חובת ההנמקה של פסק דין

חובת ההנמקה מעוגנת בתקנה 192 לתקנות הסדר הדין האזרחי הקובעת כדלקמן: "פסק דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של הענין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה".   כבר נפסק לא אחת, כי ההנמקה הינה חלק מהותי ובלתי נפרד מפסק הדין. נקבע כי,"ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק הדין והיא שמאפשרת לבית משפט שלערעור לבקרו. יתרה מזאת, להנמקה חלק חשוב בתהליך של גיבוש ההחלטה ובלעדיה לא ניתן לומר שזכה להתברר בבית המשפט". (ראו רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני, ראו גם רע"א 8228/08 יוסף סגל נ' קורן). העדר הנמקה עשוי לשמש עילה לביטול פסק דין (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 521). אולם, שיקול זה הינו אחד מיני רבים ואין בו כשלעצמו כדי להצדיק ביטול פסק הדין. מן המפורסמות הוא, כי על בית המשפט לנמק החלטתו, אלא אם ההחלטה מקובלת על שני הצדדים. כך קובע הדין החרות וכך קובעת גם ההלכה הפסוקה. ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית. (ראו רע"א 7836/04 תורג'מן נ' בנק הפועלים; רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד נב(2) 743, בע' 748-749; רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נ"ט(5) 17, 21 (2004); אורי גורן ,סוגיות בסדר דין אזרחי, 366 (מהדורה תשיעית, 2007)]. חובת הנמקת פסק דיןחובת ההנמקה