האם יש חובת שימוע לפני העברת תיק למחלקת חקירות עבירות מס ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות השימוע לפני העברת תיק למחלקת חקירות מס: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט ד' מינץ) ב-ת"פ 5758/07, , מיום 12.03.09. המערער וחברת גל עץ יבוא ושיווק בע"מ (להלן: החברה), שבה היה מנהל פעיל, הורשעו באי הגשת דין וחשבון שנתי במועד למס הכנסה, עבירה על סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), בקשר עם סעיף 222(א) לפקודה (שתי עבירות); ובאי תשלום מס שנוכה, עבירה לפי סעיף 219 לפקודה, בקשר עם סעיפים 117, 164 ו-166 לפקודה והתקנות שהותקנו מכוחם, ובקשר עם סעיף 222 לפקודה (חמש עבירות). המערער הורשע גם בעבירה של אחריות מנהלים לפי סעיף 224א לפקודה (שבע עבירות). על-פי האמור בכתב האישום, המערער והחברה לא הגישו דוחות למס הכנסה לשנים 2005 ו-2006 ללא סיבה מספקת. כמו כן, לא הועברו למס הכנסה ניכויי מס במקור מעובדי החברה בסכום כולל (קרן) של 58,831 ₪ בגין החודשים אוגוסט עד דצמבר 2005. בגין העבירות בהן הורשעו הטיל בית משפט קמא על החברה קנס סמלי של 500 ₪ ועל המערער קנס בסכום של 20,000 ₪, שלושה חודשי מאסר על תנאי וחתימה על התחייבות. 2. בבית משפט קמא הודה המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, אך טען להגנה מן הצדק בשל כך שלא קוימו לגביו ה"הנחיות לטיפול בתיקים בעבירות בסיסיות" שהוציאה נציבות מס ההכנסה ומיסוי מקרקעין ביום 8.5.01 (להלן: ההנחיות). המערער הפנה לסעיף 2.1 להנחיות, שכותרתו "קריטריונים להעברת התיקים מפקידי השומה האזרחיים למחלקת החקירות", הקובע לאמור: "לפני העברת התיק ביוזמת פקיד השומה האזרחי לפקיד שומה חקירות, יערוך פקיד השומה האזרחי את הבדיקות הבאות: א. יוודא שכתובת המנהל והעסק ידועים; ב. מצב בריאותו של המנהל / הנישום ובני משפחתו הקרובים (בעיקר בן הזוג וילדיו); ג. הנישום הוזמן לפקיד השומה האזרחי וניתנה לו הזדמנות להסרת המחדלים, ונערכה על כך תרשומת...". בית משפט קמא דחה את הטענה מן הנימוקים הבאים: האחד, ההנחיות נועדו לצרכיהן הפנימיים של רשויות מס ההכנסה, ומטרתן, על-פי האמור בהן, היא קביעת כללים "במגמה לדלל את כמות התיקים שמועברים לתביעה, ובכך להקטין את העומס המוטל על התביעה ולאפשר טיפול יעיל יותר בהגשת כתבי אישום ובניהול המשפטים"; השני, ההנחיות אינן מעניקות לנישום זכות להשמיע את טענותיו דווקא בפני פקיד השומה האזרחי; והשלישי, טיעוני המערער נשמעו הלכה למעשה בפני פקיד השומה האזרחי "וניתנה לו זכות שימוע לעילא ולעילא הרבה לפני שהוחלט להגיש כנגדו כתב אישום". לעניין זה ציין בית המשפט בהכרעת הדין, כי המערער לא הופיע פעמיים לפגישות שאליהן הוזמן (בימים 16.11.05 ו-23.1.06). כמו כן, עולה מהראיות כי המערער פנה למס הכנסה ביוזמתו לאחר שנוצר אצלו קושי בהעברת הניכויים למס הכנסה, וכי לאחר שהסביר לפקיד השומה את מצוקתו הכלכלית הושג הסדר, במסגרתו מסר שלושה שיקים דחויים על סך 19,500 ₪ כל אחד לפירעון חוב המס. ואולם, המערער לא קיים את חלקו בהסדר. השיקים שמסר לא כובדו, והוא אף המשיך בביצוע עבירות בכך שלא העביר את ניכויי המס לחודשים נובמבר ודצמבר 2005 ולא הגיש דוחות שנתיים לשנים 2005 ו-2006 במועד. לאחר מכן נפגש המערער פעם נוספת עם פקיד השומה בראשית שנת 2006, סיפר לו על קריסת החברה וחזר ושטח בפניו את מצוקתו הכלכלית. המערער הגיע להסדר פריסה נוסף, אך גם בו לא עמד. סופו של דבר, הועבר התיק לפקיד שומה חקירות רק בחודש פברואר 2007. המערער אף הוזמן ונחקר ארבע פעמים על-ידי מחלקת החקירות, ואף בהזדמנויות אלה יכול היה לשטוח - ושטח בפועל - את כל טיעוניו. כתב האישום הוגש רק ביום 17.12.07. בית המשפט מוכן היה להניח כי המערער לא נשאל אודות מצבם הבריאותי, שלו ושל בני משפחתו ברחל בתך הקטנה, אך בפגישות שהתקיימו לפני העברת התיק למחלקת החקירות, כמו גם בחקירות עצמן, שטח המערער את כל הסיבות שהביאו אותו למצב שבו לא קיים את הוראות הפקודה. בית משפט קמא קבע, כאמור, כי שוכנע שההנחיות קויימו וטיעוניו של המערער נשמעו עובר להעברת התיק מפקיד השומה האזרחי לפקיד שומה חקירות. בית המשפט הוסיף, מעבר לנדרש, כי גם לו היה עולה בידי המערער להוכיח כי ההנחיות לא קויימו, במובן זה שפקיד השומה האזרחי לא בירר את מצבו הבריאותי, לא היה בכך כדי להקים לו הגנה מן הצדק. הטעם לכך הוא, ש"די ברור כי גם אם לא קויימו ההנחיות כלשונן, לא היה בכך כדי לפגוע בתחושת הצדק וההגינות, בוודאי לא פגיעה חמורה". כמו כן, "הרשות לא פעלה במקרה זה בזדון ושלא בתום לב". בית המשפט קבע, כי עניינו של המערער עבר מספר ידיים, ובכל שלב ניתנה לו הזדמנות להעלות את טיעוניו, ואפילו לא נשאל במפורש אודות מצבו הבריאותי, ניתן היה לרפא פגם זה בנקל מבלי לבטל את כתב האישום. 3. בערעורו מלין המערער על כך כי קופחה זכותו לשימוע בטרם הוחלט על העברת התיק מפקיד השומה האזרחי למחלקת החקירות, לשם בחינת האפשרות להגיש כתב אישום. זאת, בין אם על-פי ההנחיות ובין אם על-פי כללי המשפט המנהלי, לפיהם, לפי הטענה, יש מקום לקיים הליך שימוע לפני נקיטת פעולה מנהלית שיש בה משום פגיעה באדם. עוד מלין המערער על הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, לפיהן קוים הלכה למעשה שימוע. בהתחשב בכל האמור לעיל, כך לטענת המערער, עומדת לו הטענה של הגנה מן הצדק. 4. לאחר שנתנו דעתנו לטענות באי כוח המערער בהודעת הערעור ובדיון, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות. 5. ראשית, עיון בסעיף 2.1 להנחיות, שתוכנו הובא לעיל, מעלה כי לא מדובר בו בזכות שימוע המוקנית לנישום בטרם יועבר עניינו מפקיד השומה האזרחי למחלקת החקירות, אלא בבדיקות שעל פקיד השומה האזרחי לבצע לפני קבלת החלטה בדבר "קפיצת מדרגה" והעברת עניינו של הנישום לפקיד שומה חקירות. זאת, על-מנת "לדלל" את כמות התיקים המועברים לפסים פליליים ולמצות את ההליך האזרחי לפני העברת הטיפול למסלול הפלילי, הנוקשה יותר. בענייננו, על-פי חומר הראיות, נסיונותיו של פקיד השומה לגבות את המס בהליך אזרחי כשלו, ולא נותרה בידו ברירה אלא להעביר את התיק לטיפולה של מחלקת החקירות. על-פי עדותו של מר אריה ארוך, סגן הגובה הראשי, נערכו עם המערער שני הסדרים (בחודש נובמבר 2005 ובחודש מאי 2006), ובשניהם הוא לא עמד (בעמ' 17, שורות 21-22; בעמ' 21, שורה 16). כמו כן, במהלך כל התקופה הוטלו מעל עשרה עיקולים שלא תפסו דבר (בעמ' 20, שורות 20-21; בעמ' 21, שורה 6). העד הוסיף, כי למערער היתה פגישה גם עם הגובה הראשי, בה העד לא השתתף, והגובה הראשי רשם "שיש לו בעיות באופן אישי ויש לו חובות לגבי גורמים פליליים ובעיות עם השותף אני מעריך שהוא העלה את הבעיות הבריאותיות שלו" (בעמ' 18, שורות 21-23; וראו גם התרשומת שערך הגובה הראשי - מוצג נ/1). על-פי עדותו של מר אבי כהן, מנהל תחום רכז בכיר בחקירות מס הכנסה, "בדרך כלל בחקירות בסיום החקירה אני יושב עם הנישום ומנסה לשכנע אותו לסדר את הדברים בדרך טובה ולא להגיע לבית המשפט... אם הוא טוען לבעיות מסויימות אנחנו מבקשים שיציג מסמכים, כל דבר אנחנו בוחנים ובודקים ולא נלך סתם עם ראש בקיר. מתייחסים לכל טענה ובעיה שיש לנישום" (בעמ' 26, שורות 1-5). אשר למערער, באופן ספציפי, "היתה לו הזדמנות פז לבדוק ולסדר את העניינים" (שם, בשורה 26). העד הוסיף, כי רק 20% מסך התיקים המצויים בטיפולה של מחלקת החקירות מועברים למדור התביעות לשם הגשת כתב אישום. התמונה המצטיירת מן המקובץ היא, כי למערער ניתנו הזדמנויות חוזרות לשטוח את טענותיו הן לפני פקיד השומה האזרחי והן לפני מחלקת החקירות. ההסדר הראשון עימו נעשה בחודש נובמבר 2005, עניינו הועבר למחלקת החקירות רק בחודש פברואר 2007, וכתב האישום הוגש לבסוף בחודש דצמבר 2007. במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי לרשויות אכיפת החוק אצה הדרך וכי כתב האישום הוגש בטרם מוצו הליכי הגביה האזרחיים. כמו כן, וזה העיקר, המערער לא טען אילו פרטים אודות מצבו הבריאותי ומצבם הבריאותי של בני משפחתו יכול היה למסור לו נשאל על כך על-ידי פקידי השומה (האזרחי או במחלקת החקירות). אפילו בשלב הערעור לא נטען כי קיימות נסיבות מיוחדות בקשר עם המצב הבריאותי שהיה בהן כדי להביא להחלטה אחרת בעניינו של המערער, והטענה בענין זה נטענה באורח תיאורטי בלבד. חזקה על המערער, שאם היה במצבו הבריאותי כדי לקדם את עניינו, היה מביא זאת לידיעת פקיד השומה האזרחי, לידיעת מחלקת החקירות, או במסגרת ההליכים המשפטיים בבית משפט קמא, כפי שנהג באשר לנסיבות שהביאו לקריסת עסקו. 6. שנית, אף אנו סבורים, כפי שסבר בית משפט קמא, כי בהנחיות לא קבועה זכות לשימוע, וכי המדובר בעיקרו של דבר בהנחיות שנועדו לצרכיהם הפנימיים של שלטונות מס הכנסה. כמו כן, אפילו היה מדובר בזכות לשימוע שמקורה בכללי הצדק הטבעי, כאחת הזכויות החשובות העומדות למי שעלול להיפגע מהחלטת הרשות בעניינו, אין זו זכות מוחלטת ודרך הפעלתה תלויה בכל מקרה ומקרה בנסיבותיו המיוחדות. כפי שקבעה כב' הנשיאה ביניש: "על אף מעמדה הרם של זכות הטיעון בשיטתנו המשפטית הרי ככל זכות אחרת במשפט, אין היא מוחלטת ונעדרת סייגים (ראו: בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד נט(2) 481, 720). מדובר בזכות יחסית שהיקפה ודרכי הגשמתה נגזרים מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בהקשר זה יש לבחון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות ובהן: מהותה של הסמכות המופעלת בידי הרשות; השלב בהליך בו ניתנת לאזרח זכות טיעון; עוצמת הפגיעה לה צפוי האזרח עקב החלטת הרשות; וכן מידת הסופיות של ההחלטה הנדונה. בהמשך לכך יצוין כי יש ואל מול זכות הטיעון יעמדו אינטרסים מתחרים כגון: ההגנה על תקינות תפקודה של הרשות ויעילות עבודתה או שמירה מפני שיבוש הליכי בקורת או חקירה. במקרים כאלה, ייקבעו היקפה ודרכי הגשמתה של זכות הטיעון - כמו גם היקפה של זכות העיון הנלווית לה - תוך איזון בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לעניין בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו" (בג"ץ 3495/06 הרב לישראל יונה מצגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, , מיום 30.7.07). אין חולק, כי הגשת כתב אישום מהווה פגיעה של הרשות באזרח, ולכן קבע המחוקק, בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), הסדר לפיו על רשות תביעה המקבלת חומר חקירה הנוגע לעבירה של פשע (שלא כמו בענייננו בו מדובר בעוון) לשלוח על כך הודעה לחשוד, ולחשוד עומדת הזכות לפנות בתוך 30 יום לרשות התביעה בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב אישום נגדו. ואולם, על אף עוצמת הפגיעה בפרט, לפי פסיקתו של בית המשפט העליון זכות הטיעון הקבועה כיום בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי היא יציר המחוקק ואינה מעוגנת בעיקרי הצדק הטבעי ובעקרונות היסוד של הליך מנהלי תקין. כפי שנקבע בבג"ץ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1, 10 (1991), "...לא עומדת לחשוד הזכות לטעון טענותיו כנגד הגשת אישום פלילי נגדו, בטרם יחליט התובע אם להגיש נגדו כתב אישום אם לאו. הכרה בזכות כזו נוגדת את המבנה הפנימי של הליכי הבדיקה, החקירה והאישום, כפי שהם קבועים בסדרי הדין הפלילי" (מפי כב' הנשיא ברק) (וראו גם בג"ץ 4309/08 שעתל נ' מדינת ישראל - ענף תביעות כפר סבא, , מיום 17.6.08). דברים אלה יפים למקרה שלפנינו מקל וחומר, שכן בענייננו מדובר בהעברת עניינו של נישום מפקיד השומה האזרחי למחלקת החקירות. זו מוסמכת לחקור ואין בכוחה להגיש כתב אישום, וההחלטה בענין זה מסורה למדור התביעות. ראינו לעיל, כי זכות טיעון לפני הגשת כתב אישום איננה מעוגנת בכללי הצדק הטבעי והיא קמה רק מכוח ההסדר הקבוע בחוק סדר הדין הפלילי ובגבולות אותו הסדר. אם כך, בוודאי לא קיימת זכות טיעון מכוח כללי המשפט המנהלי לפני העברת הטיפול בעניינו של נישום מזרוע אחת של הרשות (פקיד השומה האזרחי) לזרועה האחרת (פקיד שומה חקירות). אשר להסדר הקבוע בהנחיות, כאמור לעיל, אף אנו סבורים, כמו הערכאה המבררת, כי פרשנותו על-פי תכליתו אינה מקימה לנישום זכות טיעון לפני פקיד השומה האזרחי בטרם יחליט על העברת הענין למחלקת החקירות. 7. שלישית, והרבה מעבר לנדרש נציין, כי גם לו היה נקבע שההנחיות לא קויימו בעניינו של המערער, לא היה בכך כדי להקים לו הגנה מן הצדק. בענין זה נפנה להנמקתו של בית משפט קמא, המקובלת עלינו. 8. סיכומם של דברים. הרשעתו של המערער מבוססת בדין. אשר לעונש, איננו רואים כל עילה להתערבותנו. העונש שהוטל על המערער הוא עונש ההולם את העבירות שביצע ואת נסיבותיו האישיות. המדובר בעונש מתון ומידתי ואין כל עילה להתערב בו. על יסוד כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור. שימועמיסים