חיוב בעל שליטה בחברה בחובות עבר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב בעל שליטה בחברה בחוב עבר:

ערעור על פסק-דין של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' הש' ח' ינון) מיום 22/2/07 בת.א. 16892/03, , אשר קיבל את תביעת המשיבה במלואה וחייב את המערערים לשלם לה סכום של 2,208,986 ₪.

רקע עובדתי והכרעת בית-משפט קמא

1. המערערת היא חברה שהפעילה בתקופה הרלוונטית מפעל לייצור טחינה (להלן: "החברה" או "המפעל") כאשר המערער היה באותה עת בעל השליטה בחברה ומנהלה. המשיבה הגישה תביעה נגד המערערים ונגד המשיבים הפורמאליים, קרובי משפחה של המערער ובעלי מניות המיעוט בחברה, שניהלו בעבר את המפעל (להלן: "האחים ערטול"). עניינה של התביעה בחובות עבר של המפעל בגין סחורה שסופקה על-ידי המשיבה, ושנוצרו טרם הקמת החברה, תחת ניהולם של האחים ערטול, ולא בחובות של החברה למשיבה, אשר אין חולק כי נפרעו. המשיבה טענה כי יש לייחס למערערים את החובות הללו בדרך של הרמת מסך וכן יש לחייב את המערער באותם חובות נוכח התחייבות אישית שנטל על עצמו כלפי המשיבה לתשלומם.

2. בית-משפט קמא קבע כי החברה היא עסק משפחתי של בני משפחת ערטול אשר עבר מספר גלגולים: ראשיתו, בשותפות "ערטול עאטף - טחינת הגליל" (להלן: "טחינת הגליל"), שהקים המשיב 2, עאטף ערטול (להן: "עאטף"), אשר הפעילה משנת 1989 מפעל לייצור טחינה בכפר מע'ר ורכשה סחורה מידי המשיבה, כאשר האחים ערטול היו השותפים בשותפות וערבו להתחייבויותיה כלפי המשיבה; המשכו, בשותפות "טחינת השלום – ערטול מונדר" (להלן: "טחינת השלום"), אשר ניהלה את המפעל משנת 1998, לאחר שטחינת הגליל נקלעה לקשיים כספיים, וקיבלה על עצמה את חובותיה של טחינת הגליל; וסופו, בחברה בע"מ שהוקמה בשנת 2001 וניהלה את המפעל, עד שנשרף בשלהי אותה שנה ונמכר לצד שלישי. בית-משפט קמא ציין כי גם לאחר הקמת החברה, נוהל המפעל באותה כתובת על-ידי אותה משפחה, לרבות המערער, ולשם מטרה זהה, כמפעל לייצור טחינה אשר פעל מימים ימימה. עוד קבע בית-משפט קמא כי המשיבה, אשר סיפקה למפעל סחורה לאורך השנים במהלך קיום השותפויות ובעת קיום החברה, הסתמכה על מצגי האחים ערטול ועל מצגי המערער כי תמורתה תיפרע, שכן אלה לא כפרו בחובותיהם, אלא ביקשו אספקת סחורה שוטפת והארכות מועד לתשלומים. יתר על כן, בית-משפט קמא התרשם כי המערער והאחים ערטול הציגו מצגי שווא, שלא בתום לב, שעל-פיהם תסופק סחורה לחברה על-מנת שהמפעל ימשיך לפעול, ובהמשך תשולם תמורתה על-ידם. בית-משפט קמא הטעים כי מבחינתה של המשיבה, העסק נותר אותו עסק, על אף השינוי במתכונת המשפטית שבה פעל המפעל.
על רקע זה, קבע בית-משפט קמא כי החברה מהווה חברה משפחתית, וכי יש לזהותה עם בעלי המניות בה. בית-משפט קמא הסתמך על הוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), שעניינה הרמת מסך, ועל פסיקה בנושא זה, אשר קבעה, בין היתר, כי ככל שהדברים אמורים לגבי חברה משפחתית, נטיית בית המשפט להרים מסך תהיה רחבה יותר, היות שהחברה משמשת ככלי בלבד לצרכי נוחות בענייני מס והיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות. בית-משפט קמא ראה ליישם הלכות אלה במקרה דנן ולזהות את בעלי המניות עם החברה, בקובעו כי החברה נועדה לשרת את האינטרסים של בני המשפחה ולאפשר להם את המשך הפעלת המפעל לפרנסתם.

מנימוקים אלו, קיבל בית המשפט את התביעה וחייב את המערערים ואת המשיב הפורמאלי 2 (שלא יוצג ולא הגיש סיכומים) בתשלום סכום התביעה. כנגד המשיבים הפורמאליים האחרים ניתנו פסקי-דין בהיעדר הגנה.

טענות המערערים

3. המערערים טוענים כי שגה בית-משפט קמא בהטילו אחריות עליהם בגין חובות לא להם, אשר נוצרו על פני שנים רבות בטרם הוקמה החברה, ושאינם קשורים לפעילות המערערים. לגרסתם, בעקבות פנייתו של המשיב הפורמאלי 2 (להלן: "מונדר"), בן אחיו החורג של המערער, שנקלע לקשיי נזילות כספיים, הקים המערער את החברה, תאגיד חדש, נפרד ועצמאי, ובאמצעותה רכש את נכסי המפעל ב"עסקת נכסים", היינו, רכישת הנכסים של המפעל בלבד, ללא ההתחייבויות והחובות של העסק הקודם. בחודש פברואר 2001 הוקמה החברה ונחתם הסכם לרכישת נכסי המפעל תמורת סך של 2,360,500 ₪ (להלן: "הסכם הרכישה הנטען"), כאשר סך של למעלה מ-1 מיליון ₪ שימש לפירעון ההלוואה שנטל מונדר מבנק הפועלים כנגד שיעבוד ציוד המפעל, והיתרה שימשה לפירעון חלק מחובותיו של מונדר לנושים אחרים, כמפורט בהסכם הרכישה הנטען. בכלל זה, שולם סך של 610,000 ₪ ישירות לידי המשיבה. מעבר לכך, לא התחייבו המערערים, לטענתם, לשלם למשיבה סכום כלשהו בגין חובות העבר, ולנוכח הסכום הגבוה ששולם למונדר עבור המפעל והציוד שבו - נטילת ההתחייבות מצד המערערים לגבי החובות הישנים הינה בלתי הגיונית. יתרה מכך, לטענת המערערים, בהסכם הרכישה הנטען אף נאמר במפורש כי החברה אינה לוקחת על עצמה את החובות הישנים של המפעל.

המערערים מוסיפים וטוענים כי לא הונחה תשתית עובדתית או משפטית שיש בה כדי להצדיק הטלת אחריות בגין החובות הללו, וכי נטילת חובות ישנים צריכה להיות ברורה ומפורשת ומעוגנת בראיות. כמו כן, לטענת המערערים, שגויה קביעתו של בית-משפט קמא כי המערערים הציגו מצג שווא שלא בתום-לב, לפיו תמשיך המשיבה לספק סחורה לחברה על בסיס התחייבות המערערים לפרוע את חוב העבר. המערערים טוענים כי ההיפך הוא הנכון – הוכח כי המשיבה ידעה היטב כי המערערים אינם לוקחים על עצמם לפרוע את חובות העבר, וכי כל סחורה שסופקה על-ידי המשיבה לחברה מהקמתה ועד לסגירתה שולמה במלואה. בית-משפט קמא אף התעלם מסירובו של המערער לחתום על ערבות אישית לחובות הנתבעים חרף פניות מצד המשיבה ומנהלה, למעט ערבות לחובות ספציפיים בסך 159,000 ₪, שנפרעו. כל אלה, לשיטת המערערים, שומטים את הבסיס תחת הקביעה כי המשיבה הסתמכה על מצגי שווא של המערערים בדבר פרעון חובות העבר של המפעל. לטענת המערערים, בית-משפט קמא לא התמודד עם כל מסכת החקירות והראיות, ומטעם זה ראוי לבטל את פסק-דינו.

עוד טוענים המערערים כי בניהול חשבונות המשיבה ביחס לעסקיה עם החברה נקטה המשיבה הפרדה ברורה בין חשבונות החברה לבין חובות העבר של המפעל, שנוהלו בכרטסות נפרדות. המשיבה מעולם לא חייבה את החברה בחובות הישנים של המפעל, לא ייחסה את התשלומים ששולמו על-ידי החברה לחובות הללו, ולא הוציאה לחברה מכתב דרישה לתשלומם. המערערים חוזרים ומדגישים כי המערער סירב בכל תוקף לקחת על עצמו את חובות העבר ולחתום על ערבות אישית לחובות כלפי המשיבה. כמו כן, מונדר נתן שיקים למשיבה לפירעון חובותיו בתאריכים מאוחרים להסכם הרכישה הנטען, וגם עובדה זו, לדעת המערערים, אינה מתיישבת עם גרסת המשיבה לפיה התחייבה החברה לפרוע את החובות. לא זו בלבד, אלא שבשנת 2002, לאחר שנשרף המפעל, נערך גמר חשבון בין החברה לבין המשיבה שבמסגרתו אושר כי לחברה אין יותר חובות למשיבה, והמשיבה אף החזירה לחברה שיק על סך 400,000 ₪. המערערים הגישו בקשה לצירוף ראיה בערעור (בש"א 18675/07), שהיא המסמך אשר על-פי הנטען מעיד על גמר החשבון. לטענת המערערים, ראיה זו יש בה כדי לערער מן היסוד את פסק-דינו של בית-משפט קמא, שהרי גמר החשבון לא היה מתבצע לולא סברה המשיבה כי למערערים אין חובות כלפיה, ומשכך יש לקבלה. בנוסף לכך, לאחר גמר החשבון, פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל נגד מונדר (ולא נגד המערער) על חלק מהחובות הנתבעים במסגרת התביעה נגד המערערים.

המערערים סבורים כי שגה בית-משפט קמא כשעשה שימוש בדוקטרינת הרמת המסך כדי להטיל אחריות אישית על המערער בגין חובות של צד שלישי – חובות מונדר – אשר נוצרו טרם הקמת החברה להבדיל מחובות החברה, וזאת מבלי שהוכח כי מתקיימים התנאים שבסעיף 6 לחוק החברות. ראשית, לא הוכח ניצול לרעה של מסך ההתאגדות לשם התחמקות מתשלומים ומחובות, שהוא תנאי שבלעדיו אין להטלת אחריות. שנית, לא יכולה להיות הרמת מסך לחובות שאינם של התאגיד, ושנוצרו לפני הקמתו. בשלב הראשון, ייחס בית-משפט קמא לחברה את חובות העבר של מונדר, שנוצרו לפני הקמתה, וממילא, לפני שהצטרף מונדר לחברה כבעל מניות מיעוט; ובשלב השני - ייחס את חובות החברה למערער, שכלל לא היה מעורב ביצירת החוב. בכך ביצע בית המשפט הרמת מסך כפולה, שאינה אפשרית על-פי הדין, ועומדת בניגוד לכלל הבסיסי בדיני חברות בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. לטענת המערערים, הרמת המסך בשלב הראשון הינה חסרת בסיס ואין לה תקדים פסיקתי, ואילו לצורך הרמת המסך בשלב השני, המשיבה צריכה הייתה להוכיח את כל הדברים הבאים: כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובתה; כי המערער ניהל את החברה מתוך ידיעה שלא תוכל לפרוע את חובותיה; כי המערער השתמש לרעה במסך ההתאגדות כדי להתחמק מחובות שהיו אמורים להיות שלו; כי המערער ביקש להונות את המשיבה; וכי היקף החובות אשר מבקשים לייחס למערער באופן אישי הוא אכן היקף החובות שראוי לייחס לו עקב מעשים מסוג זה, לו היו.

עוד טוענים המערערים כי שגה בית-משפט קמא בהגדירו את החברה כחברה משפחתית, ובראותו את המערער כאחד מבני משפחתו של בן אחיו החורג מונדר. המערער מעולם לא עבד במפעל, לא ניהל את המפעל, לא היה מעורב בפעילות העסקית של המפעל ולא יצר את החובות טרם רכישת המפעל. נהפוך הוא, המערערים דאגו להפריד עצמם באופן ברור מעסקו של מונדר והמשיבה הייתה מודעת לכך. משכך, טוענים המערערים, אין כל בסיס להטלת אחריות על המערערים לחובות שנוצרו טרם הקמת החברה, ואפילו הייתה זו חברה משפחתית, עדיין לא הונחה תשתית ראייתית המצדיקה הרמת מסך. עד שנת 2001 לא הייתה כל מעורבות של המערער בעסקי האחים ערטול, ומאז שהוקמה החברה האחים היו בה בעלי מניות מיעוט והיא נוהלה באופן תקין ושילמה כל חובותיה.

לבסוף, המערערים טוענים כי גובה החובות לא הוברר, ובית משפט קמא לא פירט על מה הסתמך בקבלו את הסכום בו נקבה המשיבה. לטענת המערערים, גרסתם העובדתית, המגובה במסמכים ובעדויות, כלל לא זכתה להתייחסותו של בית-משפט קמא בפסק-דינו. מנגד, התבססה גרסתה של המשיבה על טענות בעל-פה שעמדו בסתירה למסמכים הקיימים.

טענות המשיבה

4. המשיבה טוענת כי הערעור נטול בסיס משפטי, ומופנה בעיקרו כנגד קביעות עובדתיות של בית-משפט קמא, המבוססות על שמיעת העדויות והתרשמותו ממהימנות העדים. ההלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. המשיבה מציינת עוד כי המערערים עדיין לא פעלו לקיום פסק הדין וכי חובם למשיבה עומד על סך 3.5 מיליון ₪.

המשיבה סבורה כי צדק בית-משפט קמא בקובעו כי החברה היא ממשיכתן של השותפויות אשר הפעילו את מפעל הטחינה, שהוקם על-ידי האחים ערטול ונוהל על-ידם בגלגוליו השונים. לגרסת המשיבה, כבר בשנת 2000, קרי, בטרם הוקמה החברה, הוכנס המערער כשותף במפעל, ובחודש מאי 2000 שילם המערער סך של 80,000 ₪ ישירות לידי המשיבה. עוד טוענת המשיבה כי המערער הוא זה אשר קיבל את ההחלטה על הקמת החברה והפסקת התנהלות המפעל כשותפות. סוכם כי המערער יקבל 51% מהחברה כנגד כיסוי חובות המפעל, ובהם החוב למשיבה שעמד באותה עת על סך של 1,870,000 ₪. שאר בעלי המניות הם מונדר, המשיב 3 – וויליאם, והמשיב 6 - נאדר, אשר החזיקו כל אחד בחלק של 16.33% מהמניות. המשיבה טוענת כי כל החובות והזכויות של טחינת הגליל וטחינת השלום, לרבות לקוחות, שיקים, רכוש קבוע והתחייבויות שוטפות וארוכות-טווח, הועברו לחברה, והמערער היה המנהל היחיד של החברה, וזה שנשא ונתן מול הספקים, כולל המשיבה. החברה רכשה את המפעל באמצעות אשראי שקיבלה מבנק דיסקונט, ובפועל, לא הוציא המערער מכיסו להסדרת החובות. המשיבה טוענת כי למעשה מכרו האחים ערטול ושותפם החדש - המערער - את המפעל לחברה שבבעלותם, וכך גם קבע בית-משפט קמא, על-פי טענתה, כי העסקה שנחתמה בין המפעל לבין החברה בהסכם הרכישה הנטען היא פיקטיבית. ההסכם אינו חתום כלל על-ידי המערער, והמערער לא הוכיח את האותנטיות של המסמך או את ביצועו. מעבר למסמך זה, אין כל מסמך אחר שיעיד על רכישת המפעל על-ידי המערערים. המערערים לא הוכיחו מהו שוויו של המפעל לרבות הציוד, מוניטין וכיו"ב, וכן לא הוכחו הסכומים המפורטים בהסכם הרכישה הנטען, ולא הוצגה כל ראיה לגבי תשלומם, מלבד תשלום החוב לבנק הפועלים.

כן טוענת המשיבה כי העובדה שלחשבונה של החברה, עם פתיחתו בחודש פברואר 2001, הופקדו שיקים דחויים ותשלומים עתידיים של המפעל בגין אספקות קודמות, מבססת את טענת המשיבה כי החברה היא המשכו של המפעל. המשיבה טוענת כי נוסף על התחייבויותיו כלפי האחים ערטול, התחייב המערער כלפי הבעלים והמנהל של המשיבה, באופן אישי, במספר פגישות שנערכו ביניהם, כי יפרע את חוב המפעל בסך 1,800,000 ₪ בשיקים אישיים כנגד הפחתת סך של 600,000 ₪ מהחוב, והתחייבות המשיבה להמשיך ולספק סחורה לחברה. כן הבטיח המערער כי במסגרת תשלומי החברה עבור סחורות שתספק המשיבה ישלם המערער 100$ נוספים לכל טון של סחורה עד שיכוסו חובות העבר. על פגישות אלו העידו מנהלי המשיבה, ועדותם הייתה אמינה על בית המשפט. המערער לא מילא אחר התחייבויותיו, ולפיכך, קבע בית המשפט כי המערער הציג מצג שווא שלא בתום-לב, לפיו תסופק הסחורה על-מנת שהמפעל ימשיך לפעול והוא ישלם את תמורתה. על-יסוד מצגים אלה הסכימה המשיבה לחדש את אספקת הסחורה למפעל.
המשיבה טוענת כי אמנם, משהוקמה החברה והתקבלו ממנה תקבולים נפתח לה כרטיס לקוח חדש, אולם אין בכך כדי להעיד שהמשיבה הפרידה את חובות המפעל מחובות החברה. המשיבה ראתה את החברה כהמשכו הישיר של המפעל ואת המערער ראתה כערב לכלל חיוביו. המערער עצמו הודה בחקירתו כי חובות המפעל הועברו לחברה, שכן לאחר שריפת המפעל עמד חובה של החברה למשיבה על סך של 2 מיליון ₪. המסקנה העולה מן האמור היא כי החברה לא נועדה על-מנת לרכוש את המפעל ממניעים עסקיים, אלא היא הוקמה לצורך הגנה על השותפים, ובהם המערער, מפני הנושים. משכך, בצדק קבע בית-משפט קמא כי החברה היא המשכו של המפעל, כי המערער התחייב וערב אישית לפרעון חובותיו, וחוסר תום-לבו והתנהלותו של המערער הביאו לתוצאה של הרמת מסך ההתאגדות.

לטענת המשיבה, טענת המערערים לפיה לא מדובר בחברה משפחתית דינה להידחות, שכן מיום הקמת המפעל ועד שנת 2000 היו האחים ערטול בעלי המפעל והתפרנסו ממנו. בשנת 2000 צורף המערער כשותף במפעל. בשנת 2001 הוקמה החברה, כאשר האחים ערטול והמערער מקבלים משכורת מן החברה וממשיכים להתפרנס ממנה. המפעל לדורותיו הוא עסק משפחתי, וכניסתו של המערער כשותף, ולאחר מכן כבעל מניות ומנהל בחברה, אין בה כדי לשלול מסקנה זו. מפסק הדין אף עולה כי האחים ערטול והמערער נתפשים כמי שאינם מקפידים על האישיות המשפטית הנפרדת של המפעל, וכי החברה הוקמה לצורך השגת יתרון מסוים. האחים ערטול והמערער ערבבו את נכסי השותפויות עם נכסי החברה, וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה שיש להרים את מסך ההתאגדות במקרה דנן.

המשיבה טוענת כי לא מדובר בהרמת מסך כפולה, אלא באותו עסק שעבר גלגולים שונים, ואף אם מדובר בהרמת מסך כפולה – אין בכך כל פסול. המערערים אינם מצביעים על אסמכתא כלשהי לפיה לא ניתן להורות על הרמת מסך כפולה, או לייחס חוב לגלגוליו השונים של עסק ולבסוף לחייב בעל מניות בחוב. הרציונל שבהרמת מסך אינו מתמצה בהכרח להרמת מסך יחידה, שכן אם הרציונל מתקיים, יכול בית המשפט אף להרים מסך התאגדות מקבוצה של חברות לבעלי המניות שלה או מתאגידים שונים אשר פעלו במשותף לנישול זכויות הנושים. לטענת המשיבה, בית-משפט קמא סקר את הפסיקה הרלוונטית לעניין הרמת מסך, בין היתר, בהתחשב בהיותה של החברה משפחתית. מה גם שבענייננו היה עירוב בין נכסי השותפויות לבין נכסי החברה – המפעל הועבר בשלמותו לידי המערערים, על הציוד, ההכנסות והלקוחות שלו. המשיבה טוענת כי הוכח שהמערער לא ניהל את החברה לטובתה. כשהתקבלו בידי המערער הכספים מחברת הביטוח בגין השריפה וממכירת המפעל (כ-2.6 מיליון ₪) הם הועברו על-ידי המערער ישירות לחשבון הבנק של החברה שבו קיימת ערבות אישית של המערער. התנהלות זו, קרי – עירוב נכסי החברה והעברת התשלומים לבנק בלבד, מהווים עילות מספקות להרמת מסך, לבטח שעה שמדובר בחברה משפחתית. לטענת המשיבה, המערער ידע היטב כי המפעל אינו יכול לפרוע את חובותיו למשיבה ולבנק גם יחד, ולכן הביא להקמת החברה. התנהלותו לוקה בחוסר תום-לב במטרה להונות את המשיבה וכנגדה הורה בית-משפט קמא על הרמת מסך.

המשיבה מתנגדת לבקשה לצירוף ראיה, בין היתר, משום שלטענתה, לא הועלתה כל טענה בקשר לראיה שמבוקש לצרפה במסגרת כתבי הטענות שהוגשו מטעם המערערים לבית-משפט קמא, ומשום שניתן היה לגלותה קודם לכן בשקידה ראויה.

המסגרת הדיונית

5. צודקת המשיבה בטענתה כי ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. אולם במקום בו לא נקבע ממצא עובדתי או במקום בו נקבע ממצא עובדתי שאינו נסמך על חומר הראיות שעמד בפני הערכאה הדיונית - יש מקום להתערבות ערכאת הערעור (ראו: ע"א 2835/04 דוד לובינסקי נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ (לא פורסם, , מיום 4.8.05)).

לא למותר להוסיף כי במקום בו מסקנת בית-משפט קמא אינה חייבת להיות מוסקת מאותם ממצאים עובדתיים, רשאית ערכאת הערעור להעביר תחת שבט ביקורתה מסקנות שכאלו (ראו: ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל (לא פורסם, , מיום 8.2.06)).

6. במקרה דנן, שומה היה על בית-משפט קמא לבחון שתי שאלות: האחת, האם ערב המערער באופן אישי לחובות העבר של המפעל כלפי המשיבה, לרבות התחייבות בשם החברה לחובות אלו. השניה, האם היה מקום להרמת המסך בין בעלי מניות המיעוט של החברה לחברה וחיוב החברה בחובות בעלי המניות, בשלב הראשון, ולהרמת מסך בין החברה למערער וחיוב המערער באופן אישי בחובות אלו, בשלב השני.

7. לענין השאלה הראשונה, למעשה לא קבע בית-משפט קמא ממצא חד-משמעי בדבר ההתחייבות האישית מצד המערער שטענה לה המשיבה, למעט סקירת ראיותיה של המשיבה בנושא זה. אך גם אם ניתן למצוא ממצא זה או אחר בפסק-דינו של בית-משפט קמא, יש מקום לבחון אם אכן היה מקום לקביעתו.

8. לענין השאלה השניה, סוגיית הרמת המסך, יש לבחון את הרקע העובדתי אשר על בסיסו הסיק בית-משפט קמא את אשר הסיק, לרבות הפן המשפטי הנדרש לכך, נוכח טענות המערערים בשאלה זאת.



ערבות - התחייבות אישית

9. מהבחינה העובדתית, הקביעה שלפיה חייב המערער מתוקף התחייבות אישית שנטל על עצמו כלפי המשיבה בחובות המפעל שנוצרו טרם הקמת החברה, ושלא במעורבותו של המערער, אינה מתיישבת עם הראיות הקיימות. ראשית, סירובו של המערער לחתום על ערבות אישית לחובות המפעל שאינם חובות החברה. אמנם, ערב הקמת החברה, הסכים המערער לערוב לחובות מסוימים בסכום כולל של כ-159,000 ₪ בגין רכישת ארבע מכולות שומשום מידי המשיבה (כתב הערבות מצורף כמוצג יא' לתיק מוצגי המערערים). אולם, אין חולק כי זוהי הערבות היחידה שנחתמה על-ידי המערער, והחובות שבגינם ניתנה - נפרעו. מלבדה, לא חתם המערער על אף ערבות אישית ודחה את הניסיונות להחתימו על ערבות שכזו לחובות עבר של המפעל (ראו עדותו של מנהל המשיבה, מר אלי חממה בעמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 21/12/05 מוצג ב' לתיק מוצגי המערערים מול הש' 9-21; עמ' 21 לפרוטוקול הנ"ל מול הש' 3-21; עמ' 22 לפרוטוקול הנ"ל מול הש' 18-23; עמ' 24 לפרוטוקול הנ"ל מול הש' 9-12). על כך יש להוסיף את העובדה כי בשנים שבהן סיפקה המשיבה סחורה למפעל שנוהל על-ידי האחים ערטול במסגרת השותפויות, דאגה המשיבה להחתים ערבים על ערבות אישית, בלתי חוזרת ובלתי מוגבלת בסכום, על כל סחורה שסופקה למפעל (ראו: מוצגים ז'-י' לתיק מוצגי המערערים). לאור זאת, המשיבה ידעה או צריכה הייתה לדעת כי המערער אינו נושא באחריות אישית לתשלום חובות העבר של המפעל שנוצרו לפני הקמת החברה.

10. בעניין זה אמנם קיבל בית-משפט קמא את גרסת מנהלי המשיבה, שלפיה המערער התחייב בפניהם לקחת אחריות על כל חובות המפעל וכן ביקש לקבל הנחה בסך 600,000 ₪ על החוב. לגרסתם, סיכמו ביניהם הצדדים על הנחה של 500,000 ₪ כך שהחוב יעמוד על 1,300,000 ₪ ולחצו ידיים לאות הסכמה. בית המשפט אף קיבל את הטענה כי על סמך לחיצת-ידו של המערער החליטה המשיבה להמשיך ולספק למפעל סחורה בשווי של מאות אלפי שקלים. מעדויותיהם של מנהלי המשיבה עולה כי קיוו לגבות את החובות באמצעות המשך הפעילות השוטפת עם המפעל, כאשר סוכם עם המערער על תוספת של 100 דולר למחיר של יחידת סחורה על-מנת לפרוע את החוב. הם העידו כי המערער הוצג בפניהם על-ידי האחים ערטול כ"דוד העשיר", ואמנם התברר, גם מהמערער עצמו, כי הוא איש אמיד ועתיר נכסים (ראו: עמ' 22-23 ועמ' 29-31 לפרוטוקול הדיון מיום 21/12/05).

11. ואולם, אין פירושו של דבר שניתן להטיל על המערער אחריות אישית לתשלום החובות, בשים לב לכך שסירב לשמש כערב לחובות אלו, כאמור, שלא הייתה לו יד ביצירתם. לשיטתנו, לא היה מקום, ואין מקום לקביעה, לפיה אותה לחיצת-יד נטענת, היה בה משום ערבות אישית של המערער לחובות העבר. משאין חולק כי המשיבה נהגה להחתים על ערבויות אישיות וכי המערער סירב לכך - הכיצד ניתן לאמר כי סירוב זה מתיישב עם אותה לחיצת-יד נטענת, כהוכחה לגמירות הדעת של המערער להתחייב בהתחייבות אישית, כאשר הוא סירב לה?!

זאת ועוד - המשיבה לא הסתמכה על מצגי המערער עת סיפקה סחורה למפעל בניהול האחים ערטול, שהרי המערער לא היה מעורב באותה עת בעסקי המפעל, החברה לא הייתה קיימת ומנהל המשיבה העיד כי לא הכיר את המערער כלל (עמ' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 21/12/05 מול הש' 5-6 ועמ' 23 מול הש' 15). מעבר לכך, המשיבה לא יצאה נפסדת מכך שהמשיכה לספק סחורה לחברה ולא שינתה מצבה לרעה. איפכא מסתברא - המשיבה הרוויחה מעסקיה עם החברה וקיבלה תמורה על כל סחורה שסיפקה לחברה. אילו לא הייתה קמה החברה ורוכשת את המפעל, לרבות הסרת השעבודים לבנק, הייתה המשיבה נותרת עם חובות בלבד.
12. כמו כן, יש להתחשב בראיה הנוספת, שלגביה הוגשה הבקשה לצירוף ראיה בערעור ולטעמנו יש לקבלה, כאשר מדובר במסמך שלא הוצג אומנם בפני בית-משפט קמא, אך תוכנו ונסיבות עריכתו נזכרו בתצהירו של המערער ואף בפסק הדין. על-פי ראיה זו, ביום 30/1/02, לאחר שנשרף המפעל, נערך סיכום דברים בין המשיבה לבין המערערים. בסיכום הדברים נאמר כי המשיבה תזכה את המערער בשלוש מכולות שנותרו במחיר הקניה, ועל בסיס זיכויים נוספים שיבוצעו בחשבון, תחזיר למערער שיק דחוי בסך 400,000 ₪, ובתמורה ישלם המערער למשיבה סך של 60,000 ₪ לא יאוחר מיום 1/2/02. סכומים אלה, כך סוכם, יסגרו את יתרת החשבון, לאחר כל הזיכויים כאמור. מר אלי חממה אישר בעדותו כי החובות שלצורך הבטחת פירעונם ניתן השיק - נפרעו, ולכן הוחזר השיק לידי המערערים (ראו מוצג ו' ועדותו של מר חממה בעמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 21/12/05 מול הש' 1-7).

13. בתגובתה לבקשה לצירוף ראיה לא כפרה המשיבה בעצם קיומו של מסמך זה ולא הכחישה כי חתמה עליו. אם אכן הייתה התחייבות אישית של המערער או אם הייתה חבות של החברה, לא היה מקום כי הצדדים יסגרו את החשבון שביניהם, תוך סיכום הסכומים שנותרו לתשלום והחזרת שיק לחברה. למצער, היה מצופה כי בסיכום הדברים יצויין על-ידי המשיבה, כי אין באמור בו כדי לפגוע בטענותיה אודות אחריות המערערים לחוב העבר. זאת לא מצאנו. כך גם לא מצאנו כל דרישה מהמערערים, טרם סיום פעילות החברה, לפרוע את חוב העבר.

14. כן ראוי להוסיף ולהזכיר כי במשך כל תקופת פעילותה שילמו המערערים למשיבה את חובות החברה בגין אספקת הסחורה, ואכן חשבונות אלו נרשמו אצל המשיבה בכרטיסיה חדשה הנפרדת מן הכרטיסיות שבהן נוהלו חשבונות השותפויות טחינת הגליל וטחינת השלום (ראו: מוצגים ד'-ה' לתיק מוצגי המערערים). אין חולק כי החובות הנתבעים משויכים רק לשותפויות (ראו עדותו של מר אלי חממה בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 21/12/05 מול הש' 1-8), ועד להגשת התביעה, לא נקטה המשיבה צעדים או הליכים נגד המערערים לגביית החובות הללו (עדותו של מר חממה בעמ' 17 לפרוטוקול מול הש' 19-20). עוד יצויין כי בשנת 2002 או בסמוך לכך, פתחה המשיבה הליך בלשכת ההוצאה לפועל נגד מונדר לגביית החוב, ובגדרו לא הועלתה כל טענה כלפי המערערים בקשר לכך (עדותו של מר חממה בעמ' 18 מול הש' 14 עד עמ' 19 מול הש' 4). נראה, אפוא, כי רק לאחר שנכשל הניסיון להיפרע מכיסו של מונדר במסגרת ההליך בלשכת ההוצאה לפועל, החליטה המשיבה לנסות להיפרע מכיסם של המערערים.

15. אשר להסכם הרכישה הנטען, ייאמר כי לא הוברר מה טיבו. "הסכם" זה חתום אך על-ידי מונדר ומנוסח כהצהרה מפיו, שבגדרה הוא מסכים למכור את מפעל הטחינה לחברה תמורת סכום של 2,360,500 ₪ לפני מע"מ. מונדר התקשה להסביר מדוע הסכם הרכישה הנטען אינו חתום בידי החברה (ראו עדותו בעמ' 37 לפרוטוקול הדיון מיום 8/5/06 מול הש' 2-10). עוד נכתב שם כי בין הצדדים סוכם על עדיפות לתשלום חובות מונדר כמפורט בהסכם, בין היתר, תשלום החוב לבנק הפועלים בסכום של כ-1 מיליון ₪ ותשלום סכום של 610,000 ₪ על חשבון החוב למשיבה, כאשר אין מחלוקת על כך שסכומים אלו שולמו. לבסוף, נכתב כי "חברת טחינת השלום 2001 בע"מ לא תהיה חייבת להתערב או לשלם כל סכום לספקים אשר לא הוזכרו בהסכם זה או לשלטונות או לכל מוסד אחד שערטול מונדר התעסק איתם בעבר. עם סילוק כל החובות אשר הוזכרו לעיל על ידי טחינת השלום 2001 בע"מ תהיה טחינת השלום פטורה מכל התחיבות לערטול מונדר".

שלא כטענת המשיבה, בית-משפט קמא לא קבע כל ממצא לגבי הסכם הרכישה הנטען, ומכל מקום, נראה כי מסמך זה, כפי שגם העידו המערער ומונדר, משקף הסכמות בין מונדר לבין החברה, כשמטרתו היא להעביר את הבעלות במפעל לחברה כשהוא "משוחרר" מחובותיו (ראו עדותו של המערער בעמ' 49 לפרוטוקול הדיון מיום 8/5/06 מול הש' 5 עד עמ' 50 מול הש' 4 ועדות מונדר בעמ' 45 לפרוטוקול הדיון הנ"ל מול הש' 6-9).
הנה כי כן, גם הסכם הרכישה הנטען עולה בקנה אחד עם סירובו של המערער ליתן התחייבות אישית גורפת לתשלום חובות העבר למשיבה.

הרמת מסך

16. ככל שעסקינן בשותפות, במיוחד בין בני משפחה, הפועלים יחדיו בניהול עסק ובוחרים להעבירו למתכונת של חברה אותה הם מקימים, הרי ניתן היה, לכאורה, להידרש לשאלת ייחוס חובות העסק לחברה שהוקמה. יתר על-כן, ניתן היה לטעון כי למעשה חובות השותפים כלפי הנושה שנוצרו טרם הקמת החברה, ממשיכים לרבוץ על בעלי המניות באופן אישי לאחר הקמת החברה, וזאת אף ללא היזקקות לשאלת הרמת המסך. אך מעבר לכך, ניתן היה לבחון אם אין מקום לייחס לחברה את חובות בעלי המניות.

17. דוקטרינת הרמת המסך, המאפשרת לבית המשפט להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ולהטיל אחריות אישית על בעלי המניות לחובותיה של החברה, או להטיל אחריות על החברה לחובות בעלי מניותיה, זכתה לעיגון בסעיף 6 לחוק החברות. נוסחו הרלוונטי לענייננו הוא זה שקדם לתיקון תשס"ה:

"6 (א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:
(1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה;
(2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה.
(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג).
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסויים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה".

אם כן, המקרים שבכל אחד מהם ניתן להרים מסך, על-פי הנוסח המצוטט לעיל, הינם: תנאי הקבוע בחיקוק; צודק ונכון לעשות כן; השימוש בחברה נועד לסכל דין או להונות או לקפח אדם; ניהול עסקי החברה שלא לטובתה, נטילת סיכון בלתי סביר או "מימון דק".

18. בעוד שהמבחן המקובל בדוקטרינת הרמת המסך בפסיקה שקדמה לחוק החברות היה "מבחן השימוש לרעה" במסך ההתאגדות, בהוראת סעיף 6 לחוק החברות אימץ המחוקק את "מבחן הצדק". באשר למשקל שיש לייחס בהקשר זה להיות החברה חברה משפחתית, סיכם כבוד השופט א' רובינשטיין בפסק-דינו בעניין ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (טרם פורסם, , מיום 16.10.05) (להלן: "פרשת חמדיה"):

"על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי "פורמלי" לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק: "החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת... במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה" (השופט ויתקון, בבג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 539. וכן ראו רע"א 161/67 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, 515, מ"מ הנשיא - כתארו אז - לנדוי). "מסקנה זו (של הרמת המסך - א"ר) מתחזקת בכך שמדובר בענייננו בחברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפחתי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות" (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר, פ"ד מו(5) 353, 366, מפי השופט ד' לוין). אכן, אין להתעלם מהעובדה שחלק ניכר מעולם החברות בישראל הוא חברות משפחתיות, ואין מקום להקל ראש חלילה בפגיעה בהתאגדותן. ואולם, ההתייחסות אליהן, כעולה מן הפסיקה, מעוגנת בנסיון החיים וכאמור בשכל הישר, קרי, שככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר. גם התיקון לחוק מתשס"ה, כאמור, מביא בחשבון את שיעור האחזקות כמדד ליכולת הפיקוח האפקטיבי של בעל המניות" (שם, בפסקה כ').
19. חשוב לציין כי בפרשת חמדיה קבעה דעת הרוב כי מאחר שהמערער שם ניהל משא ומתן מטעם חברה שנקלעה לקשיים כלכליים שלא בתום-לב ובדרך המקובלת מול ספק של החברה בקשר לרכישת סחורות, תוך שהפר את חובת הגילוי ביחס למצבה הכלכלי הקשה של החברה והבטיח כי החובות ייפרעו, ניתן להטיל עליו אחריות אישית לחובות שנוצרו עקב הפרת חובת הגילוי מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מבלי להיזקק להרמת מסך.

20. כל האמור, היה נכון גם לעניינו, אם אכן היה מדובר באותה שותפות שהפכה לחברה. אך האם זה המקרה שבפנינו?
בית-משפט קמא, יצא מהנחה לפיה מדובר בבני משפחה אחת, האחים ערטול יחד עם המערער, שניהלו יחדיו את המפעל במתכונת של שותפות. אולם להנחת יסוד זאת, לא רק שאין בפנינו קביעה והנמקה, אלא שעולה כי לא כך היו פני הדברים.

21. מהעובדות כפי שהובאו בפני בית-משפט קמא עולה, כי המערער הינו קרוב משפחה, אשר לא היה מעורב כלל ועיקר בעסקי השותפויות והמפעל, טרם הקמת החברה (ראו השתלשלות העניינים המובאת בתצהירו של מונדר, מוצג ב' לתיק מוצגי המשיבה). אכן, ייתכן ועוד טרם הקמת החברה, נזקקו האחים ערטול לסיוע מידי המערער, אך מלבד זאת, לא הוכח כי המערער נטל חלק בעסקי המפעל, אלא הוכח להיפך. למערער היו עסקים משלו אשר כלל אינם קשורים למפעל. משנקלעו השותפים למצוקה כלכלית, נאות המערער לרכוש את המפעל, אולם, זאת תוך הצבת תנאים לפיהם לא תחוב החברה בחובות העבר, למעט התחייבויות מפורשות. כך גם בחר המערער בהקמת החברה אשר החלה בהפעלת המפעל כשהוא בעל השליטה בה, תוך שהוא נוטל הלוואות למימון רכישת המפעל וביצוע אותם תשלומים שהתחייב להם.

22. הנה כי כן, עולה כי מעת שהמערער לא נטל חלק בעסקי השותפות או המפעל טרם הקמת החברה, אין המקרה דנן דומה למקרה של שותפים שבחרו להפוך עסקם לחברה, שאזי יקל על בית המשפט להרים מסך ולייחס את חוב בעלי המניות לחברה, באותם מקרים המצדיקים זאת. לפיכך, היה על בית-משפט קמא לבחון את שאלת הרמת המסך כאילו מדובר היה במי שהינו זר למפעל – העסק, טרם הקמת החברה, ואשר הקים חברה שרכשה את העסק, תוך ציון התחייבויותיה של החברה כלפי נושי העסק. ודוק, לא נסתר כי המערער פרע חובות עבר, כולל סכום ניכר למשיבה. יתר על-כן, כבר נאמר כי אם לא היה נחלץ המערער להקים את החברה שרכשה את המפעל, לכאורה, לא היה בכל מקרה למשיבה ממי להיפרע. חיזוק לכך, ניתן למצוא בכך שבמשך פעילות החברה לא נדרשה החברה לפרוע את חובות המפעל, ובכך שהמשיבה, לא נקטה הליכים כנגד החברה לפרעון חוב העבר, הליכים שהיתה אמורה לנקוט, אם כשיטתה.

23. לא זאת אף זאת, מבחינה משפטית, לא הוכחו העילות להרמת מסך המנויות בסעיף 6 לחוק החברות. כאמור, על-מנת שניתן יהיה לחייב את המערערים בחובות העבר של המפעל, נדרשת תחילה הרמת מסך בין החברה לבין בעלי מניות המיעוט, וייחוס חובותיהם כשותפים במפעל וכערבים לכל התחייבויותיו לחברה. בשלב השני, נדרשת הרמת מסך בין החברה לבין המערער וייחוס חובותיה למערער. עקרונית, נראה כי אין מניעה, מתוקף הנוסח הרלוונטי של סעיף 6 לחוק החברות לענייננו, לבצע הרמת מסך באופן זה, אם היא עומדת במבחן הצדק, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ובהתקיים לפחות אחת העילות המנויות בהוראת החוק.

24. ואולם, אין אנו נדרשים לבחינת השאלה המשפטית של הרמת המסך הכפולה שהעלו המערערים, שכן לדעתנו, בנסיבות המקרה דנן, הטלת אחריות על החברה, ששילמה את כל חובותיה למשיבה, וערכה עמה גמר חשבון לחובות שצברו בעלי מניות המיעוט שהיו שותפים במפעל טרם הקמת החברה - אינה מוצדקת. יתר על כן, לא היה בהקמת החברה משום חוסר תום לב, הונאה או קיפוח, היות שהדברים היו גלויים על פניהם. להבדיל מנסיבות המקרה שנדון בפרשת חמדיה, במקרה שלפנינו לא נוצרו החובות שמבוקש לייחסם למערערים תוך מצגי שווא והפרת חובת הגילוי מצדם, ובפועל, לא קופחה המשיבה בעסקיה עם החברה. כמו כן, בניגוד לקביעתו של בית-משפט קמא, ניכר כי המשיבה הבינה את המשמעות של הקמת החברה בכך שהפרידה בין חשבונותיה לבין חשבונות קודמים של המפעל, ובכך שלאחר השריפה במפעל ערכה גמר חשבון עם החברה. עילות אחרות להרמת מסך - ניהול עסקי החברה שלא לטובתה, נטילת סיכון בלתי סביר או "מימון דק" - אף הן לא הוכחו. מה גם, שידוע כי אחרי השריפה במפעל העבירו האחים ערטול את מניותיהם בחברה למערער, והחברה נמכרה זה מכבר. משכך, גם מהבחינה המעשית, אין מקום להרמת מסך ולהטלת אחריות על החברה לחובות בעלי המניות, וממילא, אין מקום לחיוב המערער בחובות האמורים.

סוף דבר

25. לא מצאנו כי ניתן היה לראות בהתנהלות המערער משום מצג שווא כאילו חוב העבר של המפעל ייפרע על ידו או על-ידי החברה, שעליו הסתמכה המשיבה ושינתה מצבה לרעה. על אחת כמה וכמה, לא ניתן לקבוע כי המערער נתן התחייבות אישית, בין בשמו ובין בשם החברה, לפרוע את חוב העבר.

26. ייתכן שהמשיבה חפצה בכך ואכן הציעה הצעות שונות ביחס להפחתת חוב העבר כנגד תשלום החברה, אך רצון זה לא זכה להסכמה מצד המערער אלא ההפך מכך – כפי שבא לידי ביטוי בסירובו לחתום על ערבות אישית כלפי המשיבה ובהשלמת המשיבה עם סירוב זה.
27. גם התנהלות המשיבה ביחסיה עם המערערים, במיוחד בנושא גמר החשבון, מצביעה על כך שאכן לא ראתה המשיבה את המערערים כחבים בגין חוב העבר.
מכאן, שלא היה מקום לחייב את המערער בחוב העבר בעילה של ערבות ו/או התחייבות אישית.

28. נוסף על כך, הנחת היסוד של בית-משפט קמא כי המערער פעל כשותף בשותפות, בעסק משפחתי, נמצאה בלתי-מבוססת, וכן נמצא כי לא הוכחו העילות החקוקות להרמת מסך בין החברה לבין בעלי המניות.
משכך, נשמט הבסיס לאותו מבנה משפטי של הרמת מסך, כפי שקבע בית-משפט קמא, והתוצאה היא שלא היה מקום לחייב את החברה ו/או את המערער בעילה של הרמת מסך.

המסקנה מכל האמור היא שיש לבטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא ולהורות על דחיית תביעת המשיבה.

29. משהוחלט לקבל את הערעור, מתייתר הדיון בטענות המערערים לעניין גובה החוב.

30. לאור האמור אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק-דינו של בית- משפט קמא, תוך קביעה כי התביעה דלמטה נדחית, ומחייבים את המשיבה לשלם למערערים שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ.
כל סכום ששולם על-ידי המערערים או מי מהם בהתאם לפסק דין קמא יוחזר כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מעת התשלום ועד החזרתו בפועל.

הפקדון יוחזר למערערים באמצעות בא כוחם.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תשלום שכר לבעל שליטה

  2. מענק לבעל שליטה בחברה

  3. דמי אבטלה לבעל שליטה בחברה

  4. גביית חוב ארנונה מבעל שליטה

  5. בעלי שליטה זכאות בביטוח לאומי

  6. חיוב בעל שליטה בחברה בחובות עבר

  7. דחיית מועד פרעון חוב לבעלי שליטה בחברה

  8. התנגדות בעל שליטה לאישור מכר הגיש הנאמן

  9. נטל ההוכחה בגביית ארנונה מבעל שליטה בחברה

  10. האם בעל שליטה בחברת מעטים זכאי לדמי אבטלה

  11. ארנונה:השגה וערעור על חיוב בעל שליטה בחברה

  12. חיוב אישי של בעלי שליטה בחברה שהקימה שותפות

  13. אחריות בעלי שליטה לשעבר בחברה פרטית בפירוק

  14. הליכים אישיים נגד בעל שליטה לשעבר בחברה בפירוק

  15. חיוב אישי בארנונה על בעל שליטה של חברה שהתפרקה

  16. האם צריך לשלם מס על טובת הנאה לבעל שליטה בחברה ?

  17. משכורת בעל שליטה לפני אישור תנאי עבודתו באסיפה הכללית

  18. ארנונה הליכי גביה מנהליים כנגד בעל השליטה בחברה - 25% מהמניות

  19. ארנונה: הליך מוקדם לבירור חבות בעל שליטה בחברה בטרם הליכי גביה

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון