חילוט ערבות בנקאית במסגרת הסכם שכירות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חילוט ערבות בנקאית במסגרת הסכם שכירות: ערבות בנקאית, ניתנה לטובת המבקשת מטעם החברה, באמצעות הבנק-המשיב 2. האם חוסר התאמה במסמכי בקשת החילוט, ותשלום החוב במסגרת עסקת היסוד, מונעים את מימושה של הערבות הבנקאית האוטונומית? העובדות המבקשת היא חברה לנדל"ן. 26% ממניותיה בבעלות חברה זרה, ו-74% בבעלות מוטי רון. ביום 5.1.05 התקשרה המבקשת עם חברת מטקאש בע"מ (להלן: "החברה") בחוזה להשכרת קומת משרדים שברשותה לתקופה של חמש שנים (להלן: ההסכם). בהתאם להסכם, שילמה החברה למבקשת דמי שכירות ודמי ניהול בסך 6,756 דולר, אחת לשלושה חודשים. להבטחת התחייבויותיה, הפקידה החברה ערבות בנקאית על סך 10,000 דולר מטעם המשיב 2, שתוקפה עד ליום 12.1.06. ביום 1.6.05 ניתן, לבקשת המשיב 2, צו לכינוס נכסים כנגד החברה, והמשיבים 1 מונו ככונסי הנכסים. ביום 5.11.06 הוצא צו פירוק, והכונס הרשמי מכהן, מכוח הדין, כמפרק הזמני. לפי דיווחו של הכונס הרשמי, קופת הפירוק ריקה ולחברה לא מונה מפרק. עמדת כונסי הנכסים היא, כי אם ובמידה ויידרשו כספים נוספים בגין נזקים נטענים למבקשת, הרי שיש להגיש בגינם תביעת חוב לתיק כינוס הנכסים (סעיף 32 לתגובה בכתב של כונסי הנכסים, סעיף 5 לתגובה בכתב מיום 13/5/08 של הכונס הרשמי). שיק שניתן למבקשת מאת החברה, בעבור החודשים 6/05-8/05, חזר בשל חוסר כיסוי. ביום 2.6.05 הוגשה למשיב 2 בקשה לחילוט הערבות - והיא מאת חברה בשם "מ. רון פוד אינטרנשיונל בע"מ" (להלן: "רון-פוד"), חברה הנמצאת גם היא בשליטת מוטי רון. ביום 6.6.05 הודיעה המבקשת לחברה על ביטול החוזה, וביקשה ממנה לפנות את המושכר בתוך 30 ימים. בתאריך 9.6.05 ניתן, לבקשת כונסי הנכסים, צו מניעה זמני המונע מהמבקשת לממש את הערבות הבנקאית (בש"א 8462/05, במסגרת פש"ר 518/05 אלפא לוגיסטי נ' ריבנוביץ, ). בעקבות הצו, שילמו המשיבים 1 למבקשת את דמי השכירות והניהול בהם היו חייבים בגין התקופה שמיום 1.6.05 ועד 31.8.05. עמדות הצדדים לטענת המבקשת, הערבות הבנקאית מהווה חיוב עצמאי בין הבנק לבינה, המתקיים במנותק מעסקת היסוד (ההסכם). לדבריה, הפנייה למשיב 2 לשם חילוט הערבות באמצעות רון-פוד לא הייתה אלא שגגה. הטעות נרפאה, לפי הטענה, משהופנה צו המניעה הזמני כנגדה ולא כלפי רון-פוד. המשיב 2 מתנגד לחילוט הערבות. לטענתו, הערבות הוצאה בעבור המבקשת ובעבורה בלבד, אך זו לא הפנתה את בקשת החילוט, אלא חברת רון-פוד. על מנת שתהיה המבקשת זכאית לתשלום, טוען המשיב 2, יש למלא אחר הדרישות הנקובות בכתב הערבות תוך התאמה מוחלטת. מאחר ועד ליום פקיעת תוקף הערבות (12.1.06) לא תבעה המבקשת את חילוטה, פקעה הערבות והמבקשת אינה זכאית לגבותה. לחלופין, מבקש המשיב 2 לקזז את התשלום כנגד חוב שחבה לו רון-פוד, היה ותחולט הערבות. המשיבים 1 מדגישים כי על פי חוזה השכירות (סעיף 14.2), היה על המבקשת להודיע בכתב לחברה או לכונסי נכסיה 30 ימי עבודה לפני חילוט הערבות, וזאת על מנת לאפשר לאחרונים לתקן את ההפרה הנטענת. מוסיפים המשיבים וטוענים, כי המבקשת לא הראתה מדוע היה צורך בחילוט הערבות כלל. מששילמו הכונסים את דמי השכירות ודמי הניהול, לא הייתה בידי המבקשת כל עילה לכך. דיון בסעיף 14.2 להסכם השכירות שבין המבקשת והחברה, הוסכם כי על המשיבה למסור הודעה בכתב 30 ימים לפני חילוט הערבות. בכתב הערבות, לעומת זאת, מתחייב המשיב 2-הערב, כלפי המבקשת-המוטבת, כדלקמן: "נסלק לכם מפעם לפעם ... כל סכום בגבול הסכום הנקוב לעיל (10,000 דולר ארה"ב), על ידי תשלום תמורתו בשקלים חדשים כמפורט להלן, מבלי להטיל עליכם לבסס את דרישתכם או לדרוש תחילה תשלום מהחייב". מלשון כתב הערבות עולה, כי למשיב 2 לא הייתה כל כוונה להתנות את פדיון הערבות בקיומו של תנאי כלשהו הקשור בעסקת היסוד. המבקשת לא מלאה אחר דרישת סעיף 14.2 להסכם. היא לא התריעה מראש על כוונתה לחלט את סכום הערבות. האם גוברת ההתחייבות שבכתב הערבות? כתב הערבות שניתן מאת המשיב 2 למבקשת מזה, וסעיף 14.2 שבחוזה השכירות מזה, שייכים לשתי מערכות יחסים שונות ונפרדות. האחת מתקיימת בין המשיב 2 והמבקשת, והאחרת בין המבקשת לחברה. שאלת עצמאותה או תלותה של ערבות בעסקת היסוד מוכרעת, בראש ובראשונה, על פי כתב הערבות ולא על פי הסכם היסוד (ראו: רע"א 9161/03 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות הרצל 108 ואח', ). פרשנותו של כתב הערבות במקרה זה, אינה מותירה מקום לספק בכך שערבות זו היא אוטונומית. מסקנה זו עולה לא רק מפרשנות כתב הערבות, אלא גם מתוך הכלל, לפיו הערבות הבנקאית מוכרת כהתחייבות עצמאית כלפי נושה בלא תלות בחיובו של החייב העיקרי (ראו: רוי בר-קהן, ערבות, שירז הוצאה לאור, 2006. בעמ' 104). הערבות הבנקאית הינה כלי פיננסי חיוני, שנועד להבטיח את פירעונם של חובות במהירות ובפשטות, מבלי להידרש לבירור פרטי עסקת היסוד (רע"א 6435/04 רשות שדות התעופה בישראל נ' סולל בונה, 28.9.04). בשל אי תלותה של הערבות הבנקאית בעסקת היסוד, אין בתוכן הסכמה שבין המבקשת והחברה כדי למנוע את מימושה. גם בטענות בדבר היעדר עילה לחילוט הערבות אין ממש, מאחר וחילוט הערבות, כאמור, אינו תלוי בעילה. עצמאותה של הערבות אין פירושה זכות מימוש אוטומטית. על המוטב לעמוד בתנאיו של כתב הערבות עצמו. תנאי שכזה הוא קיומו של עקרון ההתאמה - עקרון שאינו אלא צדו השני של עקרון עצמאות הערבות הבנקאית (עא 7168/03 שלמה חבר נ' צוריאל לביא, (26.9.2005)). עיקרון זה דורש הקפדה על התאמה בין מסמכי בקשת חילוט הערבות, לבין הדרישות שבכתב הערבות. על מנת לאפשר את מימוש הערבות בלא בירור עובדתי של פרטי עסקת היסוד, יש להפחית את מידת האחריות והסיכון שבה נושא הבנק-הערב בבואו לשלם את סכום הערבות. ההתאמה הנדרשת היא פורמאלית, והעמידה עליה דווקנית (ר' בן-אוליאל, דיני בנקאות (חלק כללי), המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1996, בעמ' 482). מצופה מהבנק לממש את הערבות מבלי לברר את פרטי עסקת היסוד. אלמלא דרישת ההתאמה הפורמאלית, היה הבנק מסתכן באיבוד זכות החזרה שלו כלפי יוזם הערבות. בעניין שלמה חבר הנ"ל, ניתן כתב ערבות מאת בנק המזרחי לטובת "שלמה חבר בע"מ", בעוד שבפרטים שנמסרו לבנק לצורך מימוש הערבות הופיע השם "שלמה חבר". בית המשפט העליון, מפי השופט י' עדיאל, דחה את טענת המערער לפיה מדובר בישות משפטית אחת, ולפיכך יש להתיר לו לחלט את הערבות. אילו הוטלה על הבנק האחריות לבדוק אם מדובר באותה ישות משפטית אם לאו, היה הדבר מקשה על פעולת מימוש הערבות ומגדיל את הסיכון המוטל על הבנק (שלמה חבר, בפסקה 16). אין בידי לקבל את טענת המבקשת, לפיה חוסר ההתאמה נבע משגגה. גם אם חוסר ההתאמה מקורו בשגגה, אין להטיל את תוצאותיה על הערב. המוטב אינו יכול לבקש מימוש מיידי שאינו תלוי בבירור פרטי עסקת היסוד מחד, ומאידך לדרוש מהבנק-הערב לחקור לעומקם של פרטים. המבקשת טוענת כי הטעות שבהגשת בקשת החילוט נרפאה משהופנה צו המניעה כלפיה. דינה של טענה זו להידחות. תיקון הטעות צריך היה להיעשות במפורש, ולא בעקיפין. גם לאחר שהוצא כנגדה צו המניעה, היתה בפני המבקשת פתוחה האפשרות להגיש בקשה לתיקון כאמור, אך היא לא עשתה כן. לא הוגשה לבנק בקשה התואמת את הדרישות הפורמאליות של כתב הערבות. העובדה שבשל צו מניעה נמנע הבנק מתשלום, אינה באה במקום קיום תנאי כתב הערבות עצמו. זאת ועוד: אין ללמוד מהבקשה שהוגשה על-ידי המשיבים 1, במסגרת מערכת היחסים שבינם לבין המבקשת, על הכללים החלים במסגרת מערכת היחסים שבין הבנק-הערב למבקשת-המוטבת. מלבד העדר ההתאמה, עומדת לזכותם של המשיבים העובדה שחובם למבקשת שולם. אמנם, מימוש הערבות הבנקאית אינו תלוי בחיובים שמקורם בעסקת היסוד, אך כלל האוטונומיה אינו עיקרון מוחלט. לעיקרון ישנם חריגים, ובהם חריג המירמה וחריג "הנסיבות המיוחדות". המלומד רוי בר-קהן, בספרו הנזכר לעיל, ממליץ להמיר את חריג "הנסיבות המיוחדות" במודל של הפטר, המקים חריג לעצמאות הערבות הבנקאית מקום שההפטר חל באופן ברור (בר-קהן, בעמ' 107-111). הכותב מציע לראות בערבות הבנקאית חיוב משני, שאינו שווה מדרגה לחיוב העיקרי. "בנק שערב ערבות בנקאית להבטחת חיובו של לקוח", על-פי המלצתו של המחבר, "לא ייאלץ לפרוע ערבות זו מקום שהלקוח קיים את החיוב שלהבטחתו ניתנה ערבות זו" (בר-קהן, בעמ' 107. הרעיון נדון גם בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין, רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט, (25.10.07), פסקה ג(2) לפסק דינו). בהצעה זו יש משום סטייה מעקרון עצמאות הערבות הבנקאית, אך זו נובעת מההכרה בגבולותיה של עצמאות הערבות. רעיון זה יפה גם לענייננו. המשיבים 1, כאמור, שילמו את דמי השכירות ודמי הניהול בהם הייתה החברה חייבת עד למועד ביטול החוזה. היה ותמומש הערבות, הם יחויבו פעמיים - פעם כלפי המבקשת, ופעם כלפי המשיב 2, מכוח זכות החזרה שלו. בשים לב לנימוק דלעיל המושתת על עקרון ההתאמה, אני נמנע, עם זאת, מלקבוע מסמרות בנושא האמור, והדברים נאמרים אגב אורחא בלבד. על סמך האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, במובן זה שאין לממש את הערבות הבנקאית. מתייתר הדיון בטענת הקיזוז שהעלו המשיבים. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪+מע"מ, להיום. חוזה שכירותחוזהבנקערבות בנקאיתחילוטחילוט ערבותשכירותערבות