קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות קיבוץ במקרקעין חכירה לדורות: 1. מבוא בפני תביעה שבבסיסה ההבדל בין מקרקעין ב"משבצת" הקבועה של קיבוץ אפק (להלן: הקיבוץ) לבין מקרקעין המצויים בהחזקתו של הקיבוץ מחוץ ל"משבצת". כמו כן, עוסקת התביעה בזכותו של הקיבוץ לקבלת פיצוי בשל העברת שטחים מחוץ למשבצת לצורך הקמת מאגר מים, ובזכותו של הקיבוץ, אל מול אי חידוש ההסכמים להחזקתו במקרקעין שמחוץ למשבצת. בהסכמת הצדדים ניתן פסק דין זה על בסיס תצהירי הצדדים וסיכומיהם, תוך ויתור על חקירות נגדיות מבלי להודות בנכונות הגירסה. אני דוחה איפוא את טענות הקיבוץ, כאילו יש להעדיף את העובדות הנטענות על ידו, הנתמכות בתצהירים מפורטים לשיטתו, על פני התצהירים הדלים לשיטתו מטעם הנתבעות. לא אעדיף את הגירסאות לפי כמות המילים. אני דוחה גם את הטענה כאילו יש להסיק מסקנות מכך שמינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) לא הביא תצהירים של כל מי שעסק בנושא זה, אלא רק של חלק מהעוסקים בנושא. אין עובדה שעליה יכול להצהיר רק מר אבנר רובינשטיין, המצויה בידיעתו האישית, שיש להסיק שמכיוון שהמינהל לא הביאו לעדות, יש לקבוע בה נגד עמדת המינהל. המינהל העמיד גירסה שלמה כנגד גירסת הקיבוץ, כשהיא מוכחת בתצהירי מי שעסקו בנושאים אלה, ואין להסיק כל ויתור מטעמו. 2. העובדות וטענות הצדדים קיבוץ אפק מחזיק, בין היתר, בשטח כולל של 6,710 דונם ממקרקעי ישראל. ביום 10/09/92 המליצה ועדת הקרקעות העליונה שבמשרד החקלאות לאשר את משבצת הקיבוץ על פי המכסה המתאימה לו בזו הלשון: "א. משבצת הקבע של אפק בסך 6300 דונם (150 נחלות X 42 דונם לנחלה) יהיו באדמות שבבעלות המינהל. ב. שאר השטחים, כולל השטחים שאינם בבעלות המינהל יהיו במעמד זמני". בשל העובדה ששטח של 75 דונם הופקע מן הקיבוץ לצורך סלילת כבישים, והקיבוץ קיבל את תמורתו, נותרה משבצת הקבע בשטח של 6,225 דונם בלבד. לטענת הקיבוץ, עד שנת 1995 היוו כל מקרקעי הקיבוץ חלק משטח המשבצת הכולל והקבוע של הקיבוץ. ההתקשרות עם מינהל מקרקעי ישראל לגבי כל שטחי הקיבוץ נעשתה על ידי חוזי שכירות תלת שנתיים. לטענת הקיבוץ, חוזים אלו לא שיקפו את מצב הזכויות האמיתי של הקיבוץ, ועל רקע רצון הקיבוץ לקדם את רישום זכויותיו בחכירה לדורות וטענת המינהל, לפיה לא ניתן לרשום בחכירה לדורות יותר מאשר הקרקעות המאושרות במשבצת, נתן הקיבוץ ביום 12/10/93 את הסכמתו לשינוי הסטטוס של 446 דונם משטחי "המשבצת". למרות שהקיבוץ טוען שהסכים לשינוי הסטטוס, הוא מבקש בסיכומיו למעשה להתעלם מהסכמה זו ולראות בה הסכמה שניתנה רק כדי שהזכויות ירשמו על שמו. אני דוחה כבר עתה טענה זו. הקיבוץ הוא בר דעת, ועושה את פעולותיו לאחר שקילת זכויותיו ואפשרויותיו המשפטיות. כאשר הסכים לחלוקה זו של המקרקעין שבהם החזיק הקיבוץ עשרות שנים, ידע היטב את משמעויות החלוקה ומשמעות הסכמתו. אם רצה לעמוד על זכויות רבות יותר מאילו להן הסכים המינהל, היה עליו להתנגד, לנקוט הליכים משפטיים לרישום זכויותיו ולא להסכים. תמוה שהקיבוץ תובע לאכוף הסכמות שניתנו כלפיו, אך מבקש לתת תוקף מופחת להסכמתו שלו. הקיבוץ נדרש להגדיר אלו מבין כלל השטחים שהוא מחזיק בהם יוצאו מגדר המשבצת, ובחר בחלקה מס' 1 בגוש 10160, ששטחה כ- 111 דונם, ובחלק מחלקה מס' 53 בגוש 10245 ששטחו כ- 335 דונם. אלה, לפי בחירת הקיבוץ, השטחים שנגרעו משטח המשבצת הקבועה של הקיבוץ. לטענת הקיבוץ, הן המינהל והן נציגי הקיבוץ הבינו, כי למרות ההבחנה הפורמלית במעמד המקרקעין, זכותו המהותית של הקיבוץ במקרקעין שהוצאו מגדר המשבצת לא תיפגע, והקיבוץ ימשיך לעבד ולחכור קרקע זו עוד שנים רבות. בסיכום הישיבה לא נאמר דבר לעניין זכותו של הקיבוץ בשטח שיוצא מגדר המשבצת מלבד המשפט הבא: "כמו כן יוחכר השטח של 446 ד' (עודף המשבצת) במסגרת החכרות עונתיות וקליטה במערכת עכ"א עפ"י הנוהלים". בעקבות הסיכום בין המינהל לקיבוץ מיום 12/10/93, נחתם ביום 30.04.95 בין הקיבוץ לבין המינהל חוזה חכירה נפרד לגבי חלקות 1 וחלק מחלקה 53 לתקופה של שנתיים- מיום 01/09/94 ועד יום 31/08/96. בהמשך נחתמו שני חוזים נוספים לגבי שתי חלקות אלה, כאשר האחרון שבהם הסתיים ביום 31.08.03 ולא הוארך על ידי המינהל. במקביל, במסגרת מו"מ שניהל הקיבוץ עם נושיו, בעניין הצטרפותו להסדר חובות הקיבוצים, נדרש למסור לידי המינהל כ- 900 דונם בגוש 10160, ואז התברר כי חלקות מס' 9-10 בגוש 10160 רשומות ע"ש מועצה אזורית נעמן, שאוחדה אח"כ עם מועצה אזורית מטה אשר. לאחר מו"מ ממושך בין הקיבוץ לבין המועצה האזורית, הוסכם בכתב בין הצדדים כי המועצה תוותר על כל טענותיה ביחס לחלקות מס' 9-10 בגוש 10160 ובתמורה יעביר הקיבוץ 200 דונם על שם המועצה מחלקות אחרות. הקיבוץ העדיף לוותר על שטחים שאינם שטחי משבצת אלא שטחים זמניים. לפיכך ביקש לוותר על חלקה מס' 1 בגוש 10160, ששטחה עמד על כ- 111 דונם ואת 89 הדונם הנותרים, ביקש הקיבוץ להעביר למועצה מתוך חלקות 16-17 בגוש 10240, שהן חלקות קבועות בתוך המשבצת, אך ממוקמות באזור בעייתי מבחינה חקלאית, כיוון שלא ניתן לרססן מן האוויר. לדברי הקיבוץ, רצונו זה נבע גם מכך שצפה בעיות בקבלת הסכמת הרשויות לשינוי יעוד בחלקות אלה, בשל העובדה ששמורת הטבע "אפק" גובלת בחלקות אלה. כיוון שהקיבוץ העדיף להעביר למועצה המקומית חלקות המוגדרות "זמניות" ושאינן חלק מהמשבצת הקבועה, ביקש הקיבוץ לשנות את הגדרת חלקה 53 למעמד של חלקה קבועה, ואילו את חלקה 16-17 להעביר למעמד של חלקה זמנית. החל מאוקטובר 1998, התנהל משא ומתן בין קיבוץ אפק למינהל מקרקעי ישראל ולמועצה האיזורית מטה אשר לגבי מתן 900 דונם למינהל מחד ו- 200 דונם למועצה מאידך, כאשר קיבוץ אפק שב ומזכיר בכל ישיבה וכמעט בכל מכתב שהוא שואף שכל 200 הדונם שינתנו למועצה המקומית יהיו שלא מתוך שטחי המשבצת הקבועה. כך, בהצעת ההחלטה שהועברה לקיבוץ אפק ביום 21.09.99, נכתב כי : "קיבוץ אפק, בהסכמת מינהל מקרקעי ישראל, יעביר לרשות המועצה כ- 200 דונם שהינם בחכירה זמנית באפק". ביום 12/02/01 כתב משה מנדל מטעם הקיבוץ לאבנר רובינשטיין, שהיה אז מנהל מחוז הצפון במינהל מקרקעי ישראל, כי מזה מספר חודשים מתנהל מו"מ בין קיבוץ אפק וחברת מקורות, באשר להקמת מאגר מים מושבים על שטחי אפק כאשר השטח הנדרש לכך הוא כ- 310 דונם, שעל פי התכנון, חלקם על שטחי משבצת קבועה ובחלקם על קרקע זמנית. קיבוץ אפק, כתב מנדל, מעוניין בהקמת המאגר במיקום המתוכנן, בכפוף לקבלת הסכמות בכמה נושאים: חלוקה בין קרקע קבועה לקרקע זמנית, עליהן יוותר קיבוץ אפק לטובת המאגר; החלפת מיקום בין קרקע זמנית לקרקע קבועה; פיצוי בגין וויתור על קרקע. למעשה, לפי סיכום פגישה מיום 15/01/01 שהתקיימה בין נציגי מקורות לקיבוץ אפק, כל שטח המאגר נמצא על קרקע זמנית. כך גם נכתב במכתב שכתב אבנר תורג'מן מחברת מקורות למינהל מקרקעי ישראל ביום 15/02/01. בסיכומיו טוען הקיבוץ התובע, כי בישיבה שהתקיימה במקורות התברר לנציגי הקיבוץ, שהמאגר אמור לקום כולו בתחום השטח המוגדר כ"זמני" ואז הבינו, ששאיפתם המקורית למסור שטחים למועצה האיזורית מתוך השטחים הזמניים, וגם להקים את המאגר על קרקעות זמניות בלבד לא יכולה לצאת אל הפועל, כיוון שיש רק 446 דונמים המוגדרים כזמניים בעוד למועצה יש למסור 200 דונם ולטובת המאגר יש לוותר על 310 דונמים כך שכ- 64 דונם יצטרכו להימסר מקרקע המשבצת הקבועה של הקיבוץ, בין אם מדובר על וויתור לטובת המאגר ובין אם מדובר על ויתור לטובת המועצה האיזורית. לפיכך, ביום 21.02.01 כתב משה מנדל למינהל: קיבוץ אפק מוכן לוותר על שטח של 310 דונם שנמצאים בעיבוד הקיבוץ לצורך הקמת מאגר למים מושבים ע"י חברת מקורות בכפוף להסכמות עם חברת מקורות ונציבות המים. הוויתור של הקיבוץ הוא מהקרקעות הזמניות והקבועות של הקיבוץ בגוש 10245 חלקה 53. מכיוון שלקיבוץ אפק יש גם תוכניות אחרות בנוגע לשטחי הקרקעות הזמניות אנו מבקשים לבצע החלפות שטחים כדלקמן: 1. העברת 88.132 דונם קרקע זמנית מגוש 10245 חלקה 53 לגוש 10240 חלקה 17. העברת 88.132 דונם קרקע קבועה מגוש 10240 חלקה 17 לגוש 10245 חלקה 53. 2. קיבוץ אפק לאחר ביצוע ההעברות מסעיף 1 מוותר לטובת הקמת המאגר על השטחים הבאים: קרקע קבועה בגוש 10245 חלקה 53 62.828 דונם קרקע זמנית בגוש 10245 חלקה 53 247.172 דונם סה"כ 310 דונם ביום 09.12.01 התקיימה פגישה בנושא חילופי השטחים במינהל מקרקעי ישראל. בפגישה זו סוכם בין המועצה, קיבוץ אפק ומינהל מקרקעי ישראל, שקיבוץ אפק יוציא מכתב הסכמה למקורות לשחרור השטח המיועד להקמת המאגר ובמקביל יפנה לועדת הפיצויים החקלאיים שליד מינהל מקרקעי ישראל. כמו כן סוכם ש"הקיבוץ מושך את בקשתו להעברת קרקע ממעמד קבע למעמד זמני וההפך. לגבי הסדר הקרקעות בין המועצה האיזורית מטה אשר לבין הקיבוץ סוכם שלכשתתקבל פניה מאת קיבוץ אפק, ידון המינהל בבקשה בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ונוהלי המינהל". מכאן ואילך, הופרדה איפוא שאלת הקרקעות לצורך מאגר המים משאלת הקרקעות בהסדר חובות הקיבוצים. התוצאה המעשית היא בין היתר, שכל המקרקעין שיועדו למסירה לצורך הקמת המאגר מעתה ואילך היו מקרקעין מחוץ למשבצת, ואילו במסגרת הסדר הקיבוצים, נמסרו למועצה האזורית מקרקעין שחלקם בתוך המשבצת. הקיבוץ טוען, שמשך את בקשתו לחילופי שטחים, ובכך גרם לעצמו לוותר על חלק מהמשבצת שלו לטובת המועצה האזורית, רק משום שלא סבר שיש חשיבות כלשהי, לענין הפיצויים, להיות הקרקע "קבועה" או "זמנית", למרות שקודם לכן היה משוכנע שחילופי השטחים מוסכמים. המצהיר מטעם הקיבוץ, מר מנדל, מדייק ואינו אומר שזה מה שאמרו לו נציגי המינהל שהשתתפו באותה ישיבה, אלא רק אומר שזה מה שאנשי הקיבוץ חשבו. איני מקבל את דבריו של מר מנדל בענין זה. הסיכום ביום 9.12.01 נעשה על בסיס הכרת החלטה 343 של המינהל, המבחינה היטב בין הפיצויים לקרקע קבועה לפיצויים לקרקע זמנית. ההסכם מיום 8.7.01 עם המועצה על העברת שטחים, לא מסתמך על הישיבה המכרעת מיום 9.12.01, משום שהישיבה המכרעת שעליה כביכול מסתמכים היתה חמישה חודשים לאחר ההסכם. אפשר שצודקים אנשי המינהל הטוענים שכל נושא חילופי השטחים לא התעורר אלא כדי להגדיל את הפיצוי שטוען לו הקיבוץ, וללא קשר לחובה כלפי המועצה האזורית. אין צורך להכריע בשאלה זו, מכיוון שמכל מקום, מיום 9.12.01 אין חילופי שטחים ואין קשר בין מאגר המים להעברת שטחים למועצה האזורית. כדי להסיר ספק, אני דוחה במפורש את טענת הקיבוץ, כאילו המינהל גרם לו לוותר על 89 דונם מתוך המשבצת שלו למועצה האזורית (או 88, כגירסה אחרת, או 63, כגירסה נוספת), ולכן יש לחשב את הפיצוי המגיע לו כאילו ויתר לטובת המאגר על 89 דונם "קרקע קבועה". הקיבוץ ידע שמכיוון שאין בידו קרקעות מינהל מספיקות מחוץ למשבצת על מנת לעמוד הן בחובתו כלפי המועצה האזורית והן לצורך הקמת מאגר המים, יהיה עליו לוותר על חלק מהמקרקעין שבתוך המשבצת. הקיבוץ עשה את חשבונותיו, והחל מיום 9.12.01 ויתר על בקשתו לחילופי שטחים, ולכן ידע היטב מאותו מועד ובמפורש, שהמקרקעין לצורך מאגר המים הם רק מקרקעין מחוץ למשבצת, והוא זכאי רק לפיצוי הניתן בשל מקרקעין מחוץ למשבצת. ביום 23.06.02 נחתם חוזה בין הקיבוץ לבין חברת מקורות, המסדיר את הסכמת הקיבוץ להעברת השטח בחלקה 53 הנחוץ להקמת המאגר. כמו כן הוסכם ששיעור הפיצויים שישולם לקיבוץ תמורת ויתורו על השטח ייקבע ע"י הועדה לפיצויים חקלאיים של מינהל מקרקעי ישראל. עוד קודם לחתימה על החוזה הגיש הקיבוץ ביום 30.12.01 את תביעתו לועדת הפיצויים, כאשר גם מקורות הגישה ביום 17.02.02 את תשובתה לועדה. על פי הסיכום בין הקיבוץ לבין מקורות שני הצדדים התחייבו לקבל את פסיקת ועדת הפיצויים, אך ניתנה למקורות אפשרות לביטול החוזה בתנאים מסוימים. ביום 16.07.02 נשלחה לקיבוץ החלטת ועדת הפיצויים לפיה, על מקורות לשלם לקיבוץ פיצויים בסך כולל של 7,207,500 ₪. ביום 06.08.02 הודיעה מקורות לקיבוץ על ביטול החוזה וכפועל יוצא מכך, על אי תשלום סכום הפיצוי בהתאם להחלטת הועדה, וזאת הואיל וקביעת הועדה חורגת מהמחירים המאושרים על ידי נציבות המים ומשרד האוצר עבור הסדרי מים למאגרים. כעולה ממכתבו של עודד פיקסלר, מנהל אגף פיקוח מקורות המים בנציבות המים, למרות ביטול החוזה, לא התכוונה מקורות לחזור בה מפרויקט מאגר המים המושבים, אלא מקורות נתבקשה לתכנן מחדש את הפרויקט באופן שיגרום להקטנת העלויות. לאחר תכתובות בין הצדדים, נשאו ונתנו הקיבוץ ומקורות בנסיון למצוא פשרה שתאפשר את הקמת המאגר וקיום החוזה. ביום 14.01.03 אושר בנציבות המים פיצוי בגובה 3000 דולר לדונם (930,000$ עבור 310 הדונמים שניתנים למאגר). במהלך משא ומתן זה קיבל הקיבוץ הודעה ממינהל מקרקעי ישראל כי חוזה השכירות לגבי חלקה 53 שתוקפו עד 31.08.03, לא יחודש לתקופה נוספת כאמור בסעיף 9 לחוזה, שכן השטח נחוץ למינהל מקרקעי ישראל למטרה אחרת. לטענת הקיבוץ, מינהל מקרקעי ישראל הנחה את חברת מקורות שלא לנהל משא ומתן עם הקיבוץ, כאמור במכתבה של היועצת המשפטית של מינהל מקרקעי ישראל, עו"ד רחל זכאי- נוימן לפיו "...למרות הנחייתנו הברורה שבה מקורות וניהלה עם הקיבוץ מו"מ נוסף ביחס למקרקעין- הפעם במחירים נמוכים יותר. משזאת נודע למינהל הבהירה הגב' ש.בן צבי, מנהלת האגף החקלאי במינהל, לגב' ב.שגיב כי אין הקיבוץ רשאי להעביר זכויות במקרקעין שהועמדו לרשותו או לסחור בהם בכל דרך". לטענת הקיבוץ, הן ביטול החוזה על ידי מקורות והן הודעתו של המינהל אינם כדין, ולפיכך הוא תובע את אכיפת החוזה עם חברת מקורות ותשלום הפיצויים המגיעים לו, הן ממקורות והן מהמינהל, על פי החלטת ועדת הפיצויים או לכל הפחות, על פי הסיכום אליו הגיע עם מקורות טרם שניתנה הודעת המינהל על אי חידוש חוזה השכירות ביום 12/12/02. בתביעה שכנגד תובע מינהל מקרקעי ישראל לחייב את הקיבוץ לפנות את המקרקעין הידועים כחלקה 1 בגוש 10160 וחלק מחלקה 53 בגוש 12045 הכלולים בחוזה השכירות הזמני, וזאת על פי התשריט שצורף לכתב התביעה שכנגד (במסגרת ת.א. 4278/04), ולהחזירם לידי המינהל כשהם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ. 3. זכויותיו הקנייניות של הקיבוץ במקרקעין בבג"ץ 3939/99 קיבוץ שדה נחום נ' מינהל מקרקעי ישראל, עמד השופט אור על תפקידו של מינהל מקרקעי ישראל ועל העקרונות המכתיבים את מדיניות ניהול מקרקעי ישראל: "...הגוף המופקד בישראל, על פי חוק, על ניהול מקרקעי המדינה הוא "מינהל מקרקעי ישראל" אשר הוקם על פי חוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960... המינהל פועל כשלוחם של הבעלים והרשאתו מוגבלת לניהול הקרקעות... כשלוח, עליו לפעול בנאמנות כלפי שולחיו ולא לחרוג מתחום הרשאתו. כנאמן המדינה חלות על המינהל גם הנורמות מן המשפט הציבורי, לצד הנורמות מן המשפט הפרטי" "תפקיד מועצת מקרקעי ישראל הוא לקבוע את המדיניות בנושא מקרקעי ישראל, ותפקיד המינהל הוא לנהל את מקרקעי ישראל. המקרקעין הם נכס יחיד במינו מבין נכסיה של המדינה. קשה להפריז בחשיבותם לחברה ולמדינה. אם האומה ומפעלה התרבותי מהווים את ה"נשמה" של העם, הרי שמקרקעיה מהווים את "הגוף" שלו. על בסיס הקרקע מנהלים הפרט והחברה את כל מעגל חייהם... המקרקעין הוא משאב לאומי. כמות המקרקעין אינה ניתנת להגדלה. חיי החברה מותנים ביכולת הציבור לעשות שימוש במקרקעין, כגון לבנות כבישים, לסלול מסילות, להסדיר אמצעי תקשורת, להבטיח בנייתם של מוסדות ציבור, לשמר עתיקות ונכסים תרבותיים, לשמר שטחים פתוחים, ולקיים שמירה על בטחון הציבור ושלומו. ...אי אפשר לייצר קרקע, ועל כן על מדינה לכלכל צעדיה בהתחשב במצאי המקרקעין שבידה. אך ניתן להתאים את ייעודיהם של המקרקעין לצרכים המשתנים ולהגדיל ולהקטין את זמינותם לצרכים שונים. בנסיבות אלה, על המדינה ועל המופקדים מטעמה על מקרקעיה לפעול בשיקול דעת זהיר בכל הנוגע לויתור על זכויות בקרקע, ולדאוג לעתודות קרקע מספיקות לצרכים השונים בעתיד. ...המינהל משמש נאמנו של הציבור בנהלו את מקרקעי המדינה. עליו לנהלם תוך שמירה על אינטרס הציבור בהם, לרבות שמירה על המקרקעין לתועלת הציבור כולו... על המינהל לפעול בהגינות על פי שיקולים ענייניים ובשוויון, תוך מתן הזדמנויות שוות לכלל הציבור. אחת התכליות הכלליות של כל גוף מינהלי היא לנהוג בשוויון. חייבת להיות רגישות לנושא זה ולמשקל שיש לתת לכל טיעון, על פיו יש להיטיב עם מיגזר זה או אחר על רקע הבחנה מותרת הקשורה לזכויותיו או לצרכיו המיוחדים. בענייננו עלתה השאלה, מה משקל יש לתת לזכויות של ההתישבות החקלאית על מסגרותיה השונות על רקע תרומתה ההיסטורית למדינה ולבטחונה. אכן, אין לחלוק על חשיבות תרומתה של ההתיישבות החקלאית לארץ ישראל ולמדינת ישראל. המתיישבים החקלאיים עיבדו את קרקעות המדינה תקופה ארוכה, תוך שהם חדורי אידיאולוגיה ונכונות לתרום למפעל הציוני. רבים מן הישובים החקלאיים הוקמו כיישובי ספר אשר התוו את גבולות המדינה, שמרו עליהם והקנו לתושבים במרכז הארץ ביטחון. המתיישבים החקלאיים תרמו אף לפיתוח החקלאות והתוצרת הישראלית. איש לא חלק על זכויות אלה,... אך השאלה היא, מה משקל יש לתת לזכויות אלה.... לפי פסק הדין, פעולתו של המינהל כנאמן על קרקעות מדינת ישראל מחייבת איזון בין השיקולים השונים שפורטו, דבר המחייב הבחנה בין הנחלות החקלאיות, כפי שהן נקראות כאשר הן ניתנות לכל מתיישב בנפרד, או "המשבצת" כפי שהן נקראות לגבי קיבוצים לבין שטחים אחרים מחוץ למשבצת. המשבצת נמסרת לקיבוצים, על בסיס קריטריונים שוויוניים, כדי להגשים מטרות של פרנסה והתיישבות חקלאית לפי גודל האוכלוסיה. המקרקעין שמחוץ למשבצת אינם נמסרים על בסיס זה, ומסירתם אינה מתחייבת מקריטריונים שוויוניים, אלא מעיבוד עונתי והחזקה במקרקעין לשם ניצולם עד אשר יהיה בהם צורך אחר, במסגרת "בנק הקרקעות" אותו מחויב המינהל לנהל. מקרקעין אלה אינם ניתנים על בסיס שוויוני כלשהו, אלא על בסיס עונתי, כדי שלא יעמדו ריקים עד לניצולם לטובת הציבור. למינהל מקרקעי ישראל יש זכות כלפי הפרט וחובה כלפי הציבור לנהל את המקרקעין לטובת הציבור, באופן שהמקרקעין בתוך המשבצת ימסרו להחזקת הקיבוצים ובהתאם להעדפה היסטורית של העיסוק החקלאי ולאור המעמד ההיסטורי של הקיבוצים, ואילו המקרקעין שמחוץ למשבצת עומדים לצרכים אחרים של הציבור, כאשר יהיה בהם צורך, ועד אז יחזיקו בהם הקיבוצים. לטענת הקיבוץ זכויותיו בכל המקרקעין הן כשל חוכר לדורות, ללא הבחנה בין מקרקעין במשבצת לבין מקרקעין מחוץ למשבצת. הקיבוץ סומך טענתו זו, בין היתר, על האמור בחוות דעתה של פרופ' שלו, עליה ביססו החקלאים את טענותיהם בבג"צ קיבוץ שדה נחום. לטענת הקיבוץ, על פי האמור בחוות דעתה של פרופ' שלו, על אף חוזי החכירה האחידים קצרי המועד עליהם חתמו החקלאים, הרי לאור ישיבתם רבת השנים על הקרקעות, רכשו החקלאים זכויות קניין בקרקעות אלו. זאת, הן בהסתמך על המישור החוקתי והפליית מגזר החקלאים לעומת מגזרים אחרים לרבות החוכר העירוני, והן בהסתמך על מישור החוזי, לפיו על אף האמור בחוזי השכירות, תוכנן האמיתי ("המהותי" כדבריה) של הזכויות שבידי החקלאים הוא חכירה לדורות שאינה כפופה לסיום חד צדדי מצד המינהל. הדיון במלוא חוות דעתה של פרופ' שלו, שניתנה לבקשת הקיבוצים, חורג מהנחוץ להחלטה זו. אומר רק שחוות הדעת, העוסקת בעיקר בשינוי ייעוד, אינה עוסקת בהבחנה בין מקרקעין שבתוך המשבצת לאלה שמחוץ למשבצת. לפי בג"ץ שדה נחום, ראיה מהותית של היחסים החוזיים אינה דווקא ראייתם של הקיבוצים את היחסים, אלא צריכה לשקף, לצד הכרה בזכויות ההיסטוריות והציוניות של הקיבוצים (שמתבטאות כאן במסירת המשבצת לרשות הקיבוץ), עקרונות של שוויון וחלוקה של המשאבים האחרים בין כל אזרחי מדינת ישראל. כמו כן, יש לדחות את הטענה, כי החוכר החקלאי, החתום על חוזה לשלוש שנים, מופלה לרעה אל מול החוכר העירוני המוחתם על חוזה חכירה לדורות. מלבד העובדה שהטענה מתעלמת מהמקרקעין בתוך המשבצת, דמי החכירה המשולמים על ידי חוכרים חקלאים, קטנים כמה מונים מדמי החכירה המשולמים על ידי החוכר העירוני, כעולה מהחלטות המינהל. יש בכך העדפה מוצדקת של ההתיישבות החקלאית מטעמים מדיניים, היסטוריים וציוניים, ויכול להיות שזו אינה העדפה מספיקה, אך בודאי שאין לומר שחוכר החקלאי מקופח ביחסיו החוזיים לעומת החוכר העירוני. מכל מקום, בית המשפט העליון לא קיבל את האמור בחוות דעתה של פרופ' שלו. אמנם, נאמר, שאפשר שישנם מקרים, בהם לחוכרים מסוימים, שהשתתפו בתשלום התמורה עבור הקרקע שנרשמה על שם הקרן הקיימת לישראל, יהיו זכויות משפטיות העולות על אלה להן טוענת המדינה, אך זו אינה הסכמה או קבלה של האמור ביתר חוות דעתה של פרופ' שלו. בבג"צ קיבוץ שדה נחום הנושא הושאר לבדיקה פרטנית. אין בפני תביעה מוכחת לזכויות בעלות במקרקעין. נטען כי תוכנן האמיתי של הזכויות שבידי החקלאים הוא חכירה לדורות, שאינה משתקפת בחוזים ואינה כפופה לסיום חד צדדי על ידי המינהל. כעולה מהראיות שבפני, אין הבדל משמעותי בין החוזים שעליהם חתום הקיבוץ באשר לקרקעות בתוך המשבצת, לבין אלה שעליהם הוא חתום באשר לקרקעות מחוץ למשבצת. אלה כאלה הם חוזים זמניים לשנתיים או שלוש שנים. אמנם, המינהל טוען שבאשר למקרקעין במשבצת, זכותו של הקיבוץ לחדש את החכירה, אך זכות זו לא רשומה בחוזה החתום. מכאן, שהקיבוץ צודק בטענתו, שהחוזים החתומים אינם משקפים את הזכויות האמיתיות. אבל אחרי שנטשנו את החוזים כבסיס להבנת היחסים המשפטיים בין הצדדים, יש לקבוע את היחסים המשפטיים האמיתיים בין הצדדים לפי ראיות אחרות. המינהל מסכים, שלמרות שהקיבוץ חתום לגבי מקרקעין במשבצת על חוזה לשלוש שנים, הוא זכאי לחידוש החוזה, וזכויותיו הן כזכויות חכירה, בכפוף לביטול אפשרי במקרה של שינוי הייעוד. זכויותיו של הקיבוץ במשבצת נובעות מרצון ציבורי לקיים חקלאות באמצעות הקיבוצים, כנובע מההיסטוריה והתפקיד ההיסטורי של הקיבוצים בהקמת מדינת ישראל. כאשר השימוש במקרקעין אינו השימוש החקלאי, זכותו של הקיבוץ עשויה להידחות מפני זכותם של כלל תושבי המדינה, ובכפוף לפיצוי חלקי, מתבטל חוזה החכירה. זו המשמעות של בג"צ קיבוץ שדה נחום. הזכויות ההיסטוריות של הקיבוץ זוכות איפוא לביטוי במסגרת דמי החכירה שהוא משלם, המשבצת הניתנת לו לצורך קיום התפקיד המסורתי שלו, והפיצוי הניתן לו במקרה שהמקרקעין משנים את ייעודם. אין חולק שזכויות הקיבוץ במקרקעין שמחוץ למשבצת פחותות מהזכויות לגבי המקרקעין במשבצת. השאלה היא בכמה הזכויות פחותות, ביחוד לאור טענת הקיבוץ, כי אם אין אלה זכויות של חוכר לדורות, הרי הן זכויות של בר רשות בלתי הדירה. הקיבוץ טען בסיכומיו תחילה שההבדל היחיד הוא ששינוי ייעוד במקרקעין מחוץ למשבצת (או צורך לאומי), ובכפוף לתשלום פיצויים ריאליים והולמים, מצדיק הפסקת החזקת הקיבוץ במקרקעין, במובן שזו העילה היחידה להפסקת החזקתו. מכיוון שהמצב המשפטי הוא ששינוי ייעוד של המקרקעין מצדיק הפסקת החזקה, בתנאים שונים, גם לגבי מקרקעין שבמשבצת, התבקש הקיבוץ להתייחס נוספות לשאלה זו. תשובת הקיבוץ, בתמצית, היתה שלמרות שלמינהל זכויות דומות לגבי שני סוגי המקרקעין, הרי שלגבי מקרקעין בתוך המשבצת, תרעד ידו של פקיד המינהל יותר כאשר יבטל את החוזה עקב שינוי ייעוד. איני מקבל טענה זו, המבססת את מדרג הזכויות על רעידת ידו של פקיד המינהל. פקיד המינהל הוא נאמן הציבור, וככזה, עליו לשקול את כל השיקולים ולהחליט החלטה סבירה במסגרת תפקידו. למרות שאנו עוסקים בחוזים, הנראים כזכויות גברא, מהותן של הזכויות היא שהן זכויות חפצא, שעליהן להיות ברורות וקבועות כלפי כולי עלמא, ואינן יכולות להיות תלויות בהפרשי דרגה של רעידת הידיים. זכויות קנין חייבות להיות ברורות ומתחומות במידת האפשר, על מנת שמי שאינו צד לחוזיה המקים אותן, יוכל לדעת מה הזכויות ולכבדן. לטענת המינהל, לנציגי הקיבוץ היתה ברורה לחלוטין המשמעות המלאה של הוצאת המקרקעין מהמשבצת לגביה יחתם חוזה חכירה בעתיד. הקיבוץ הבין כי מדובר במקרקעין הניתנים לזמן קצוב למטרת עיבוד חקלאי בלבד והמינהל יכול בכל עת לדרוש החזרתם לרשותו. זאת, בהסתמך על לשון חוזה השכירות החקלאי לזמן קצר, שעליו חתם הקיבוץ: תקופת השכירות מסתיימת ביום 31.08.03 מטרת השכירות היא עיבוד חקלאי למטרת גידולים עונתיים בלבד לקיבוץ ידוע כי הסכמת המינהל להשכרת המקרקעין מותנית בהגבלת תקופת השכירות חל איסור מוחלט על בניה במקרקעין חל איסור על כל העברה של זכות מזכויות הקיבוץ לאחר החוזה יגיע לסיומו עם תום תקופת השכירות ללא צורך בכל הודעה מוקדמת אם הקדים המינהל את סיום תקופת השכירות, יהיה הקיבוץ זכאי לדרוש פיצוי עבור הוצאות עיבוד או יבול שהיה במושכר באותה עת ולא נאסף. לטענת המינהל יש לדחות את גישת הקיבוץ, לפיה החוזים הפורמליים אינם מעלים ואינם מורידים כיוון שהחזקת הקיבוץ במקרקעין במשך שנים רבות היא שקובעת את זכותו על המקרקעין. המינהל סומך טענתו זו גם על האמור בע"א 156/83 מנהל מס שבח מקרקעין נ' שלום שרבט, שם מנהל מחלקת החוזים החקלאיים במינהל מקרקעי ישראל העיד לפני בית המשפט שבניגוד לאמור בחוזים שהתקופה משתנה בין שנה לשלוש שנים, המינהל אינו רואה זאת כחוזה זמני אלא כחוזה קבע ולא מפסיק חוזים כאלה. למרות עדות זו, קבע בית המשפט העליון שלא ניתן להתעלם מלשון החוזה, שאין בו הוראה שהחוכרים זכאים שתירשם זכות חכירה ואין בו הוראה בדבר הארכת מועד החכירה, ולפיכך כוונת מינהל מקרקעי ישראל להאריך את תקופת החכירה היא רק בגדר תחזית לעתיד לבוא ואין בכך כדי ליצור עתה זכות חכירה לתקופה שמעבר לחוזה, ואין בכך כדי לשנות את האמור בו. איני סבור שפסק דין זה, שניתן בהקשר של דיני חיוב במסי מקרקעין, מכריע לענין שבפני. אכן, אין להתעלם מהחוזים הפורמליים, אבל במקרה זה, שבו שני הצדדים מסכימים למעשה שכלל החוזים אינם משקפים את כלל הזכויות, יש לראות בחוזים הם אחת הראיות למהות האמיתית של היחסים, אבל לא ראיה מכרעת. ואולם, אני מקבל את טענת המינהל, שהקיבוץ ידע שהחזקתו במקרקעין מחוץ למשבצת היא זמנית, עונתית וכפופה לצורך בניצול אחר, ודוחה כבלתי אמינה את טענת הקיבוץ, כאילו היה מוסכם שלמרות ההבחנה הפורמלית במעמד המקרקעין, זכותו המהותית של הקיבוץ במקרקעין שהוצאו מגדר המשבצת לא תיפגע, והקיבוץ ימשיך לעבד ולחכור קרקע זו עוד שנים רבות. הפעולות הרבות שעשה הקיבוץ כדי לגרום לכך שכל שטח שיגרע ממנו יגרע ממקרקעין שמחוץ למשבצת, והעובדה שמקרקעין אלה נקראו כל הזמן, גם על ידי הקיבוץ "קרקעות זמניות", וסיכום הישיבה מיום 12.10.93, בין המינהל לקיבוץ, בה ויתר הקיבוץ על חלקות 1 ו- 53 כחלק ממשבצת הקבע של הקיבוץ, ובה נאמר לגבי המקרקעין מחוץ למשבצת: "כמו כן יוחכר השטח של 446 ד' (עודף המשבצת) במסגרת החכרות עונתיות וקליטה במערכת עכ"א עפ"י הנוהלים", מצביעה על כך שגם הקיבוץ ידע והבין שהחזקתו במקרקעין אלה היא זמנית ובכל עונה מחדש, ומאחר שהכיר את המצב המשפטי השורר בישראל כפי שהובהר לפחות מאז בג"ץ שדה נחום, שניתן בשנת 2000, עוד לפני תחילת המשא ומתן באשר למאגר המים, וידע שחובתו של המינהל להתייחס למקרקעין מחוץ למשבצת כ"בנק קרקעות", לצרכי הציבור. המינהל טוען שכל נושא החלפת השטחים שביקש הקיבוץ נועד להגדיל את הפיצוי כך שהמקרקעין שימסרו יהיו בחלקם מקרקעין מתוך המשבצת. כאמור, השאלה הזו כבר לא רלבנטית, וניתן לקבל את טענת הקיבוץ שלא זו היתה כוונתו, אך אני דוחה את טענת הקיבוץ, כאילו עקב הסתמכותו על מצג של המינהל שלפיו אין הבדל בפיצוי בין סוגי המקרקעין השונים, ויתר על בקשתו להחלפת שטחים. העובדות מצביעות על כך שידע היטב על ההבחנה בין הסוגים ועל המשמעות השונה הניתנת לסוגי מקרקעין שונים, לאחר 1995. להסיר ספק, אני דוחה את טענת הקיבוץ, כאילו זכותו במקרקעין היא זכות של בר רשות בלתי הדירה. הקיבוץ טוען, כי רשות היא בלתי הדירה, כאשר הסתמך בעל הרשיון על הסכמת בעל המקרקעין, במפורש או בשתיקה, להחזקה או שימוש בנכס וכתוצאה מאותה הסתמכות נגרם לו נזק. זה אינו הדין. הדין הוא שרשות היא בלתי הדירה כאשר הצדק מחייב את היות הרשות בלתי הדירה, ונימוק מרכזי בכך הוא תמורה שניתנה, לרבות השקעות. הקיבוץ לא הוכיח השקעות במקרקעין, ולאחר החלוקה של המקרקעין למשבצת ומחוצה לה, הצדק אינו מחייב מענה חיובי לציפית הקיבוץ שמה שהחזיק בעבר ושינה מעמדו בהסכמת הקיבוץ, ישאר במעמד שהיה קודם ההסכמה. 4. הפסקת החוזה בין המינהל לקיבוץ לגבי הקרקעות מחוץ למשבצת הקיבוץ טוען כי בהפסקת החוזה עימו, נהג המינהל בחוסר תום לב ופגע בזכויותיו של הקיבוץ להחזיק במקרקעין אלה עוד שנים רבות, כפי שהחזיק שנים רבות קודם לכן. קבעתי כבר לעיל, כי הקיבוץ ידע היטב, מהארגון מחדש של הקרקעות בשנת 1995, לכל המאוחר לאחר בג"ץ שדה נחום, כי זכותו במקרקעין אלה היא זמנית ועונתית וכפופה לצורך של המינהל בקרקעות אלה לצורכי הציבור. בע"א 4339/98 אחמד חמודה נ' מדינת ישראל נ' מינהל מקרקעי ישראל , , אף טרם בג"צ קיבוץ שדה נחום, פסק בית המשפט העליון כי מינהל מקרקעי ישראל שהשכיר למערער חלקה לעיבוד עונתי משנת 1957 ועד שנת 1993 רשאי להפסיק שכירות זו כאשר החליט שהקרקע דרושה לו לצורך בנייה. כמו כן נקבע כי כאשר החוזה הגיע לסיומו והמינהל לא מחדשו, אין המינהל נדרש להראות שהמקרקעין נחוצים לו. נחיצות המקרקעין למינהל, רלוונטית רק כאשר החוזה עם השוכר מופסק על-ידי המינהל בהיות החוזה בתוקף. כך גם בת"א (תל-אביב-יפו) 80382/99 מדינת ישראל ואח' נ' קיבוץ גבעת השלושה, , בית המשפט קבע כי אין לאכוף על המינהל התקשרות חוזית, לגבי מקרקעין מחוץ למשבצת, ואין זו הפרה של החוזה. יש למינהל איפוא זכות עקרונית שלא לחדש את חוזה השכירות לגבי הקרקעות מחוץ למשבצת. השאלה היא האם הוא הפעיל זכות זו בתום לב ובדרך מקובלת. אין ספק, שהפעלת זכות זו נעשתה על מנת לאפשר את בניית מאגר המים על אותם מקרקעין, תוך הימנעות מתשלום פיצויים. כך עולה מהתכנון המוקדם ומסמיכות הזמנים, וגם מתצהירה של גב' שולה בן צבי. המינהל רשאי לפעול לשם מטרה זו. זו מטרה ציבורית ראויה, וניתן אף לומר כי היא בהתאם לקריטריונים שנקבעו בבג"צ קיבוץ שדה נחום נ' מינהל מקרקעי ישראל. חובה על מינהל מקרקעי ישראל לשמור על האינטרס הציבורי הכללי ולהקצות את הקרקע למקורות לצורך בניית המאגר. בהקשר הזה, כאשר הודיע על אי חידוש החוזה להחזקת הקיבוץ במקרקעין משום שהם דרושים לצורך אחר, והצורך האחר ידוע, הוא הצורך להקים מאגר מים שהוא צורך ציבורי נחוץ וחשוב, לא פעל המינהל בחוסר תום לב. הודעת המינהל על אי חידוש החוזה ניתנה ביום 12.12.02, כחמישה חודשים לאחר החלטת הועדה על פיצוי הקיבוץ, שלא נשאה חן בעיני המינהל, ו- כ-9 חודשים לפני מועד סיום החוזה. מהי ההודעה המוקדמת הסבירה שהיה על המינהל לתת לקיבוץ בדבר הפעלת זכותו שלא לחדש את חוזה השכירות של הקיבוץ במקרקעין שמחוץ למשבצת? הצדדים לא טענו בענין זה בצורה מספקת. על פי הראיות בפני, לעיתים נחתמו החוזים הזמניים כמה חודשים לאחר תום תקופת החוזים הקודמים. כמו כן, הקיבוץ החזיק במקרקעין האלה מזה שנים רבות, עוד לפני קום המדינה. מנגד, מאז 2001 היה ברור לקיבוץ שהחזקתו במקרקעין אלה עומדת להפסק, כך שהוא בודאי לא השקיע השקעות במקרקעין האלה, ו- 9 חודשים מראש לגבי חוזה המתחדש בכל שנתיים, לאחר יותר משנה שבה יודע הקיבוץ שהוא עומד להפסיק להחזיק במקרקעין, כאשר תוקף החוזה הנקוב הוא לשנתיים, נראים כהודעה מוקדמת סבירה. לא אקבע מסמרות בענין זה, משום שבפועל, הקיבוץ לא פינה את המקרקעין והוא ממשיך להחזיק בהן מאז ועד עתה, לאחר יותר מחמש שנים. בנסיבות אלה, יש להודעה המוקדמת משמעות רק לגבי התקופה שעבורה על הקיבוץ לשלם למינהל דמי שימוש ראויים בגין החזקתו במקרקעין לאחר אי חידוש החוזה, ולא לגבי עצם זכותו של המינהל לפינוי המקרקעין. אף אם התקופה המתאימה היא 3 שנים, תקופה זו חלפה. כיוון שתביעת דמי השימוש אינה בפני, לא אחליט בשאלה מה הההודעה המוקדמת הסבירה. אני דוחה את טענת הקיבוץ, כאילו המינהל הפר התחייבות שלטונית. אף הקיבוץ מסכים שלא ניתנה לו התחייבות שלטונית, אלא שהוא מסיק אותה מטענתו שהמינהל ומקורות צד אחד הם, ועל כן, אם מקורות הבטיחה, המינהל הבטיח. אעסוק בשאלה זו להלן, אך לצורך הענין אקדים את המאוחר ואומר שמקורות והמינהל אינם אותו צד. המינהל גם לא הפר התחייבות שלטונית להוסיף ולחדש את ההסכם לגבי המקרקעין הזמניים, שכן לא היתה התחייבות כזו. אני דוחה גם את הטענה שהמינהל הפר את חובת ההגינות השלטונית כאשר במקום לאפשר לקיבוץ להחזיק ולסחור במקרקעין שנמסרו לו להחזקה זמנית, ביקש לנצלם לצורך הקמת מאגר מים לתועלת הסביבה. ההגינות השלטונית דווקא מצדיקה את השימוש אליו חתר המינהל. לפי כל האמור אני דוחה את טענות הקיבוץ לפיהן ההודעה של מינהל מקרקעי ישראל על אי חידוש חוזה השכירות הוא חוסר תום לב ופגיעה בזכויותיו. התוצאה היא שהמינהל נהג כדין כאשר בנסיבות הענין לא חידש את חוזה השכירות לגבי המקרקעין שמחוץ למשבצת, ואין לקיבוץ עוד כל זכות להחזיק במקרקעין אלה. 5. חוזה מקורות 5.1 האם המינהל היה צד לחוזה עם חב' מקורות? הקיבוץ תובע את אכיפת החוזה בינו לבין מקורות ותשלום הפיצויים גם מהמינהל, למרות שאינו צד נקוב בחוזה. העילה הראשונה לפיה הקיבוץ תובע את תשלום הפיצויים מהמינהל היא כי המינהל היה צד לחוזה עם חברת מקורות. לחילופין תובע הקיבוץ את הפיצויים בגין עוולת גרם הפרת חוזה. לטענת הקיבוץ מינהל מקרקעי ישראל היה מעורב באופן ישיר ומפורש בהתקשרות שבין הקיבוץ למקורות לצורך העברת המקרקעין למקורות, והוא אשר המליץ לצדדים לפנות לועדת הפיצויים לצורך קביעת גובה הפיצוי המגיע לקיבוץ. לטענת מינהל מקרקעי ישראל בסיכומיו, כאמור בסעיף 16 לתצהירה של גב' גיטרמן מטעמו, המינהל לא היה צד למשא ומתן שהתנהל בין הקיבוץ לבין מקורות, אלא רק דווח עליו. הקיבוץ סומך טענתו זו על סיכום הפגישה מיום 09.12.01, בה הוסכם להוציא מכתב הסכמה לחברת מקורות לשחרור השטח לצורך הקמת המאגר, למשוך את בקשת הקיבוץ לחילופי קרקעות ובמקביל לפנות לועדת הפיצויים החקלאיים שליד מינהל מקרקעי ישראל. במעמד הפגישה נמסרו לנציגי הקיבוץ טופסי בקשה לפיצויים. החוזה שנחתם בין הקיבוץ לבין חברת מקורות הוא יישום מדויק של ההסכמות בפגישה זו, שבה לא השתתף נציג מקורות. הקיבוץ רואה בכך ראיה לכך שמקורות והמינהל פועלים כיד אחת. איני מקבל טענה זו. אין ספק שהמינהל צריך לאשר את החוזה, שכן המקרקעין נשוא החוזה בין מקורות לקיבוץ הם בניהול המינהל, אף אם הם מושכרים או מוחכרים לקיבוץ. ברור שכדי לקבל את אישור המינהל, יש לעמוד בדיוק במוסכם עימו. מובן איפוא שהיה על נציגי הקיבוץ לדבר עם המינהל בעניין סטטוס החלקות ולקבל הנחיות כיצד לפעול. אין בכך כדי להפוך את המינהל לצד במשא ומתן בין חברת מקורות לקיבוץ. יתר על כן, העובדה שהמינהל הוא גוף מאשר, היא עצמה המצביעה על כך שהוא אינו צד לחוזה, אלא "אדם שלישי", כהגדרתו בסעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), שהרי אם הוא צד לחוזה, הוא מאשר כבר בעצם התקשרותו. הקיבוץ פעל לפי ההסכמות אליהן הגיע עם המינהל, ולפי הנחיות נציגיו מתוך הבנה שהמינהל צריך לאשר את החוזה בין מקורות לקיבוץ, ולא משום שראה במינהל צד לחוזה. הקיבוץ טען אמנם שהמינהל היה מעורב באופן ישיר ומפורש בהתקשרות בין הצדדים, אך מעבר למעורבות כצד מאשר ומנחה בדבר הפרוצדורה לאישור ולפיצוי, לא הוכחה מעורבות אחרת של המינהל במשא ומתן בין מקורות לבין הקיבוץ, ומאחר שאיני רואה במעורבות זו ראיה להיותו של המינהל צד לחוזה, (או היות מקורות, אשר עסקה במציאת מקום להקמת מאגר המים שלוח של המינהל), אני דוחה את טענת הקיבוץ כי המינהל היה צד לחוזה בינה לבין מקורות. לטענה כי המינהל גרם את הפרת החוזה עם מקורות, אשוב בהמשך. הקיבוץ טוען עוד כי המינהל היה "מתווך". ברור שמתווך אינו צד להסכם, בין אם מדובר כ- broker או כ- middleman. 5.2 ביטול חוזה מקורות- האם כדין? 5.2.1 ביטול החוזה לפי תנאי מפסיק - בסעיף 8 לחוזה בין מקורות לקיבוץ נקבע: "בתוך חצי שנה ממועד קביעת הועדה רשאית מקורות להודיע לקיבוץ כי פרויקט הקולחין במט"ש כרמיאל (להלן: הפרויקט) בוטל ע"י הממשלה או גורם מטעמה ו/או מסיבה שאינה תלויה במקורות וכתוצאה מכך השטח אינו נחוץ למקורות, וכי היא לא תקים במהלך 12 החודשים שלאחר הודעתה את המאגר המוזן על ידי הפרויקט בכל מקום אחר. במקרה זה יתבטל חוזה זה, הקיבוץ ישיב למקורות כל סכום ששולם לו אם וככל ששולם ע"ח הפיצוי כשהוא צמוד למדד ומקורות תשלם לקיבוץ פיצוי בגין אובדן רווחיו בגין גידולים שיכול היה לגדל בשטח בתקופה שמאז תפיסת החזקה על ידי מקורות ועד לביטול החוזה, על פי קביעת שמאי חקלאי מוסכם. זולת לאלה לא תהא לאף צד עילת תביעה בגין חוזה זה או בגין כל דבר הקשור בו. בהיות השטח הנחוץ בבעלות ממ"י ומאחר והיתר הבניה ניתן ע"י הועדה המקומית/מחוזית בכפוף למעמדו התכנוני של השטח- תוקפו של חוזה זה מותנה באישורו ע"י מינהל מקרקעי ישראל ובהוצאת היתר בניה מהרשות הרלבנטית. היה ויסתבר למקורות כי ממ"י ו/או רשויות התכנון ו/או כל רשות אחרת אינן מאשרות את הקמת המאגר יתבטל חוזה זה ויחולו ההוראות האמורות בסעיף זה לעיל". לטענת מקורות ביטול החוזה נעשה כדין, כיוון שהוא עומד בתנאי סעיף 8 לחוזה המאפשר למקורות לבטל את החוזה. לטענת הקיבוץ, החוזה בוטל שלא כדין. סעיף 8 לחוזה מורכב מכמה תנאים שאף אחד מהם לא התקיים, ולפיכך לא היתה רשאית מקורות לבטל את החוזה. הפיסקה הראשונה בסעיף 8 לחוזה היא תנאי מפסיק. לטענת מקורות בסיכומיה, התנאי המפסיק התקיים כיוון שמשמעות לשון התנאי היא שהקמת המאגר בוטלה על ידי הממשלה או גורם מטעמה ועל כן השטח אינו נחוץ למקורות. על פי האמור בפסק דינו של הנשיא ברק בע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 481: " בפרשנות של טקסט חוזי, על הפרשן לעשות כל שניתן לעשות כדי לתת לטקסט החוזי אותו פירוש אשר יגשים את תכליתו ולא ינגוד לה. עם זאת, גישה זו מניחה פירוש אפשרי של הטקסט. היא פועלת במסגרת כללי הפרשנות המקובלים. כללים אלה מחייבים נקודת אחיזה ארכימדית בלשון החוזה". בע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ, , עסק בית המשפט בהוראות המפרטות את המקרים בהם כל צד לחוזה רשאי לבטלו, וקבע כי כאשר לשון החוזה היא מפורשת, יש לתת לה משקל מכריע בפרשנות החוזה. בעקבות ידיעות כאילו בית המשפט העליון חזר בו מפסק הדין בענין אפרופים, כתבה פרופ' גבריאלה שלו שפסק הדין בדיון הנוסף בפרשת ארגון מגדלי ירקות (דנ"א 2045/05) , מאשר ומאמת את מעמדה המכונן של הלכת אפרופים כאבן יסוד בפרשנות חוזה בפרט ובדיני חוזים בכלל, אך שופטי הרוב התמודדו עם הביקורת על הלכת אפרופים, וחזרו והטעימו את חשיבותם של כוונת הצדדים ולשון החוזה המשקפת אותה. לדבריה, פסק דין זה מאפשר לקרוא היום את הלכת אפרופים בקריאה מחודשת כהלכה החותרת להגשים במידת האפשר את כוונתם הריאלית של הצדדים לחוזה ולאמוד את דעתם כפי שהיא משתמעת, קודם כל, מתוך החוזה. הלכת אפרופים אינה מבטלת את "כלל הזהב", הוא הכלל שלפיו יש ליתן ללשון החוזה הברורה את משמעותה הטבעית, המתבקשת. הפנייה לנסיבות חיצוניות כמקור משלים תיעשה במקרים שבהם "אין מנוס" כלשונו מפנייה לתכלית האובייקטיבית. גם בפסקי הדין האחרונים שניתנו, הובילו הן לשון ההסכם "הברורה והחד משמעית" והן "ההיגיון המסחרי הפשוט" לאותה תוצאה. כאשר לשון החוזה היא מפורשת וברורה, יש ליתן לה משקל מרכזי בפרשנות החוזה, ובפרט כאשר לשון זו מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט. על פי לשונו הפשוטה והברורה של החוזה, וגם לפי כל פרשנות תכליתית שלו, התנאי המפסיק הוא אם הפרויקט בוטל על ידי הממשלה, וכתוצאה מהביטול השטח אינו נחוץ למקורות וכי היא לא תקים את המאגר במשך 12 חודשים לאחר הודעתה, אזי החוזה יתבטל. בענייננו, תנאי זה לא מתקיים. נציבות המים, היא הממשלה, הודיעה שאין ביכולתה לאשר את הקמת הפרויקט לאור העלות הגבוהה של פיצוי הועדה, ובאותה נשימה ביקשה תכנון מחדש של הפרויקט: "מחיר הסדרי המקרקעין בגין המאגר שבנדון כפי שמוצג במכתבכם, 5000$ לדונם, חורג בהרבה מהמחירים המאושרים על ידנו ועל ידי האוצר עבור הסדרי מקרקעין למאגרים ומעלה בהתאם את עלות הקולחים. אשר על כן, אין אנו מאשרים עלויות אלו בגין המאגר. הנכם מתבקשים לפעול בדחיפות לתכנון מעודכן של הפרויקט שיגרום להקטנת עלויות הקולחים ובתחשיב כלכלי תואם. נא ראו המטלה כדחופה לאור החשיבות שכולנו רואים בניצול קולחי כרמיאל ומניעת זרימתם לים". כלומר, הפרוייקט לא בוטל על ידי הממשלה. להיפך, הודגשה נחיצותו. נציבות המים לא אישרה תשלום לפי פסיקת הועדה, בטענה שהעלות גבוהה מדי, אבל תכנון המאגר לא בוטל והפרוייקט לא בוטל. המשמעות הפשוטה של התנאי לביטול הוא שהפרוייקט יבוטל כליל. אין ספק שלא זה המצב. זו כנראה גם הסיבה, שבגללה מקורות שבה לשולחן המשא ומתן עם קיבוץ אפק, לאחר הודעתה על ביטול החוזה כדי לנסות ולהגיע לפתרון תקציבי שיאפשר את הקמת המאגר. לפיכך, מאחר שהתנאי המפסיק לא התקיים, אני דוחה את טענת מקורות שהחוזה בוטל כדין לפי סעיף 8. 5.2.2 אישור מינהל מקרקעי ישראל- לפי הפיסקה השניה בסעיף 8, יתבטל החוזה, מבלי שביטולו יחשב הפרה, אם החוזה לא יאושר על ידי מינהל מקרקעי ישראל. זה תנאי מתלה. לטענת הקיבוץ, המינהל אישר את החוזה. הקיבוץ סומך טענתו זו הן על האמור בכתב ההגנה של המינהל לפיו "לא על עצם תשלום הפיצוי חלק המינהל אלא על גובה הפיצוי שנפסק..." ואף על האמור במכתב המינהל מיום 16.07.02 לפיו: "המינהל שומר לעצמו הזכות להשיג על החלטת הועדה ולהביא לשינויה, הכל בהתאם להוראות החוזה ולהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 343". לטענת הקיבוץ, אמירה זו מהווה הוכחה לכך שהמינהל אישר את החוזה בין הקיבוץ למקורות, אלא שהוא מבקש לערער לפי התנאים במסגרתו. לטענת המינהל בסיכומיו, הוא לא היה מאשר את החוזה לאור העובדה שהחלטת הועדה ניתנה בחריגה מסמכות ולפיכך החוזה לא היה יוצא אל הפועל. איננו עוסקים בהערכות. המינהל לא הודיע מפורשות שהוא לא מאשר את החוזה. הודעה לא צריכה שתהיה לה צורה מסויימת, ואם ניתן להסיק עליה מהודעה אחרת, זו הודעה כדין. ביום 12.12.02 הודיע המינהל לקיבוץ שחוזה השכירות לגבי הקרקע הזמנית לא יחודש יותר אחרי ה- 31.08.03. אילו היתה הודעה זו ניתנת לפני שמקורות הפרה את ההסכם עימה והודיעה על ביטול החוזה, אפשר שניתן היה לקבל את טענת המינהל שהודעה זו משמיטה את היסוד לחוזה וכמוה כהודעה על אי אישורו של החוזה. מעמד המינהל כמאשר נבע מבעלותו במקרקעין, ומכך שהקיבוץ קשור בהסכם להחזקת המקרקעין מולו. אם הקיבוץ כבר אינו מחזיק במקרקעין שעליהם אמור לקום המאגר, אפשר שמתבטל מאליו החוזה של הקיבוץ עם מקורות לפיו הקיבוץ מוסר למקורות את המקרקעין. ואולם, בשעה שנתן המינהל את הודעתו, היה זה 4 חודשים לאחר שמקורות התיימרה לבטל את החוזה שלא כדין. כאשר מקורות התיימרה לבטל את החוזה, סבר המינהל שביטול זה הוא ביטול כדין. אין להסיק כוונה שלא לאשר את החוזה, מכך ש-4 חודשים לאחר שבוטל לדעת המינהל, הודיע המינהל שהוא מבטל את זכויות הקיבוץ במקרקעין. המינהל כבר חשב שהוא מבוטל ואין מה לאשר או לא לאשר. יתר על כן, אין בפני מידע כמה זמן היתה אמורה בניית המאגר להימשך, אך אם היתה אמורה להימשך שנה, הרי אילו לא ביטלה מקורות את החוזה, והיו מתחילים בבניה ביולי 2002, ניתן היה לסיימה עוד לפני שהקיבוץ מאבד את זכויותיו במקרקעין ב- 31.8.03. במקרה זה, הודעת המינהל על אי חידוש חוזה השכירות לא היתה פוגעת כלל בהסכם בין הקיבוץ לבין מקורות. היא הנותנת, שבנסיבות אלה, הודעת המינהל מיום 12.12.02 אינה יכולה להחשב כאי אישור ההסכם. כאשר מצרפים לכך את דברי המינהל בכתב הגנתו כי אינו חולק על עצם הזכאות לפיצויים אלא על גובהם, משמע, הוא אישר את החוזה שהוא הבסיס לפיצויים. לפי מכתבה של היועצת המשפטית של מקורות לקיבוץ מיום 6.4.03, המינהל הודיע בעבר שאינו מאשר כל עיסקה במקרקעין האמורים בין הקיבוץ לבין מקורות. המינהל הוא גוף מופשט, ואינו מודיע הודעות בלחישת אוזניים, אלא במסמכים. איש מהצדדים לא הגיש הודעה כזו. במכתבה של עו"ד זכאי- נוימן, היועצת המשפטית למינהל, מיום 20.7.03, נאמר שגב' בן צבי, מנהלת האגף החקלאי במינהל, הבהירה לגב' סגיב כי אין הקיבוץ רשאי להעביר זכויות במקרקעין שהועמדו לרשותו או לסחור בהם בכלל דרך. גם שמועה זו זו על וות דעתה המשפטית של גב' בן צבי אינה הודעה על אי אישור ההסכם בין מקורות לבין הקיבוץ, שאין ספק שהמינהל היה מודע לו לפחות משנת 2001. לפיכך, על פי כל האמור, אני קובע שהחוזה בין מקורות לקיבוץ לא בוטל בשל אי אישור המינהל, ובפועל אושר על ידי המינהל. בהקשר זה, אתייחס לטענתה של מקורות כאילו "אין אבסורד גדול" מתביעת הקיבוץ לפיצוי על מקרקעין שנדרש להחזיר למינהל. ראיתי אבסורדים גדולים מזה. אפילו החלטה 343 (שהוחלפה על ידי החלטה 1023) מעגנת את העקרון שלפיו הקיבוץ זכאי לפיצוי בשל מקרקעין שנדרש להחזירם, וראה להלן לגבי האפשרות לשלם פיצוי גם למסיג גבול, מעמד שבודאי לא היה לקיבוץ אותה שעה. מכאן, שהחוזה בין הקיבוץ למקורות שריר וקיים, ויש לכבד את החיובים שבו, לרבות החיוב לפצות את הקיבוץ על המקרקעין הנמסרים למאגר המים. 6. החלטת ועדת הפיצויים 6.1 מקור סמכויות הועדה החלטה 343 של מינהל מקרקעי ישראל, על פי כותרתה עוסקת ב"כללים לקביעת שיעור הפיצויים עבור קרקע חקלאית המוחזרת לחזקת המינהל". אין חולק שלא דובר על החזרת הקרקע לידי המינהל אלא מסירת הקרקע ישירות מהקיבוץ למקורות. לכן, לטענת הקיבוץ, היה ברור לכל הצדדים שזה אינו המקרה שבו חלה החלטה 343, והועדה אינה נדרשת להכריע לפי החלטה 343. בנוסף על כך, טוען הקיבוץ שכוונת הצדדים היתה, כי הפיצוי על הפסד ההשקעות ייקבע על ידי המינהל, ואילו הפיצוי על הפסדי העיבוד החקלאי יהיה בסיכום בין מקורות לבין הקיבוץ על פי הערכת שמאי מוסכם, ובסופו של דבר פנו הצדדים אל ועדת הפיצויים במקום לפנות אל שמאי מוסכם, כאשר כוונתם היתה שהפיצוי שאותו היה השמאי המוסכם אמור לקבוע, שהוא הפיצוי בשל הפסדי העיבוד החקלאי, ישולם במישרין ע"י מקורות לקיבוץ ולא באמצעות המינהל. אציין, כי אין בסיס עובדתי בתצהירים מטעם הקיבוץ לטענה כאילו הפנייה לועדה היתה כשמאי מכריע או מעין בורר. לטענת הקיבוץ אין להתערב בהחלטת ועדת הפיצויים משום היקפה המצומצם של הביקורת השיפוטית על קביעת ועדת הפיצויים, כאמור בע"א 3369/98 מינהל מקרקעי ישראל נ' דגלאס רוזנטל, (לא פורסם, , ניתן ביום 22.04.01). על פי האמור בפסק דין זה, היקף הביקורת השיפוטית על קביעת ועדת הפיצויים מוגבלת לטענות בדבר חריגה מסמכות, חוסר הגינות, חוסר תום לב, מירמה והפעלת שיקולים זרים. ואולם, הטענה כלפי קביעת הועדה היא חריגה מסמכות, ולכן, דווקא על פי האמור בע"א 3369/98 מינהל מקרקעי ישראל נ' דגלאס רוזנטל, יש לבחון את החלטת הועדה במקרה זה. עוד טוען הקיבוץ, כי על המינהל חל השתק שיפוטי, בשל עמדתו בה"פ (חיפה) 110/04 כפר הנוער גלים (ע"ר) נ' מינהל מקרקעי ישראל, , בו נידונה תביעת כפר גלים לזכותו לפיצויים מכוח החלטה 343 בגין הפקעת קרקע ע"י הועדה המקומית מורדות כרמל. שם טען מינהל מקרקעי ישראל כי לכפר גלים לא קמה עילה נגד המינהל לאור העובדה שתנאי לקביעת הזכאות לפיצוי על ידי הועדה היא החזרת הקרקע דווקא לחזקת המינהל, בעוד במקרה שלנו, נטען שיש לפנות להחלטה 343 במקרה שהקיבוץ מבקש להפסיק את השכירות. ואולם, טענת המינהל אינה הפוכה לטענה בענין כפר גלים. כפי שעולה מטענות המינהל, למעשה המבנה המשפטי היה שהקיבוץ מחזיר את האדמות למינהל, תמורת הפיצוי שיקבע לפי החלטה 343, והמינהל מקצה אותם למקורות, אשר משלמת את הפיצוי למינהל שיעביר לקיבוץ, ונעשה גישור כך שבמקום שהכסף יעבור דרך המינהל, הוא יעבור ישירות ממקורות לקיבוץ. זה לא סותר את הטענה בענין כפר גלים. אין לקבל את טענת הקיבוץ לגבי השתק שיפוטי גם מטעם אחר, והוא שברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נט(6), 625 ,עמ' 632-633 קבע בית המשפט העליון כי לצורך תחולת ההשתק השיפוטי על הטענה להתקבל על ידי בית המשפט. בענייננו, הטענה שלועדה על פי החלטה 343 יש סמכות רק כאשר מדובר על קרקע המוחזרת למינהל, נדחתה על ידי בית המשפט בה"פ (חיפה) 110/04 כפר הנוער גלים (ע"ר) נ' מינהל מקרקעי ישראל, . אם טענה נדחתה, אין מניעה לטעון את המצב המשפטי כפי שנקבע בהליך משפטי אחר, והדבר לא ייחשב השתק שיפוטי. החלטת מועצת מקרקעי ישראל 343 שהיתה תקפה במועדים הרלוונטיים הורתה על הקמת ועדת פיצויים, שתמונה ע"י שר החקלאות, שבסמכותה לקבוע פיצוי רק במקרה של הפסקת חוזה שכירות במהלך תקופת השכירות, כאשר ההחלטה מבחינה בין חכירה לזמן קצר לחכירה לזמן ארוך ובין פיצוי בגין ביטול זכות המחזיק במקרקעין שהושכרו לו לטווח קצר לבין ביטול זכות המחזיק במקרקעין שהושכרו לו לטווח ארוך. הפיצוי אותו הוסמכה הועדה לפסוק במקרה של שכירות זמנית מוגבל למתקנים שנאלץ השוכר להותיר אחריו, עקב דרישת פינוי של המינהל וכמו כן פיצוי בגין הוצאות עיבוד ויבול שהיה במושכר ואשר לא נאסף כתוצאה מדרישת הפינוי. בחוזה לטווח ארוך, הפיצוי הינו עבור אבדן זכויות החכירה עצמן לרבות הפגיעה בפרנסת השוכר. בחוות הדעת של השמאי פרמינגר עליה הסתמך הקיבוץ בטענותיו בפני הועדה, לא הובאו כלל נתונים הנוגעים להשקעות ולמתקנים שהקיבוץ יפסיד עקב מסירת המקרקעין, אלא חוות הדעת עוסקת רק בשווי הקרקע ושווי הזכויות של הקיבוץ בקרקע. בהתאם לכך, נטען כי פסיקת הועדה על פיצוי של 5,000$ לדונם חורגת מסמכותה כיוון שאינה מבוססת על ראיות בדבר מתקנים שהקיבוץ נאלץ להשאיר או יבול שיפסיד, אלא על טיעוני הקיבוץ לגבי זכויות החכירה שלו בקרקע, שכאמור היא קרקע זמנית, שבה אין לקיבוץ זכויות חכירה. הקיבוץ מסכים למעשה לטענת הנתבעים, שהחלטת הועדה חורגת מסמכותה לפי החלטה 343, אלא שהוא טוען, כאמור, שמקור סמכותה של הועדה אינו בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל 343 אלא בחוזה שבינו לבין מקורות. זאת, משום שלטענתו, הפניה אל הועדה היתה במקום פניה לשמאי מוסכם ובלשון החוזה אין הפניה מפורשת להחלטה 343 כאמור בסעיפים 4-5 לחוזה מקורות: "שיעור הפיצויים שישולם לקיבוץ תמורת ויתורו על השטח ייקבע על ידי הועדה לפיצויים חקלאיים של מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "הועדה"), ובכפוף לזכות ההשגה/ערעור אמורה בסעיף 7 להלן. הצדדים פנו לועדה על מנת שתיקבע את שיעור הפיצויים. כל צד יהיה חופשי לטעון בפני הועדה, כרצונו וכהבנתו באשר לשיעורם הראוי של הפיצויים והוועדה היא שתכריע בנדון עפ"י שיקול דעתה. בקביעתה תביא הועדה בחשבון גם מתן פיצוי לקיבוץ בגין אובדן הגידולים בשטח בתקופה שבין תפיסת החזקה ע"י מקורות למועד מתן החלטת הועדה". לטענת הקיבוץ, הועדה נבחרה בשל מומחיותה, ומכיוון שלשון החוזה קובעת שהוועדה תכריע עפ"י שיקול דעתה ולא על פי החלטה 343, הרי שלשון החוזה המפורשת מקנה לועדה סמכות והיקף שיקול דעת רחב שאינו תחום ומוגבל לעקרונות החלטה 343 דווקא. הועדה לפיצויים חקלאיים של מינהל מקרקעי ישראל שנוסדה על פי החלטה 343 היא גוף מינהלי. כגוף מינהלי יש לועדה רק את הסמכויות הקבועות לה בדין. צדדים לא יכולים להקנות לגוף מינהלי סמכויות שאינן מוקנות לו בדין, כיוון שעקרון חוקיות המינהל דורש שלכל מעשה מינהלי תהיה הסמכה בחוק, במישרין או בעקיפין, במפורש או במשתמע. עקרון זה בא לידי ביטוי לאחרונה בבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, : "עולה מכך, כי הסכמת הצדדים ככזו, אינה יכולה, כשלעצמה, להקנות סמכות לבית הדין הרבני, אלא אם היא הוכרה על פי החוק כמקור סמכות ראשוני....אין לבית הדין הרבני סמכות לדון ולהכריע בענין שאינו ממין העניינים המצויים במסגרת סמכותו הייחודית על פי החוק, או בסמכותו המקבילה, אפילו ניתנה הסכמת הצדדים לשיפוטו. הסכמה כזו לא ניזונה ממקור סמכות מוכר בדין, ואין בכוחה, כשהיא לעצמה, להקנות כח שיפוטי לערכאת שיפוט ממלכתית". אמנם, פסק הדין דן בבית דין רבני, שהוא גוף שיפוטי, בעוד שאנו עוסקים בועדה לקביעת פיצויים, שהיא גוף מינהלי, אבל עקרון החוקיות של גוף מינהלי קיים עוד קודם לכן. לפי עקרון חוקיות המינהל גם גוף מינהלי אחר אינו יכול לפעול אלא במסגרת הסמכויות שניתנו לו בדין. הסכמת הצדדים, אין בה כדי להקנות לועדה סמכויות שלא ניתנו לה בדין, כפי שצדדים שהיו מסכימים שנציב מס הכנסה יהיה, עקב מומחיותו, פוסק בסכסוך ביניהם על הכנסות העסק המשותף, אינם נותנים לו כל סמכות בסכסוך שביניהם. אני מקבל את טענת הקיבוץ, כי הלכת אמיר אינה חלה רטרואקטיבית, וזאת משום תקנת הציבור שאין לבטל רטראקטיבית פסקי דין שניתנו על ידי בית הדין הרבני, אך הלכת אמיר רק הרחיבה את עקרון החוקיות כלפי בתי דין. עקרון החוקיות של גופי המינהל קיים זה שנים רבות, ותחולתו על המקרה שבפני אינה רטרואקטיבית. לפיכך אני דוחה את טענת הקיבוץ בעניין זה וקובע כי הועדה שהוקמה לפי החלטה 343 לא היתה מוסמכת להחליט אלא בגדר החלטה 343, ולא על פי הסכמת הצדדים. מאחר שגם הקיבוץ מסכים שמקור סמכותה של הועדה בפסיקתה לא היה החלטה 343, אלא הסכמת הצדדים, והסכמה זו לא נתנה לועדה סמכות, אין לפסיקת הועדה תוקף. 6.2 התאמת החלטת הועדה להחלטה 343 לטענת מינהל מקרקעי ישראל, הועדה טעתה כאשר קבעה שחלק מהקרקע הנמסרת למקורות הוא קרקע לחכירה לתקופה ארוכה וחרגה מסמכותה כאשר קבעה פיצוי שהוא פיצוי בגין שווי הקרקע כנכס של הקיבוץ, ולא בגין שווי ההשקעות והגידולים בה. אכן, כפי שטוען הקיבוץ היום, כל השטח הנמסר למאגר המים הוא מקרקעין מחוץ למשבצת, ולכן החלטה המסתמכת על הנחה שחלק מהמקרקעין הם בתוך המשבצת, בטעות יסודה, אלא שמה שהטעה את הועדה היתה שומת השמאי שאול ויסמן, מטעם מקורות, שהתבססה על כך שחלק מהשטח הוא בתוך המשבצת, על בסיס ההנחה שחילופי השטחים, שמהם חזר בו הקיבוץ כעבור יותר מחצי שנה, יתבצעו. לטענת הקיבוץ, כיוון שבענייננו, לא המינהל ביקש לסיים את החכירה, אלא הקיבוץ ביקש להביא את החוזה לידי גמר על ידי מסירת הקרקע למקורות, הרי הסעיף הרלוונטי בהחלטה 343 הוא סעיף ב5 להחלטה 343 שאינו מבחין בין קרקע חקלאית להשכרה לזמן קצר לבין קרקע חקלאית להחכרה לזמן ארוך: "הביא חוכר, ביוזמתו הוא, חוזה חכירת קרקע חקלאית לידי גמר, שלא כתוצאה מהפרת תנאי מתנאיו, יחליט המינהל על שיעור הפיצוי לו יהיה זכאי החוכר בגין יתרת תקופת החכירה אשר אינה מנוצלת על ידיו". לפיכך, טוען הקיבוץ כי גם אם היה על ועדת הפיצויים להפעיל סמכותה בגדרה של החלטה 343 הרי ששיקול דעת הועדה לא היה כבול להוראות סעיף ב2 אלא להוראות סעיף ב5 הרלוונטיות לענין, המקנות לועדה שיקול דעת מלא ומוחלט ללא קביעת קריטריונים מגבילים. איני מקבל את טענת הקיבוץ בענין זה. סעיף ב5 להחלטה, כלל אינו מקנה סמכות לועדה לקבוע פיצויים. המבנה בסעיף ב להחלטה הוא כדלקמן: בחכירה לזמן קצר, כאשר זכות החכירה בוטלה בעקבות הפרת תנאי מתנאי החכירה, יפצה המינהל את החוכר על המתקנים שהוצאתם לא הותרה (ב1). בחכירה לזמן קצר, כאשר זכות החכירה בוטלה בעקבות שינוי ייעוד או סיבה אחרת שאינה תלויה במוכר, יפצה המינהל את החוכר על מתקנים וכפי שהיה זכאי אילו הופקעה הזכות. שיעור הפיצויים יקבע על ידי ועדת הפיצויים, בתנאים שנקבעו(ב2). בחכירה לזמן ארוך, כאשר זכות החכירה בוטלה בעקבות הפרת תנאי מתנאי החכירה, יפצה המינהל את החוכר על המתקנים לפי כללים שנקבעו, וועדת הפיצויים תקבע את שיעור הפיצוי שישולם בתנאי שנקבע (ב3). בחכירה לזמן ארוך, כאשר זכות החכירה בוטלה בעקבות שינוי ייעוד או סיבה אחרת שאינה תלויה במוכר, יפצה המינהל את החוכר עבור זכויות החכירה לרבות פגיעה בפרנסה ובהתחשב במתקנים. שיעור הפיצויים יקבע על ידי ועדת הפיצויים, בתנאים שנקבעו (ב4). הביא חוכר ביוזמתו הסכם חכירה חקלאית לידי גמר, "יחליט המינהל על שיעור הפיצוי... בגין יתרת תקופת החכירה אשר אינה מנוצלת" (ב5). מכאן, שסמכות הועדה קיימת רק בסעיפים ב2-4 להחלטה. לא בסעיף ב1 ולא בסעיף ב5. בסעיף ב5 כתוב שהמינהל יחליט. לא כתוב שיפצה בשיעור שיקבע על ידי ועדת הפיצויים. על כן, אין לועדה סמכות לקבוע פיצוי לפי סעיף ב5. אני מודע לעובדה שלפי סעיף 18 לתצהיר רחל גיטרמן, הפנה המינהל את הקיבוץ לועדה, דווקא בשל כך שהקיבוץ ביקש להפסיק את החכירה במהלך תקופת החכירה, דהיינו לפי סעיף ב5. גם הפנייה זו אינה מקנה סמכות לועדה שלא ניתנה לה בהחלטה המקימה אותה. גם אם טעות בידי בהבנת סעיף ב להחלטה 343, הרי המבנה של הסעיף מצביע על כך, שסעיף ב5 רק מוסיף על הסעיפים הקודמים עילת פיצוי נוספת, כאשר ההבחנה בין קרקע לזמן ארוך ולזמן קצר נותרת בעינה. בנוסף על העילות האחרות לפיצוי, יש לפצות במקרה זה גם על יתרת החכירה שלא נוצלה. אם מדובר בחכירה לזמן קצר, יש לפצות על זמן קצר, ואם מדובר בחכירה לזמן ארוך, יש לפצות על יתרת חכירה ארוכה. אני דוחה את טענת הקיבוץ כי שיקול הדעת אינו מוגבל. אם אכן הועדה היא המוסמכת להחליט לפי סעיף ב5, היא צריכה להחליט מה הפיצוי בגין יתרת תקופת החכירה שלא נוצלה. ממילא, הואיל ובמקרה שלפני מדובר בחכירה לזמן קצר, היה עליה להחליט על פיצוי עבור תקופה קצרה שלא נוצלה. חוות הדעת של השמאי פרמינגר עליה הסתמך הקיבוץ בטענותיו בפני הועדה, לא התחשבה בקביעת הפיצוי בנתונים הנוגעים להשקעות ולמתקנים שהקיבוץ יפסיד עקב מסירת הקרקע, וביתרת תקופת החכירה, אלא עסקה רק בשווי הקרקע ושווי הזכויות של הקיבוץ בקרקע, כאשר השמאי קבע את תחשיב הפיצוי על פי שווי שוק של בעלות מלאה לדונם קרקע חקלאית שהוא 12,000$ לדונם שלחין ו- 8,000$ לדונם שלחין חלקי. בהכפלת ערכים אלה קבע השמאי ששווי השוק של זכויות הקיבוץ הוא 3,100,000$. ההנחה של השמאי פרמינגר היתה איפוא שמדובר בחכירה לזמן ארוך. חוות הדעת שהוגשה מטעם מקורות לועדה נערכה על ידי שמאי המקרקעין שאול ויסמן ובה מחושבים הפסדי הקיבוץ על פי הכפלת הרווח השנתי מהגידולים בשנתיים וחצי שנותרו עד תום השכירות כאשר הסכום שהתקבל הוא 48,825$ והשמאי ויסמן עיגל סכום זה ל- 50,000$. החלטת הועדה נמסרה בלשון לקונית. הועדה לא פירטה את הנימוקים להכרעתה וקבעה כי על מקורות לפצות את הקיבוץ בסך 7,207,500 ₪ שבחלוקה ל- 310 דונם מעלה כי הפיצוי הוא 5,000$ לדונם. בהחלטת הועדה נכתב נתון לא נכון, כי 63 דונם מהשטח הם בתוך שטח המשבצת, אולם הועדה לא הבחינה בפסיקתה בין דונמים בשטח המשבצת לבין דונמים שאינם בשטח המשבצת, והפיצוי הוא פיצוי כולל. כאמור, כל השטח שאמור היה להימסר למקורות על ידי הקיבוץ נמצא על קרקע זמנית, שאינה בשטח המשבצת, ולכן היתה זו טעות של הועדה לומר ש- 63 דונם נמצאים בתוך שטח המשבצת. מכל מקום, אין ספק, שפסיקת הועדה אינה משקפת קריטריונים של פיצוי עבור השקעות ומתקנים והפסד גידולים, אלא קריטריונים של שווי הקרקע, אף שהועדה לא אימצה את מלוא חוות דעתו של השמאי פרמינגר. החלטת הועדה, אשר קבעה פיצוי למעשה כאילו הקיבוץ הוא בעל המקרקעין, למרות שבידו רק חכירה לזמן קצר, אינה בהתאם לקריטריונים שנקבעו בהחלטה 343. לאור החלטתי שהועדה ממילא לא היתה מוסמכת להחליט, איני מוצא מקום להרחיב בשאלה אם כאשר היא קובעת בניגוד לקריטריונים הקובעים את פעולתה, זו חריגה מסמכות או טעות או דבר אחר. אומר רק כי לדעתי קביעה בניגוד לקריטריונים המקימים את הועדה, מנוגדת לסמכות הועדה ואין להצדיקה. בית המשפט אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הועדה בגדר סמכותה, אך כאשר ברור, כמו במקרה זה, שהיא פעלה בניגוד לקריטריונים שנקבעו, זו פעולה בחריגה מסמכות. 6.3 התחייבויות הצדדים לקבל את הכרעת הועדה- האם הנתבעות מנועות ומושתקות מלטעון כנגד החלטת ועדת הפיצויים? לטענת הקיבוץ, שני טעמים ישנם לכך שהן מקורות והן המינהל מנועים מלהשיג על קביעת הועדה. הטעם הראשון הוא התחייבות מקורות לקבל את קביעת הועדה. זה כמובן אינו טעם כלפי המינהל, אלא אם מקבלים את הטענה, שאותה לא קבלתי, שמקורות והמינהל חד הם כצד לחוזה. הטעם השני הוא כי הנתבעים בחרו שלא להגיש ערעור או השגה במועד שנקבע לכך לבית המשפט ולפיכך טענותיהם לגבי גובה הפיצויים שנפסקו, חריגה מסמכות, הטעייה וכד' אינן יכולות להישמע. לטענת הקיבוץ, העובדה שמקורות בחרה, שלא כדין, לבטל את החוזה, אינה מאיינת את פסיקת הוועדה ואינה מבטלת את התחייבותה לקבל את פסיקת הועדה. לטענת המינהל, הוא לא השיג על קביעת הועדה כיוון שלא היה בכך צורך לאור ביטול החוזה על ידי מקורות. כמו כן טוען המינהל כי אף אם מקורות לא היתה מבטלת את החוזה, הוא לא היה מאשר את החוזה בדיעבד לאור פסיקת הועדה, עובדה שהיתה מביאה את החוזה לכלל בטלות. בדיון שלעיל קבעתי כי החוזה בין מקורות לקיבוץ לא בוטל כדין. ממילא, נופל טעמו של המינהל, אך המינהל לא היה צריך להשיג על החלטת הועדה אם היא פועלת בחוסר סמכות, ורשאי להעלות את הטענה בתביעה עקיפה. עם זאת, אציין, כי קבעתי כבר שהמינהל אינו צד לחוזה בין מקורות למינהל ואינו מחוייב על פיו. לעומת זאת, מקורות מחוייבת על פי החוזה. אני מקבל את טענת הקיבוץ, כי העובדה שביחסים שבינו לבין מקורות, הם חתמו על המסמכים הקובעים שהחלטת הועדה לפיצויים תחייב אותם, לאחר שכבר הוגשו טענות הקיבוץ, שהיו ידועות למקורות היטב, שלפיהן לא נתבע דבר עבור מתקנים אלא כאילו המקרקעין מופקעים מהקיבוץ, ולאחר שהוגשה חוות דעת שמאי מטעם מקורות המתייחסת לאפשרות שיוחלט שכל המקרקעין הם בחכירה לדורות, מצדיקות התייחסות שונה ליחסים שבין מקורות לקיבוץ. לא יתכן, שלאחר שנטענו טענות הקיבוץ החורגת מגדר סמכות הועדה לפי החלטה 343, תחתום מקורות על התחייבות לקבל את החלטת הועדה, ולאחר שהועדה מקבלת את טענות הקיבוץ, תטען מקורות שהועדה לא היתה מוסמכת לקבל את טענות הקיבוץ. זו טענה שהיה צריך להעלותה לפני עבודת הועדה, או למחות על כך במהלכה, ובנסיבות אלה, בשלב זה שלאחר הפסיקה, זו טענה המועלית בחוסר תום לב. 6.4 סיכום ביניים מאחר שבאמת הועדה אינה מוסמכת להיות שמאי בין הצדדים, נשאלת השאלה כיצד יש לפתור את הסבך המשפטי שנוצר, שלפיו התחייבה מקורות לקבל כמחייבת החלטה שאין לה תוקף. דרך אחת היא חיוב פיצויים לקיבוץ על הפרה מצד מקורות בכך שלא כיבדה את התחייבותה לפעול לפי החלטת הועדה. דרך זו מעוררת חוסר נוחות, שכן יש בכך למעשה פיצוי על פעולה לא חוקית של גוף בלתי מוסמך, דבר העשוי להביא להרחבת סמכויות בפועל במקום שאין סמכות. בנוסף על כך, הקיבוץ לא תבע פיצויים על הפרת התחייבות זו אלא אכיפה של החוזה. על כן, לא אפסוק בדרך זו. דרך נוספת היא לפעול לפי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973. הקיבוץ העלה טענה זו, אף שאין מדובר בחוזה בלתי חוקי, אלא בחוזה שקבע מנגנון שאין לו תוקף, אך כהיקש, ניתן לומר שהמקרים דומים והתוצאה יכולה להיות דומה: חוזה פסול 30. חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל. תחולת הוראות 31. הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו. הקיבוץ תבע לחייב את מקורות בקיום חיובו, אך אני נאלץ לדחות טענה זו, משום שהקיבוץ לא ביצע את חיובו לפי החוזה. הקיבוץ לא מסר את המקרקעין למקורות, ולכן לא התקיים התנאי לפי סעיף 31 לצוות על מקורות לקיים את חיובה. ניתן רק להצטער על כך, שבמקום למסור את המקרקעין למקורות, כך שיוכלו לבנות את מאגר המים, לרווחת תושבי הסביבה, פעל הקיבוץ, בעל הזכויות ההיסטוריות והתודעה החברתית המשתמעת מצורת איגודו, בדרך אחרת - הפסיק לשלם דמי חכירה, לא מסר את המקרקעין והוא ממשיך לעבדם כאילו היה בעליהם, וכאילו הם אינם נחוצים לצורך ציבורי דחוף. אילו השכיל הקיבוץ למסור את המקרקעין, ולהמשיך להתדיין על הכסף, אפשר שניתן היה לצוות על קיום חיובה של מקורות לפי סעיף 31. כשהקיבוץ לא ביצע את חיובו, לא ניתן לעשות זאת. דרך נוספת, והיא הדרך האמיתית (בבחינת "דין אמת לאמיתו") במקרה זה, היא להתפשר. רמזתי על כך בהחלטות קודמות, וכנראה שהצדדים ניסו ולא הצליחו, אך לפני הגשת התביעה, ניהלו מקורות והקיבוץ משא ומתן להסכם פשרה. על כן, אדון כעת בתוצאות של משא ומתן זה. 7. האם נכרת הסכם פשרה בין הקיבוץ למקורות? לאחר קבלת מכתבה של מקורות מיום 6.8.02 על ביטול ההסכם, דחה הקיבוץ את ביטול ההסכם במכתבו מיום 12.8.02. לאחר מכן, החלו הצדדים במשא ומתן. אני דוחה את טענת מקורות, כאילו ניהול משא ומתן הוא ויתור על פסיקת הועדה. ניהול משא ומתן הוא רצוי ויש לעודדו, ולוואי שהיה מתקיים גם בניהול תיק זה. ניהול משא ומתן אינו ויתור על זכויות. כריתת הסכם פשרה היא ויתור על זכויות. מבחינת הראיות, לפי עדות משה מנדל, הושג סיכום על כך שבכפוף לתנאים מסוימים בדבר מכסות המים שיקבל הקיבוץ בעקבות הקמת המאגר, יקבל פיצוי בסך כ- 3,000 $ לדונם במקום 5,000$. כעולה ממכתב נציבות המים מיום 14.1.03, אותו קיבל מר מנדל ממקורות, אגף התקציבים אישר "הכרה בעלויות בתשלום בגין פינוי השטח (3000 X 310 דונם)", ללא התיחסות למיכסות מים. לפי תצהירו של מר מנדל, חרף אישור זה, חל עיכוב בהתקדמות המו"מ, ומבירור שערך הקיבוץ בפברואר 2003, נדהם לשמוע ממקורות, שהמינהל אוסר עליו לנהל מו"מ עם הקיבוץ בענין פיצוי בגין פינוי הקרקע, ולכן הופסקו המגעים. זו היתה לשונו של מר מנדל, כי המגעים הופסקו בפברואר 2003. מכאן, על פי גירסתו, היו אמנם מגעים מתקדמים לפשרה בין הצדדים, אבל הם לא הושלמו בהסכם. הוצג מכתבו של עו"ד שוויצר מיום 30.3.03, לפיו לאור המכתב מיום 14.1.03 מתבקשת מקורות לזרז את החתימה על טיוטת ההסכם שהועברה זה כבר, אך לאור דבריו של מר מנדל כי המגעים הופסקו עוד בפברואר, אין למכתב זה כל משמעות. אם ממשיכים לבדוק את הבסיס הראייתי לכריתת הסכם פשרה, הרי לפי תצהירו של רפי נוי מטעם מקורות, ניתן היה לקדם את הקמת המאגר בתמורה לסך של 3,000 דולר לדונם ולא יותר, ומר מנדל הודיע שקיבל אישור הועדה הרלבנטית בקיבוץ לסכום זה. מר נוי לא הזכיר תנאים נוספים ותמורות נוספות, כפי שהעיד מר מנדל. גם מעדות זו לא ניתן להסיק אלא שהצדדים היו במשא ומתן מתקדם להסכם פשרה, שלא הבשיל לידי הסכם. הניתוח העובדתי של הראיות מעלה איפוא שלא נכרת הסכם. למרות זאת, כעולה מסיכומי מקורות, ובמיוחד סעיף 76, מקורות אינה מכחישה את טענת הקיבוץ שהגיעה לסיכום עם הקיבוץ באשר לפיצוי מופחת של 3,000 דולר לדונם המבטל את קביעת ועדת הפיצויים. לטענת מקורות, הואיל והחוזה הותנה מלכתחילה באישורו של המינהל, אין נפקות לסיכום אליו הגיעו מקורות והקיבוץ, שכן לא ניתן למלא אחריו, עד שלא יתבררו זכויות הקיבוץ. אני דוחה טענה זו של מקורות. מקורות ניהלה את המשא ומתן בעודה יודעת היטב את עמדת המינהל, לפיה החזקתו של הקיבוץ במקרקעין זמנית, ואין הוא רשאי להעביר את זכויותיו. כך עולה מסעיף 5 למכתבה של עו"ד זכאי-נוימן מיום 20.7.03, לפיו למדה ממכתב עו"ד שוויצר מיום 29.12.02 כי למרות הנחייה קודמת ברורה של המינהל שבה מקורות וניהלה משא ומתן. מכאן, שהסיכום הושג למרות ידיעתה של מקורות את עמדת המינהל. אדם רשאי לשלם פיצוי גם עבור העברת מקרקעין על ידי פולש, וכל שכן על ידי מי שאינו פולש אלא זכותו במקרקעין עומדת לפוג. זה מה שעשתה מקורות, היא התחייבה לשלם לקיבוץ עבור מקרקעין שזכותו של הקיבוץ בהם זמנית. התחייבות זו נעשתה בסמכות וברשות, ולא היתה מותנית בהסכמת המינהל, אשר ממילא כפי שקבעתי לעיל, אישר את החוזה בין מקורות לקיבוץ. לכן, יש לתת לסיכום פשרה תוקף, ולאכפו. לפיכך, על מקורות לשלם לקיבוץ לפי סיכום הפשרה פיצוי בסך 3,000 דולר לדונם בגין המקרקעין שלפי החוזה ביניהם היה צריך להעבירם למקורות, כנגד פינוי המקרקעין על ידי הקיבוץ. 8. גרם הפרת חוזה מטעם המינהל הקיבוץ טוען כלפי המינהל לגרם הפרת החוזה בינה לבין מקורות בכך שהמינהל גרם לסיכול ההתקשרות בין הקיבוץ למינהל. לטענתו, אמנם בעת שהמינהל החל לפעול לגרימת ההפרה כבר ניתנה הודעת הביטול על ידי מקורות, אך היה על המינהל לדעת שהודעה זו אינה סוף פסוק ואפשר שייקבע שההסכם תקף, ולכן איסור לקיים מגעים עם הקיבוץ היה גרם הפרת חוזה. כדי לקבוע שבוצעה עוולה של גרם הפרת חוזה, יש לבחון תחילה אם החוזה הופר ביודעין בהתערבות פסולה. כאמור, קבעתי לעיל, שהחוזה בין הקיבוץ למקורות שריר וקיים. לפי החוזה, על מקורות לפצות את הקיבוץ, ויש לקבוע את דרך הפיצוי, לאחר שהחלטת הועדה שאליה הפנו הצדדים ניתנה בחוסר סמכות, ואין מקום להפעיל את סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) מכוח היקש. לא היה על מקורות לשלם לפי החלטת הועדה, שלפסיקתה אין תוקף. הטענה שפסיקתה של הועדה אינה מחייבת את מקורות היא טענה שהועלתה בחוסר תום לב, והיא מהווה בשל כך הפרה של החוזה, אך הפרה זו נעשתה לפני התערבות המינהל. באי תשלום לפי החלטת הועדה, מקורות לא הפרה את ההסכם. ואולם, מקורות הפרה את סיכום הפשרה בכך שלא שילמה לפיו. המינהל הנחה את מקורות שלא לשלם לפי סיכום הפשרה, ובכך גרם ביודעין את הפרת סיכום הפשרה. ואולם, כדי שיעוול בעוולה של גרם הפרת חוזה, עליו לעשות זאת "ללא צידוק מספיק". המינהל עשה את תפקידו בכך שהתריע מפני מתן תמורה עבור מקרקעי המינהל למי שאין לו זכויות שהוא יכול להעביר במקרקעין, וזה אכן "צידוק מספיק". לכן, אני קובע כי המינהל לא עוול בעוולה של גרם הפרת חוזה. 9. התוצאה בתביעת הקיבוץ לפי קביעותי דלעיל, הקיבוץ ומקורות עדיין קשורים בהסכם שלפיו על הקיבוץ למסור למקורות מקרקעין ולקבל על כך פיצוי כפי שנקבע. משבטלה קביעת הועדה, הגיעו מקורות והקיבוץ לסיכום פשרה לפיו תשלם מקורות לקיבוץ 3,000 דולר לדונם עבור 310 דונם, כפיצוי לפי ההסכם. על כן, יש לאכוף הסכם זה. מקורות טענה, כחלק מטענתה שמדובר באבסורד, שהקיבוץ "עושה סחורה בפרתו של חברו". מוטב להיזהר בציטוטים. המקור לאמירה זו מצוי במסכת בבא מציעא, דף לה עמוד ב: השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה - יישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר. אמר ר' יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו? אלא תחזור פרה לבעלים" כלומר, דעת חכמים, שהיא שנקבעה להלכה, היא שיש ויש עושה סחורה בפרתו של חברו. דעת המיעוט היא שזה לא יתכן. אין צורך לצטט דווקא את דעת המיעוט. 10. תביעת המינהל המינהל הגיש תביעה לפינוי הקיבוץ מחלק מהמקרקעין שהחוזה בגינם לא חודש כאמור. הקיבוץ טוען שגם במקרה שידחו טענותיו, אין לפנותו מאותם שטחים שאינם דרושים למאגר המים. לאור מסקנותי לעיל, החוזה לפיו מחזיק הקיבוץ במקרקעין אלה בוטל כדין, ומאחר שאין לקיבוץ זכויות במקרקעין, עליו להשיב את המקרקעין למינהל, והמינהל זכאי לסעד של פינוי. זכות זו של המינהל וחיוב זה של הקיבוץ אינו מוגבל רק למקרקעין שדרושים לצורך המאגר. אילו הסכימו הקיבוץ והמינהל ביניהם בנושא זה, היה ניתן להפריד בין הדבקים, אך משאנו מצויים באקלים של חוסר הסכמה, על הקיבוץ לפנות ולהחזיר למינהל את כל המקרקעין שהחוזה להחזקתם לא חודש. מכיוון שהצורך הציבורי הוא רק לגבי 310 דונם, ואין צורך ציבורי ב- 136 דונם הנותרים הכלולים בחוזה שלא חודש, יש להניח שהמינהל יפעל כרשות ציבורית הוגנת וסבירה ויעשה במקרקעין הנותרים מה שעשה בהם קודם שהתעורר כל הסכסוך - ישכירם לקיבוץ כקרקעות זמניות. 11. סיכום הקיבוץ תבע אכיפת החוזה על ידי חיוב מקורות בתשלום הפיצויים שנפסקו על ידי הועדה. לאור קביעתי שפסיקת הועדה נעשתה בחוסר סמכות, אין לפסיקת הועדה תוקף, ולכן אני דוחה את התביעה לאכוף את החוזה על ידי ציווי לשלם את הסכום שפסקה הועדה. אני דוחה גם את התביעה להשית את תשלום הסכום על המינהל, הן משום שלא היה צד לחוזה ואינו חייב לעמוד בתנאיו והן משום שלא גרם להפרת החוזה. הקיבוץ תבע לחילופין לתת תוקף להסכם שהושג בין מקורות לקיבוץ לתשלום פיצוי מופחת. לאור המסקנה שהגעתי אליה, על פי טענות הצדדים, כי נכרת הסכם פשרה בין הצדדים, ולאחר שקבעתי שההסכם בין מקורות לךקיבוץ לא בוטל כדין, אני מצווה על הנתבעת 1 לשלם לתובע סכום בשקלים השווה ל-930,000 דולר ארה"ב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.3.03 ועד לתשלום המלא בפועל, וזאת בתוך 14 יום לאחר פינוי המקרקעין. מהנימוקים שפירטתי, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2. הקיבוץ תבע לחילופי חילופין הצהרה על זכויותיו הקניניות בחלקות נשוא התובענה. דחיתי את טענות הקיבוץ בנושא זה, והריני מצהיר שהחוזה לגבי החזקת הקיבוץ במקרקעין נשוא התובענה בוטל כדין, ואין לקיבוץ עוד זכויות קניניות בחלקות נשוא התובענה. ממילא, אני מקבל את התביעה שכנגד ומורה לתובע לפנות את המקרקעין הידועים כחלקה 1 בגוש 10160 וחלק מחלקה 53 בגוש 12045, הכלולים בחוזה השכירות הזמני וזאת על פי התשריט שצורף לכתב התביעה שכנגד (במסגרת ת.א. 4278/04 בבית משפט השלום ות"א 284.1/04 בבית המשפט המחוזי) ולהחזירם לידי המינהל כשהם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ בתוך 60 יום מיום מתן פסק הדין. הנתבע 1 ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 75,000 ₪ בתוספת מע"מ. התובע ישלם לנתבע 2 הוצאות משפט, כולל שכר טירחת עו"ד, בסך 75,000 ₪ בתוספת מע"מ. חכירהמקרקעיןחכירה לדורותקיבוץ