קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת חתימה על הסכם קניית דירה עקב לחץ: העובדות: ביום 19/7/2000 חתמו נתבעים 1 ו-2 על הסכם למכירת דירה שבבעלותם,הידועה כגוש 2071 חלקה 118, ברח' העצמאות 2/1 אשדוד, לתובעת ( להלן: "ההסכם" ו "הדירה"). ההסכם נחתם במשרדו של עו"ד ארז סולומון , אשר שימש כמיופה כוחם של שני הצדדים ובנוכחותו. תמורת המכר שנקבעה בהסכם הנה 120,000 $. בעת חתימת ההסכם היו נתבעים 1-2 ( להלן: "הנתבעים") זוג נשוי, ובעלי זכויות החכירה והחזקה בדירה. על פי ההסכם התחייבו נתבעים 1-2 למכור לתובעת את כל זכויותיהם בדירה וכן להעביר את זכות החכירה על שם התובעת. לאחר החתימה על ההסכם, חתמו הצדדים גם על המסמכים הבאים: טופס מס שבח, טופס מס רכישה, טופס פטור ממס שבח, ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת עו"ד סולומון וטופס דיווח לרשויות המס. עוד באותו יום נרשמה על הדירה הערה במינהל מקרקעי ישראל לפיה הוגשה בקשה להעביר את הנכס ע"ש התובעת. לטענת התובעת, בנוסף לרישום ההערה במינהל , נרשם לטובתה, ביום 20/07/2000, משכון ברשם המשכונות לשם הבטחת זכויותיה לפי ההסכם ( ר' נספח ו' לכתב התביעה). במועד חתימת הסכם המכר ורישום ההערה במינהל היה קיים על הדירה שעבוד , אשר נרשם ברשם המשכונות, ולא במינהל מקרקעי ישראל, לטובת מר בנדור מישל ( להלן:"השעבוד"). כמו כן כן הייתה קיימת משכנתא של הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ ( להלן: "המשכנתא") , כשיתרת המשכנתא עמדה באותו מועד על סך של 196,830.53 ₪. בסעיף 3.2.1 להסכם נקבע כי במעמד חתימת ההסכם שולמה לנתבעים תמורה בשקלים השווה ל 50,000 $ וכי הנתבעים מאשרים את קבלתה. הנתבעים מכחישים כי קיבלו תמורה זו. לטענת התובעת, ביום החתימה על ההסכם שולם לנתבעים סכום נוסף, במזומן ,על חשבון התמורה, בסך 100,000 ₪ (24,390$), על פי האמור בסעיף 3.2.2 להסכם. הנתבעים מכחישים כי הסכום שולם על חשבון התמורה עבור הדירה. ביום 7/8/2000 שולם למר מישל בנדור סכום בסך 70,000 ₪ ( 17,073$) לשם הסרת השעבוד מהדירה וביטול רישומו ברשם המשכונות. העתק אישור בדבר ביטול השעבוד צורף כנספח ח' לכתב התביעה. לטענת התובעת, שולם על ידה גם מס רכישה עבור הדירה בסך של 17,500 ₪ ( נספח ט' לכתב התביעה). התובעת לא שילמה את יתרת התמורה לידי הנתבעים, כך לטענתה, משום שיתרת התמורה לא היתה מסלקת את המשכנתא לטובת הבנק , אשר עמדה באותו מועד על סך של 196,000 ₪. על פי ההסכם, תשלום יתרת התמורה הותנה בסילוקה של המשכנתא ע"י הנתבעים 1-2 (סעיף 3.2.3 להסכם), אולם הנתבעים לא עמדו בחובתם זו ולא סילקו את יתרת המשכנתא. ביום 14/8/2000 ,כחודש לאחר החתימה על ההסכם, שלחה הנתבעת 2 (להלן:"הנתבעת"),באמצעות עו"ד רם גורדינסקי, מכתב לב"כ הנתבעת, עו"ד ארז סולומון. במכתבה זה טענה הנתבעת לראשונה,מאז מועד החתימה על ההסכם, כי בעת שחתמה על ההסכם היתה נתונה ללחץ ולכפיה, אשר שללו ממנה את רצונה העצמאי, ולכן דין ההסכם וייפוי הכוח שניתן במסגרתו להתבטל ו/או להשתכלל לידי ביטול. ( ר' נספח יא' לכתב התביעה). בתגובתו למכתב הנ"ל, דחה עו"ד סולומון מכל וכל את טענות הלחץ והכפייה שהועלו ע"י הנתבעת. ביום 15.1.2001 , במסגרת תיק הוצל"פ י-ם מס' 18-08992-00-5, הוטל עיקול על זכויותיה של הנתבעת בדירה לטובת נתבעת 4, מחסני טובין מסחר בע"מ. ביום 23/5/2001 נרשם ע"י הנתבעים ו/או ע"י מי מטעמם משכון שני על הדירה לטובת מר שם טוב אלון, נתבע מס' 3 בתובענה זו ( ר' נספחים יג' ו יד' לכתב התביעה). הזכויות בדירה והחזקה בדירה לא הועברו לתובעת עד לעצם יום זה. ביום 3/9/2001 הגישה התובעת תביעה זו בה מבוקשים הסעדים הבאים: ליתן סעד הצהרתי לפיו עם תשלום יתרת התמורה ע"י התובעת לנתבעים ו/או לבנק הממשכן, תהא התובעת זכאית להירשם כבעלת זכות החכירה הבלעדית והמחזיקה הבלעדית בדירה. ליתן סעד הצהרתי לפיו עם מילוי התנאי המפורט בס"ק א לעיל, לא תהא לנתבעים ו/או מי מהם זכויות בדירה ו/או בקשור בה וכי הנתבעים לא יהיו רשאים לעשות כל פעולה ו/או דיספוזיציה בנכס. ליתן סעד הצהרתי לפיו העיקולים שהוטלו ע"י הנתבעת 4 על הדירה מבוטלים ו/או נדחים כנגד זכויותיה של התובעת. ליתן סעד הצהרתי לפיו המשכון שנרשם במינהל מקרקעי ישראל בתיק מספר 11704226 וברשם המשכונות ע"י נתבע 3 בטל ומבוטל, ככל שהוא מתייחס לתובעת. ליתן סעד הצהרתי המורה לנתבעים הפורמאליים 1-3 למחוק את המשכון שנרשם על הדירה לטובת הנתבע מס' 3. ליתן צו המורה לנתבעת 4 למחוק את המשכנתא עם סילוקה של המשכנתא ע"י התובעת. ליתן צו המורה לנתבעים לפנות את הדירה ולמסרה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ. יצויין כי במעמד הדיון בעתירה טענה הנתבעת כי היא ונתבע מס' 1 התגרשו והם אינם חיים יחד כבני זוג. על פי החלטה מיום 15/01/2004 ( בפרוטוקול מיום זה) נמחק מהתובענה נתבע פורמאלי מס' 3, רשם המשכונות. טענות הצדדים: התובעת טוענת כי חתמה עם הנתבעים על הסכם מחייב וכן מילאה את כל התחייבויותיה לפי ההסכם, לרבות תשלום תמורה עבור הדירה בסך של 91,463$. יתרת התמורה בסך 28,537$ טרם שולמה מאחר והנתבעים לא סילקו את המשכנתא. כיום עומדת יתרת המשכנתא על 45,000 ₪ (ר' סיכומי משיב פורמאלי 4-הבנק הממשכן) ומכאן,כך לטענת התובעת, תשלום יתרת התמורה בסך 28,537$ ,ישירות לבנק הממשכן,יסלק את המשכנתא ודי בו כדי לזכות אותה ברישום הדירה על שמה. עוד טוענת התובעת כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם לפיה ההסכם נחתם למראית עין ו/או כי העסקה הנה פיקטיבית. לטענת התובעת, יש לדחות אף את טענת הנתבעת לפיה הופעלו עליה לחץ וכפיה בעת חתימתה על ההסכם, שכן טענה זו לא הועלתה ע"י הנתבע, אלא נטענה ע"י הנתבעת בלבד, וכן משום שהלחץ הנטען הופעל מצידו של בעלה, אשר היה שותף עמה בהסכם כאותו צד להסכם. מכל מקום, כך לטענת התובעת, טענת הכפייה לא הוכחה ע"י הנתבעת בהתאם לדרישות החוק והפסיקה. יתר על כן,לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענתם לפיה הכספים ששולמו להם לא שולמו על חשבון הדירה. לטענת הנתבעים, מדובר בהסכם פיקטיבי, שנערך למראית עין בלבד. לטענתם, לא היה בכוונתם למכור את הדירה לתובעת, וכל מטרת ההסכם היתה להסדיר חובות כספיים בינם לבין מר עמי עופרי, בעלה של התובעת, אשר לא היה צד להסכם ואיננו צד לתביעה זו. הנתבעים מכחישים כי קיבלו תמורה עבור הדירה, ואף אם קיבלו כספים כלשהם מהתובעת ו/או מי מטעמה, היה זה במסגרת החזר חוב ולא על חשבון התמורה. יצויין כי הנתבעת גם טוענת, בעצמה, וללא תמיכה מצד בעלה, כי עובר לחתמה על ההסכם, הופעלו עליה לחצים מצדם של בעלה ומר עמי עופרי לחתום על ההסכם. לטענת נתבע פורמאלי 4, הבנק הבינלאומי למשכנתאות בע"מ (להלן:"הבנק הממשכן"), הסכם המכר הינו הפרה של הסכם ההלוואה והשעבוד בינו לבין הנתבעים 1-2. אף על פי כן, הבנק הממשכן מסכים לשחרור הבטוחות שניתנו לו בגין ההלוואה שנתן לנתבעים בכפוף לתשלום מלוא יתרת ההלוואה בתוספת קנס שבירה. דיון לאחר שעיינתי בכתבי הטענות,בראיות ובסיכומים הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה להתקבל. בראשית הדברים יצויין כי נתבע 1 לא התייצב לעדות ולא עמד לחקירה נגדית על תצהירו. כתוצאה מכך, ביקש ב"כ התובעת להוציא את תצהיר הנתבע מהתיק. הנתבע מס' 1 הגיש תצהיר ולא התייצב לחקירה על תצהירו ומשום כך אין מקום ליתן כל משקל לתצהירו. יתרה מכן,הנתבע מס' 1 היה שותף מלא של הנתבעת מס' 2 לחוזה , הוא היה בעלה בתקופה הרלוונטית והוא עד רלוונטי ודרוש בתיק זה. אי לכך יש להחיל בעניינו את ההלכה לפיה אי הבאת עד רלוונטי מקימה חזקה לכך שהבאתו היתה פועלת לחובת הצד שהיה אמור להזמינו. מכאן ניתן גם לקבוע כי אי התייצבותו של נתבע 1 פוגעת ומחלישה את גרסתה של הנתבעת באופן מהותי, במיוחד לאור העובדה לפיה היא מעלה טענה מרכזית של לחץ וכפיה הנטענת כנגד נתבע 1. מכתבי הטענות והעדויות עולה כי אין מחלוקת על כך שביום 19/07/2000 נחתם חוזה בין הנתבעים לבין התובעת לרכישת דירת הנתבעים והעברת כל זכויותיהם בה לתובעת. הנתבעים חתמו על החוזה במשרדו של עו"ד סולומון, אשר קיבל ייפוי כוח משני הצדדים לעסקה. במעמד חתימת ההסכם חתמו הנתבעים גם על טופס מס שבח, טופס מס רכישה, טופס לפטור ממס שבח, ייפוי כוח בלתי חוזר וטופס דיווח למס הכנס ( ר' נספח ג' לכתב התביעה). הנתבעת אישרה בעדותה את חתימתה וחתימת בעלה על כל המסמכים הנ"ל, אך טענה כי חתמה על חלקם כשהם ריקים. נטל ההוכחה להוכחת טענה זו מוטל על הנתבעת והיא לא הרימה נטל זה במידה הנדרשת. הצדדים חלוקים סביב שאלת נוכחותה של התובעת במעמד חתימת ההסכם במשרדו של עו"ד סולומון. הנתבעים מכחישים את טענת התובעת וטענות עדי התביעה לפיהן התובעת נכחה בעת חתימת ההסכם, וטוענים כי פגשו בה לראשונה בבית המשפט. לשיטתם, רק בעלה של התובעת, מר עמי עופרי, הוא זה שנכח במועד החתימה, ואילו ההסכם הועבר לחתימתה של התובעת באותו יום, בשלב מאוחר יותר. לא מצאתי חשיבות רבה לנושא זה, למעט נושא מהימנות הצדדים, מהימנות אותה לא מצאתי באיש מבין הצדדים -התובעת, בעלה והנתבעת. ראשית, הנתבעים כלל לא מכחישים את העובדה שהתובעת חתמה בסופו של דבר על ההסכם; שנית, הוכח כי ב 19/7/2000,מועד חתימת ההסכם, נרשמה במינהל מקרקעי ישראל הערה על הדירה לטובתה של התובעת. ניתן להניח כי הערה זו לא היתה נרשמת אלמלא חתמו שני הצדדים על חוזה המכר. מכאן שגם אם טענת הנתבעים נכונה והתובעת לא נכחה בעת שהנתבעים חתמו על ההסכם, היא חתמה עליו מאוחר יותר ואין בכך כדי לפגוע בתוקפו המחייב של החוזה. הנתבעת טענה כי הופעל עליה לחץ לחתום על ההסכם מטעמם של בעלה ומר עמי עופרי. כפי שיפורט להלן, הנתבעת לא הוכיחה טענה זו ולא הביאה ראיות שיתמכו בגרסתה ומכאן שאין לקבל את טענתה. סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 (להלן:"חוק החוזים") קובע את יסודות עילת הכפייה: " מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". הלחץ הנטען ע"י הנתבעת הופעל עליה ע"י בעלה של הנתבעת ולא ע"י הצד השני לחוזה, קרי התובעת, או בעלה של התובעת. הדבר עולה בבירור מעדותה של הנתבעת כדלקמן: " אין לי שום טענת לחץ וכפיה כנגד אורית. אני לא מכירה אותה." (ר' עמ' 9 לפרוטוקול מיום 10/09/2008). ור' גם סעיף 5 לכתב ההגנה המתייחס ללחצים שהופעלו עליה ע"י נתבע 1. הנתבעת טוענת גם ללחץ שהופעל מצדו של מר עופרי,אשר לצורך הגדרת הכפיה יכול לשמש כ"אחר מטעמו",קרי מטעמה של התובעת. בעניין זה לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית התומכת בטענת הנתבעת. מר עופרי בעדותו הכחיש את מעורבותו בנושא. מאחר ולא מצאתי מקום ליתן אמון באיש מהצדדים, ומאחר ונטל ההוכחה להוכחת טענת הלחץ והכפיה מוטל על הנתבעת, כי אז לא הרימה הנתבעת נטל זה. זאת ועוד. הנתבעת העידה כי המינוח "לחץ וכפיה" היה "מנופח" ונעשה ע"י עו"ד גורודינסקי, אליו פנתה לצורך כתיבת המכתב לעו"ד סולומון. לעניין זה ר' עמ' 9 לפרוטוקול מיום 10/09/2008: " ש: איך מה שאת כותבת בסעיף 9 לתצהירך את כותבת מצד אחד הוא שכנע אותי ומצד שני את כותבת לחץ וכפיה. איך זה מסתדר. ת: לחץ וכפיה זה כתב עוה"ד. הוא ניפח את זה אני לא אמרתי לו במילים לחץ וכפיה. הסברתי לו באופן כללי. זאב פחד. " מכאן עולה כי המילים לחץ וכפיה לא נאמרו מפיה של הנתבעת והדברים שנאמרו על ידה היו כי "זאב פחד", היינו נתבע 1 הוא שפחד ולא היא,הנתבעת. הלכה היא כי טענת לחץ וכפיה צריכה להיות מוכחת ומבוססת על תשתית ראייתית מוצקה. במקרה דנן אין כל ראיה אובייקטיבית ללחץ שהופעל על הנתבעים. עו"ד סולומון אף העיד כי לא ניכר היה מהתנהגות הנתבעים כי הם היו נתונים ללחץ כלשהו, וממילא טענת הלחץ הועלתה ע"י הנתבעת לבדה ולא הועלתה ע"י הנתבע. ולבסוף, אף אילו התקבלה טענת הנתבעת לכפיה וללחץ שהביאו לכריתת ההסכם, כי אז לשם ביטול החוזה היה על הנתבעת להוכיח כי ביטלה את החוזה עליו חתמה עקב כפיה, תוך זמן סביר לאחר שנודע לה שפסקה הכפייה. ר' סעיף 20 לחוק החוזים: 20. דרך הביטול ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה." (ההדגשות אינן במקור-ש.ג). בענייננו, שלחה הנתבעת את המכתב לעו"ד סולומון כעבור חודש מיום חתימת ההסכם. חודש ימים בנסיבות הענין כאן, איננו זמן סביר, כפי שטוענת התובעת. הכפייה הנטענת ע"י הנתבעת הופסקה עם החתימה על החוזה ומכאן שעבר חודש ימים עד משלוח המכתב לעו"ד סולומון ופרק זמן זה איננו סביר. אוסיף עוד כי הנתבעת ציינה בתצהירה כי כבר למחרת החתימה על ההסכם נודע לבעלה כי מר עופרי רימה אותם בכל הקשור להסכם המכר ( סעיף 14 לתצהיר הנתבעת) . לנוכח עובדה זו, פרק הזמן שחלף בין חתימת ההסכם לבין העלאת הטענה ע"י הנתבעת לראשונה , איננו סביר ואין מקום לביטולו של ההסכם מחמת כפייה. הנתבעים טוענים לבטלותו של ההסכם מעיקרו מחמת היותו "הסכם למראית עין". לטענתם, לא היה בכוונתם למכור את הדירה לתובעת, אלא מטרת ההסכם היתה " לרמות למעשה את הבנק כדי שייתן למר עופרי ולמר שור כספים שלא הגיעו להם, כאילו הדירה נמכרה לגברת עופרי" ( סעיף 5 לסיכומי נתבעים). לשיטת הנתבעים, עם השתכללות חוזה המכר עתידה היתה התובעת לפנות לבנק לקבלת משכנתא, ואת כספי המשכנתא עתיד היה מר עופרי לשלם לנתבעים בגין חוב שהיה לו כלפיהם. לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים לפיה ההסכם הנו הסכם למראית עין. סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי חוזה למראית עין הנו בטל, כדלקמן: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה " על פי ההלכה "הנטל להוכיח כי החוזה נכרת למראית עין מוטל על שכמו של הטוען טענה זו" (ר' ג' שלו "דיני חוזים -החלק הכללי", 257 , ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פד"י נז(6) 514,525 וכן ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פד"י לג(2) 576, 581). אי לכך הנטל להוכיח כי מדובר בחוזה למראית עין מוטל על כתפי הנתבעים. ברי כי טענת הנתבעים לפיה החוזה הנו חוזה למראית עין נתמכת בתצהיריהם של הנתבעים בלבד. נתבע 2 כלל לא נחקר חקירה נגדית וכפי שפורט לעיל אין מקום לקבל את תצהירו. בנוסף על כך, וכפי שכבר ציינתי לעיל, לא מצאתי מקום ליתן אמון בגרסת הנתבעת( כמו גם בגרסת התובעת ובעלה). הנתבעים כאמור, לא הביאו כל ראיה אובייקטיבית לטענתם ומאחר והתובעת ובעלה מכחישים טענות אלה של הנתבעת, ומשנטל ההוכחה להוכחתו מוטל על הנתבעת, זו לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולפיכך דין טענות אלה להידחות. נתבע 4 מתייחס לפיקטיביות של ההסכם, אך טענותיו אינן יכולות לסייע לנתבעים משום שטיעוני הנתבע 4 מבוססים על עדות מפי השמועה. בכתב ההגנה מודה הנתבע 4 כי כל המידע הנוגע להסכם הגיע אליו מפי הנתבע 1 ( סעיף 11 לכתב ההגנה). התובעת הוכיחה כי נחתם הסכם מחייב בין הצדדים הכולל את חתימות כל הצדדים וכן הוכיחה כי מולאו ונחתמו כל הטפסים והמסמכים הנלווים לעסקת המכר שפורטו לעיל. התובעת רשמה הערה במינהל לטובתה, וכן שילמה את מרבית התמורה החוזית. כנגד עובדות אלה עומדת, כאמור, גרסת הנתבעת בלבד להיות החוזה חוזה למראית עין, והיא לא עמדה בנטל ההוכחה מוטל עליה. אין חולק כי התמורה שנקבעה בהסכם עבור הדירה עמדה על 120,000$ (ר' סעיף 3.1 להסכם). התובעת טוענת כי שולמה לנתבעים תמורה חלקית בסך 91,463$: 50,000$ שולמו במעמד חתימת ההסכם, 24,390$ נוספים שולמו ביום חתימת ההסכם וכן 17,073$ אשר שולמו ביום 17/8/2000 למר מישל בנדור עבור הסרת השעבוד שהיה רשום לטובתו על הדירה. הנתבעים, מצידם, מכחישים כי קיבלו מהתובעת, ו/או מי מטעמה תמורה כלשהי עבור הדירה. הנתבעים טוענים כי לא קיבלו סכום של 50,000$ במעמד חתימת החוזה. חרף הכחשות הנתבעים, עיון בחוזה מעיד כי שני הצדדים חתמו במפורש ליד סעיף 3.2.1 להסכם שנוסחו כדלקמן: " סכום בשקלים חדשים השווה לסך 50,000 $( חמישים אלף דולר ארה"ב) משולם במעמד חתימת הסכם זה ובחתימתם על הסכם זה מאשרים המוכרים קבלת סך האמור" (הדגשות אינן במקור-ש.ג). הנתבעת אף אישרה בעדותה את חתימתה על כל המסמכים, לרבות ליד סעיף זה, אך טענה כי לא קראה ולא הבינה על מה חותמת. הנתבעים גם טוענים כי עו"ד סולומון לא היה עד להעברה הפיזית של סכום זה ולכן הם טוענים כי התשלום לא נעשה. טענות הנתבעים לא נתמכו בראיות ומשום כך, בהיעדר כל ראיה או טענה נוספת לתמוך, חתימתם ליד סעיף 3.2.1 מהווה ראיה לכך שהתשלום על סך 50,000$ התקבל. אין מחלוקת על כך ששולמו 17,073$ ( השווים ל 70 אלף שקלים ) ע"י מר עופרי עבור הסרת השעבוד שהיה רשום לטובתו של מר בנדור מישל. הנתבעים אף לא טענו במפורש כי סכום זה לא שולם על חשבון התמורה. מכאן שניתן לקבוע כי גם סכום זה הועבר על חשבון ההתמורה. הנתבעים הודו בכתבי טענותיהם וכן אישרה זאת הנתבעת בחקירתה הנגדית (ר' עמ' 11 לפרוטוקול מיום 10/09/2008 ) כי סך של 100,000 ₪ (השווים ל 24,000$) הועברו לחשבונו של הנתבע ביום חתימת ההסכם. חרף זאת, טענו הנתבעים כי התשלום היה ,למעשה, החזר חוב קודם של עמי עופרי להם, והוא לא ניתן על חשבון תמורת הדירה. טענה זו של הנתבעים לא נתמכה בראיות אובייקטיביות ולכן דינה להידחות . סעיף 3.2.2 להסכם קבע כי גובה התשלום השני עבור הדירה יעמוד על 24,000$ וכי הוא ישולם לנתבעים עשרה ימים לאחר חתימת ההסכם. מר עופרי העיד כי הנתבע ביקש להקדים את מועד התשלום ולקבל את הכסף באופן דחוף עוד ביום חתימת ההסכם ולכן העביר לו את הסכום לחשבון הבנק, הכל על פי ההסכם. לפיכך,ולאור חומר הראיות שהוצג, הודאתם של הנתבעים בקבלת הסכום לחשבון הבנק של הנתבע מספיקה לביסוס המסקנה לפיה סכום זה שולם על חשבון התמורה. הנתבעים לא הביאו, כאמור, כל ראיה ,ולו לכאורה, לפיה הכסף שולם למטרה אחרת. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את טענת התובעת לפיה התמורה ששילמה לנתבעים על חשבון התמורה לדירה עומדת על סך של 91,463$ וכי הסכום הנותר לתשלום הנו 28,537$. סוף דבר בעניין ההסכם- אין לקבל את טענות הנתבעים לבטלות ההסכם. ההסכם שנחתם בין התובעת לבין הנתבעים הנו הסכם תקף, המחייב את הנתבעים להעביר את כל הזכויות בדירה ואת החזקה בה לתובעת, זאת בכפוף לתשלום יתרת התמורה כפי שיפורט להלן. כתנאי להעברת הזכויות בדירה לתובעת, מוטלת על התובעת חובה לפרוע את יתרת החוב לבנק הממשכן ולהסיר את המשכנתא. אי לכך על התובעת לפרוע לבנק הממשכן את יתרת החוב במלואה ואם יישארו כספים- הם יועברו לנתבעים. זאת ועוד. על הדירה קיימים משכון ועיקול כדלקמן: עיקול שהטיל על הדירה נתבע מס' 4, מחסני טובין בע"מ, ביום 15/01/2001 , במסגרת תיק הוצל"פ כנגד הנתבעים. משכון נוסף שנרשם על הדירה ביום 23/5/2001 לטובת נתבע מס' 3, מר אלון שם טוב. ביחס לעיקולים, טוענת התובעת כי העיקולים הינם בטלים ו/או נדחים כנגד זכויותיה. הנתבעים לא סתרו טענה זו וכלל לא התייחסו לעיקול בכתב ההגנה ובסיכומים. אף בעל העיקול עצמו, נתבע מס' 4, לא התייחס בכתב ההגנה ל"מעמד" העקול אל מול זכויות התובעת. גם בסיכומיו ציין כי יסכים לכל תוצאה שתיקבע ע"י בית המשפט. אי לכך,ולאור האמור לעיל, אני מקבלת את טענת התובעת וקובעת כי העיקול הרשום לטובתו של נתבע 4 נדחה מפני זכויותיה של התובעת בדירה. לעניין המשכון לטובת נתבע מס' 3: ביום 22.11.01 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד נתבעים 1-3,במסגרתו ניתן צו הצהרתי המבטל את המשכון הרשום לטובת נתבע מס' 3 במינהל מקרקעי ישראל וברשם המשכונות ( ר' בש"א 22956/01). ביום 16.03.03 בוטל פסק דין זה כנגד נתבעים 1-2 בלבד (כב' השופטת י.שיצר) וזאת בעקבות בקשה שהגישו ( ר' בש"א 20412/02 ופרוטוקול מיום 16.03.03). החלטה זו לא ביטלה את פסק הדין שניתן כנגד נתבע 3 המבטל את המשכון. מכאן שהמשכון בטל ואין עוד צורך לדון בנושא זה פעם נוספת. סוף דבר, דין התביעה להתקבל. ניתנים בזה הסעדים כדלקמן: סעד הצהרתי לפיו עם תשלום יתרת התמורה ע"י התובעת לבנק הממשכן ו/או לנתבעים, תהא התובעת זכאית להירשם כבעלת זכות החכירה הבלעדית והמחזיקה הבלעדית בדירה. סעד הצהרתי לפיו עם מילוי התנאי המפורט בס"ק א לעיל, לא תהא לנתבעים ו/או מי מהם זכויות בדירה ו/או בקשור בה וכי הנתבעים לא יהיו רשאים לעשות כל פעולה ו/או דיספוזיציה בנכס. סעד הצהרתי לפיו העיקולים שהוטלו ע"י הנתבעת 4 על הדירה נדחים מפני זכויותיה של התובעת ומשום כך מבוטלים. צו המורה לנתבעת פורמאלית 4 למחוק את המשכנתא עם סילוק יתרת החוב ע"י התובעת. צו המורה לנתבעים לפנות את הדירה ולמסרה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ. הנתבעים 1 ו-2 , ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪+מע"מ נושאי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.חוזהמסמכיםמקרקעיןחוזה דירהקניית דירה