נמנה על הנפגעים ש"אינם זכאים לפי חוק זה" (להלן – משוללי הזכאות). ואילו סעיף 8 לחוק קובע:

8. (א) מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון.
...
(ג) אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה.

6. דומה כי מפשוטו של סעיף 7 לחוק הפיצויים עולה, כי למשוללי הזכאות, אשר "אינם זכאים לפי חוק זה" - אין עילת תביעה על פי החוק. עולה מכאן, שעקרון "יחוד העילה" שבסעיף 8(א) לחוק אינו חל עליהם, ואין בו כדי לגרוע מזכותם להגיש נגד הנהג הפוגע תביעה על פי פקודת הנזיקין, וזאת כמובהר בסעיף 8(ג). ואמנם הדברים נאמרו במפורש בדברי ההסבר להצעת חוק הפיצויים משנת 1973 (ה"ח 1079, תשל"ג, בעמ' 408):

נפגעים שאין להם עילת תביעה על פי חוק זה, כגון אלה המפורטים בסעיף 5 (סעיף 7 היום, לפני תיקון מס' 7 משנת 1989 שבו הוספה הוראת סעיף 7(5) – י.ע), יהיו רשאים לתבוע פיצוי על נזקיהם על פי פקודת הנזיקין וידרשו להוכיח אשם.

יצוין, כי הצעת החוק כללה במקורה סייג שלפיו: "(ב) נפגע שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה, רשאי להגיש תביעתו על פי פקודת הנזיקין, בסייגים האמורים בפסקאות 1 (1), (2) ו-(3) של סעיף 4". במהלך הליכי החקיקה הומר סייג זה בנוסח הקיים היום בסעיף 8(ג). למשמעות הדבר אחזור בהמשך.

7. העמדה, שלפיה משוללי הזכאות הם משוללי עילת תביעה על פי החוק וזכאים להגיש תביעה על פי פקודת הנזיקין, הובעה פעמים מספר בפסיקתו של בית המשפט העליון, הגם שצדק בית משפט קמא בציינו, כי השאלה לא נדונה באופן חזיתי ולפיכך מבחינה פורמאלית גרידא, אין מדובר בהלכה מחייבת.

כך, למשל, בע"א 320/80 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פ"ד לה(3) 716, 727 נאמרו הדברים הבאים:

במקרה של תאונת דרכים שמעורבים בה שני כלי רכב, ובה כמו במקרה שלפנינו, הנהג הנפגע אינו מבוטח, ואין לו רישיון, לפי סעיף 7 חוק הפיצויים הוא איננו זכאי לפיצויים לפי חוק זה, ועל-כן סעיף 8(ב) שצוטט לעיל, משאיר בידו זכות תביעה, כשיש לו עילה לכך לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

דברים דומים נאמרו בד"נ 30/83 כהנקא נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ פ"ד לח(4) 543, 548; ע"א 5773/95 נבולסי נ' אבומנה פ"ד נג(5) 542, בפסקה 3; רע"א 2853/96 קרנית נ' פרח פ"ד נג(1), 680 , בפסקה 8.

8. הסוגיה זכתה להתייחסות מקיפה בספרות המשפטית העוסקת בחוק הפיצויים:

במאמרו של פרופ' ד' מור, "מי יפצה תלוייו של נוהג חסר רשיון נהיגה", עיוני משפט יב, 345, 356, מעלה המחבר את האפשרות, כי "יתכן שעדיף לפרש את שלילת הזכאות בסעיף 7(א) לחוק כשלילה דיונית גרידא. למרות שפרשנות זו אינה תואמת את לשון הרישא של ההוראה, היא עולה בקנה אחד עם הגיון הדברים ועם עקרונות יסוד של אחריות נזיקית. לפי גישה זו פעלו של סעיף 7(א) לחוק דומה לפעולה של המקסימה, 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה' המוכרת בדיני הנזיקין המסורתיים. כך סעיף 7(ב) מאפשר לתלויים הנופלים בגדרו להתגבר על מחסום דיוני ובכך אין חידוש בדיני הנזיקין בישראל". על פי פירוש זה, התומך בתוצאת פסק דינו של בית משפט קמא, למשוללי הזכאות יש עילת תביעה על פי החוק, אך לזכאותם קיים מחסום דיוני. נוכח קיומה של עילת תביעה (מהותית) על פי החוק, חל גם לגבי משוללי הזכאות עקרון יחוד העילה ולא עומדת להם עילת תביעה בנזיקין .

פרופ' י' אנגלרד כותב בספרו: פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מהדורה שלישית, כי משוללי הזכאות זכאים עקרונית להגיש תביעת נזיקין לפי דיני הנזיקין המסורתיים (שם, בסימנים 270, 301). ניתן להסיק מכאן, כי הוא אינו שותף לדעתו של פרופ' מור. עם זאת פרופ' אנגלרד סבור, כי תביעה כזו עלולה להיכשל על יסוד העיקרון של תקנת הציבור: "מעילה מגונה אינה צומחת תביעה" (שם). אלא שבהמשך הדברים מאזכר פרופ' אנגלרד את פסק דינו של השופט ברלינר בת"א(חי') 1/91 לופוליאנסקי נ' נחשון דרור, שבו נדחתה טענת "מעילה בת עוולה לא תצמח תביעה" בנסיבות של היעדר רישיון נהיגה, והוא מציין כי "אני מסכים להנמקתו של בית המשפט כי אין לקבל טענה זו כשהיא מועלית על ידי הנוהג הרשלן של הרכב האחר המעורב בתאונה" (סימן 301, ה"ש 117).

השאלה נדונה בהרחבה גם בספרו של א' ריבלין: תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים מהדורה שלישית, סימן 498-500. בפתח הדברים מציין המחבר, כי "ההשקפה המקובלת היא, כי נפגע אשר נשללה זכאותו לתבוע על פי חוק הפיצויים בשל הוראת סעיף 7, עומדת לו הזכות לתבוע על פי דיני הנזיקין הכלליים. יתרה מכך, בתביעתו מחוץ למסגרת חוק הפיצויים, אין הוא מוגבל לסייגי הפיצוי המנויים בסעיף 4 לחוק בכל הנוגע לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון, לפיצוי בגין אבדן השתכרות, מעבר לתקרה הקבועה בחוק, ובכל הנוגע לצורך לנכות מס הכנסה מבסיס השכר המשמש לחישוב הפיצוים" (סימן 498). אך בהמשך מביא המחבר את עמדתו של פרופ' מור, שלפיה סעיף 7 אינו שולל את עילתם המהותית של משוללי הזכאות על פי חוק הפיצויים אלא מציב לה מחסום דיוני גרידא (סימן 499). בהקשר זה מציין המחבר, כי "פירוש אשר כזה מחמיר עם 'משוללי הזכאות' במידה מסוימת, אך יתכן ומטעמים של מדיניות משפטית הוא עדיף על הפירוש המעניק להם, במקרים מסוימים, זכאות לפיצויים בשיעור העולה על המגיע לנפגעים שלא פעלו, כמותם, בניגוד לתקנת הציבור" (סימן 499). שלילה דיונית המותירה את עניינם של משוללי הזכאות בד' אמותיו של החוק אף "מתיישבת עם המגמה שלא להניח, בדרך כלל, למתדיינים על פיו לפרוש מחלוקתם גם על פני מסגרות משפטיות אחרות...אכן בעניינם של משוללי הזכאות תהא התוצאה שלילת הפיצויים, אולם ספק אם התוצאה ההפוכה, של האפשרות לזכות בפיצויים החורגים ממסגרת החוק, עדיפה" (שם). בסיום הדברים מונה המחבר את הקשיים העומדים בכל מקרה בפני משוללי הזכאות המבקשים לתבוע מכוח דיני הנזיקין הכלליים: הקושי להוכיח אשם וקשר סיבתי, והעיקרון כי "מעילה בת-אוון לא תצמח תביעה", אם כי גם כאן מובא פסק דינו דלעיל של השופט ברלינר ללא הסתייגות (סימן 500).

9. העדרה של הלכה פסוקה מחייבת הוליד מגוון דעות בפסקי דינם של בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים:

כך, למשל, בת.א (שלום י-ם) 7128/04 עזבון המנוחים רון וסיגל חדד ז"ל נ' קרנית קרן לביטוח נפגעי תאונות דרכים ואח' , אימץ השופט כ' מוסק את עמדתו של פרופ' מור ודחה את תביעת הנזיקין שהגיש נוהג חסר רישיון נהיגה נגד נהג הרכב האחר שהיה מעורב בתאונה ומבטחתו. לשיטתו של בית משפט השלום באותה פרשה, תוצאה זו מתחייבת מהתכלית ההרתעתית והעונשית העומדת ביסודו של סעיף 7 לחוק הפיצויים, העדיפה בנסיבות העניין על תכליתו הסוציאלית של החוק. "המטרה היא למנוע סיכונים נוספים ומיוחדים בדרכים ולהעניש את אלה שמייצרים סיכונים כאלה". אכן, כזו הייתה עמדתו של בית משפט קמא גם במקרה שלפנינו.

לעומת זאת, בת.א 52037/04 (שלום ת"א) אורן מנחם נ' עבדי מרק , פסק השופט י' הראל, בתביעתו של נוהג חסר ביטוח, כי "המחוקק לא הותיר כל מקום לספק באשר לזכות התביעה בעילה הנזיקית וגם אלמלא הוראות סעיף 8(ג) ניתן היה להסיק כי החוק לא שלל זכות תביעה ממי שאין לו עילת תביעה עפ"י החוק, שכן שלילת זכות שבדין חייבת להיעשות באופן מפורש".

בת"א 5897/03 (שלום ראשל"צ) גונן נ' לב , אימץ בית המשפט, מפי השופטת א' סורוקר, גישת ביניים, שלפיה משוללי הזכאות זכאים להגיש תביעה בעילה נזיקית, אך לאור הצורך ביצירת תמריץ חיובי לערוך ביטוח אישי, עקרון השוויון בין נפגעים והכלל שלפיו אין חוטא יוצא נשכר, יש להכפיף את זכאותם לתקרות הפיצויים הקבועות בחוק הפיצויים. במאמר מוסגר יצוין, כי כאשר עלתה שאלה אחרונה זו בבית המשפט העליון, הושארה בצריך עיון (ע"א 1393/06 אלטאוויל נ' נחמיאס, , בפסקה 5).

ימים ספורים קודם לשמיעת הערעור פורסם פסק דינה של הנשיאה ב' גילאור בת"א 122/05 (מחוזי חיפה) שליסל נ' אלנסארה, , אשר עסק בתביעת נזיקין של נוהג חסר ביטוח. לשיטתה של הנשיאה גילאור, לא זו בלבד שלמשוללי הזכאות עומדת עילה נזיקית נגד נהג הרכב האחר, אלא שזכאותם אינה מוגבלת בתקרות חוק הפיצויים. הנשיאה גילאור ציינה כי תוצאה זו אינה "נקייה מביקורת", אך לשיטתה החלת התקרות במסגרת תביעת נזיקין אינה מוצדקת, מה עוד שהגבלה כזו הוצעה בעבר אך הושמטה מהנוסח הסופי של החוק ו"לכן החלת ההגבלה המבוקשת על תביעה לפי פקודת הנזיקין מצריכה מעשה חקיקה" (שם, בפסקה 44).

10. מהמקובץ לעיל עולה, כי במסגרת בחינת זכותם של משוללי הזכאות להגיש תביעת נזיקין נגד הנהג האחר יש להכריע, למעשה, בשתי שאלות נפרדות: השאלה הראשונה מתמקדת בפרשנותו של סעיף 8 לחוק הפיצויים ועניינה במשמעותה של שלילת הזכאות: האם מדובר בשלילה מהותית של עילת התביעה, שאז אין מניעה להגיש תביעה נזיקית; או שמא מדובר רק בהצבת מחסום דיוני למימושה של עילת התביעה, שאז יעמוד על כנו עקרון יחוד העילה.
השאלה השנייה מתמקדת בשיקולים של תקנת הציבור: בהנחה שחוק הפיצויים אינו מונע ממשוללי הזכאות להגיש תביעה נזיקית, האם יש לדחות את התביעה מכוח העיקרון "מעילה בת עוולה לא תצמח תביעה".

להלן אתייחס לשאלות אלה, אחת לאחת.

11. אשר לשאלת פרשנותו של סעיף 8 עמדתי היא, כי פועלה של שלילת הזכאות הוא שלילה מהותית של עילת התביעה לפי חוק הפיצויים. כפועל יוצא מכך, למשולל זכאות אין עילת תביעה על פי חוק הפיצויים, ועקרון יחוד העילה אינו חוסם אותו מלהגיש תביעת נזיקין.

מסקנה זו מתחייבת, בראש ובראשונה, מפשוטם של סעיפים 7-8 לחוק. הוראת סעיף 7 קובעת, כי "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה". על-פי פשוטם של דברים, שלילת הזכאות יורדת לשורשיה של הזכות המהותית וככזו, היא מפקיעה מעיקרא את עילת התביעה. לו היה המחוקק מעוניין ליצור מחסום דיוני גרידא תוך הותרת הזכות המהותית בעינה, היה סעיף 7 לחוק מנוסח בצורה שונה לחלוטין. למשל: "נפגעים אלה אינם זכאים לתבוע פיצויים לפי חוק זה", או: "בית המשפט לא יזקק לתובענתם של נפגעים אלה". מן העבר האחר, כפל ההוראות שבסעיפים 8(א) ו- 8(ג) לחוק משמיענו בבירור, כי במקרה של שלילת הזכאות לפי סעיף 7, לא נשללת מן הנפגעים האמורים הזכות לתבוע על פי פקודת הנזיקין. ראינו לעיל, כי זו הייתה כוונתו המפורשת של המחוקק, כפי שבאה לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת החוק, ואין סיבה שלא לייחס לכך את מלוא המשקל. כמו-כן ראינו כי כך העיר במספר הזדמנויות רב גם בית המשפט העליון.

12. כבר נאמר, כי הצעת החוק כללה במקורה סייג שלפיו: "(ב) נפגע שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה, רשאי להגיש תביעתו על פי פקודת הנזיקין, בסייגים האמורים בפסקאות 1 (1), (2) ו-(3) של סעיף 4". במהלך הליכי החקיקה הומר סייג זה בנוסח הקיים היום בסעיף 8(ג). המשיבים טוענים, כי הסרת הסייג מבטאת חזרה של המחוקק מההשקפה שלפיה משוללי הזכאות הם משוללי עילה על פי חוק הפיצויים. דא עקא שטיעון זה אינו מתיישב עם לשונם הברורה של סעיפים 7 ו- 8 לחוק. משמעות הסרתו של הסייג הנה, אפוא, הסרת הסייג בדבר תקרת הפיצוי מתביעתם של משוללי הזכאות על פי פקודת הנזיקין, זאת ותו-לא.

13. האם יש לדחות את תביעת הנזיקין של נוהג חסר ביטוח בשל העיקרון כי "מעילה בת עוולה לא תצמח תביעה"? לטעמי, על שאלה זו יש להשיב בשלילה. שורשי עילת התביעה במקרה דנן אינם נטועים כלל ועיקר בעוולה שביצע המערער, אלא ברשלנותו של המשיב מס' 1. אין מדובר, אפוא, כלל ועיקר, בעילה בת עוולה, כי אם בעילת רשלנות. דומה כי לכך כוון השופט ברלינר בת.א (חי') 1/91 לופוליאנסקי נ' נחשון דרור, באומרו (בפסקה 7):

טוענים על כן הנתבעים, אם כי במובלע, בהסתמכם על הכלל הידוע בנזיקין, "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", כי יש לשלול מאת התובע גם את הפיצויים המגיעים לו לכאורה, בנזיקין.
גם טענה זו יש לדחות. לתקנת הציבור משקל מלא, שעה שהיא עומדת, בסייגים האמורים בסעיפי המשנה של סעיף 7 של החוק, מול זכותו של הניזוק, שבהשוואה לדיני הנזיקין היא אף זכות יתר, לקבל פיצויים בהעדר אשם כלשהו. אולם במקרה דנן, איזון הזכויות הוא שונה, מול תקנת הציבור עומדת רשלנותו של הנתבע. רשלנות זו מקימה לתובע זכות שאינה נפגעת מהאמור בסעיף 7 של החוק, ואינה תלויה בה. כך למשל, עבריין חסר רישיון נהיגה, הגונב רכב ומבצע פשע חמור, ותוך כדי כך, מתנגשת מכוניתו מכונית אחרת, באשמו הבלעדי של הנהג האחר, יזכה למלוא הפיצויים מהנהג האחר...

14. יוטעם, כי באותה פרשה נדונה תביעת נזיקין שהוגשה נגד הנהג האחר על-ידי נוהג חסר רישיון שגרם בכך גם להעדר כיסוי ביטוחי, אשר השיג את הרכב שבו נהג במרמה ונהג בו ללא רשות הבעלים, ובתוך כך אף ניצל לרעה את רעייתו (ראו שם, בפסקה 7). למרות פגמים חמורים אלו בהתנהגותו נפסק, כי אין לדחות את תביעת הנזיקין שלו מטעמים של תקנת הציבור. זאת ועוד: על-פי שיטתו של השופט ברלינר, רשלנותו של הנהג האחר תכריע את הכף לעבר פיצויו של שלול הזכאות גם אם הנו "עבריין חסר רישיון נהיגה, הגונב רכב ומבצע פשע חמור, ותוך כדי כך, מתנגשת מכוניתו מכונית אחרת, באשמו הבלעדי של הנהג האחר". על אחת כמה וכמה במקרה שלפנינו, שבו לא מיוחס למערער אלא שנהג באופנוע ללא ביטוח חובה.

15. לא מצאתי ממש גם בטענתם הנוספת של המשיבים, שלפיה הכרה בזכות התביעה בנזיקין של משוללי הזכאות, תחתור תחת תכליתו ההרתעתית-עונשית של סעיף 7 לחוק הפיצויים ותעודד תאונות דרכים: ראשית, אל מול התכליות של הרתעת משולל הזכאות והענשתו, ניצבת בנסיבות העניין רשלנותו של הנהג האחר. אכן, במקרים רבים יוצר הסיכון העיקרי הוא דווקא הנהג האחר, שערך ביטוח אך נהג בחוסר זהירות, וזאת להבדיל מהנפגע חסר הביטוח שבאופן נהיגתו לא נפל רבב; שנית, תכליות ההרתעה והתגמול ניתנות להגשמה באמצעות העמדתו של משולל הזכאות לדין פלילי; שלישית, אם בידי משולל הזכאות לא יעלה להוכיח אשם של הנהג האחר, או אם יפגע בתאונה עצמית, הוא יוותר ללא פיצוי. משולל הזכאות אף חשוף לתביעות שיפוי של קרנית. גם בכל אלו יש כדי להעניש ולהרתיע. רואים אנו, כי בהכרה בזכותו של משולל הזכאות לתבוע את הנהג האחר ולהיפרע ממנו, בכפוף להוכחת אשם, אין כדי לאיין את תכליותיו של סעיף 7 לחוק.

16. המשיבים הוסיפו וטענו, כי הכרה בזכות התביעה בנזיקין של משוללי הזכאות תוביל לכך שהם יזכו בפיצויים גבוהים יותר מנהגים בעלי זכאות הכפופים לתקרות הזכאות שבחוק הפיצויים, וכך יצא חוטא נשכר. אני סבור, כי גם דינה של טענה זו להידחות. הגבלת תקרות הזכאות בחוק הפיצויים היא ה"אידך-גיסא" של עקרון האחריות המוחלטת והעדר הצורך להוכיח אשם. בהינתן שתביעתו של משולל הזכאות נגד הנהג האחר טעונה הוכחת אשם, וכפופה לטענות הגנה של רשלנות תורמת וניתוק קשר סיבתי, אין להגביל במסגרתה את תקרות הזכאות. תוצאה זו מתחייבת גם מההיסטוריה החקיקתית שתוארה לעיל ומהשמטת הסייג שהופיע בהצעת החוק. בסוגיה זו מצרף אני את דעתי לדעתה של הנשיאה גילאור בפרשת שליסל הנ"ל. אלא שלהשלמת התמונה אוסיף, כי לו הייתי סבור שמדובר בתוצאה שלפיה "חוטא יוצא נשכר", הנוגדת ככזו את תקנת הציבור, הרי הדרך להביא דברים על תיקונם אינה דחייתה על הסף של התביעה, כי אם הגבלת תקרות הזכאות (כפי שנעשה, למשל, בפסק דין גונן הנ"ל). הווי אומר, שבכל מקרה אין בכוחה של הטענה דנן כדי להוביל לדחייתה של התביעה בכללותה על הסף.

17. ועוד טענו המשיבים, כי ביטוח החובה לא אמור לכסות את נזקי הגוף של נהג אחר, ובנסיבות אלה, חיובה של המשיבה בפיצויים יעמיס על כתפיה ועל כתפי ציבור הנהגים בכללותו את פרמיות הביטוח שהיה על המערער לשאת בהן. התשובה לטענה זו כפולה: ראשית, מקורו של חיוב המשיב מס' 1 בפיצויים, אם וככל שתוכח רשלנותו, הנו בחבות בשל נזק גוף שנגרם למערער על-ידי השימוש ברכב מנועי. בתור שכזו, מכוסה החבות בפוליסה שהוציאה המשיבה כמצוותו של סעיף 3 לפקודת פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 והדעת נותנת, כי כבר הובאה בחשבון על ידי המשיבה בחישוב הפרמיה; שנית ועיקרם של דברים, שלילת זכותם של משוללי הזכאות לתבוע בנזיקין את הנהג הפוגע עלולה להוביל לכך, שייפלו לנטל על החברה בכללותה, אשר תאלץ לשאת בעלויות אשפוזם, שיקומם ולעיתים גם מחייתם. בבחירה בין פתרון זה, לבין השתת הנטל על כתפיו של הנהג הרשלן ומבטחתו, הפתרון האחרון הוא בבחינת "הרע במיעוטו".

18. לאור כוחם המצטבר של השיקולים שמניתי דעתי היא, כי המערער זכאי לתבוע את המשיבים בנזיקין ולא היה, אפוא, מקום לדחות את תביעתו על הסף.

הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק הדין ומורה על החזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שידון בתביעה לגופה. כמו-כן הייתי מחייב את המשיבים לשלם למערער את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ש"ח ומע"מ.


ש ו פ ט      


השופט יוסף שפירא:

אני מסכים.


ש ו פ ט      


השופטת נאוה בן-אור:

אני מסכימה.


ש ו פ ט ת      


בהתאם לאמור בסעיף 18 לפסק דינו של השופט י' ענבר, הוחלט לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא, על מנת שידון בתביעה לגופה. המשיבים ישלמו למערער את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ש"ח ומע"מ.

הפיקדון, אם הופקד, יוחזר למערער באמצעות בא-כוחו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תעודת ביטוח חובה

  2. ביטוח חובה לנגררים

  3. פרשנות פוליסת ביטוח חובה

  4. ביטוח חובה הסעה בשכר

  5. תאונת דרכים נהיגה בלי ביטוח חובה

  6. אי ידיעה שאין לרכב ביטוח חובה

  7. פוליסת ביטוח חובה / תעודת ביטוח חובה

  8. תשלום ביטוח חובה אחרי תאונת דרכים

  9. נהיגה בשלילה ללא רישיון וביטוח חובה

  10. נהיגה ברכב של אדם אחר ללא ביטוח חובה

  11. זכויות נפגע תאונת דרכים ללא ביטוח חובה

  12. ערעור על עונש על נהיגה בלי ביטוח חובה

  13. תאונה בלי ביטוח חובה בנסיעת מבחן במוסך

  14. תאונת דרכים באותו יום שנעשה ביטוח חובה

  15. סעיף 61 א לחוק חוזה הביטוח - חובת המבוטח למנוע נזק

  16. תביעה נגד סוכן ביטוח בטענה שלא הכליל "נהג חדש" בביטוח חובה

  17. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון