קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ספירת ימי פגרה בבקשה לביטול פסק בוררות: רקע עובדתי 1. בין עו"ד משה וינברג (להלן: "המבקש") לבין עו"ד אברהם דורון (להלן: "המשיב"), התקיימה בוררות בפני עו"ד בנימין ברץ (להלן: "הבורר"). ביום 12/6/08 נתן הבורר פסק דין (להלן: "פסק הבורר"). ביום 11/9/08 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הבורר במסגרת תיק הפ 817/08 (להלן: "בקשת הביטול"), מכוח עילות הביטול המנויות בסעיף 24(3) (הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מסמכותו) ובסעיף 24(7) (הבורר פסק שלא בהתאם לדין) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות" או "החוק"). המשיב הגיש תגובה בכתב לגופה של בקשת הביטול, ובמסגרתה טענות מקדמיות המצדיקות לגישתו את סילוק בקשת הביטול על הסף - ובראשן הטענה כי בקשת הביטול הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק הבוררות. בישיבה שהתקיימה בפניי ביום 18/2/2009 נתנו הצדדים הסכמתם לכך שבקשת הביטול תוכרע על סמך החומר שבכתב, ועל סמך הטיעונים בעל פה שהשמיעו ב"כ הצדדים במהלך אותה ישיבה כפי שקיבלו ביטוי בפרוטוקול הדיון (להלן: "ההסדר הדיוני"). להסדר הדיוני ניתן תוקף של החלטה. בהמשך אותו יום הגיש המבקש בקשה שבה נטען כי ההסדר הדיוני אינו משקף את שהוסכם - טענה שנדחתה על ידי בהחלטה מנומקת מיום 12/3/09. עם זאת הוספתי כי "אינני רואה מקום לכפות על המבקש את ההסדר הדיוני שהמבקש חזר בו ממנו לאחר הדיון - שכן עמדתי היא כי אין מקום שהדין ייקוב את ההר". במצב דברים זה קבעתי כי אכריע בשלב מקדמי בסוגיית "המועד" בלבד, טענה שגם המבקש הסכים שבית המשפט יכריע בה על סמך החומר שבתיק והטיעונים בעל פה שהעלו הצדדים בישיבת יום 18/2/09. שאלת המועדים היא אפוא נושא החלטתי זו. המשיב טוען כי יש לסלק על הסף את בקשת הביטול משהוגשה לאחר חלוף המועד לכך, ואילו המבקש טוען כי זו הוגשה במועדה. דיון 2. פסק הבורר ניתן ביום 12/6/08, ואין מחלוקת כי נמסר לידי המבקש באמצעות בא כוחו ביום 15/6/08 (ראו: בעמוד 1 לבקשת הביטול). בקשת הביטול הוגשה כאמור ביום 11/9/08. סעיף 27 לחוק הבוררות, כותרתו "המועד לבקשת ביטול", וס"ק א לסעיף 27 החל בענייננו קובע לאמור: "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו ובכל מקרה שהוגשה בקשה לאישור של פסק בוררות חוץ" (להלן: "סעיף 27 לחוק הבוררות" או "סעיף 27 לחוק"). המחלוקת שבין הצדדים מתמצית בשאלה, אם ימי פגרת הקיץ באים במניין 45 הימים הקבועים בסעיף 27 לחוק, אם לאו - כאשר אם אלה באים במניין, בקשת הביטול הוגשה באיחור ודינה לכן סילוק על הסף; ואם ימי הפגרה אינם באים במניין הימים, אזי בקשת הביטול הוגשה במועד. יצוין בנקודה זו כי חרף עמדתו הנחרצת של המשיב שלפיה בקשת הביטול הוגשה באיחור, לא ביקש המבקש להאריך את המועד להגשת בקשת הביטול - לא במסגרת תשובה לתגובת המשיב בכתב, ולא במסגרת הטיעונים בעל פה שהשמיע המבקש בפני בית המשפט - ודבק בעמדתו כי זו הוגשה במועדה. טענתו של המבקש, שלפיה בקשת הביטול הוגשה במועד נסמכת על הוראת תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שזו לשונה: "תקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית המשפט או הרשם, אלא אם כן הורה בית המשפט או הרשם, לפי העניין, הוראה אחרת" (להלן: "תקנה 529"). לעמדתו של המשיב, אין תחולה לתקנה 529 בענייננו, שכן התקופה של 45 יום הקבועה בסעיף 27 לחוק הבוררות גוברת ומחייבת. טרם שאתייחס למחלוקת שבין הצדדים, יש מקום להפנות עוד להוראות תקנה 2 ותקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968 (להלן: "תקנות הבוררות"), הקובעות לאמור: "2. תחולת סדר הדין האזרחי תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על סדרי הדין בבית המשפט בענייני בוררות, במידה שאין בתקנות אלה הוראות אחרות." "10.אישור הפסק המשיב רשאי להתנגד לאישור פסק בוררות בדרך בקשה לביטולו, תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו ההודעה האמורה בתקנה 8, ובלבד שלא יאחר מן המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק; לא התנגד כאמור, יאשר בית המשפט או הרשם את הפסק ואין צורך לשמוע את בעלי הדין". 3. הן סעיף 27 לחוק הבוררות והן תקנה 10 לתקנות הבוררות מתייחסות לאפשרות של הגשת בקשה לביטול פסק בוררות, תוך שהן קוצבות לכך מועדים. ואולם בעוד אשר סעיף 27 לחוק עניינו בבקשת ביטול שיזם מבקש הביטול (להלן: "המסלול העצמאי"), תקנה 10 לתקנות הבוררות מתייחסת למצב שבו מוגשת בקשת ביטול בתגובה לבקשה שהוגשה לאישור פסק בוררות (להלן: "המסלול המגיב"). בעניין אברמוביץ נ' רוני סיני יזמות והשקעות בע"מ [הפ (י-ם) 3179/04, (להלן: "עניין אברמוביץ")], נתן כבוד השופט ב' אוקון את דעתו לשני מסלולים אלה ולשוני ביניהם בהתייחס ללוח הזמנים להגשת בקשה לביטול פסק בורר: "החוק והתקנות קובעים שני מסלולים לביטול פסק בורר. למסלול אחד, המסלול העצמאי, מתייחס סעיף 27 של החוק. הסעיף קובע בצורה פשוטה מחסום ברור, המונע מבית המשפט להידרש 'לבקשת ביטול שהוגשה כעבור 45 ימים מיום מתן הפסק', אלא אם כן האריך בית המשפט את התקופה מטעמים מיוחדים שיירשמו. המסלול האחר, המסלול המגיב, נשען על תקנה 10 של תקנות הבוררות. תקנה זו מקצרת את מניין הימים במקרה בו הוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות. במקרה כזה, שומה על מי שמתנגד לאישור הפסק להגיש בקשה לביטול תוך 15 ימים מיום שהומצאה לו הבקשה לאישור פסק הבורר. תקנה 10 איננה מאפשרת לפרוץ את המסגרת הנוקשה שנקבעה בסעיף 27 של החוק, שכן בין שהוגשה בקשה לאישור פסק הבורר ובין שלאו, מנוע מבקש בקשת הביטול לאחר את 'המועד הקבוע בסעיף 27 של החוק'." במקרה דנן מדובר בבקשת ביטול שהוגשה ביוזמת המבקש. עסקינן אפוא בבקשה שהוגשה במסלול העצמאי, כהגדרתו לעיל - קרי: מכוח הוראת סעיף 27 לחוק. השאלה שיש ליתן לה מענה בענייננו, היא: האם יש תחולה לתקנה 529 במקרה כזה; ובלשון אחר, כפי שהגדירה בית המשפט בעניין אברמוביץ: "האם יש בתקנה 2 של תקנות הבוררות בשילובה עם תקנה 529 של תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כדי לאפשר למבקש בקשת ביטול להתגבר על מסגרת 45 הימים שנקבעו בסעיף 27 של חוק הבוררות". על כך השיב בית משפט בעניין אברמוביץ בשלילה, תוך שעשה הבחנה בין בקשה לביטול פסק בורר שהוגשה במסלול העצמאי לבין כזו שהוגשה במסלול המגיב: "בכל הנוגע למסלול העצמאי, אין בכוחן של תקנות הבוררות או תקנות סדר הדין האזרחי כדי לעכב את המסגרת הנוקשה שנקבעה בסעיף 27 של חוק הבוררות. תקנה 529 מתייחסת על פי לשונה לזמנים שנקבעו בתקנות בידי בית משפט או רשם, אך איננה מתייחסת להוראת חוק הקוצבת זמנים. על כן, לא ניתן להאריך את מסגרת הזמן שנקבעה בהוראה זו. עמדה על כך אוטולנגי בספרה בוררות דין ונוהל (ת"א, 91). היא אומרת בע' 471: 'המועד לבקשת ביטול פסק בורר קבוע בחוק עצמו ... סעיף 27 מסמיך את בית המשפט להאריך את המועדים, ולכן הוא Lex specialis. לכן דחה בית המשפט המחוזי טענה המסתמכת על תקנה זו בקובעו כי "מניין הימים הוא מיום קבלת העתק הפסק, ללא כל הפסקה, ניכוי או הפחתה".' עולה שאין בכוחה של תקנה 529 להפשיר את ההסדר הסטטוטורי שמקורו בחוק הבוררות, כפי שאין בכוחה להתגבר על מועדים שנקבעו במפורש בחוקים מיוחדים (פש"ר (נצ') 146/01 אוסם הגיל מכון תערובת נ' לסרי, ), ולעיתים אף בתקנות מיוחדות (בג"צ 210/94 חברת דווקא נ' יוסף עמר). כן ראו ת"א (חי') 661/01 גולן נ' לוקי. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע למסלול המגיב. במצב זה, על בעל הדין להגיש (בדרך- ע.ב.) בקשה לביטול פסק בורר התנגדות לאישור הפסק בתוך 15 ימים. אם בתקופה זו באים ימי פגרה אין להביא אותם במניין הימים. כך, ברע"א 8455/01 איזנברגר נ' קדר, , נקבע כי תקנות הבוררות אינן מהוות קודקס דיוני שלם, ועל כן ניתן להחיל עליהן את הוראת תקנה 529 של תקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט הדגיש, כי ראוי לעשות מאמץ לפרש 'פירוש אינטגרטיבי של תקנות הבוררות עם תקנות סדר הדין'. על כן, בכל הנוגע לתקנה 10 של תקנות הבוררות, ניתן להאריך את לוח הזמנים על ידי התעלמות מימי הפגרה. ואולם להארכה זו יש מגבלה, שכן לפי לשון התקנה עצמה לא ניתן יהיה לחרוג מהתקופה של 45 יום שנקבעה בחוק (בש"א (חי') 5386/02 דיב עויס נ' אמנה עמארנה, )". בקשת רשות ערעור שהוגשה על עניין אברמוביץ נדחתה בהחלטת כבוד השופט ס' ג'ובראן שניתנה ברע"א 7393/04 (, להלן: "ההחלטה בערעור בעניין אברמוביץ") (עניין אברמוביץ וההחלטה בערעור בעניין אברמוביץ יכונו להלן יחדיו: "פרשת אברמוביץ"). 4. ואולם, המבקש מפנה לפסק הדין שניתן בהרכב של שלושה שופטים בראשותו של כבוד המשנה לנשיא ש' לוין בעניין איזנברגר נ' קדר [רע"א 9460/00 (להלן: "עניין איזנברגר")], שם לטענת המבקש נקבע כי אין למנות את ימי הפגרה במניין הימים להגשת בקשה לביטול פסק בוררות. זו ההלכה המחייבת לטענתו ולא כפי שנקבע בפרשת אברמוביץ. תימוכין לכך הוא מוצא בפסק דין שניתן על ידי כבוד השופטת נ' אחיטוב בתיק הפ 1378/06 סטולרו נ' מועדון כדורסל מאוחד "אליצור מכבי" נתניה [ (להלן: "עניין סטולרו")], שם נתעוררה מחלוקת דומה לזו שבמקרה דנן, ובית המשפט נתן דעתו הן לפרשת אברמוביץ והן לעניין איזנברגר, כדלקמן: "אכן שני פסק הדין עומדים בסתירה זה לזה, כאשר פס"ד אברמוביץ מאוחר יותר בזמן מפס"ד איזנברגר. אלא שההחלטה בפס"ד אברמוביץ אינה קובעת הלכה חדשה, אלא מאמצת את גישתה של המלומדת פרופ' אוטולנגי בספרה 'בוררות דין ונוהל', העומדת בסתירה להלכת בית המשפט העליון בהרכב של שלושה שופטים. עוד אציין כי פס"ד אברמוביץ ניתן כ'החלטה' ולא כ'פסק-דין' בהרכב של שופט אחד והוא איננו מאזכר כלל את ההלכה הנוהגת, וממילא שלא הייתה בכוונתו לסטות הימנה. לשיטתי, החלטה זו הינה רלוונטית לנסיבות ולצדדים שלגביהם ניתנה ואין מדובר בשינוי הלכה שהיה מחייב אמירה ספציפית. לפיכך, על פי ההלכה הנוהגת - בהתאם לפס"ד איזנברגר, יש להפחית את ימי הפגרה במניין המועדים להגשת הבקשה. משכך, המבקש לא איחר את המועד ואין לדחות את התובענה על הסף". המשיב מצידו טוען, כי ההלכה שנקבע בפרשת אברמוביץ, שאין מחלוקת שהיא מאוחרת בזמן לענין איזנברגר, היא היא המחייבת; וכי מכל מקום אין סתירה בין קביעות בית המשפט בפרשת אברמוביץ ובעניין איזנברגר. 5. דעתי כדעת המשיב, שאמנם אין כל סתירה בין ההלכה כפי שניתן לה ביטוי בפרשת אברמוביץ לבין ההלכה בעניין איזנברגר, ואפרט. בעניין איזנברגר מדובר היה בבקשת ביטול שהוגשה מכוח תקנה 10, קרי: במסלול המגיב, ובעניין זה קבע בית המשפט שם: "אכן, אפילו נותר ספק בעניין זה, ראוי לפרש את הספק לטובת פירוש אינטגרטיבי של תקנות הבוררות עם תקנות סדר הדין; ולא שוכנעתי שקיים טעם ענייני - לעניין הכללת תקופת הפגרה בתקנה 10 לתקנות הבוררות - להבחין בין שתי המערכות" (ההדגשה שלי - ע.ב.). ודוק: עוד קודם לקביעה זו, ציין בין משפט בעניין איזנברגר כי אף כאשר עסקינן במסלול המגיב, הרי שלנוכח הסיפא לתקנה 10 "ובלבד שלא יאחר מן המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק", וגם אם ימי הפגרה לא באים במניין, אזי בכל מקרה "מניין הימים על פי תקנה 10 לתקנות הבוררות (שהוא 15 ימים, בלא שמונים את ימי הפגרה - ע.ב.) מוגבל בגדר 45 הימים נשוא סעיף 27 לחוק, והוא - בין אם מונים את ימי הפגרה ובין אם לאו". (ההדגשה שלי- ע.ב.). פסיקה זו עמדה בפני בית המשפט בעניין אברמוביץ והוא התייחס במפורש להלכה שנקבעה שם, שלפיה ימי הפגרה יובאו במניין מקום שעסקינן בבקשת ביטול שהוגשה במסלול המגיב ובתנאי שמכסת הימים לא תעבור בשום מקרה את 45 הימים הקבועים בסעיף 27 לחוק כמצוות תקנה 10 לתקנות הבוררות; בעוד כאשר עסקינן בבקשת ביטול שהוגשה במסלול העצמאי, חלה הוראת סעיף 27 לחוק והיא בלבד ואין תחולה לתקנה 529. אבחנה זו לא נעלמה מבית המשפט העליון בעת מתן ההחלטה בערעור, שבה נתאשר פסק הדין בעניין אברמוביץ. הנה כי כן, אין כל סתירה בין הלכת איזנברגר לבין הלכת אברמוביץ המאוחרת בזמן. סוף דבר 6. אין תחולה לתקנה 529 מקום שבו מוגשת בקשה לביטול פסק בורר ב"מסלול העצמאי", כבמקרה דנן, שאז קימת הוראת חוק מפורשת הקוצבת לוח זמנים להגיש בקשת ביטול, הוראת סעיף 27 לחוק הבוררות, ואין בכוחה של התקנה להתגבר על הוראת חוק כאמור. ימי הפגרה אינם באים אפוא במניין, ומשמע שבקשת הביטול הוגשה באיחור של 43 ימים. במצב דברים זה, ובהיעדר בקשה להארכת מועד כאשר ממילא לא נטען לקיומו של טעם מיוחד המצדיק הארכה כזו, התוצאה היא שאני דוחה את הבקשה לביטול פסק הבורר. משכך אני מאשרת את פסק הבורר ומחייבת את המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. יישוב סכסוכיםפגרהבוררותביטול פסק בוררות