המקור מכוחו יכולים ניצולי השואה שלקו בנכות כלשהי עקב רדיפות הנאצים ועוזריהם לתבוע את המדינה הוא חוק נכי רדיפות הנאצים. חוק זה קובע כי הזכאות לקבלת תגמולים מעם המדינה תיקבע בהתאם לדין הגרמני ותהא שמורה לכל מי שהיה זכאי לפיצוי לפי "הדין הגרמני" אלמלא ויתרה מדינת ישראל, כאמור, על זכותו זו מעם גרמניה. "הדין הגרמני" כולל את החוק הגרמני ככתבו וכלשונו וכפי שפורש ויושם בבית משפט של גרמניה. יחד עם זאת, בשני מקרים בית משפט בישראל ייתכן ויסטה מהדין הגרמני: האחד - מקום שעמדתו של הדין הגרמני סותרת עקרונות יסוד של המשפט הישראלי; השני - מקום שנחלקו בתי המשפט בגרמניה באשר לפירושו של החוק הגרמני. אקדים את המאוחר ואומר כי שני חריגים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן. החוק הגרמני הרלוונטי הוא חוק הפיצויים הפדרלי הגרמני משנת 1956 (Bundesentschadigungsgesetz) כפי שתוקן בשנת 1965. סעיף 1 לחוק עוסק בהגדרת נרדף וקובע: "מי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית, על ידי שננקטו נגדו אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים, אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מחמת גזעו, דתו או השקפתו" - ייחשב כ"נרדף". אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים הוגדרו בסעיף 2(1) לחוק כ"אמצעים שננקטו או מטעמם או בהסכמה למפרע של רשות רשמית או של נושא תפקיד - ברייך, באחת המדינות של הרייך, או בתאגיד, מוסד או קרן של המשפט הציבורי, או במפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית, או אחת מרשויותיה או סניפיה או ספחיה".פיצוייםשאלות משפטיות